בלוג

זאת אומרת, כשאני אומר שכל אחד מגיב לאותה סיטואציה בדרכים אחרות. מה, הסיטואציה היא אותה סיטואציה, יש אותו גשם בחוץ, אותו קור בחוץ, אבל כל אחד, אחד מפריע לו הגשם, אחד מפריע לו הקור, אחד הפוך, הוא הכי אוהב חורף. אחד כשיש קור בחוץ, הוא הורס לו את היבול, אחד זה. נכון, אחד חקלאי בכלל זה הורס לו את היבול. אחד נפשית כשקר בחוץ, הוא מתכנס פנימה. הוא, הוא לא רק דיכאון, הוא לא יכול לעשות כלום. הוא לא חברותי. הוא לא. עכשיו, אנחנו, כל אחד, יש פה משהו. מי צודק בין כולם? כל אחד, אף אחד לא צודק. אין, זה ברור שאין פה צודק. נכון. בלשון הגמרא, הגמרא אומרת, כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות. עכשיו, האם אני רוצה לשנות את הפרצוף של מישהו אחר? לא. לא, מה אכפת לי, זה הפרצוף שלך. אתה אוהב אותו כמו שהוא. אבל אם הוא מפריע לי, אתה לא אוהב אותו כמו שהוא, תצנזר אותו, מה זה קשור אליי? אם הוא מפריע לי. הפרצוף שלו מפריע לי? כאילו, איזה משהו ההתנהגות זה משהו אחר ההתנהגות זה משהו אחר מדי. ההתנהגות מפריעה. כן, ההתנהגות מפריעה. אבל הפרצוף, הפרצוף שלו מפריע לך, אל תסתכל. חבל לי, יש לך פרצוף יפה. כאילו מה? עכשיו, זה כל היופי. כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות. אז למה אישה תמיד שנייה, שנייה אני אשלים את המשפט, שנייה. המשמעות היא, שכמו שאתה לא מצפה מהזולת שישנה את הפרצוף כי הוא לא מוצא חן בעיניך, ככה אתה לא יכול לצפות שמישהו שישנה את הדעה. הקדוש ברוך הוא בכוונה כמו שהוא ברא פרצופים שונים, הוא ברא דעות שונות. והקדוש ברוך הוא רוצה שלכל אחד יהיה דעות שונות. תזכיר לי את שמך מחילה? אליעזר. אליעזר. האישה תמיד אליעזר זה אותו עניין, כן. תמיד יש כאילו אצל אצל נשים, יש להם קטע שהם רוצות לשנות את הגבר שהיא איתה. כן, נשים תמיד רוצות לשנות את הגבר. למה כאילו? מה תרפה? לא, כי הגבר לא רוצה לשנות את האישה. לא, זה הרבה ממונחים אחרים. זה קודם כל אני מוכרח להגיד לך, שאני מכיר אני מכיר שיטה מוצלחת להבין בדיוק איך עובד הראש של אנשים. אה, זה מעניין. החיסרון היחיד של השיטה הזאת, שזה לוקח 120 שנה ללמוד אותה. ואני עוד סטודנט שנה א', עכשיו, ברצינות, ברור, בזוגיות זה אחד מהדברים הכי הכי יסודיים. בין כל בני זוג יש פער, יש פערים. כל מיני פערים. לפעמים אה, רוצים לספר לכם קצת על עצמי ועל אשתי? אז למשל, אה, אני אה, חי ב יותר בשאנטי. יותר רגוע כזה. לא שאני אף פעם לא נלחץ מכלום, אבל בכללי אני יותר רגוע. זה גם גורם לי הרבה פעמים לאחר לדברים. אני לא כזה חד על זמנים. בישיבה אני משתדל, למרות שגם לכם אחרתי כמה פעמים. אבל בעיקרון, אה, כן, אני כזה יותר זורם. ואשתי היא גם יותר לחוצה וחששנית, ולוקחת דברים קשה. וגם, זה קשור בעיניי, הרבה יותר מדייקת בזמנים. למה זה קשור? כי בן אדם שהוא, הוא לוקח דברים