הרב אלעזר אהרנסון
שתי הקומות של מצוות השמיטה
לעילוי נשמת מיכאל בוזגלו בן מסעודה ז"ל
"ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כ"ה, ב')
מצוות השמיטה, בה אנו מצווים לשבות מעבודת האדמה בשנה השביעית, מופיעה בפרשת בהר בתחילת הפרשה. אולם דבר מעניין הוא שמצווה זו כבר הוזכרה קודם לכן בתורה – בספר שמות פרשת משפטים (שמות כ"ג). ולא זו בלבד, אלא היא מוזכרת גם בספר דברים, שם מדובר על "שמיטת כספים" – שבסוף שנת השמיטה משמיטים את החובות.
נשאלת השאלה: מדוע התורה חוזרת על מצוות השמיטה פעמיים? מדוע לא לרכז את כל ההלכות במקום אחד? הרי אם יש לקב"ה מספר דברים לומר בנושא, מדוע לא לאומרם כולם יחד – או בספר שמות או בספר ויקרא?
מכאן אנו למדים עיקרון חשוב בלימוד התורה: כאשר מצווה חוזרת על עצמה כמה פעמים, בכל פעם רוצים ללמד אותנו משהו נפרד. בספר דברים, הדגש הוא על שמיטת כספים – עניין נפרד ממצוות שמיטת הקרקע. אך מדוע מצוות שמיטת הקרקע עצמה מופיעה הן בשמות והן בויקרא? על כרחנו לומר שיש בה שתי בחינות, שני צדדים שצריך להתבונן בהם במצוות השמיטה.
שאלת "מי אוכל?" – שני צדדים למצווה
דרך בולטת לראות את שתי הבחינות הללו היא בשאלה: מי אמור לאכול את פירות השמיטה?
הבחינה החברתית – ספר שמות
בספר שמות (כ"ג, י-יא) כתוב: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה, והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה".
כאן התורה מדגישה שהמטרה של ההפקר היא לטובת העניים. בפסוק מוזכרים קודם כל ה"אביונים" – "ואכלו אביוני עמך", ורק אחריהם – "ויתרם תאכל חית השדה". את מה שיישאר אחרי שהאביונים אכלו, יאכלו החיות והבהמות. בעל השדה עצמו אינו מוזכר כלל.
הבחינה של הקדושה – ספר ויקרא
לעומת זאת, בפרשתנו בספר ויקרא (כ"ה, ו-ז) כתוב: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".
כאן ההדגשה שונה לגמרי. מי מוזכר ראשון? – בעל השדה עצמו! "לך" – קודם כל אתה, בעל השדה, רשאי לאכול. אחריך מוזכרים העבד והאמה, שהם למעשה מוטלים על שולחנך, ולבסוף מוזכרים השכיר והתושב, ורק לבסוף הבהמות והחיות. האביונים לא מוזכרים כאן כלל.
העושר והעוני בימי קדם
כדי להבין את משמעותה העמוקה של המצווה בהקשר החברתי, עלינו לזכור שבימי קדם, ההבדל המרכזי בין עשירים לעניים היה בבעלות על קרקע. מי שהיה לו קרקע – היה עשיר, ומי שלא היה לו – היה עני.
בחברה החקלאית הקדומה, מי שלא היה בעל קרקע היה תלוי לפרנסתו בעבודה אצל בעלי הקרקע כשכיר יום, או כעבד (במקרים הקשים ביותר). בעוד שבעל הקרקע – בעל ההון והנכס – הוא זה שהרוויח יותר.
קומה ראשונה: השוויון החברתי
המיוחד בשנת השמיטה, כפי שמודגש בספר שמות, הוא שיש בה מימד של שוויון חברתי. לא שוויון מוחלט, אך לפחות במשך שנה אחת, כולם שווים. הן בעל הקרקע והן השכיר או העני – כולם שווים לגבי השדה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה".
זה לא מצב שבו העשיר נותן והעני מקבל, מצב המבליט את הפער ביניהם ואת התלות של העני בנדיבות העשיר. בשנת השמיטה השדה אינו שייך לבעליו – הוא הפקר והוא שייך לכולם. כל אחד יכול לבוא ולקחת.
אך אם זו הייתה המטרה היחידה של השמיטה, היינו מצפים שהיא תהיה דומה יותר למתנות עניים – לקט, שכחה ופאה. היינו מצפים שבשנת השמיטה התורה תצווה לתת הכל לעניים. אך לא כך הדבר – גם בעל השדה עצמו רשאי ליטול מהפירות. מכאן שיש למצווה משמעות נוספת, עמוקה יותר.
קומה שנייה: הקדושה
הקומה השנייה של מצוות השמיטה, המודגשת בפרשת בהר, היא קומת הקדושה.
הביטוי "ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כ"ה, ב), וכן "שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'" (שם, ד) מקביל לביטוי המופיע לגבי השבת: "וביום השביעי שבת לה' אלקיך". כשם שהקב"ה בירך את יום השבת וקידש אותו מכל הימים, כך גם לשנת השמיטה יש קדושה מיוחדת.
הרב קוק בספרו "שבת הארץ" מבאר זאת באופן נפלא: כפי שהשבת היא לאדם היחיד, כך השמיטה היא לעם ישראל כולו. כמו שהאדם היחיד במשך ששה ימים טורח, מתרוצץ, מתפרנס ועובד קשה, ואז יש לו את יום השבת שהוא יום רוחני יותר – כך צריכה להיות השמיטה לעם ישראל כולו.
במצב האידיאלי, שמיטה היא שנה שבה עם שלם עוזב את ענייני העולם הזה ומתעסק בעניינים רוחניים. זו שנה של התעלות רוחנית לאומית.
שמיטה בימינו – סיפור מהשטח
בביקור שערכתי לאחרונה בהרי השומרון, בישוב הר ברכה, פגשתי בעל כרם. הוא סיפר שבשמיטה הקודמת עשה "אוצר בית דין", אך בשמיטה הנוכחית החליט לשמוט לגמרי – לא לעבוד כלל בכרם.
הוא "פיסל" את הגפנים (כלשון המשנה – עיבוד מינימלי הנדרש לקיום הגפן), אך מעבר לכך אינו עושה דבר. הפירות המעטים שצומחים הם הפקר, וכל מי שרוצה יכול לבוא ולקחת. זו דוגמה חיה למה שחז"ל אמרו: "גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו – אלו שומרי שביעית" (ויקרא רבה א, א). זו באמת גבורה של ממש לומר: "השנה אינני מתפרנס מהכרם, למרות שבדרך כלל זה עיקר פרנסתי".
סיכום
ראינו אפוא שבמצוות השמיטה יש שתי קומות, שני רבדים עמוקים:
- הקומה החברתית – דאגה לעניים, שוויון בין כל שכבות העם, והכרה בכך שבסופו של דבר הארץ שייכת לקב"ה ולא לנו.
- קומת הקדושה – "שבת לה'", הזדמנות לעם שלם להתנתק לשנה שלמה מהעיסוק החומרי ולהתרכז בעניינים רוחניים, שהם הייחודיות האמיתית של עם ישראל.
שתי הקומות הללו משלימות זו את זו ויוצרות יחד את המצווה המיוחדת והנשגבה של שנת השמיטה.