בלוג

אז פרשת תרומה למה תורמים בפרשה שלנו? כלי המשכן. למשכן. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אבל קודם כל המילה תרומה זה בדיוק כמו שיונתן אמר. המשמעות של תרומה זה שאתה מתרומם ביחד עם זה. אתה לא רק נותן כסף, זה נתינה, זה תרומה. תרומה מלשון להרים ולהתרומם. כתוב על פרשת שקלים, על מחצית השקל. כתוב שמשה רבנו היה קשה לו הנושא הזה. יש בזוהר הקדוש כתוב ששלושה דברים משה רבנו התקשה בהם. למה לא את זה אתמול בשיעור? נהדר. ראשי תיבות משה. מה שלושה דברים? מנורה, שקלים, החודש. גם פרשת החודש שדיברנו עליה אז הם מתחיל מן, החודש הזה לכם ראשי חודשים. משה למד אותה מחידה שאני מתקן ואשרצים. יש גם, יש גם פירוש כזה נכון. הוא שאל למה למה כי אחר כך הוא שאל אותנו הרי רשום גם זה, הגמרא שם מביאה שמהמילה זה אנחנו רואים בעצם יפה, לא משנה. כן, הכל נכון אבל זה לא הנושא שלנו בהרחבה, אז אם אתמול היה על זה שיעור זה נהדר. לא משנה. לא משנה. הרב בבוקר ראש ישיבה שם נכון הוא אמר משהו. לא זוכר. טוב לא חשוב. מנורה, דיבר, מה זה המנורה? הוא אמר משהו מנורה. מנורה זה גם קשור לפרשת השבוע. כן. בפשטות, הקדוש ברוך הוא אמר תעשה מנורה. משה אמר לא יודע, מנורה למשכן, מנורה מזהב. איך לעשות? אז הקדוש ברוך הוא הראה לו מנורה של אש. הראה לו בנבואה מין מנורה של אש, אתה רואה? כזה תעשה. מאיפה לומדים את זה? מזה שכתוב וזה מעשה המנורה. מה זה שאתה אומר זה? הוא מצביע עליו. בדיוק. זה זה כמו זה. א' זה כמו זה. באמת שאתה אומר זה אתה מדבר זה על משהו שאתה רואה, אני יכול להגיד העוגייה הזאת, הספר הזה, הקנקן הזה, הבן אדם הזה. משהו שהוא כבר קיים, משהו משהו שאתה רואה מול העיניים. משהו שלא קיים, או שאתה לא יודע, לא ראית אותו אף פעם, אז אתה לא יכול להגיד זה. אז לכן שכתוב וזה מעשה המנורה, דורשים מכאן שהקדוש ברוך הוא הראה לו. גם על החודש כתוב, החודש הזה לכם ראש חודשים. זה מצווה לקדש את החודש כשהירח ממש בננה דקה, שהוא רק מתחיל, אז עושים קידוש החודש. אז אומר, אומרת הגמרא שהקדוש ברוך הוא אמר למשה ואהרון, "צאו החוצה, רואים את הירח בשמיים? זה החודש הזה לכם. יש לזה נוסחה איך סופרים את הזה. נכון, אבל אנחנו לא נדבר על זה היום. הדבר השלישי שכתוב עליו זה זה מחצית השקל. כתוב זה ייתנו כל העובר על הפיקודים. את זה נותנים. אמר, הוא אראה לו מטבעות. יראה לו מטבע של אש. עכשיו, מה קשה? מן מנורה באמת מאוד קשה להבין. כי מנורה כמו שתזכיר לי את השם, מנחם. מנחם. כמו שמנחם אמר, איפה בדיוק הפרחים? וכתוב כפתוריה ופרחיה. מה זה כפתורים? מה זה חולצה? למה צריך כפתורים במנורה? מה ומה זה גביעיה? מה זה הגביעים? גביע אני יודע מה זה גביע, אבל גביע בתוך המנורה? כל מיני, אז אני לא יכול להבין שזה מאוד קשה להבין. ירח, אני מתאר לעצמי שמשה ואהרון ידעו מה זה ירח. אבל מתי בדיוק מקדשים? כש לא רואים, אולי כשלא רואים בכלל את הירח. אז בעצם זה המולד. או כשמתחילים לראות, או כשהוא כבר נהיה יותר שמן הבננה הזאתי. או שיהיה