ארץ ישראל השוממה – הבטחה טובה בתוך הקללה
בתוך הקללות הקשות שמופיעות בפרשת בחוקותי, מוזכר הפסוק: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". למראית עין, נראה שזוהי קללה נוספת – שממה של הארץ ושל אויבי ישראל היושבים בה. אבל הרמב"ן מגלה לנו פן מפתיע: הביטוי "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם" הוא למעשה בשורה טובה.
הפירוש החידוש של הרמב"ן
אומר הרמב"ן: "זוהי בשורה טובה. זה לא קללה, זו בשורה טובה. מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו." כלומר, יש כאן הבטחה יקרת ערך: ארץ ישראל תשמור נאמנות לעם ישראל ולא תפרח בידי אף עם אחר.
הרמב"ן ממשיל זאת לאישה שבעלה יצא למדינת הים, אך הוא עתיד לחזור. בזמן היעדרותו, היא מעדיפה להישאר לבדה, ללא אף גבר אחר, ושומרת לו אמונים. כך גם ארץ ישראל – היא מעדיפה להישאר שוממה מאשר להפרח תחת ידיהם של עמים זרים.
המשל מהתנ"ך ומבירכת השבע ברכות
מושג זה מופיע במקומות נוספים בתנ"ך ובחז"ל. במגילת איכה נאמר: "הָיְתָה כְּאַלְמָנָה", ודורשים חז"ל: לא נאמר "הָיְתָה אַלְמָנָה" אלא "כְּאַלְמָנָה" – כאישה שהלך בעלה למדינת הים וסופו לחזור.
בשבע ברכות אנו מברכים: "שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה". יש כאן סתירה פנימית – כיצד יש לעקרה בנים? התשובה היא שהעקרה היא ציון (ארץ ישראל), ובניה הם עם ישראל. כאשר העם בגלות, הארץ היא כעקרה, אך כשבניה חוזרים אליה, היא שמחה כאם הבנים.
במזמור תהלים נאמר: "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה". הכונה היא לעקרה שיושבת בבית, ובכוחו של הקדוש ברוך הוא להפוך גם את עקרת הבית לאם הבנים שמחה.
ראיה היסטורית מדהימה
הרמב"ן מדגיש שהדבר הזה הוא "ראיה גדולה והבטחה לנו". מה הכוונה ב"ראיה"? זוהי הוכחה. הוכחה חזקה לאמיתות התורה, לקדושת ארץ ישראל ולקשר המיוחד בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.
העובדה ההיסטורית מדברת בעד עצמה: "לא תמצא בכל היישוב ארץ כזו שהיתה טובה ורחבה והיתה נושבת מעולם, והיא שוממה כמוה". לא קיימת בעולם ארץ שהיתה כה פורייה ומיושבת, ועכשיו היא כה חרבה, למרות שכל אומה ולשון משתדלים להושיבה.
עדות מארק טווין – התיאור המזעזע
בשנת 1867, בדיוק מאה שנה לפני מלחמת ששת הימים, ביקר בארץ ישראל הסופר האמריקני מארק טווין. הוא היה נוצרי שרצה לראות את "ארץ הקודש", אך מה שמצא היה שונה לחלוטין מציפיותיו.
בספרו "מסע תענוגות בארץ הקודש" (השם הוא בציניות), הוא כותב: "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קרחות. אין שום צמח על הגבעות. צבע הגבעות דהוי. העמקים הם מדבריות מכוערים. בשוליהם צמחיה דלה. הכל אומר יגון ויאוש."
על ים המלח והכנרת הוא כותב: "ים המות וים הגליל נמים, ישנים, בלב מרחב של גבעות ומישור, שאתה לא נתקל בו בשום גוון נעים. שום עצם מרתק, שום נוף רך. המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב."
