בלוג

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי, פרשת שלח לך עוסקת כמובן בחטא המרגלים. מי השם בחטא המרגלים? קודם כל, המרגלים עצמם. הם כמובן חטאו, הם מסו את לבב אחיהם, החטיאו את עם ישראל. את מי עוד אפשר להאשים בחטא המרגלים? חוץ מהמרגלים עצמם? את עם ישראל כולו, שהם מסיטים אותו והוא ניסט, והוא באמת מושפע לרעה מהמרגלים. את מי עוד אפשר להאשים? יש עוד מישהו שהשם בחטא המרגלים? משה, כי הוא שלח אותם. הדברים האלה, הוא אומר את זה. קודם כל אנחנו מכירים את המשפט, אתה הראש, אתה השם. אז אם משה רבנו שלח אותם, הקדוש ברוך הוא השם. כן, אתה הראש, אתה השם. הקדוש ברוך הוא הוא הראש. על כל פנים, המדרש על פרשת השבוע, מדרש רבה פרשת ט"ז, אות ב', מביא פסוק מתהילים, מזמור ע"ו ודורש שהאשמה העיקרית היא על משה רבנו. אומר הפסוק בתהילים, הוא אומר כך: אשתוללו אבירי לב, נמו שנתם, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. המדרש דורש את כל הפסוק הזה על משה ועל אהרון. אשתוללו, זה לא מלשון להשתולל, אלא מלשון להוליך שולל. אם מישהו מוליך אותך שולל, זה אומר שהוא עובד עליך, הוא בעצם הפיל אותך בפח. אז זה המוליך שולל, ומי שהוליכו אותו שולל, הוא נקרא משתולל. אשתוללו אבירי לב. הם הולכו שולל. מי זה אבירי לב? זה משה ואהרון. שהם היו אנשים אבירי לב, אנשי חיל והם היו אנשים עם עוצמה, עם חוזק. אבל כאן מה קורה להם? הוליכו אותם שולל. אשתוללו אבירי לב. נמו שנתם, כלומר, הם ישנו בשמירה, הם נרדמו בשמירה, לא שמו לב מה קורה להם מתחת לאף, שולחים את המרגלים ופתאום המרגלים חוזרים בכזו עמדה. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. אומר המדרש, במה בא לידי ביטוי שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, אף משה ואהרון נתרשלו ידיהם. מה התגובה של משה ואהרון לדברי המרגלים? מה הם עונים? הם נופלים על פניהם. זה עוד יותר בולט אל מול כלב ויהושע. המדרש בעצמו מנגיד את הדברים. אומר המדרש, מיד עמד כלב ושיתק כל אותם אוכלוסין. שנאמר, ויהס כלב את העם. עמד לו על הספסל, והעם משתכן ואומר הס. והם שותקים לשמוע ממנו. אמר להם, טובה הארץ מאוד מאוד. אמר הקדוש ברוך הוא למשה, טובה גדולה אני מחזיק לו לכלב, שנאמר, זולתי כלב בן יפונה הוא יראנה. דורש המדרש, מה זה זולתי? לזה איתי. הנה, כלב הוא איתי, היחיד שעומד פה נגד המרגלים, עומד בקומה זקופה ועונה להם. ואתם לא מצאתם ידיכם אלא כשלתם. זה מאוד בולט בפשט של הפסוקים. שברגע שהמרגלים אומרים מה שאומרים, דבר ראשון, כלב עונה, מתפרץ לתוך דברי המרגלים, ויהס כלב את העם אל משה ויאמר, עלו נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל. משה ואהרון לא מגיבים בכלל, גם לא נופלים על פניהם. אחרי שכל העם מקבלים את דברי המרגלים ופורצים בבכי ובתלונות, פעם ראשונה משה ואהרון מגיבים. מה הם מגיבים? ויפול משה ואהרון על פניהם לפני כל קהל הדת בני ישראל. הם לא עומדים בפרץ, הם לא באים וטוענים טענות כנגד המרגלים. הם נופלים על פניהם. עכשיו, ליפול אפיים ארצה, זה לא דבר רע. קודם כל, מה הפשט? מה זה נופלים על פניהם? נופלים בפישוט ידיים ורגליים, שוכבים על הרצפה, פושטים את ידיהם ואת רגליהם. האמירה היא, בעצם התנועה הזאת של ליפול אפיים ארצה, המשמעות שלה היא התבטלות גמורה לפני הקדוש ברוך הוא. אבל האם זה היה הדבר הנכון כאן לעשות? המדרש מעביר ביקורת על משה ואהרון. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, אתם צריכים להיות אנשי חיל, לא ליפול אפיים ארצה. מיד אחרי התגובה הזאת של משה ואהרון, מופיעה התגובה של יהושע וכלב. ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם. ויאמרו אל כל הדת בני ישראל לאמור, הארץ אשר עברנו בא לתור אותה, טובה הארץ מאוד מאוד. אז יש פה, עומד כלב, אחר כך מצטרף אליו יהושע, באים, קוראים את בגדיהם, קוראים קריאה אמיתית, נחושה, של עוצמה, טובה הארץ מאוד מאוד, עלו נעלה וירשנו אותה כי יכול נוחלה. ולעומת זאת, משה ואהרון נופלים על פניהם. דרך אגב, לא רק כאן הם נופלים על פניהם, אנחנו נראה את זה שוב בפרשת השבוע הבאה, פרשת קורח. שם שלוש פעמים כתוב שמשה ואהרון נופלים על פניהם. פעמיים זה משה ואהרון, פעם שלישית זה רק משה. אבל כל הזמן נופלים על פניהם. מה זה השיטה הזאת? ליפול על פניהם? מה זה עוזר? ליפול... אז זה לא עניין של לעזור. משה ואהרון, כל פעם שמישהו בא אליהם בטענות, אומרים לא הבנתי. אתם באים אליי בטענות? אנחנו, משה ואהרון, אנחנו רק שליחים של הקדוש ברוך הוא. לא עלינו תלונותיכם כי על אדוני. זה לא נגדנו. משה ואהרון פשוט נופלים אפיים ארצה ואומרים, זה אנחנו כלום. מה אנחנו? זה לא מבאבק נגדנו. הקדוש ברוך הוא שלח אותנו, אז אם אתם נאבקים בנו, אתם נאבקים בקדוש ברוך הוא. עכשיו, זה אמירה חזקה. אבל היא לא מתאימה בסיפור הזה. מול קורח, משה כבר לא מסתפק רק בליפול על פניו, אלא גם אומר, רב לכם בני לוי. אם בריאה יברא השם ופצדה ארץ את פיה, הוא מתקן, הוא גם נלחם בקורח. הוא לא רק נופל על פניו. פה בחטא המרגלים, משה ואהרון רק נופלים על פניהם. עכשיו, זה מאוד מתאים גם לאישיות של משה ואהרון. משה, מה אנחנו יודעים עליו? מה התכונה הכי בולטת שלו? עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. אהרון, מה התכונה הכי בולטת שלו? אוהב שלום ורודף שלום. זה לא אנשים למלחמה. אתה בא להילחם עם משה ואהרון. משה בענווה פשוט נופל על פניו. אהרון גם נופל על פניו, מה הוא ילחם איתך? הוא אוהב שלום ורודף שלום. אבל הבעיה כאן היא שהתכונה הזאת שהיא תכונה נהדרת, להיות אוהב שלום ורודף שלום, להיות בעל ענווה. זה תכונה שלפעמים יש בה בעייתיות. מעניין, יש פסקה של הרב קוק באורות התורה, שהוא מדבר על... בפרק י"ג, אות ח', הוא אומר כך, צריך להוכיח תוכחה גדולה לתלמידי החכמים שבארץ ישראל. אבל התוכחה הזאת היא הפוכה מכל תוכחה רגילה שנהוגה בעולם. בדרך כלל, אתה נותן מוסר לאנשים ותוכחה, עזוב את האגו שלך, תכניע את הגאווה שלך, אל תתנפח ותתמלא מעצמך. אבל אומר הרב קוק, בדורו, בדור שלו, הוא מספר שתלמידי החכמים שהיו חיים בארץ ישראל, היו כל כך משפילים את עצמם, שהתוכחה שהיה צריך להגיד להם זה שהם קצת צריכים להתמלא בגאווה, קצת גאוות יחידה, אתם תלמידי חכמים בארץ ישראל. אם כן, אומר שם הרב קוק, שתלמידי חכמים בארץ ישראל מנמיכים את עצמם, וגם ענבתנים הם יותר מדי, הם משפילים את עצמם. לא, דווקא להם צריך לקרוא קריאה גדולה, להודיע להם שיש להם חיים גדולים, שיש להם רוב עוז ותעצומות. יש לכם שליחות וחובה לבוא ולהגדיל תורה בארץ ישראל. אז לפעמים זה מוסר הפוך כזה. כי יש אנשים שהם יותר מדי בעלי ענווה. מעניין, שהתכונה הזאת של משה ואהרון, שהם קצת... המדרש מעביר עליהם... מי אנחנו? אנחנו נעביר ביקורת על משה ואהרון? אנחנו מתייראים רק אה... לגוע בקצה הציפורן. אבל אנחנו רק מנסים להסביר את המדרש. המדרש מעביר ביקורת על משה ואהרון, שהם לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, אתם צריכים להיות אנשי חיל, כמו יהושע וכלב. יהושע וכלב פה עומדים בפרץ, עומדים נגד המרגלים. ומשה ואהרון נופלים על פניהם. מעניין שהתכונה הזאת של הענווה המוגזמת היא גם תכונה של המרגלים עצמם. איפה רואים את על המרגלים ענווה מוגזמת? נכון מאוד, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. הם רואים את הענקים שמעניקים חמה בקומתם, והם מתייראים כל כך, עד שהם אומרים, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. גם בעיניהם, מספר המדרש שהם שמעו אותם אומרים, בני אדם כמו חגבים בצורת בני אדם, שמה מהלכים. אבל ממה הכל מתחיל? זה לא מתחיל ממה שאנשים האלה ראו אותם כחגבים. ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. כאשר אנחנו מנמיכים את קומתנו, כאשר אנחנו בעצמנו כמו איזה חגבים, רועדים מפחד מהאומה הזאת, מהאומה הזאת, מכל מיני ענקים. היום אין לנו ענקים במובן של בני אדם ענקיים. אבל יש כל מיני אומות ענקיות. אז מפחדים, מה יגיד פוטין אם אנחנו חס וחלילה נעביר עליו ביקורת? מה תגיד ארצות הברית אם אנחנו חס וחלילה נתעמת איתה? וכן הלאה וכן הלאה. מה תעשה איראן אם אנחנו יותר מדי? מה יעשה נסרללה אם יותר מדי נפגע בלבנון? וכן הלאה. אז אני לא אומר, צריך לתכנן את מעשינו בתבונה. אבל לא מתוך פחד, לא מתוך מורח. לא ונהי בעינינו כחגבים. אנחנו צריכים להתיירא רק מהקדוש ברוך הוא. תבונה צריכה להיות. אבל לא מתוך פחד, לא מתוך מורח. לא ונהי בעינינו כחגבים. ולכן, אומר המדרש, הבעיה היא פה גם הבעיה של משה ואהרון. ובעצם, המדרש, אם נדייק במדרש, המדרש מביא פה שתי ביקורות. ביקורת אחת על זה שהם לא מצאו חולן שיכל על ידיהם, שהם נופלים על פניהם ואינם מתמודדים אישית, לוחצת כנגד המרגלים. אבל, יש פה בסוף המדרש גם ביקורת נוספת. לא מצאתם ידיכם אלא קשלתם. כל כך למה? למה זה כך? למה נכשלתם ונפלתם על פניכם? למה? על שהיו שלוחים טיפשים. אמר שלמה המלך במשלי פרק כ"ו, מקצה רגליים חמס שותה, שולח דברים ביד כסיל. כלומר, אומר המדרש, מלכתחילה, אתם משה ואהרון, שלחתם שליחים שהם כסילים. טיפשים. מה, טיפשים? הרי כתוב עליהם, כולם אנשים, ראשי בני ישראל אמא. אומר רש"י, אותה שעה כשרים היו. ובכל זאת, אומר המדרש, יש כאן בעיה כבר בבחירת השליחים. אז קודם כל אני רוצה להסביר את הפסוק שהם מביא המדרש ממשלי, מקצה רגליים חמס שותה, שולח דברים ביד כסיל. הכוונה היא כזאת. מי ששולח דברים ביד כסיל, החצי השני של הפסוק הוא יותר מובן. אדם שולח דברים, יש לך שליחות לעשות, אתה שולח ביד כסיל. אתה רוצה שיקרה משהו, אז אתה שולח כסיל לעשות את זה. תארו לכם, שמישהו רוצה לעשות אזכרה בבית הכנסת. והוא שולח מישהו לקנות עבורו דברים לאזכרה. אבל הוא לא שולח אדם כמו ציוני, שהוא למשל מומחה כבר פה בבית הכנסת בעניין הזה, או כל מיני שליחים אחרים, אלא הוא בוחר מישהו שלא יודע מה לקנות, קונה דברים שאף אחד לא אוכל אותם, קונה דברים שאין בהם אפילו את הברכות שצריך בשביל האזכרה. זה לא מתאים. שלחת, הוא הלך, בזבזת כסף ולא הועיל כלום בדבריו. זה דוגמה לשולח דברים ביד כסיל. ומה אומר החצי הראשון של הפסוק? מקצה רגליים חמס שותה. מקצה רגליים פירושו, מי ששולח דברים ביד כסיל, הוא בסוף צריך לחטט את רגליו. הוא בעצמו יקצה את הרגליים שלו שהוא יצטרך ל... למה? כי שלחת כסיל, הוא חזר ועשה את השליחות בצורה גרועה, אז מה עכשיו אתה תעשה? תלך בעצמך. צריך ללכת עוד פעם. בדוגמה