בלוג

ערב טוב ברשות מורי ורבותי. המדרש על פרשת השבוע עוסק באיסור אונאה. מופיע בפרשה שני ביטויים שקשורים לאונאה. כתוב "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנו מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו". מה הכוונה אל תונו איש את אחיו? אל תרמו. אונאה זו רמאות. והפסוקים מתארים כאשר אדם מוכר שדה, תמכור לפי מספר השנים, כי הרי… בוודאי מדובר על… אני לא דן עכשיו על השם של הפרשה, בהר סיני זה לא הנושא שלנו היום. אבל המצווה היא כאשר אתה מוכר מגרש בארץ ישראל, שבה חל היובל, אז ביובל הקרקע חוזרת לבעליה. בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. ולכן אתה מוכר במספר שנים. אבל אחרי זה שכתוב 'אל תונו איש את אחיו', נאמר גם 'ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוהיך כי אני ה' אלוהיכם'. אומרים חז"ל בגמרא בבא מציעא, שלמה כתוב פה פעמיים? 'אל תונו איש את אחיו' ו'לא תונו איש את עמיתו', בפער של ארבעה פסוקים. למה חוזרים פעמיים? כי יש אונאת ממון. הפעם הראשונה זה מתייחס 'כי תמכרו ממכר לעמיתך', כאשר אתה מוכר אל תרמה במסחר. הפעם השנייה לא מדברת על רמאות, זוהי אונאת דברים.

אונאת דברים זה לא קשור לרמאות, זה כל גרימת צער. שאדם מלבין את פני חברו ברבים, זה נקרא אונאת דברים. אדם מעליב את השני, קורא לו בשם, קורא לו בכינוי, כל דבר שהוא פוגע בחברו, הדבר הזה נקרא אונאת דברים. לא להזכיר לבעל תשובה את מעשיו הראשונים, לא להזכיר לגר ולבייש אותו 'אבותיך עבדו עבודה זרה' וכדומה. כל הדברים הללו הרי הם אונאת דברים. בהקשר הזה אומר המדרש: 'הדא הוא דכתיב – מוות וחיים ביד לשון'. זה הרי פסוק מפורסם במשלי פרק י"ח. בפסוק כתוב כך: 'מוות וחיים ביד לשון', זה פסוק במשלי, כך לשון הפסוק. והפסוק הזה קשור גם לאונאת ממון שהיא רמאות, וגם לאונאת דברים. אונאת דברים זה פשוט, זה בדיבור. אדם מבייש את חברו בדיבור ולכן זה נקרא אונאת דברים, כלומר בדיבור פיו. אבל גם אונאת ממון בדרך כלל, כיצד אדם מרמה את חברו? באמצעות דיבור. אומנם לא רק בדיבור, אפשר לרמות במעשה. למשל הוא מראה לו שטר מזויף, והשטר הזה, אז הוא לא אמר מילה אבל הוא בעצם עשה מעשה של זיוף. או לדוגמה, הגמרא מביאה דוגמה נוספת לאונאת ממון – אדם מוכר, נניח אפילו פירות, חקלאי מוכר פירות. והוא שם למעלה את כל הפירות היפים, שמסתירים לך את כל הפירות הרקובים. פשוט שדה זה ידוע שאתה קונה, אתה משלם רק על השכבה העליונה, כל מה שלמטה אתה זורק לפח. אז בשביל זה שמו קופסאות שהם לא שקופים, שלא תוכל להסתכל מלמטה. בכל אופן, זה על פי הגמרא זה אונאת ממון, זה רמאות, זה אסור לעשות. וכאן זה לא בדיבור. אבל הרבה פעמים אדם גם יכול לרמות בדיבור.