ברצינות והוא כל דבר לוקח ככה וכל מכל הלב, אז הוא גם פחות זורם, כי ואם יקרה ככה, ואם יקרה ככה, וגם יותר מדייק על זמנים. עכשיו, אז איך חיים ביחד? אנחנו ברוך השם כבר 33 שנה נשואים. חיים טובים אמן. ואיך, איך בסוף מסתדרים? איך מגשרים עליהם? זה רק פער אחד. יש עוד כל מיני פערים בינינו ובין כל בני זוג. יש כל מיני סוגים של פערים. איך איך מגשרים? או שהם מוותרים, או שהם מוצאים איזה פשרה, או שהם מוצאים איזה, אבל בעיקר בעיקר בעיקר זורמים. זה לא, היא לא זורמת. היא לא זורמת. הרב צריך לזרום. הרב צריך לזרום. אז מה זה לזרום? אני צריך בסוף להשתנות ולעמוד כמו חייל לפי הזמנים שלה? לזרום, להיות לזרום. אני לא מסוגל. לא מסוגל בנפש. באחד הדייטים שלנו, אחרתי לשעה וחצי. וואו, זה לא איחור, זה היא ידע. זה משהו. היא חיכתה לי. תבין, היא חיכתה לי. עכשיו, הדבר חיכתה. הדבר המיוחד, כאילו, זה. כאילו, כלום. בוודאי שזה לא מצא חן בעיני, אבל היא המשיכה איתי לדייט הבא. זה ה לא משנה. הדבר המיוחד הוא, שלא היה אז פלאפונים. עד כדי כך אני זקן. לא היה פלאפונים. לא יכולתי להודיע לה כלום. והיא כאילו עומדת מחכה, אה, יושבת מחכה. לא משנה. אה, אמרה שזה כבר משהו ביהדות. כן, כן. אני אחרי רבע שעה הייתי קופל. היא חמש שעות לא הגיע, אז למה למה היא חיכתה גם? כי היא הייתה מודאגת. כי בגלל שהיא יותר לחוצה ויותר דאגנית, אז היא הייתה מודאגת. מה קרה? מה קרה? באמת. באמת באמת באמת נרדמתי ולא התעוררתי. זה זה היה עד כדי כך עכשיו מה סיפרת? שנרדמת ולא התעוררת? נו לא, סיפרתי לה את האמת, אבל אה, מותר לשקר משהו כזה, לא? אם תלך ככה בזוגיות, לא תגיע רחוק. בזוגיות זה הכעס. אני חוזר רגע לעניין שלנו של הפער. שהדבר הכי חשוב זה לא אם אתה מצליח להשתנות או לא מצליח להשתנות. הדבר הכי חשוב זה להבין שהפער הזה הוא מתנה. מתנה שבסופו של דבר בונה אותך ומצמיחה אותך. זאת אומרת, עצם זה שאתה נאלץ להסתדר עם אנשים שונים ממך. ותמיד נצטרך, גם פה בחדר, אחד רוצה מזגן על חום, ואחד מזגן על חום מייבש לו את המוח, הוא לא מצליח ללמוד, הוא לא מצליח להסתדר. אצלי בבית, שתי בנות. אחת רוצה לישון עם חלון פתוח, אחת רוצה עם חלון סגור ומזגן דולק. אז מה עשית? בחור? לא, על חום. אבל אחת רוצה חלון פתוח בלי מזגן בחורף. אז מה עשיתם? מה עושים? אז בסוף אה מצאו איזה פתרון ש לא נתקלו בזה יום יום כי זאת שרוצה חלון פתוח בשירות לאומי, אז היא רק באה כל כמה ימים לבית. ילדות קטנות, בטח. לא, זאת היא כבר ילדה גדולה. אבל אה, אבל מה שהם עשו כשהם היו צריכות להסתדר, זה שהיא ההיא שצריכה חלון פתוח ישנה יותר קרוב לחלון, ופתחה את החלון קצת. ולא הדליקו מזגן. והביאו עוד טוך. ככה הסתדרים איכשהו. אבל עצם זה שאתה צריך להסתדר, אין לך ברירה. אתה נאלץ להסתדר עם אנשים, בין אם זה אחותך, בין אם זה אשתך, בין אם זה כאן