מלא. או שהוא כשהוא נהיה מלא. בקיצור, הקדוש ברוך הוא אומר להם: הנה זה. אבל מחצית השקל, מה קשה להבין? כל אחד נותן מחצית השקל. אז אפשר להגיד, משה היה כזה צדיק, מנותק מהעולם, לא יודע מה זה מחצית השקל, כי הוא אה, הוא היה נסיך מצרי. אתה צודק, זה קשה להגיד ככה. מה, הוא לא יודע? הוא היה נסיך מצרי. הוא לא יפה. מכיר את העולם. לא יודע אם זה שייך, אבל אמר לו לא, סליחה, סליחה. כן. למה שאני הולך לומר? תגיד. אבל שהוא אמר לנו שזה הוא לא באמת התקשה בעניין של השקל, הוא לא הבין איך זה מכפר להם על עוון העגל. זה עניין אחד, אבל נכון. בסדר, לא חשוב. זה הנקודה שרציתי להעלות. כן, ומה התשובה? אה, משהו עם אש, לא? נכון. אבל מי שאומר את זה, זה רבי משה אלשיך. רבי משה אלשיך, המכונה האלשיך הקדוש. הוא היה חי לפני כ-400 שנה בטורקיה. טורקיה ויוון ועלה לארץ. חטפו לו את הילדה, לא הקוזקים, משהו כזה. וואי, לא יודע. לא שמעתי את הסיפור הזה. הקוזקים? לפני 400 שנה זה לפני הקוזקים נראה לי. אה, אוקיי. יכול להיות שזה. בכל אופן, אבל יכול להיות שיש סיפור כזה שאני לא מכיר. האלשיך הקדוש אומר על זה, אז מה היה קשה למשה? אמר, מה, לא הבנתי. בן אדם נותן מחצית השקל. איך זה מכפר? מה בן אדם עשה מה שעשה, אחרי זה הוא לוקח חצי שקל, נותן. זהו. מה זה? זה נמחק? הוא לא מבין שהוא בעצם חצי, הוא תמיד חייב. אז זה גם תשובה. לא משלם. גם זה דרך אגב אומר האלשיך הקדוש. זה התשובה הוא אומר למה דווקא חצי? למה לא להביא כל אחד יותר קל לספור את הגובה, זה לספור. אז תביא כל אחד יביא אחד. לספור ואז לחלק בדיוק. נגיד יש לך 600 אלף. אז 60 ריבוע, עם ישראל הוא ביציאת מצרים. מעולה, אז אני סופר 600 אלף. אז אה פתאום יצא לך 300 אלף. פתאום יצא לך 300 אלף. רגע, אז כל אחד נותן חצי, אז הוא צריך להפיל פי שתיים. לתת משהו שיבטל לך את ה מה שעשית זה מריח קצת נצרות. נכון, בנצרות זה קטע כזה. אז אז משה באמת התקשה. מה זה אתה נותן שוחד ו ומכפר על מה שעשית? מה הראה לו הקדוש ברוך הוא? מטבע של אש. אומר האלשיך הקדוש, מתי זה מכפר? כשבן אדם נותן עם אש של התלהבות. עם אש של הנשמה. שהוא לא סתם אומר, יאללה, בוא נזרוק איזה מטבע לקדוש ברוך הוא, נכפר לו. יש בדיחה על זה. מספרים על כומר אחד שהיה בעיירה והיה הכומר של הקהילה הנוצרית והיה הרב של הקהילה היהודית. יום אחד הכומר אמר לרב, וואי, תעשה לי טובה כבוד הרב, אני מת לצאת לחופש. איזה שבוע ככה לצאת להתבודד, לא עם המשפחה, כי אין לו משפחה לכומר. אבל אני רוצה לא יודע, לצאת לטיול, לצאת לסקי, לא יודע, משהו. אומר לו הרב, מה אתה רוצה ממני? צא, מה זה קשור אליי? אומר לו לא, אני ביום ראשון, לא כל יום, לא רק ביום ראשון. עזוב, יום ראשון אני לא מבקש ממך שתעשה את המיסה בכנסיה, לא הגיוני. אבל אני רוצה לצאת מיום ראשון בערב, שבוע, עד מוצאי שבת. מה הבעיה? שכל יום באים אליי אנשים להתודות. ואני לא יכול, כאילו אין לי יום אין לי חופשות. לא יכול יום אחד להעדר, כל יום אנשים באים לעשות וידוי. אומר לו