על כל פנים אומר המדרש, על זה נאמר 'מוות וחיים ביד לשון'. ובדבר הזה של מוות וחיים ביד לשון, מביא המדרש חמש דרשות שונות כדי להמחיש ולהסביר את הדבר הזה. איך זה מוות וחיים? בצורה פשוטה כולנו מבינים שהפה של האדם, כאשר הוא מרמה, הפשט של הפסוק זה מדובר על רמאות, אז אם הוא מרמה, הוא גורם מוות. כי זה לא רק שהוא גרם לעצמו אולי להרוויח בזדון כסף שלא מגיע לו, אלא זה מעשה רע, זה שקר, זוהי רמאות, הוא מביא מוות לעולם. וכאשר הוא מדבר אמת אז הוא מביא חיים. כאשר הוא מלבין פני חברו ברבים אז ידוע – המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. זה כמו רצח, זה מוות. ולעומת זאת, מרפא לשון עץ חיים. כאשר הלשון היא מרפאת, כאשר אדם אומר לחברו כמה הוא אהוב, כמה הוא מוערך, כמה הוא רואה בעין טובה את אישיותו ואת מעשיו, אז הוא נותן לו חיים. זה דבר שהוא טבעי בעולם. אבל המדרש בכל זאת מביא פה חמש דרשות שונות לברר את העניין הזה של מוות וחיים ביד לשון. וכיוון שיש פה חמש דרשות לדבר כל כך מובן, צריך להבין למה צריך פה את כל הדרשות הללו.

דרשה ראשונה אומר המדרש: 'תרגום עקילס – מסטירא מכירין'. כך אומר המדרש. זאת אומרת, קודם כל תרגום עקילס זה תרגום התנ"ך ליוונית. אז יש תרגום אונקלוס שהוא תרגום לארמית, לא ליוונית. יש מחלוקת במפרשים האם עקילס ואונקלוס זה אותו אדם. שיש מי שאומר שזה אותו אדם, רק בארמית קראו לו אונקלוס וביוונית קראו לו עקילס. כן, אכילס. זה אותו שם. אבל אתם יודעים הרבה פעמים שלמה זה יכול להיות זלמן וזה יכול להיות סולומון וזה יכול להיות סלמן, בניבים שונים בשפות שונות אותו שם. אז גם כאן, יש אומרים שעקילס ואונקלוס זה אותו אדם, רק הוא תרגם את התורה גם ליוונית וגם לארמית. אז אנחנו מכירים את התרגום שלו לארמית, שזה מה שאנחנו אומרים שניים מקרא ואחד תרגום, זה בארמית. אבל היה גם תרגום ליוונית. זה פירוש אחד, פירוש אחר ששני אנשים שונים. שניהם היו רומאים, משפחות אצולה שהתגיירו. אבל אונקלוס תרגם לארמית ועקילס ליוונית. לא, זה תרגום אחר, ינאי המלך זה משהו אחר, פה זה תרגום עקילס. האם זה כדין קדוש? התרגום אונקלוס שהוא בארמית, יש מייחסים לו קדושה, יש אומרים שזה ניתן למשה מסיני, בעברית ובארמית. שגם התרגום ניתן למשה מסיני, אבל השתכח ולכן אונקלוס בא ותרגם מחדש. אז זה יש אומרים שלתרגום לארמית יש קדושה. תרגום ליוונית אין בו קדושה לכל הדעות, אלא הוא פירוש. רבותי, כל תרגום הוא תמיד גם פירוש. אף פעם אין דבר כזה תרגום שהוא רק תרגום, כי תמיד כאשר אתה לוקח מילה בעברית ומתרגם אותה… לפעמים זה שתי מילים… אז הרבה פעמים הוא משנה ממש, אבל לפעמים יש מילה או משפט שיש לו שני פירושים במפרשים, אז איך אתה מתרגם? מתרגם כך או כך? עצם זה שבחרת כיצד לתרגם, זה גם פירוש. אז כל תרגום הוא גם פירוש. התרגום יונתן זה אפילו לא פירוש, זה דרשה, זה אגדה, זה מדרש אגדה. תרגום יונתן בכלל אפילו לא מתרגם, הוא לוקח את הפסוק ודורש עליו דרשות בארמית. אה, אני לא נכנס לזה, זה תרגום של יונתן בן עוזיאל אבל אנחנו קצת גולשים מענייננו.

