בלוג

על חיבת הקדוש ברוך הוא לעם ישראל בפתיחת ספר במדבר

בשבת הקרובה אנחנו פותחים חומש חדש – חומש במדבר. ותופעה מדהימה שרש"י, הפרשן הגדול של התורה, בכל חומש שהוא מתחיל, פותח בחיבתם של ישראל – כמה הקדוש ברוך הוא מחבב את עם ישראל.

אהבת הבורא לעם ישראל

מה זה אהבה? אנחנו כל הזמן אומרים את הדבר הזה. יש ברכה בתפילת ערבית ושחרית: "אהבת עולם אהבתנו, אוהב עמו ישראל". הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל – איזה דבר מופלא זה! בסך הכל, מה אנחנו עם ישראל? אנחנו בעצם בני אדם, בשר ודם. וריבונו של עולם, שהוא בורא העולם, שהוא אינסוף, והוא אוהב אותנו. זה זכות עצומה שאי אפשר ממש לתאר כיצד זכינו לדבר הזה.

רש"י בכל חומש וחומש

בכל חומש וחומש – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים – כאשר רש"י פותח לבאר את הפרשה הראשונה, הוא מדבר על חיבתם של עם ישראל.

בחומש בראשית אומר רש"י על הפסוק הראשון "בראשית ברא אלוקים": אין המקרא הזה אומר אלא 'דרשני'. למה ברא אלוקים את העולם? 'בראשית' ברא אלוקים – בשביל 'ראשית'. מה נקרא 'ראשית'? בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו', ובשביל ישראל שנקראו 'קודש ישראל לה', ראשית תבואתו'. כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל.

בחומש שמות מביא רש"י שהקדוש ברוך הוא מונה את עם ישראל בכל הזדמנות. מונה אותם בחייהם, חוזר ומונה אותם במותם. להודיע חיבתן, שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם.

בתחילת ויקרא – "ויקרא אל משה" – אומר רש"י: לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו. אבל לנביאי האומות, נגלה אליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם" – לא לשון קריאה אלא לשון מקרה.

בספר דברים הוא פותח בדברי תוכחה, אבל אומר רש"י: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודם של ישראל". גם כאן – חיבתם של ישראל.

"מתוך חיבתן לפניו, מונה אותן כל שעה"

ברש"י הראשון על ספר במדבר הוא אומר: "מתוך חיבתם לפניו, מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים – מנאן. כשנפלו בעגל – מנאן. כשבא להשרות שכינתו עליהם – מנאן."

אבל צריך להבין – הקדוש ברוך הוא יודע כמה יש בעם ישראל גם לפני שספרנו, נכון? הוא יודע הכל. גם אנחנו יודעים כמה יש. למה זה כל כך חשוב? למה זה משמעותי? מה הקשר בין זה שהקדוש ברוך הוא מחבב אותנו ואוהב אותנו לבין זה שהוא סופר אותנו?

יש מדרש שאומר משל: לאדם עשיר שיש לו דינרי זהב, וההנאה שלו הכי גדולה זה לפתוח את הכספת ולספור את הדינרי זהב. אה, איזה תענוג! עוד דינר זהב, עוד דינר זהב… ככה הקדוש ברוך הוא, אנחנו היהלומים שלו, והוא סופר אותנו. אה, הנה עוד יהודי, והנה עוד נשמה קדושה…

המשל הזה הוא יפה, אבל הקדוש ברוך הוא, מה, הוא צריך את ההנאה הזאת? מה העניין?

שני הסברים לעניין המניין

הסבר הרשב"ם – הצורך המעשי

הרשב"ם, שהיה חתנו של רש"י, אומר הסבר פשוט: למה הקדוש ברוך הוא סופר את עם ישראל? זה מודגש כמה פעמים בפרשה – "כל יוצא צבא בישראל" מבן עשרים שנה ומעלה. עם ישראל מתכנן כבר להיכנס לארץ ישראל, הולכים להילחם. כאשר רמטכ"ל מארגן צבא, הוא צריך לדעת כמה לוחמים יש לו? ודאי צריך לדעת. לחלק אותם לחטיבות, לגדודים, לאוגדות.

