"אם בחוקותי תלכו" – על ההליכה בדרכי התורה
מבוא
המדרש על פרשת בחוקותי דורש את המילה "אם בחוקותי תלכו" ושואל שאלה מהותית: למה בעצם שמירת המצוות נקראת "הליכה"? הרי יכול היה להיכתב פשוט "אם את חוקותי ומצוותי תשמרו". מה הייחוד של לשון ההליכה?
המדרש מחבר את השאלה הזו לפסוק בתהילים קכ"ט: "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". גם כאן דוד המלך מדבר על הליכה ועל רגליים שהולכות אל התורה – "עדותיך".
הדרשה הראשונה: כוח הטבע הפנימי
המדרש מביא את דברי דוד המלך: "בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני אני הולך, לבית דירה פלונית אני הולך. והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות".
דוד המלך, למרות שכל צורכי ישראל מוטלים עליו כמלך, מתכנן בבוקר ללכת לישיבות קבינט, להתייעצויות עם שר הצבא יואב, או לפגישות חשובות אחרות. אך כאשר הוא מתחיל ללכת, הרגליים מוליכות אותו למקום אחר – לבתי כנסיות ובתי מדרשות.
זהו מצב שכולנו מכירים: לפעמים אנו יוצאים מהבית עם תוכנית אחת, אך הרגליים לוקחות אותנו "על אוטומט" למקום אחר – למקום שהלב שלנו באמת משתוקק אליו.
"במקום שמחשבותיו של אדם נמצאות, שם הוא נמצא"
הבעל שם טוב אומר: "במקום שמחשבותיו של אדם נמצאות, שם הוא נמצא". זה לא משנה איפה אתה נמצא פיזית – המקום שבו המחשבות והלב שלך נמצאים, שם אתה באמת נמצא.
דוגמה לכך היא מה שקרה השנה בל"ג בעומר. בגלל המצב הביטחוני, המשטרה עצרה את ההילולה במירון ואמרה שלא להגיע. לרבים מהעם זה היה קשה מאוד – הם הרגישו כאילו לקחו להם את הנשמה. מדוע? כי במקום שמחשבותיהם נמצאות – אצל רבי שמעון במירון – שם הם נמצאים באמת, גם אם הגוף נמצא במקום אחר.
הגמרא אומרת זאת מפורש על הפסוק "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה": "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה" – גם מי שלא נולד בארץ ישראל אך משתוקק אליה, מעלתו כמעלת הנולד בה.
הדרשה השנייה: החישוב השכלי
רב הונא בשם רב אחא מפרש את הפסוק אחרת: "חישבתי מתן שכרן של מצוות והפסדן של עבירות, ואשיבה רגלי אל עדותיך".
לפי פירוש זה, דוד המלך לא פועל מתוך דחף לבבי אלא מתוך חישוב שכלי מדוקדק. הוא שוקל ומחשב: מה השכר הגדול שיש לעושה מצוות? מה ההפסד הכבד של העובר עבירה? כאשר אדם שוקל בפלס מאזניים זה מול זה, הוא בוחר באופן הכי טבעי לעשות רצון השם.
איחוד שני הכיוונים
שני הכיוונים הללו – הלבבי והשכלי – נצרכים בחייו של האדם. מצד אחד, ראוי שהאדם יבחר בחיי התורה מתוך הבנה, מתוך בחירה מודעת והחלטה מושכלת. מצד שני, התורה לא יכולה להיות רק שכל – היא חייבת להיות בלב, כמו שנאמר "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך".
"כפה עליהם הר כגיגית"
הגמרא במסכת שבת מספרת שהקדוש ברוך הוא כפה על עם ישראל הר כגיגית ואמר: "אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם". השאלה קשה: למה להכריח אותם? הרי הם אמרו "נעשה ונשמע"!
התשובה היא שיש כאן משהו מעבר לבחירה שכלית. כשם שאדם לא יכול להתאבד על ידי עצירת נשימה – כי הקדוש ברוך הוא מכריח אותנו לנשום, שהרי הנשימה היא החיים – כך הוא מכריח אותנו לקבל תורה, כי התורה היא החיים. התורה והמצוות הן החמצן של הנשמה.
ההליכה כביטוי לרצון
ההליכה היא ביטוי של תנועה, והתנועה היא ביטוי לרצון ולהשתוקקות. אדם אפתי ואדיש יושב ככה כבוי, בלי אנרגיות. אדם חי ומשתוקק הוא בתנועה.
גם בתפילה אנו מתנועעים קדימה ואחורה. המשנה ברורה פוסק: "יש להתנועע בשעת התפילה, משום 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך'". המקובלים מסבירים שזה ביטוי לכך שהנשמה כל הזמן משתוקקת לריבונו של עולם, כמו להבת נר שכל הזמן זזה.
העיקר הוא שהלב חי, שהלב פועם, שהלב בתנועה. כשהנשמה כל הזמן מתנועעת ומשתוקקת אל הקדוש ברוך הוא, כך הלב של האדם צריך להיות.
המדרשים הנוספים
המדרש מוסיף שני פירושים נוספים:
רבי מנחם אומר: "חישבתי" מתייחס לפרשת בחוקותי עצמה – האדם קורא "אם בחוקותי תלכו ונתתי שלום בארץ" ו"אם לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם", ומתוך כך בוחר בתורה.
רבי אבא מצביע על רמז עמוק: הברכות בפרשה מתחילות באות א' ("אם בחוקותי תלכו") ומסתיימות באות ת' ("והולכתי אתכם קוממיות") – מא' עד ת', כסדר האלף-בית, שהוא מידת החסד. הקללות מתחילות בו' ("ואם לא תשמעו לי") ומסתיימות בה' – מהסוף להתחלה, שזה כנגד מידת הדין.
רבי אבין מסיים: "אם זכיתם, הרי אני הופך לכם קללות לברכות". מתוך תשובה מאהבה, לא רק שהזדונות הופכים לזכויות, אלא גם הקללות הופכות לברכות.
סיכום
"אם בחוקותי תלכו" מלמד אותנו שעבודת השם צריכה להיות הליכה – תנועה מתמדת של הלב והנשמה. יש בה גם את הבחירה השכלית המושכלת וגם את ההשתוקקות הלבבית הטבעית. שני הכיוונים האלה מתאחדים ביחד ומביאים את האדם ל"הליכה" אמיתית בדרכי התורה.
בעזרת השם נזכה להפוך את כל הקללות שאנו חווים לברכות, ונלך בדרכי התורה בשמחה ובאהבה.
שוכתב על פי שיעור של הרב – ע"י AI