הדרשה הראשונה זה מה שמתרגם פה עקילס ביוונית. שמה הוא אומר? 'מסטירא מכירין'. מישהו פה דובר יוונית עתיקה? אף אחד. הכוונה היא כזאת: 'מסטירא מכירין' זה היה כלי שהיה מצוי אצל החיילים היוונים. כל חייל היה לו בפק"ל סכין קומנדו שמהצד של הכת הייתה כף. זאת אומרת, מצד אחד זה כלי הריגה שמשמש לא לקלף תפוזים, משמש לקלף עור של אנשים. מחילה, לשפד אנשים. זה סכין קומנדו. יכול להיות שהוא גם מקלף תפוזים, יכול להיות שהוא גם חותך בחבלים, אבל היא כלי לחימה. אבל הצד של הכת, מה יש בה? כף, כף לאכול. הוא שם לו במסטינג אוכל ואוכל עם הכף. אז זה מביא עקילס, מביא מוות וחיים. הנה באותו כלי… הוא רוצה להגיד, כמו שהלשון יש בה מוות וחיים, הנה הכלי הזה שנקרא מסטירא מכירין, יש בו בעצם מוות וחיים. סכין שמביאה מוות וכף שנועדה להביא חיים, להחיות נפש. זוהי דרשה שהיא ראשונה בשם עקילס, התרגום ליוונית.

דרשה שנייה, מופיעה במדרש בשם בן סירא. בן סירא… יש ספר בן סירא, שזה משלים. דומה קצת למשלי, אבל משלי נאמר ברוח הקודש ולכן נכנס לתנ"ך. ספר בן סירא הוא אחד מהספרים החיצוניים שהוא לא נאמר ברוח הקודש ולכן לא נכנס לתנ"ך, אבל חז"ל אומרים שבן סירא היה הנכד של ירמיהו. יש פה איזה סיפור שלם, לא ניכנס כרגע לסיפורו של בן סירא. אבל בן סירא אומר כך, אחד המשלים של בן סירא אומר על הפסוק הזה, מוות וחיים ביד לשון, אומר בן סירא: 'הייתה לפניו גחלת, נפח בה ובעֲרָה, רקק בה וכבתה'. כלומר הנה מאותו פה, אם אתה מוציא אוויר מהפה, נופח בגחלת, אתה מלבה את האש. ואם אתה יורק, מאותו פה, מוציא רוק, כיבית את האש. אוויר מלבה או רוק מכבה. אז זה אותו עניין של מוות וחיים ביד לשון. הנה מאותו פה יוצא האוויר המלבה את האש והרוק המכבה את האש.

דרשה שלישית. אמר רבי ינאי: 'היה כיכר טבל'. מה פירוש טבל? שאיננו מעושר, שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות. 'אכלו בלא לעשר – מוות ביד לשון. עישרו ואכל – חיים ביד לשון'. הנה אדם רק אמר מילים, מה זה לעשר? הוא לא חייב פיזית לתת… כבר לתת את הדברים לכוהן או ללוי, מספיק שהוא אמר 'הנה יש לי פה כיכר' – כיכר לחם גם צריך לעשר, כי זה עשוי מחיטים. חיטים צריכות לעשר אותם. אז היום כשאתה קונה כיכר לחם בסופר היא כבר מעושרת. גם כשאתה קונה קילו קמח זה כבר מעושר. אבל בוודאי בזמנם שאדם היה מגדל את החיטים, טוחן אותם, היה צריך להפריש מעשרות מהחיטים. עכשיו, להפריש… בוודאי שבסוף הוא צריך גם לתת פיזית לכוהן וללוי. אבל אפילו אם הוא עוד לא נתן, ברגע שהוא אמר בפיו 'הרי זה תרומה גדולה', 'הרי זה מעשר ראשון', 'הרי זה מעשר שני', 'הרי זה תרומת מעשר על מעשר ראשון', ברגע שאמר, כל השאר מותר באכילה. אז בפיו הוא מתיר את הדברים לאכילה. הלשון שכבר מתירה את הדברים לאכילה, הוא מביא חיים לעולם.

הדרשה הרביעית מאוד דומה לזה, אמר רבי חייא בר אבא: 'הייתה לפניו כלכלה של תאנים, סלסילה של תאנים. אכלה בלי לעשרה – מוות ביד לשון. עישרה ואכלה – חיים ביד לשון'. לכאורה זה אותו עיקרון. הדרשה הרביעית הייתה על לחם ופה זה על תאנים. הפרשנים אומרים שמדייקים בכך שחיטים זה מדאורייתא החובה לעשר. לעומת זאת, פירות האילן זה מדרבנן. כי מדאורייתא חובת המעשר היא על דגנך, תירושך ויצהרך. כלומר על חיטים ושעורים שזה דגן, גפן ושמן. אבל על שאר פירות האילן זה מדרבנן. אז לכן הביאו גם את הדרשה הזאת.