אבל ההסבר הזה לא מסביר את חיבתם של ישראל שהזכיר רש"י.

הסבר הרמב"ן – העומק הרוחני

הרמב"ן הולך באותו כיוון של רש"י ואומר דבר מעמיק יותר. תדמיינו, איך זה היה כשספרו את עם ישראל? הרי יש הלכה שאסור לספור את עם ישראל ישירות. כיצד סופרים? "הושע את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם" – פסוק של עשר מילים.

למה אסור לספור את עם ישראל? כאשר אתה סופר אנשים, אז כאילו הבן אדם הוא רק מספר. אתה כאילו לא מתייחס אליו בצורה אישית. זה בולט בצבא – כמה פעמים פונים אליך בשם שלך? במקרה הרגיל אומרים לך "בוא'נה, חייל!". במקרה הטוב יותר קוראים לך בשם המשפחה. אם זה פקיד, אז הוא קורא לך מספר אישי – לא מעניין אותו השם שלך, אתה מספר.

הדבר הזה לא קיים בעם ישראל. אסור לספור את עם ישראל בתור מספרים. בן אדם, גם חייל בצבא, הוא לא מספר. הוא בן אדם. לכל איש יש שם, יש לו אישיות, יש לו נפש.

המפקד האמיתי – משה ואהרון בעצמם

צריך להבין איך הלך המפקד שבאים וסופרים את עם ישראל. לא סתם סופרים. כתוב "תפקדו אותם לצבאותם, אתה ואהרון" – משה ואהרון הם אלה שסופרים.

למה דווקא משה ואהרון צריכים לספור? זה עבודה טכנית! לא, זה לא עבודה טכנית בכלל.

אומר הרמב"ן: כל אדם שעובר אצל משה ואהרון, הם לא סופרים אותו 1, 2, 3, יאללה אתה מפריע, תעבור. לא. כשהם פוגשים כל אחד, מברכים אותו: "יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים". כל אחד הם שמים עליו את עינם לטובה, מבקשים עליו רחמים.

תארו לכם איזה זכות זה היה – כל עם ישראל, כל אחד מבן 20 שנה ומעלה, כולם באים לפני משה רבנו ואהרון הכהן. משה ואהרון אומרים: "איך קוראים לך? יוסף מזרחי, אשריך! בוא, אתה יכול לעבור הלאה. איך קוראים לך? אליהו כהן, חזק וברוך!" ככה כל אחד – מסתכלים עליו בעין טובה, מברכים אותו. וככה בעצם סופרים.

הסוד של הכלל

יש פה דבר נוסף. אומר הרמב"ן, יש פה גם סוד. ברגע שאדם נספר בכלל של עם ישראל, אז הוא בעצם חלק מהסוד של הכלל. כלל עם ישראל זה יותר מאשר אוסף הפרטים. אם יש לעם ישראל שישים ריבוא, אז עם ישראל זה יותר מאשר 600,000 אנשים. זה משהו רוחני, זה עוצמה של הכלל.

זה כמו שבבית כנסת – עשרה אנשים זה יותר מאשר 1+1+1+1+1+1+1+1+1+1. כי עשרה ביחד, זה כבר מניין. עשרה ביחד, אז השכינה שורה במניין. אז אפשר כבר להגיד קדיש וקדושה וברכו – דברים שלא קיימים בפרטים. ועוד יותר בכלל עם ישראל.

שני דברים הפוכים במקביל

קורים פה במקביל שני דברים שהם קצת הפוכים אחד מהשני בשלב המניין:

מצד אחד, האדם הוא כבר לא אדם פרטי, הוא חלק מעם ישראל. יש עוצמה אדירה בזה שהאדם הוא לא אדם פרטי, הוא חלק מהעם. כשסופרים – גם אתה, וגם אתה, וגם אתה, וכולנו יחד – זה עוצמה אדירה, זה עוצמה של עם.

מצד שני, נותנים לו כן את כל ההתייחסות בתור הבן אדם הפרטי. האדם לא מאבד את עצמיותו, אלא הוא מקבל את הברכה האישית, הוא מקבל את התפקיד האלוקי האישי שלו בתוך העניין.

זכות וחיים

אומר הרמב"ן: "הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה'" – משה ואהרון – "והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים."

