הרב אלעזר אהרנסון

על איסור הונאה בפרשת בהר

פרשת השבוע עוסקת באיסור הונאה. בפרשה מופיעים שני ביטויים הקשורים להונאה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנו מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו" ולאחר מספר פסוקים נאמר "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוהיך כי אני אדוני אלוהיכם".

חז"ל שואלים בגמרא בבא מציעא: למה הפסוק חוזר פעמיים על איסור הונאה? התשובה היא שמדובר בשני סוגים שונים של הונאה:

1. אונאת ממון – הפעם הראשונה מתייחסת ל"כי תמכרו ממכר לעמיתך", כלומר רמאות במסחר.
2. אונאת דברים – הפעם השנייה מדברת על פגיעה מילולית, כגון הלבנת פני חברו ברבים, העלבה, קריאה בכינוי גנאי, או הזכרת עברו של בעל תשובה או גר.

בהקשר זה, מביא המדרש את הפסוק ממשלי (י"ח): "מות וחיים ביד לשון". הדיבור יכול להביא חיים כאשר הוא מרפא ומעודד, ומוות כאשר הוא פוגע ומבייש. המדרש מביא חמש דרשות שונות להמחשת רעיון זה.

חמש דרשות על "מות וחיים ביד לשון"

דרשה ראשונה – תרגום עקילס

תרגום עקילס (תרגום התנ"ך ליוונית) מתאר את מטרא מכירין – כלי שהיה מצוי אצל החיילים היוונים. מצד אחד הכלי היה סכין חדה המשמשת ללחימה (מוות), ומהצד השני כף לאכילה (חיים). כך באותו כלי עצמו יש פוטנציאל הן למוות והן לחיים.

דרשה שנייה – מדברי בן סירא

בן סירא (מחבר ספר חכמה חיצוני, שלפי המסורת היה נכדו של ירמיהו) אומר: "הייתה לפניו גחלת. נפח בה ובערה, רקק בה וכבתה". כלומר, מאותו פה יכולה לצאת נשיפת אוויר המלבה אש וגם רוק המכבה אותה.

דרשה שלישית – רבי ינאי

אמר רבי ינאי: "היה כיכר טבל (שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות). אכלו בלא לעשר – מות ביד לשון. עישרו ואכל – חיים ביד לשון". כאן הדגש הוא על כוח הדיבור – אמירת מילות ההפרשה מתירה את המאכל ומביאה חיים.

דרשה רביעית – רב חייא בר אבא

אמר רב חייא בר אבא: "הייתה לפניו סלסילה של תאנים. אכלה בלי לעשרה – מות ביד לשון. עישרה ואכלה – חיים ביד לשון". דרשה זו דומה לקודמת, אך נוגעת למעשר פירות האילן שחיובו מדרבנן (בניגוד לדגן, תירוש ויצהר שחיובם מדאורייתא).

דרשה חמישית – שני סיפורים

סיפור ראשון

רבי שמעון בן גמליאל אמר לטבי עבדו: "צא וקנה לי צעידה (מאכל) טובה מן השוק". יצא וקנה לו לשון של בהמה. חזר ואמר לו: "לך וקנה לי צעידה רעה מן השוק". הלך וקנה לו שוב לשון. שאל אותו רבן שמעון בן גמליאל: "מה הדבר זה? אני אומר לך לקנות לי צעידה טובה אתה מביא לי לשון, אני אומר לך צעידה רעה אתה גם מביא לי לשון?" ענה לו טבי: "מינה טבתא ומינה בישתא" (ממנה הטובה וממנה הרעה). כאשר הלשון טובה אין טובה ממנה, וכאשר היא רעה אין רעה ממנה.

סיפור שני

רבי עשה סעודה לתלמידיו והביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התלמידים בחרו את הלשונות הרכים והניחו את הקשים. אמר להם רבי: "שימו לב מה אתם עושים. כשם שאתם בוררים את הרכים ומניחים את הקשים, כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו".

הדרגתיות בדרשות

בחמש הדרשות הללו יש הדרגתיות מעניינת:

1. בדרשה הראשונה – מדובר על אותו כלי עם שני צדדים שונים (סכין וכף), שבמקרה מחוברים יחד.
2. בדרשה השנייה – מדובר על אותו פה שממנו יוצאים שני דברים שונים (אוויר ורוק).
3. בדרשות השלישית והרביעית – השאלה היא האם הוצאת דיבור מהפה (הפרשת תרומות ומעשרות) או לא.
4. בדרשה החמישית – השאלה היא לא אם דיברת או לא, אלא מה אמרת, האם דיברת בלשון רכה או קשה.

הדרשות הולכות ומקרבות את הרעיון שאותו דיבור עצמו יכול להיות מחיה או ממית, תלוי באופן השימוש בו.

מסקנות והוראות מוסר

מהדרשות הללו אנו לומדים שני דברים חשובים:

1. המידה שבה דיבור יכול להועיל או להזיק – מוסר פשוט להמחיש עד כמה האדם יכול "להמית בהבל פיו" או להחיות בדיבורו.
2. הבחירה שבידינו – "זה לעומת זה עשה אלוקים". באותו כוח עצמו, כמו "חרב פיפיות", יכול האדם להשתמש לטוב או למוטב.

עיקרון זה נכון לא רק ללשון אלא לכל תכונה אנושית. אדם כעסן יכול לנתב את מידת הכעס להוכחה ראויה; בעל תאוות ממון יכול להשתמש ביצרו כדי לקדם דברים חיוביים בעולם.

כל כוח שבאדם, שעלול להיות מוטה לרעה, יכול וצריך להיות מוטה לטובה. כמאמר רבי חנניה בן עקשיה: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'".

שוכתב על פי שיעור של הרב – ע"י AI