הדרשה החמישית במדרש, שמבארת את הפסוק הזה, מוות וחיים ביד לשון, מופיעה על ידי שני סיפורים. אמר רבן שמעון בן גמליאל לטבי עבדו… היה לו עבד בשם טבי, עבד כנעני. והוא אמר לו, הכתוב בארמית הסיפור, אני מתרגם את זה מיד לעברית. הוא אומר לו: 'צא וקנה לי צידה טובה מן השוק'. יצא וקנה לו לשון, לשון של בהמה. חזר ואמר לו: 'לך וקנה לי צידה רעה מן השוק'. הלך וקנה לו לשון של בהמה. אמר לו: 'מה הדבר הזה? אני אומר לך לקנות לי צידה טובה אתה מביא לי לשון, אני אומר לך צידה רעה אתה גם מביא לי לשון?' אמר לו טבי, טבי עבדו של רבן שמעון בן גמליאל היה ידוע בתור אדם חכם ונבון. והוא אומר לו: 'מינה טבתא ומינה בישתא', מזה הטובה וממנה הרעה. הלשון – מוות וחיים ביד לשון. כאשר היא טובה אין טובה ממנה, וכאשר היא רעה אין רעה ממנה.

ממשיכה הגמרא ומספרת: 'רבי עשה סעודה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים'. כלומר, מנה עיקרית בסעודה – בשר לשון. אבל בכוונה רבי הביא חלק מהלשונות שמבושלים כמו שצריך שזה רך ועסיסי, וחלק שזה קשה כמו מסטיק. התחילו בוררים את הרכים ומניחים את הקשים. באופן טבעי, כל אחד נועץ את המזלג כדי להרגיש איזה לשון כדאי לקחת, את הלשון הרכה. אמר להם: 'שימו לב מה אתם עושים. כשם שאתם בוררים את הרכים ומניחים את הקשים, כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו'.

כל כך הרבה דרשות מביא המדרש בשביל להגיד דבר פשוט שמוות וחיים ביד לשון. שלמה המלך כבר אמר את זה בארבע מילים: מוות וחיים ביד לשון. מה צריך יותר להסביר? למה כל הדרשות הללו? אז זה קודם כל ממחיש, אני חושב שמעבר להמחשה, תשימו לב שיש פה הדרגה במשלים. זה הולך… תכף אני אסביר את ההדרגה, אתם תראו איך המסר הולך ומתחדד ומועצם יותר ויותר. מדוע? במקרה הראשון, הפירוש הראשון, עקילס מפגיש אותנו בעצם עם איזה כלי מוזר, שהיום אין לנו כלי כזה, אומנם אולר שווייצרי יש בו גם סכין וגם… אבל הכלי זה היה איזה משהו שימושי לחיילים שמצד אחד סכין קומנדו מצד שני כף. הנה מוות וחיים באותו כלי. אבל זה לא בדיוק אותו דבר. כי זה אומנם אותו כלי, אבל זה שני צדדים שונים של הכלי, ושני הצדדים השונים האלה, במקרה מחוברים. למה מחברים את זה? כי זה נוח. לצורך הנוחות זה מחובר, אבל בעצם זה שני כלים שונים. זה לא חייב להיות אותו כלי. אצל החיילים היוונים, הנה, הם הצמידו את זה, זה היה לצורך נוחות. אז לפעמים תראה אותו כלי מצד אחד ככה ומצד שני ככה, אבל החיבור פה של המוות והחיים הוא חיבור של שכנות. זה לא באמת אותו דבר, זה לא אותו כלי. זה פשוט מצד אחד כלי כזה ומצד שני כלי כזה. זה במקרה הראשון, בדרשה הראשונה.

אם נשים לב לדרשה של בן סירא, הוא מדבר על אותו פה. זה לא שני צדדים, זה אותו פה. שני דברים שיוצאים מהפה, אבל זה שני דברים שונים עדיין. פה יוצא אוויר, פה יוצא רוק. האוויר מלבה את האש, והרוק מכבה. אז זה כבר אותו כלי, אותו פה, אבל אותו פה מוציא שני דברים שונים. זה כבר יותר מתקרב. זה לא רק בצד הזה ככה ובצד הזה ככה. אלא זה אותו פה, יוצא באותו כיוון, אבל שני דברים שונים. ויש להם מקור משותף, שני דברים שונים.