כל מי שבא אל משה ואהרון ונודע אליהם בשמו – "איך קוראים לך? זאב? שי? איציק?" – כל אחד בשם שלו. וכל אחד שפונים אליו בשם שלו, זה זכות וחיים, זה ברכה שבאה אליו מהמפגש עם הצדיקים.

אבל לא רק זה – כשמונים אותו, הוא גם חלק מהכלל. "יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם, ובכתב בני ישראל, וזכות הרבים במספרם."

דבר ראשון, זה זכות עצומה להיות חלק מהכלל. העם, עם ישראל, זה משהו הרבה יותר חזק מאשר האדם הפרטי. האדם הפרטי היום פה, מחר מי יודע. בעוד 120 שנה כנראה לא פה. האדם הפרטי הוא קטן וחלש.

מה נותן לך את הכוח של הנצח? החיבור לעם ישראל. זה שאתה יודע שאתה בא מאברהם, יצחק ויעקב, וזה שאתה יודע שבניך ובני בניך וצאצאיך בעזרת ה' ממשיכים את הדבר הזה, ממשיכים את החיבור לעם ישראל – זהו הנצח. נשמה של כנסת ישראל, נשמה של עם ישראל כולו, זה יותר חזק מאשר נשמה של האדם הפרטי.

"כל שעה" – בכל התחדשות

הקדוש ברוך הוא מונה אותם שכתוב "בכל שעה" – אין הכוונה כל רגע, אלא הכוונה היא בכל התחדשות חדשה. יש תפקיד חדש לעם ישראל? המניין הוא גם ברכה חדשה, נתינת תפקיד חדש, הגדרה חדשה של המהות.

יוצאים ממצרים – זה חידוש עצום בעולם. עכשיו עם ישראל יוצא לשליחותו. עד עכשיו הוא היה גוי מקרב גוי, עבדים של מצרים. מעכשיו – "עבדיי הם ולא עבדים לעבדים". לכן ודאי עכשיו מונים אותם.

אחרי העגל – יש נפילה גדולה, חטאו בעגל. אבל אחרי העגל, עכשיו יש תפקיד גם לתקן את חטא העגל. "לידע מניין" – אין הכוונה שהקדוש ברוך הוא לא יודע כמה נשארו, אלא הכוונה היא להגדיר, לתת מודעות לתפקיד, לתת ברכה חדשה לקראת התפקיד החדש.

השראת שכינה – הם נכנסים עכשיו להשראת שכינה, שלב חדש במציאות של עם ישראל, בתפקיד ובשליחות של עם ישראל.

מסר לדורנו

יש בזה מסר חזק גם לימינו. הרבה פעמים יש תחושה של קרעים בעם ישראל. זה לא דבר חדש – זה כבר עשרות שנים שכל פעם זה על נקודה אחרת. כל פעם יש ויכוחים, לפעמים גם אפילו עוינות ושנאה, ולא רוצים להקשיב אחד לשני.

אבל תמיד צריך לזכור: מצד אחד, שכוחנו באחדותנו. הכוח שלנו זה מאהבת חינם, מאחדות עם ישראל. כולנו כעם אחד בלב אחד. כשקורעים את העם לגזרים, שום דבר טוב לא יוצא מזה.

מצד שני, אהבת ישראל זה היסוד של הכל. ובתוך אהבת הכלל, גם הקשבה לכל אחד ואחד. לכל אחד יש את השם שלו, ואת האמירה שלו, ואת הדעה שלו. ודווקא הפסיפס הגדול הזה של כלל עם ישראל, הוא זה שיוצר את השלמות הגדולה.

לכל אדם יש תפקיד, לכל שבט יש תפקיד, ולכלל עם ישראל יש תפקיד אחד משותף. המניין מבטא מצד אחד את החיבור של האדם אל הכלל, ומצד שני את התפקידים המיוחדים והברכות המיוחדות שכל אחד ואחד מקבל ומתברך.

זוהי חיבתם של ישראל – שהקדוש ברוך הוא רואה בכל אחד מאתנו יהלום יקר, ובאותו זמן רואה את כולנו יחד כעם קדוש, עם סגולה, עם נבחר לשליחות עליונה בעולם.

שוכתב על פי שיעור של הרב – ע"י AI