חברים בבית המדרש, בין אם זה חבר בחדר, בין אם זה חבר בצבא, בין אם זה אנשים בעבודה. בסוף הקדוש ברוך הוא ברא אותנו עם אנשים שונים איתנו, שדווקא על ידי המורכבות הזאת וזה שאנחנו חייבים, חייבים, חייבים להסתדר אחד עם השני, אנחנו צומחים מתוך הדבר הזה. אז זה קודם כל הדבר הכי חשוב. לראות את זה כמתנה. את הפערים האלה, את המרחקים והקשיים האלה, לראות את זה כמתנה ולהבין איך אנחנו נבנים וצומחים מתוכם. שאלות עד כאן? בוא נעשה סבב שמות זריז, סבבה? יוסף. יוסף. דניס. דניס. נאוראי. נאוראי. בן. בן. אותך אני חושב אני פוגש פעם ראשונה. נכון. הגיעו הגיעו היום. הוא הגיע הביתה. בן. מאיפה אתה בן? מאיפה אתה? אני אני הגעתי מקרית ארבע. נהדר. ויונתן. נחשון. נחשון. למה אמרתי יונתן? לא יודע, נחשון. יונתן ונחשון היו פה בשבוע שעבר כבר. נחשון נשאר פה עכשיו קבוע, אחי. הוא הגיע קבוע לכמה ימים קרובים. יפה. זה התחלה טובה. הוא בשבוע שעבר. לא, לא, זה לא עכשיו. התחלה, אמצע, סוף. אמרתי, זה שבוע שעבר כבר. אתה צודק. הוא קיצור זה חבר'ה טובים, הוא פה. לא, לא. קרה קרה לנו כמה פעמים שהיו נשארים לכמה זה. קודם כל זה דבר חשוב שכשהוא פה הוא מרגיש אני קבוע פה לעכשיו. קודם כל זה זה כבר דבר חשוב. אתה בבית. תגידו לי קבוע, אני אני קם ואני יוצא, אתה מבין? אני לא קבוע. לא, אתה עליי פה. בדיוק, כן. קבוע לבנאדם. קבוע באופן הרע. איך איך? זה בית קבוע למתי שאתה רוצה. בדיוק. בית קבוע. סוכה. תודה, נחשון. סוכה יפה. כן, איתמר. כן, איתמר. אני אליעזר. אליעזר. אני אלון. אלון. אפרים. אה, אפרים קוראים לך? כן. נעים מאוד. רן מנשה. אז זהו, אנחנו נדבר קצת היום על אפרים ומנשה. וזה קשור לכל הפתיחה שפתחתי. כי פתחתי, כאילו איך אתם מרגישים ביחד? זה גשם, וכל אחד מגיב לגשם אחרת, ולקור, וזה. אבל באמת באמת, הנושא הזה של פערים בין אנשים מאוד מאוד תופס אותנו בפרשת השבוע עם אפרים ומנשה. פרשת ויחי. יעקב עומד לפני מותו, והוא קורא ליוסף, תביא את בניך שנברך אותם. יעקב, כתוב, הנה ישראל כבדו מזוקן. לא יוכל לראות. הוא כבר לא רואה טוב. כמו יצחק. דומה מאוד ליצחק, וזה עוד פעם דומה גם לברכות. כי רוצה לברך את בניו, יצחק רצה לברך את עשיו. את עשיו. ויעקב עבד עליו, גנב את הברכות. תראה, אבל אמא, אמא. כן, בפקודת אמא. על זה דיברנו כבר בפרשת תולדות. אבל עכשיו משהו דומה, דומה אבל שונה. הפעם יעקב הוא זה שלא רואה. יוסף מביא את שני בניו שיברך אותם. הם צריכים לברך אותם בכלל. למה צריך לברך אותם? הם לא קיבלו ברכות. אז מה הם לא קיבלו? מה זה לא קיבלו ברכות? הם היו חיים כיהודים מנשה ואפרים, לא? אה, זאת שאלה מעניינת, הם חיו כיהודים. ליעקב לבנים אחרים היו בנים. בטח. גם ל קודם כל בשלב הזה, יעקב עדיין לא בירך אף אחד מהבנים שלו. בהמשך, לפני מותו ממש, הוא יברך את כל השבטים, ושם הוא לא יברך את מנשה