גם בדרשה השלישית והרביעית, הרי שהיא גם הפרשת תרומות ומעשרות מדאורייתא, וגם על מצוות דרבנן, הפרשת תרומות ומעשרות מדרבנן, אז זה לא רק שני דברים שונים שיוצאים מהפה. בשני המקרים זה השאלה האם הוצאת את הדיבור מהפה או לא הוצאת את הדיבור מהפה. יש לך פה, האם השתמשת בו? כלומר, אם היית מדבר, מפריש תרומות ומעשרות בדיבור, היית גורם חיים בכך שאתה אוכל דבר שהוא מעושר. לא דיברת, גרמת לעצמך עבירה כי אכלת דבר שאינו מעושר. אז אדם מוציא דיבור, מכניס אוכל, השאלה אם הוצאת את הדיבור לפני שהכנסת את האוכל. אז זה גם בהקשר של זה. יש מפרשים שאומרים, בהקשר שגורסים פה גרסה אחרת לגבי ברכות. בכל מקרה, זה דיבור. הדיבור שהוא מחייה. אבל שוב, השאלה אם הדיבור נאמר או לא נאמר בכלל.

לעומת זאת, הדרשה האחרונה, לגבי הלשון אם היא טובה אין טובה ממנה ואם היא רעה אין רעה ממנה, זה לא אם אמרת או לא אמרת, אמרת משהו, הוצאת מילים מהפה, השאלה מה אמרת. אם דיברת בלשון רכה – לשון רכה תשבר גרם. אם אמרת, דיברת אל מישהו בלשון קשה, הלבת פני חברך ברבים, והרי הוא חלילה כשופך דמים. אז נשים לב להדרגתיות. ההדרגתיות בהתחלה מדובר לנו על שני צדדים, אותו כלי אבל יש בו שני חלקים שונים. אחר כך אומרים לך מאותו פה יוצאים שני דברים – אוויר, ומים. זה מלבה וזה מכבה. אחר כך אומרים לך, אתה מוציא דיבור. את אותו דבר אתה מוציא מהפה. השאלה אם הוצאת או לא הוצאת. אחר כך אומרים לך, הוצאת דיבור, אבל השאלה איזה דיבור הוצאת.

אז בעצם שאומרים לך מוות וחיים ביד לשון, הדרשות האלה הולכות ומקרבות את זה ואומרות ממש – עוד יותר קרוב, ועוד יותר קרוב, ועוד יותר קרוב, עד שאותו דיבור עצמו יכול חלילה להרוג ויכול להחיות. אז ודאי מהדבר הזה אנחנו לומדים שני דברים. דבר ראשון, מוסר פשוט להמחיש את הדבר, עד כמה יכול אדם חלילה להמית בהבל פיו ועד כמה יכול אדם להחיות בדיבורו. ולכן קודם כל זה מוסר גדול שאדם ייקח לעצמו לתשומת הלב. אבל בהדרגתיות של המדרש אנחנו רואים דבר נוסף, שהקדוש ברוך הוא, זה לעומת זה עשה אלוקים. שבאותו דבר עצמו, אותו כוח עצמו, הוא חרב פיפיות. יכול אדם להשתמש לכאן או לכאן, לטוב או למוטב. ולכן, זה נכון ללשון, הלשון אולי בזה זה הדבר הכי מוחשי והכי קיצוני שזה בא לידי ביטוי, אבל בעצם בכל תכונה של האדם, האדם צריך לחשוב כיצד הוא מפנה את התכונה הזאת לצד חיובי. כלומר, אם אדם למשל הוא כעסן, אז הוא צריך להתגבר על עצמו שלא לכעוס בדברים מסוימים, ואדרבה, כן להשתמש במידת הכעס כאשר זה ראוי, כי לפעמים צריך. להעיר למישהו, להוכיח מישהו, להשתמש במידת הכעס. וכך בכל מידה ומידה. אדם יש לו תאוות ממון, אז מצד אחד לא חלילה להגיע לאונאת ממון. מצד שני, אדרבה, להשתמש ביצר הזה של הממון כדי לחדש דברים בעולם. תאוות הממון דוחפת את האדם לקדם דברים בעולם, לקדם דברים גם לטובה. אז כל כוח שבאדם, שחלילה אפשר להטות אותו לרעה, צריך האדם לבחור ולהטות אותו לטובה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.