שהבאתי, אולי גם תצטרך לשלם עוד כסף. אבל העיקר הוא, שגם אם זה לא שליחות של כסף, אבל בסוף אתה צריך ללכת, בזבזת זמן, בזבזת אנרגיה. עכשיו, וגם חמס שותה. בסוף אתה שותה כעס. חמס זה גם בלשון של גזל, אבל זה גם כעס. חמסי עליך, אומרת שרה לאברהם, זאת אומרת אני כועסת עליך. אז חמס שותה, כלומר, הוא גם בסוף סופג כעס, או שהוא עצמו כועס על השליח, או שלפעמים אנשים כועסים עליו. אם ניקח, לא יודע למה סתם בא לי לדוגמה הזאת שמישהו שולח אנשים לקנות לו דברים לאזכרה. אבל בדוגמה הזאת, לדוגמה, אז אחר כך גם אנשים יכולים לכעוס עליך. מה, זה מה שהבאת? למה לא הבאת דברים נורמליים? לא, שלחתי מישהו... בוא נחזור לדוגמה של התורה ולא לדוגמה של אזכרה. מה קורה בעקבות חטא המרגלים? דבר ראשון, דבר ראשון, יש כעס של הקדוש ברוך הוא על עם ישראל. חמס שותה. אפילו עוד לפני זה, במהלך החטא, עם ישראל כועסים על משה רבנו. מה הבאת אותנו למות ביד האמורי, להאבידנו? אז הם כועסים על משה, הקדוש ברוך הוא כועס עליהם. חמס שותה. ומה קורה בעקבות הדבר הזה? הם נודדים 40 שנה במדבר. מקצה רגליים חמס שותה. הם מחטטים את רגליהם 40 שנה במדבר וגם סופגים את הכעס, ולמה? שולח דברים ביד כסיל. עכשיו, המרגלים הרי לא היו כסילים, הם לא היו טיפשים. למה המדרש קורא להם כסילים? משום, שכמו שאמרנו, הכשל של המרגלים היה בדיוק בטעות של משה ואהרון. משה ואהרון, עכשיו בכניסה לארץ צריכים לשלוח אנשים שיש להם עוצמה, כמו יהושע וכלב. עבדי כלב, רוח אחרת הייתה עמו. צריך אנשים עם רוח אחרת, עם רוח של חלוציות, עם רוח של גבורה, עם רוח של עוצמה. משה ואהרון בחרו אנשים צדיקים, אבל נמוכי רוח. המרגלים לא היה להם את העוצמה לבוא, ענקים, אז מה, השם איתנו. אל תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם. היה להם נגיעה אישית גם. וגם. אבל המדרש הזה, בזוהר מדבר יותר על הנגיעה האישית. המדרש הזה שם את הדגש על נמיכות הרוח, על הלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. במקום להיות אנשי חיל, רפו ידיהם. גם המרגלים, ונהי בעינינו כחגבים, וגם משה ואהרון נופלים על פניהם, במקום לעמוד נחושים כנגד... מה היה אם משה ואהרון היו עומדים נחושים? אנחנו לא יודעים. יהושע וכלב עמדו נחושים וזה לא עזר. אבל זה בכל זאת איזושהי תכונה, שבמיוחד בכניסה אל ארץ ישראל צריכה להיות גבורה מיוחדת, עוצמה מיוחדת. והולך אתכם קוממיות, בקומה זקופה. וזו היא תכונה שעם ישראל נצרך לה, כאשר הם נכנסים לארץ ישראל. ולכן כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו, הוא יבוא שמה, והוא יורישנה. ודווקא כלב, בהיותו בן 80, הוא נכנס לארץ. כאן בפרשה שלנו הוא בן 40. אבל כעבור 40 שנה, שנכנסים לארץ, הוא בן 80, והוא עצמו נלחם עם הענקים בחברון, ומוריש אותם. בעוצמה גדולה, יש לו גם בגיל 80 את היכולת להתמודד עם הענקים, בגלל עוז הרוח. אז זה עוז הרוח של כלב ושל יהושע, שגם הוא מצטרף אליו, והמדרש, שוב, אנחנו קטונו, אבל המדרש מעביר פה ביקורת על משה ואהרון, שהם נופלים על פניהם. לפעמים, זה לא זמן לענווה יתרה, אלא לפעמים, זה הזמן שהקדוש ברוך הוא מצפה ממך במקום שאין אנשים, תשתדל להיות איש. תעמוד על הרגליים, בקומה זקופה, תגיד אמירה אמונית, עמוקה, גדולה, בעוז ותעצומות, והקדוש ברוך הוא יברך את מעשה ידינו בעזרת השם. רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר, אדוני חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.