ואפרים, הוא יברך את יוסף. שהוא אבא שלהם. שהוא אחד מהשבטים. אחד מהשבטים. עכשיו, תראו, יש פה מורכבות. כי בעם ישראל כמה שבטים יש? 12. ברור, זה כולם יודעים. ואם יוצא ל13. אה, רגע. אם לקחת את יוסף ופירקת אותו למנשה ואפרים, 12, 13. אז זה יוצא לך 13. אז מנשה ואפרים הם שבטים או לא שבטים? הם לא שבטים. הם לא שבטים. לא, אתה אומר בן אומר לא שבטים. יוסף הוא שבט. בדיוק, יוסף הוא שבט. הם הילדים שלו. אז למה בכלל נלך עליהם. רגע, אז מנשה ואפרים הם, מי חושב שמנשה ואפרים כן שבטים? הם נחלות. הם שבטים וכל אחד יעקב לכאורה זה. רגע, יעקב, יעקב הוא אומר לו, יעקב אומר ליוסף שאפרים ומנשה יהיו לי כאוקיי, שמעון ולוי. נכון. אז מה? שמעון ולוי. קודם כל דניס אומר לנו נכון. לא, יש שבט מנשה ושבט אפרים. אה, באמת? כן, כן, יש, קיים. מאיפה אתה רואה את זה, נחשון? ב12 זה יש ב2000. עובדה, יש שבט מנשה ושבט אפרים. מה זה? מה קובע את השבט? אז דניס אמר ראשון, יש נחלות כאלה. יש בארץ ישראל אזור שנקרא אזור מנשה. ואזור אפרים. אנחנו לא משתמשים הרבה. כמו בנימין, אז מי שחי שמה הוא, בטח הוא. לא. לא. אבל זה לא מי שחי שמה הוא משבט בנימין, או מי שחי שמה הוא משבט מנשה. אבל למה קוראים למקום הזה ככה? כי שם חי שבט מנשה. הם יקבלו את זה. למה גוש דן נקרא גוש דן? שם דן. בגלל ששם קיבל שבט דן. גם מחוז מנשה הוא גם יהודה ושומרון, נכון? קוראים לזה יהודה ושומרון. למה קוראים לזה יהודה? ומי זה שומרון? אה, שומרון זה בעיקרון האזור של שבט מנשה. למה קוראים לו שומרון? כי היה שמה מלכות ישראל, השומרונים לא, יש גם את השומרונים, אבל זה סיפור אחר יותר מאוחר. עוד הרבה לפני השומרונים, חיו שם שבט מנשה, שהיה שבט כזה. היה לו נחלה. זה נחלת שבט מנשה. והשבט הזה, שבט מנשה, חי שם ולא רק חי שם, הם היו כמעט תמיד המלכים של כל מלכות ישראל. אני מזכיר, שבהתחלה דוד מלך על כל עם ישראל. שאול בהתחלה, אחר כך דוד, אחר כך הבן שלו שלמה, ואחרי שלמה המלך, מה קרה? ירבעם. התפצלה הממלכה. בן עוד לפני הרבה לפני נבוכדנצר. זה בום זה. בהתחלה הוא אומר לו, לא אויבים שלנו, לא אויבים, מלחמת אחים. זאת אומרת, התפצלה הממלכה ליהודה וישראל. יהודה זה למעשה שני שבטים, יהודה ובנימין, שזה אפשר לומר, מ אזור בית אל ודרומה. מה זה? גם ירושלים, גם אזור מודיעין? אה, כן, מודיעין זה על הגבול כזה. כי המכבים היו במודיעין. נכון, אבל כל זה, משם ודרומה, זה היה מלכות יהודה. משם וצפונה, היה מלכות ישראל. שזה היה עשרה שבטים. והמלך שלהם ישב בשומרון. העיר שומרון. שומרון זה עיר, זה לא אזור, בעיקרון במקור. היום קוראים לכל האזור הזה שומרון, כל האזור של שבט מנשה. סבסטיא. אבל במקור, איפה שסבסטיא העתיקה, זה העיר שומרון, ושם בעצם היה ישב מלך ישראל, שהוא מלך על עשרה שבטים. ולכן על שם עיר הבירה קראו לכל האזור שומרון. אבל