הרב, עדיין לא הבנתי מה זה קשור אליי. אומר לו תשמע, אני מבקש תחליף אותי. מה אכפת לך? בוידוי, הכומר יושב בתוך תא סגור, לא רואים אותו. והבן אדם בא, נכנס לתא ליד, אומר מה שאומר. אז הרב אומר, דיי, תגיד לי, השתגעת? לא, זה מתחנה לפניו, וזה. בסוף הרב אומר, טוב, תגיד לי מה צריך לעשות. הוא אומר לו, מה שצריך לעשות, לא משנה מה הוא אומר לך, אני יודע מה, הוא נואף, הוא רוצח, הוא גנב, אני יודע מה. תגיד לו איזה סכום לשלם, וכמה פעמים להגיד איזה מזמור. טוב, הרב אמר, סבבה. נתן לו את התעריפים. כמה זה על ניאוף, כמה זה על לא יודע מה, גניבה, כמה, כמה צריך לשלם לכנסייה על כל דבר כזה. וזה מחשבים. זהו. עכשיו, מה שקרה, הכומר חזר אחרי שבוע, כולו, וואו, תודה רבה, וואי, אתה לא מבין, איזה תענוג היה, נהניתי, חבל על הזמן. היה בסדר. הרב אומר לו, כן, היה סבבה. אה, הכומר מגיע לכנסייה, הקופה של הכנסייה מפוצצת כסף. כמו שלא היה מעולם. אז הוא בא אל היהודי, אומר לו, לא הבנתי. כולם חטאו בדיוק בשבוע הזה, איך כל כך הרבה כסף? אמר לו, לא, זה נורא פשוט. אמרתי להם, במקום שגנבת פעם אחת, ותשלם עכשיו נגיד 10 רובל, אז בוא אני אעשה לך כרטיסייה. תשלם 100 ויש לך 12 פעמים. עכשיו, מה, מה הבדיחה פה על הנצרות? שאצל הנצרות זה אתה, אתה משלם ואתה כאילו בזה אתה מסמן ת'וי. אז כאילו, למה לא? אז בוא תקנה כרטיסייה, תקנה את הזכות מראש גם. לעבור את העבירות. כן, תעשה הוראת קבע לעבירות. אז חס ושלום, זה ודאי לא הכי לא הכוונה. אבל כשבן אדם נותן, זה מה שאמרנו בהתחלה, ויקחו לי תרומה. פירוש המילה תרומה זה להרים, להתרומם. אתה נותן, זה לא המטרה רק ש שיהיה ל לבית המקדש, או שיהיה לישיבה, או אפילו שיהיה לעניים. זה לא המטרה. המטרה היא שאתה מתרומם כשאתה נותן את הכסף שלך. וזה מסביר עוד נקודה מאוד משמעותית. בתחילת הפרשה שהקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל לבנות לבנות מקדש. אז איך כתוב את הנושא של התרומה? מה כתוב לעשות? קחו לי. נכון. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. מכל איש אשר ידבנו ליבו, תקחו את תרומתי. מה הכוונה ויקחו לי תרומה? מה זה? כי זה ממני, כי זה בא ממנו הכסף בסוף, לא? תרומה זה מלשון כאילו חפשו מה, תא תרומה, מה זה? זה פירוש מעניין. בפשטות מה שאמרנו שתרומה זה מלשון להרים. אתה מרומם את זה. זה היה הרכוש שלך, עכשיו וואו, זה עכשיו שייך למקדש. כמו שאומרים שהשם אמר למשה בוא אל פרעה. או כאילו נכון. גם בוא אל פרעה במקום לך אל פרעה, זה גם מקום לשאלה. וכאן ויקחו לי תרומה הייתי מצפה שיגידו ויתנו לי תרומה. לא, הכסף הוא של מלכתחילה שהשם. אז אפשר להגיד, מלכתחילה זה של השם, אתה בעצם לוקח לוקח, כי מידך נתנו לך. אתה לוקח מהקדוש ברוך הוא ונותן. אבל עדיין, למה לא כתוב ויקחו לי תרומה ויתנו? מה הם יתנו? זה כמו בחשבון בנק משותף של זוג, אז ה איפה יתנו? האישה לא כתוב יתנו. נותנת לחשבון וקונה לה זה מה שאני מתפלא. והגבר לוקח מהחשבון וקונה לאישה, אבל עדיין הוא נותן לה