הרב אלעזר אהרנסון

עיון במצוות השמיטה בספר שמות ובספר ויקרא

מצוות השמיטה מופיעה בתורה פעמיים – בספר שמות (פרשת משפטים) ובספר ויקרא (פרשת בהר). כפי שאנו יודעים, כאשר התורה חוזרת על עניין פעמיים, הדבר מלמד שיש בו שני היבטים או משמעויות שונות. כך למשל בסיפור בריאת העולם המופיע פעמיים – בפרק א' ובפרק ב' של ספר בראשית – עם הבדלים משמעותיים ביניהם. בפרק א' נזכר רק שם "אלוקים" (מידת הדין), ואילו בפרק ב' נזכר "ה' אלוקים" (מידת הרחמים בשיתוף עם הדין).

באותו אופן, גם בהופעתה הכפולה של מצוות השמיטה יש ללמוד על שתי משמעויות שונות למצווה זו. הבה נבחן את ההבדלים בין שתי הפרשיות.

הבדל בולט בין הפרשיות – מי אוכל מפירות השמיטה?

בפרשת בהר (ויקרא כ"ה) נאמר:

"והייתה שבת הארץ לכם לאכלה. לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול."

לפי פרשה זו, כולם רשאים לאכול מפירות השביעית. אך יש סדר: ראשית "לך" – בעל השדה עצמו מוזכר ראשון, ואחריו העבדים, השכירים, הגרים, הבהמות וחיות השדה. הפירות מופקרים ומותרים לכולם, כולל לבעל השדה עצמו. אך חשוב לציין שההיתר הוא רק "לאכלה" – לצריכה ביתית ולא לסחורה, כפי שדרשו חז"ל.

לעומת זאת, בפרשת משפטים (שמות כ"ג) נאמר:

"שש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך. ויתרם תאכל חית השדה. כן תעשה לכרמך לזיתך."

כאן מודגש שפירות השביעית מיועדים בראש ובראשונה ל"אביוני עמך", ורק אחריהם לחיות השדה. בעל השדה עצמו אינו מוזכר כלל כמי שרשאי לאכול!

אמנם, אין סתירה אמיתית בין הפרשיות, שכן ההלכה היא כמו שמפורש בספר ויקרא – הפירות מופקרים לכל. אך השינוי בדגשים מלמד על שתי תכליות שונות במצוות השמיטה.

המשמעות הראשונה: חסד ונתינה

המשמעות הראשונה המודגשת בספר שמות היא חסד ונתינה לעניים. בתקופת התנ"ך, כ-98% מהאנשים התפרנסו מחקלאות. מי שהייתה לו קרקע יכול היה להתפרנס בכבוד, ומי שלא – היה עני בדרך כלל, והתפרנס כשכיר יום אצל בעלי הקרקעות, ללא ביטחון תעסוקתי וללא שכר מינימום.

לכן, שנת השמיטה מאפשרת לעניים, שאין להם קרקע משלהם, לאכול מהיבול באופן חופשי וללא תחושת בושה. זהו היבט של צדקה וחסד במצוות השמיטה.

אך אם זו הייתה המטרה היחידה, היה די בחיוב להפריש שיעור גדול יותר לעניים, ולא היה צורך בהפקרת כל השדה ובאיסור עבודת האדמה. לכן, ברור שיש למצווה זו גם משמעות נוספת.

המשמעות השנייה: שוויון וקדושת הזמן – "שבת להשם"

המשמעות השנייה, המודגשת בפרשת בהר, היא עניין השוויון והקדושה. פסוק הפתיחה של הפרשה אומר: "ושבתה הארץ שבת לה'".

שוויון חברתי

השוויון הנוצר בשנת השמיטה הוא ברמה עמוקה יותר מאשר במתנות עניים רגילות. כאשר אדם נותן צדקה, הוא עדיין מרגיש עליונות מסוימת כלפי המקבל. אך בשמיטה, כולם שווים – בעל השדה, העבד, השכיר, הגר, ואפילו חיות השדה. כולם אוכלים מההפקר, וכולם שווים בגישה אל היבול. אין זה "אני נותן לך", אלא הכרה שהארץ שייכת לקב"ה, ולא באמת לבעליה.

ניסיון באמונה

יש כאן גם מבחן של אמונה, שכן בעל השדה מפסיק לעבד את אדמתו למשך שנה שלמה ומאמין בהבטחת ה': "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים". התורה קוראת לשומרי שביעית "גיבורי כוח עושי דברו", שכן דרוש אומץ רב להשבית את מקור הפרנסה על סמך האמונה בברכת ה'.

קדושת הזמן

אך מעבר לשוויון החברתי ולניסיון האמונה, יש משמעות נוספת למצוות השמיטה – הקדושה. "ושבתה הארץ שבת לה'" – כשם שיום השבת הוא קדוש ומיועד להתרוממות רוחנית, כך גם שנת השמיטה.

כפי שכתב הרב קוק בספרו "שבת הארץ":

"היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים, בכל שבת… את אותה פעולה שהשבת פועלת על היחיד, השמיטה פועלת על האומה בכללה."

כשם שהאדם הפרטי מתנער מחיי החול בשבת ומתמקד בקודש – בתפילה, בלימוד תורה ובהתעלות רוחנית – כך גם האומה כולה זקוקה לשנה שלמה של התנתקות מחיי החולין והתמקדות בעניינים רוחניים.

בתקופת התנ"ך, בשנת השמיטה החקלאים (שהיו רוב האוכלוסייה) לא עבדו שנה שלמה. הם הסתפקו ביבול הצומח מאליו, התרחקו מהמרוץ החומרי והתפנו ללימוד תורה. זו הייתה מעין "שנת שבתון" לאומית.

יישום בימינו

בימינו, שבהם פחות מ-2% מהאוכלוסייה עוסקים בחקלאות, המשמעות המעשית של שנת השמיטה אינה כפי שהייתה בעבר. עם זאת, העקרונות הרוחניים והחברתיים של המצווה עדיין רלוונטיים:

• עלינו להרבות בחסד ובנתינה
• עלינו לזכור את השוויון האמיתי בין בני אדם
• עלינו להקדיש זמן לעצור את המרוץ היומיומי ולהתמקד בנשמה ובצרכים הרוחניים

כשם שהיחיד עושה זאת אחת לשבוע בשבת, כך האומה נדרשת לעשות זאת אחת לשבע שנים למשך שנה שלמה, וזהו עניינה של שנת השמיטה – "שבת לה'".

שוכתב על פי שיעור של הרב – ע"י AI