הרב אלעזר אהרנסון

שתי המשמעויות של מצוות השמיטה

"ושבתה הארץ שבת לה'…" (ויקרא כ"ה, ב')

פתיחה

פרשת בהר פותחת במצוות השמיטה. אולם, כפי שכבר הזכרנו, מצוות השמיטה אינה מופיעה כאן לראשונה בתורה. היא הוזכרה כבר קודם לכן בפרשת משפטים (שמות כ"ג). משום כך עולה השאלה: מדוע התורה חוזרת על המצווה פעמיים? מדוע לא לרכז את כל ההלכות והעניינים הקשורים בשמיטה במקום אחד?

כפילויות בתורה – שתי בחינות שונות

כגישה עקרונית אנו יודעים שאם דבר מופיע בתורה פעמיים, יש לכך מטרה. אם הוא מופיע פעמיים, משמע שבכל פעם מוצג פן אחר של העניין.

הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא כפילות סיפור הבריאה בספר בראשית – פרק א' ופרק ב'. סיפור בריאת העולם חוזר פעמיים, עם מספר הבדלים. חז"ל מלמדים אותנו שבפרק א' מופיע רק שם "אלוקים" – "ויאמר אלוקים, ויעש אלוקים, ויברא אלוקים" – מידת הדין. בפרק ב', לעומת זאת, לאורך כל הפרק מופיע "ה' אלוקים" – שם הוי"ה המבטא את מידת הרחמים. מכאן למדו חז"ל: "רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מידת הרחמים".

כך גם בענייננו – כאשר התורה חוזרת פעמיים על מצוות השמיטה, הדבר מלמד אותנו שיש שתי משמעויות למצווה זו. שתיהן אמיתיות, שתיהן חשובות, אך הן מבטאות היבטים שונים של המצווה.

שני היבטים במצוות השמיטה

אפשר לראות הבדל בולט בין מה שמופיע בספר שמות לבין פרשתנו בספר ויקרא, בנוגע לשאלה מי אוכל מפירות השמיטה.

בפרשתנו – דין הפקר לכולם

בפרשתנו (ויקרא כ"ה, ו-ז) כתוב: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול".

כלומר, כולם יכולים לאכול מפירות השמיטה. הראשון שמוזכר הוא בעל השדה עצמו ("לך"), ואחריו – העבד, האמה, השכיר, התושב הגר, הבהמות וחיות השדה. כולם שווים בפירות אלו.

ההלכה היא שבשנת השמיטה הפירות הפקר, וכל אדם רשאי להיכנס לשדה ולאכול. אמנם, יש הגבלה על הכמות שמותר לקחת הביתה – כפי שחז"ל דרשו: "לאכלה ולא לסחורה" – אסור לקחת כמות מסחרית, אלא רק מזון לשלוש סעודות.

בפרשת משפטים – דגש על צדקה לעניים

לעומת זאת, בספר שמות (פרק כ"ג, י-יא) כתוב: "שש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך. ויתרם תאכל חית השדה. כן תעשה לכרמך לזיתך".

כאן הדגש הוא שונה: מי יאכל מפירות השמיטה? קודם כל, "אביוני עמך", ומה שיישאר – "ויתרם תאכל חית השדה". בעל השדה עצמו אינו מוזכר כלל!

כמובן, אין כאן סתירה להלכה, שכן גם לבעל השדה מותר לאכול מהפירות. אך הדגש כאן הוא שונה, ומכוון אותנו למשמעות נוספת של מצוות השמיטה.

שתי המשמעויות של מצוות השמיטה

1. משמעות ראשונה: חסד לעניים

המשמעות האחת, המודגשת בפרשת משפטים, היא עניין החסד והצדקה. כשם שיש מתנות עניים – לקט, שכחה ופאה, יש מצווה בשנה אחת להפקיר את כל שדך כדי ש"אכלו אביוני עמך".

כמובן, גם לבעל השדה מותר לאכול, אך אין זה עיקר המטרה. המטרה היא העזרה לעניים.

אך אם זו הייתה המטרה היחידה, מדוע להפקיר את השדה לגמרי ולאסור את העבודה בו? הרי אם המטרה היא לתת לעניים, עדיף היה להמשיך לעבד את האדמה ולהפריש לעניים חלק גדול מהיבול!

2. משמעות שנייה: שבת לה' – הקדושה שבשמיטה

המשמעות השנייה, המודגשת בפרשתנו, היא עניין השביתה והקדושה: "ושבתה הארץ שבת לה'".

כשם שיום השבת נקרא "שבת לה' אלוקיך", גם שנת השמיטה מכונה "שבת לה'". יש קדושה מיוחדת בשנה זו, מעבר לעניין החברתי והכלכלי.

הרב קוק בספרו "שבת הארץ" מבאר זאת בהרחבה: "היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים, בכל שבת באה מנוחה". האדם בשבת מתנתק מהחולין ועוסק בקודש – בתפילה ובלימוד תורה. והרב קוק ממשיך: "את אותה פעולה שהשבת פועלת על היחיד, השמיטה פועלת על האומה בכללה".

עם ישראל, בהיותו "עם קדוש לה' אלוקיך", זקוק לשנה שלמה שבה הוא פורש מחיי החברה החולונית ומתמקד בקודש. בזמן התורה וחז"ל, כאשר רוב האוכלוסייה עסקה בחקלאות, שנת השמיטה הייתה באמת שנה של שביתה ממלאכה – מעין "שנת שבתון" שבה העם יכול היה להתמקד יותר בלימוד תורה ובחיי רוח.

סיכום – יישום בימינו

בימינו, כאשר רק אחוז קטן מהאוכלוסייה עוסק בחקלאות, איננו חווים את השמיטה באותה עוצמה. אך עלינו לקחת את העקרונות הללו ולהחיל אותם על חיינו:

• את עקרון הנתינה והחסד
• את ההכרה בכך שהכל שייך לקב"ה
• את הצורך ב"מרחב נשימה" לנשמה
• את הצורך להתנתק מהמרוץ האינסופי של חיי החומר וללמוד להתמקד בחיי הרוח

כשם שהיחיד עושה זאת פעם בשבוע ביום השבת, כך האומה צריכה לעשות זאת פעם בשבע שנים למשך שנה שלמה – וזהו עניינה של שנת השמיטה, "שבת לה'".

"רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר'".

שוכתב על פי שיעור של הרב – ע"י AI