כאילו. נכון. הוא לוקח ונותן. אתה מבין? אבל עדיין זה כאילו נכון. יש פה דבר מאוד מאוד עמוק שבעצם כאשר אדם נותן תרומה יותר מאשר הוא נותן הוא מקבל. נכון. וזה הכוונה ויקחו לי תרומה. ויקחו, אתם לוקחים. אתה ודאי שהכוונה היא שאתם נותנים תרומה. אבל בזה שאתם נותנים תרומה, אתם בעצם לוקחים, אתם מקבלים. כך אומר המדרש, יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. כלומר, בעל הבית, העשיר, נותן תרומה לעני. הוא מרגיש על הגובה. איי, איזה זכות יש לי, איך פינקתי אותו, הצלתי לו את החיים. אבל באמת באמת, מי הציל את החיים למי? העני העני הציל את החיים לבעל הבית. כי צדקה תציל ממוות. מי שצדקה תציל ממוות, ראיתי באיזה ספר למה? כי באותו רגע שאתה נותן צדקה, אתה מחייה את הבן אדם. אז על אותו מיתה כנגד מיתה. בגלל שאתה כאילו באותו רגע אתה נותן לו חיים. כן. בדיוק בשבת הבת שלי סיפרה לי איזשהו סיפור שהיא ראתה על על מישהו שהיה מנהל פנימייה לבנות, של בנות בסיכון, של בנות בסיכון ו והיה מנהל פנימייה ו והוא בדיוק הגיע איזה בחורה חדשה, והם בדיוק עמדו לצאת לשבת. אל תשים לידי, אני לא יכול לאכול, אני מדבר. או שאתה לא רוצה שאני אדבר, בגלל זה אתה רוצה להאכיל אותי. הם בדיוק עמדו לצאת לשבת, לאיזה שבת אירוח באיזה מקום, ו ואמרו לו תשמע, הגיעה בחורה חדשה ואין לה בכלל בגדים לשבת. אז אה לא היה כסף בקופה, או שו פתח את הארנק. נתן סכום לתת לקנות לה איזה שלושה סטים, שיהיה לה בגדים לשבת. טוב, ברוך השם, האוטובוס היה מלא. גם הוא, המנהל, גם נסע איתם לשבת עם המשפחה. אבל אה אבל האוטובוס אה מלא. אז הוא נסע באוטו פרטי ו והאוטובוס היה עם הבנות. ואז הגיעו, קראו לו ש שיגיד איזה דבר תורה באוטובוס. אין בעיה, הוא ממילא לא נהג, היה איזה נהג שנהג בשבילם והוא ואשתו והילדים היו באוטו, אז הוא אמר טוב, אני אעבור לאוטובוס. אז הנהג המשיך עם אשתו והילדים, הוא עלה לאוטובוס, אמר דבר תורה באוטובוס. תוך כדי שהוא אומר דבר תורה באוטובוס, הרכב של המשפחה שלו אה, ו עוד סיפור. כשהוא עלה לאוטובוס, אז נערה אחת מה מהאוטובוס, אה גם ירדה רגע ונגשה לאוטו שלהם, ומה זה הכריחה את אשתו לתת לה את התינוק שהיה איתה. מה, אני נורא אוהבת ילדים, נורא אוהבת לשחק עם ילדים ו בקיצור, אה סיפור אמיתי. אני לא מכיר את האנשים, אבל זה מה שבת שלי סיפרה לי. אוקיי. בקיצור, הוא לא כל כך אהב את זה, אבל בסדר, נו, יאללה. אז הוא עלה לאוטובוס וגם הבן שלו התינוק עלה לאוטובוס. ו לא משנה, גם זזו במקומות באוטו, בגלל שהוא ירד, אז הבן שלו עבר לשבת איפה שהוא ישב קודם. בקיצור, סיפור שלם. בקיצור, הוא אומר את הדבר תורה באוטובוס ובינתיים האוטו של המשפחה עובר תאונה. ו קודם כל, ברוך השם, אף אחד לא נפצעו. חלק נפצעו. אבל, ברוך השם, אף אחד לא נהרג. והמקום, שני מקומות ברכב נפגעו הכי חזק ושם אף אחד לא ישב. מקום אחד זה איפה שהבן שלו ישב רגע לפני זה ועבר למקום שלו. המקום השני זה איפה שהתינוק ישב. וואו. עכשיו, מי הייתה אותה בחורה שהתקשה שהיא רוצה