את המסע שלו מירושלים להר תבור הוא מתאר כך: "לא יכולנו לעצור למנוחה גם לאחר רכיבה של שעתיים-שלוש. לא היה אפילו קמצוץ צל. לא היה עץ, לא היה טיפת צל. ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי… כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה. בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח."
ומה הוא מסכם? "ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף על ארץ ישראל כשופה של קללה."
עדות יוסף בן מתתיהו – הניגוד המופלא
לעומת זאת, יוסף בן מתתיהו (יוסף פלביוס), שחי בזמן חורבן בית המקדש לפני כ-1,930 שנה, מתאר את אותם מקומות בצורה הפוכה לחלוטין. על בקעת גינוסר (צפונית לכנרת) הוא כותב:
"הארץ הזאת נפלאה בתכונתה ויפיה. אדמת הארץ הזאת שמנה, לכן לא יחסר בה כל צמח האדמה. יושביה נטעו בה כל מיני מטעים. כי מזג האוויר הטוב נוח לצמחים שונים זה מזה. עד שיאמר האומר שהטבע אסף את כל כוחותיו לחבר פה את כל המינים השונים."
זהו ניגוד מוחלט! לפני 2,000 שנה – פריחה מלאה. במשך 2,000 שנה – שממה מוחלטת. ובימינו – שוב פריחה מדהימה.
הדוגמה המדהימה של גוש קטיף
דוגמה מודרנית מפליאה לכך מגיעה מגוש קטיף. עם ישראל חזר לגוש קטיף במלחמת ששת הימים (1967), לאחר שהאזור היה בידי ערבים במשך 19 שנה (ממלחמת העצמאות).
והנה הפלא: מהרגע שחזרנו לגוש קטיף, ממוצע הגשמים הוכפל פי שניים! אין לכך שום הסבר מדעי או מטאורולוגי. עם ישראל חזר למקום – והטבע הגיב באופן מיידי.
לא זו בלבד, אלא שהתושבים היהודים הצליחו לגדל שם בחממות עגבניות שרי שזכו בפרסים בינלאומיים, בעוד שלפני כן הצליחו לגדל שם רק תמרים מועטים במואסי הטבעי.
הקץ המגולה – הסימן לגאולה
הגמרא בסנהדרין (צז ע"ב) אומרת: "אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: 'ואתם הרי ישראל, ענפכם תשאו ופריכם תתנו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא' (יחזקאל לו)".
רבי אבא מלמדנו שאין סימן ברור יותר לבוא הגאולה מאשר פריחת ארץ ישראל. כאשר הארץ פתאום פורחת ונותנת פירותיה בעין יפה לעם ישראל – זהו הקץ המגולה, זה הסימן הברור ביותר שהגאולה באה.
מסר לדורות
הרמב"ן, שחי לפני 800 שנה ועלה לארץ ישראל, כתב במכתב: "מה אגיד לכם בענין הארץ? כי רבה העזובה וגדול השמימון. כל המקודש מחברו שומם מחברו. ומה שיותר קדוש, יותר שומם."
אך גם בתוך השממה הזאת, הרמב"ן ראה את הנחמה. הוא הבין שהשממה עצמה היא הוכחה לנבואה ולהבטחה. ארץ ישראל לא מוכנה להיות נאמנה לאף עם אחר חוץ מעם ישראל.
זכינו בדורנו לראות בעיניים איך הנבואה מתגשמת. כאשר עם ישראל חוזר לארצו, הארץ פורחת ומלבלבת באופן מדהים. אנו רואים בעיני בשרנו איך "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה", איך ארץ ישראל, שהיתה כעקרה במשך אלפיים שנה, חוזרת להיות אם הבנים שמחה עם שיבת עם ישראל אליה.
זוהי אכן "ראיה גדולה" – הוכחה חיה, מתמשכת ומרגשת לאמיתות התורה, לקדושת ארץ ישראל ולייחודו של עם ישראל.
שוכתב על פי שיעור של הרב – ע"י AI