לקחת את התינוק לאוטובוס? זאתי שקיבלה את הבגדים. אז כאילו הוא אומר, וואו, אני רואה בעיניים. עכשיו, יכול להגיד זה בזכות הדבר תורה, אתה יכול להגיד זה מקרה. אפשר להגיד הרבה דברים. אבל זה צירוף מקרים, אתם יודעים איך אומרים? פעם אחת מקרה. פעמיים צירוף מקרים. שלוש פעמים זה כבר השגחה. אז כאילו אתה רואה את הדברים כל כך מסתדרים אחד עם השני, אז אתה אומר, תשמע, זה משהו חזק בעניין הזה. ואני רוצה הדבר לעבור רגע מעבר לתרומה, מה בעצם נותנים פה בפרשה? זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן, תולעת שני, שש ועזים, הכל דברים שהם משמשים למלאכת המשכן. מה הדבר הראשון שמתואר שמכינים שעושים פיזית? ארון. ועשו ארון עצי שיטים. ה-200 וחצי אורכו ואמה וחצי רוכבו ואמה וחצי קומתו. מה שמים בארון? לוחות הברית. נכון. וזה כתוב פה בפסוק י"ז, אני מדלג קצת ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. רואים איפה זה? כן. כתוב שם העדות אשר אתן אליך. מה הכוונה העדות? זה לוחות העדות, לוחות הברית. שני לוחות הברית שמשה מקבל במעמד הר סיני, את זה שמים בתוך הארון. אז זה ארון שהוא לא ארון בגדים ולא ארון ספרים, הוא ארון מיוחד. ארון מצופה זהב שמכין מכניסים בו את לוחות הברית ושמים אותו בתוך קודש הקודשים, במקום המקודש ביותר והיקר ביותר בפנימיות של בית המקדש. זה שמות פרק כ"ה. פסוק י"א. עכשיו אני רוצה רגע לחזור פסוק אחד אחורה. י"ד? אפילו נגיד לי"ג. יש? ועשית. ועשית בדי עצי שיטים וציפית אותם זהב. והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון בהם. וטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו. מה הכוונה? ב ד עץ. מה זה ב ד עץ? מה זה ב ד עץ? או בד או עץ? כן, אז זה לא בד במובן של טקסטיל. אה. מה זה ב ד עץ? לא, בטח, חתיכות. וילון, בטח. אז לא, לא וילון. זה מוטות. זה מוט, בעיקרון בלשון התורה בד זה גם לשון של ענף. או קרש, חתיכת מוט. מוטות עץ, בדי עצי שיטים, מצופים זהב. עושים את המוטות האלה מעץ, מצופה זהב. בשביל מה זה נועד? להרים אותו. להחזיק את הארון, נכון? להרים את הארון. עכשיו, יש פה דבר מוזר. מה כתוב? בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו. אסור להוציא את הבדים, יש טבעות, כן, יש ארון, בקצה טבעות, בתוך הטבעת, אז הוא משחיל את המוט בשביל לשאת את הארון בהם. אבל אסור להוציא. מה? גם הטבעות יהיו מעץ? הטבעות מזהב. מה, מה הבעיה? פסוק י"ב כתוב: ויצקת לו, ויצקת לו ארבע טבעות זהב. אה, ויצקת לו. מה, מה הבעיה? למה בעצם לא להוציא את הבדים מהטבעות? שהמוטות. כן. שיהיה תמיד מוכן לנסיעה, משהו כזה. שיהיה תמיד מוכן לנסיעה. זה הגיוני ב-40 שנה שאנחנו נודדים במדבר. נכון. אז כל רגע, אתה לא יודע מתי. אולי עוד רגע הקדוש ברוך הוא יגיד, יאללה, מתקפלים. אין בעיה, אנחנו באים, לוקחים את הארון. ואיזה תקופה? להזכיר לך שהיית פעם ב ב אולי זה התשובה. תקופה הזאתי שהיית, לא יודע, מתי תקיש, תעבור, תחנוך, תגיד. להזכיר בתקופת המדבר. עכשיו, הנקודה היא שבאמת לא רק ב-40 שנה האלה, אלא לדור ודורות. זה כבר נמצא בבית המקדש. אתה לא רוצה שזה יזוז משם לשום מקום. מבחינתנו שישאר בבית המקדש לנצח. לא, אתה משאיר את זה עם בדים. עם המוטות האלה. למה מוכנה לחורבן, שיביאו לו אותם. אז מוכן לחורבן. זה אבל מה? מרגע שבונים את בית המקדש, כבר מכינים ליותר מ-400 שנה. כן, לא, ככה מתכוננים לפורענות זה קשה להגיד. למה הוא מגיעים בתשע באב קדימה, אם הוא נופל בשבת. אז זה אפשר כאילו, עכשיו אפשר לחשוב ככה. יונתן אמר כיוון אחר, להזכיר לנו את התקופה של המדבר. כן. זה גם רעיון. הוא אמר, אני לא, אבל מה זה מזכיר? הטבעות שלא יפשרו להוציא אותם, להכניס אותם. לא מזכיר, לא, אני לא יודע. אומר זה לא מזכיר כל כך. לא מזכיר. מה, מה לא מזכיר? זה שזה יהיה מוכן כבר לקחת את זה כל פעם, סבבה. זה אני מבין. אתה תפסיק לשאול למה אני צריך את זה? מי שרוצה זירות. זה לא מזכיר. לא יודע. אם זה כזה, יאללה, יתקפלו, כמו שאמרת, אז יאללה, עכשיו זה כבר מוכן, סבבה, זה אני מבין. אבל אם זה עכשיו יושב פה 400 שנה, אז בשביל מה צריך? כן. ואנחנו בשאיפה שישאר פה לנצח. שהכהן שיכנס יזכר בזה. אני חושב שיש פה דבר נוסף. הא בדים, האם בכלל הארון היה צריך שמישהו יסחב אותו? לא. כתוב, כתוב שהארון היה נושא את נוסעיו. כלומר, אתה הולך על האלונקה, אתה מחזיק אלונקה, האלונקה האלונקה מרימה אותך. גם מישהו נענש על זה שהוא בא להתכופף. נכון, נכון, עזא. כך מופיע בספר שמואל, ש דוד המלך אה בא להביא את הארון לירושלים, לעיר דוד. ו רגע, איפה הוא היה לפני? זה סיפור ארוך קצת. הוא היה בעיקרון במשכן בשילו ואז הפלישתים ניצחו את עם ישראל ולקחו את הארון בשבי. עשה להם בלאגן, החזירו אותו לקרית יערים, לאזור בית שמש. ושם הוא היה למשמרת במשך כמה עשרות שנים. ואז דוד המלך בא לקחת את הארון לירושלים. ו הוא שמו את הארון על העגלה ו הפרים מושכים את ה את העגלה לכיוון ירושלים. ויש איזה מקום בדרך ליד עיר דוד, מגיעים לאיזשהו מקום, פתאום הבקר שומטים את העגלה והארון עומד ליפול. היה שם אדם בשם עזא. מה מעשה אינסטינקטיבי אם אתה רואה את הארון עומד ליפול? תתפוס אותו. אתה תופס שלא יפול, נכון? בום, באותו רגע עזא מת. וואו. למה? איך הוא מת? נפל עליו הארון? לא, לא, לא, לא. הוא מת הקדוש ברוך הוא הרג אותו, במגפה. עכשיו, מה, למה מגיע לו עונש? מה עשה את הדבר הכי אינסטינקטיבי, הכי מבוקש? נכון, נציל את האור. יש פה איזה משהו שהוא מוטעה בגישה. אתה לא צריך להציל את ארון הקודש. ארון הקודש מציל אותך. זה, עכשיו, נועם אומר, ספר תורה זה לא אותו דבר. ספר תורה, אני ראיתי פעם אחת בחיי, שספר תורה שנופל על הרצפה. וואו. זה צום. זה כן. יום אחד. נוהגים אבל שכל מי שנמצא בבית כנסת יצאו. ברור, כי כולם. כל מי שראה את הדבר. עכשיו, זה זה באמת היה דבר קשה. מישהו אמר לי, מישהו מבית כנסת אמר לי, הרגשתי כאילו מישהו מת לידי. נופל מת לידי. אז זה הרגשה נוראית. בטח. אבל ארון הברית, אתה צריך להבין, זה לא אפילו לא ספר תורה, זה הרבה יותר. זה משהו אלוקי. זה משהו חז"ל מספרים מקום במשכן. נכון. חז"ל מספרים שהארון היה נושא את נוסעיו. מה הכוונה? כש, למשל, כשבאים לחצות את ה, כשנכנסים לארץ, ובאים לחצות את הירדן, אז הכהנים לא היו צריכים לקרוע את הירדן. הם, הארון פשוט לקח אותם, הרים אותם מעל הירדן, הוריד אותם בצד שני. כן. אז הארון נושא את נוסעיו. אז הקדוש ברוך הוא, כאילו, זה שאתה בכלל חושב שאתה זה שתתפוס את הארון, זה בעיה. אתה כאילו שם את עצמך בתור אני אשמור על הארון. עכשיו, זה נכון שיש פה איזה מעשה אינסטינקטיבי. אבל מעבר לאינסטינקט, זה משהו שהייתה איזושהי בעיה מוכה שזה רק איזה קצה הקרחון, כי כל עם ישראל התחילו לזלזל בארון. ולכן היה צריך את הדבר הזה. על כל פנים, אני חוזר לענייננו. אבל איפה זה מחזק? איפה מחזק את מה? הבדים. אה, אז בשביל מה הבדים? כן. בשביל מה בכלל צריך בדים? אם הארון יודע לרחף לבד, ודרך אגב, למה הארון עמד ליפול מהעגלה? חז"ל אומרים בגמרא מסכת סוטה, איפה זה היה? ליד עיר דוד, בדרך לעיר דוד, פתאום הבקר שומטים את העגלה והארון עומד לרדת. אתם יודעים איפה זה היה? בהר הבית. אתם יודעים איפה זה עיר דוד? כן. ראיתם פעם בעיר דוד? כן, הייתי בירושלים. מק קוטל הייתם, נכון? כן. יש שער האשפות, שער האשפות, זה כאילו איפה השער הכי קרוב לקוטל זה שער האשפות. משם אתה יורד עוד לכיוון דרום, שם זה עיר דוד. אז זה מאוד קרוב. אבל בעיקרון, כך מסבירים חז"ל, שבעצם הארון הגיע בדרך, דוד לוקח עוד לא, עוד לא בנה את בית המקדש, לא היה בית המקדש ב בהר המורייה בהר הבית. אז מה הם בעצם עשו? רצו לקחת את זה לעיר דוד. בדרך אהרון אומר, הלו, הגעתי לתחנה שלי, אני יורד. אז לכן הארון פתאום, כל הדרך, מבית שמש עד ירושלים, הכל סבבה, פתאום הבקר שמטו והארון עומד ליפול. זה לא איזה תקלה. זה כי הוא מסמן לך, הגעתי למקום. פה התחנה שלי. פה התחנה שלי. עכשיו, בפועל, דוד כן אחר כך לקח אותו לעיר דוד, ואחר כך בנה את המקדש, שלמה בנה את המקדש, ואז החזירו את הארון אל תוך בית המקדש. אבל מה זה קשור לבדים? כי בעצם אז בשביל מה בכלל צריך בדים? גם במדבר הארון יכול לרחף. גם ככה אתה נוסע את הארון, אתה בכלל לא מרגיש משקל. הוא עשה הכל לבד. בדיוק. למה צריך בדים? הבדים זה זכות בשבילנו. למה? זה זכות שאנחנו נזכה להיות קשורים לארון. לא כל אחד מאיתנו, רק הכהנים, או לווים בני קהת. שהם הנציגים של עם ישראל. והם אלה שנושאים את הארון והם בעצם נקודת הקשר של כולנו, הם הנציגים של כולנו. נקודת הקשר של כולנו עם הארון. ולכן לתמיד צריך בדים. למה? כדי להגיד לנו שאנחנו קשורים. אה, זה יפה. ש שגם אם אנחנו לא צריכים לסחוב אותו ממקום למקום, גם סבבה. אהרון כל הזמן מוכן עם בדים. הוא אומר בעצם, בעצם המציאות של הארון, הוא אומר, נכון, זה לוחות הברית מהר סיני, אבל כל יהודי ויהודי בעצם קשור לזה דרך הבדים, דרך הכהנים, דרך הלויים בני קהת. זה אחת המשמעויות של הבנים. ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן. והוא ממש מקשה.