בעיקרון, בדרך כלל אזורים בארץ נקראים על שם השבט שלהם. לא תמיד, אבל הרבה פעמים. למשל, יש גם עד היום אזור בנימין. אזור בנימין, כן, וגם מטה בירה. אה, יש גם פה לא רחוק מפה, מועצה אזורית מטה אשר. נכון. כי זה שבט אשר. וכן הלאה. אבל באבנים של הכהן נכנסים ל12 האבנים. אין שם את לוי, יש את יוסף. שאלה יפה. בגלל 2, 3. זה חמישה. חמישה, כן. נכון שזה מי נמצא היום מכל השבטים? בעיקרון, אה, אתה נוגע לנקודה נכונה. לא, אני אומר מבחינת אזורים בארץ. יש את כולם. בעיקרון יש את כולם, אבל לא משתמשים בכולם. למשל, יששכר. למה? יודעים להגדיר. יודעים להגדיר איפה. כן, יש מפות מדויקות, פחות קימה, לא מדויקות על הקילומטר, אבל כן, מפות די ברורות איפה היה גר כל שבט. אבל יש שבטים שזה, זה לא איזה אזור כל כך דומיננטי, אז זה נבלע בתוך אזורים אחרים ולא קוראים לזה ככה. אה, אני לא חושב שאם מישהו קורא לאזור של יששכר מטה יששכר. לא מכיר. אבל גם מטה אשר, דרך אגב, יש פה מועצה אזורית כזאת מטה אשר. אבל מי שגר בתל אביב לא מכיר את זה, לא שמע על זה בחיים. לעומת זאת, לא שומעים על זה בדרך כלל. לעומת זאת, כשהייתי, הייתי גר בחולון 20 שנה, והגעתי פעם שם לאיזה לאיזה בית ספר, אה, בית ספר ממלכתי, ביקשו שאני אעביר איזה הרצאה, לא משנה. אז תוך כדי הדברים, אז הזכרתי את אה, את שני שאלתי, מה אנחנו יותר יהודים או ישראלים? בסדר? כן, חתיכת שאלה, זה היה דיון וזה. ואז אמרתי להם, תדעו לכם, שב, כאילו, מה אני יותר אמור להרגיש? מה הם ציפו שאני אגיד? יהודי, נכון? כי מה זה ישראל? אם היית נולד בארצות הברית היית יהודי, לא היית אמריקאי, היית יהודי. בדיוק. ישראל זה כל כל אזרחי אבל אבל ישראל זה כאילו כל אזרחי מדינת ישראל, גם הדרוזי והמוסלמי והנוצרי וכולם אזרחי מדינת ישראל. יהודי ישראל ואני יהודי. אבל אבל אמרתי להם, באמת באמת באמת, אני מרגיש יותר ישראלי. לא במובן של מדינת כל אזרחיה. אלא מה זה ישראל? מאיפה בא השם ישראל? יעקב אבינו. יעקב אבינו. אנחנו כל השבטים. מה זה יהודים? למה קוראים לנו יהודים? יהודה. על שם מלכות יהודה. כי יהודה היה מלך של מלכות יהודה. אבל עצם זה שאנחנו קוראים לעצמנו, עכשיו בסדר, אנחנו משתמשים במילה הזאת וזה בסדר. מותר להשתמש במילה יהודים למרות שזה רק על שם שבט יהודה. אבל בעצם, אנחנו רוצים להיות ישראלים, אנחנו רוצים את כל השלמות של כל 12 שבטים. נכון? אז זה לא משנה קצת בכוונה באתי להפוך להם קצת את המוח. עכשיו, השבטים האבודים. כן, עכשיו, שנייה. אה, אז אמרתי להם, יהודה, אנחנו קוראים לזה יהודים בגלל יהודה. ואמרתי להם, גם יהודה ושומרון. למה קוראים לזה יהודה ושומרון? כי זה נחלת שבט יהודה. ואז אמרתי להם, רגע, למה פה, זה היה בחולון, למה פה קוראים לזה גוש דן? הם היו בשוק. מה? בגלל שבט דן? הם ידעו שקוראים לזה גוש דן, אבל פעם ראשונה שהם חשבו על הקשר. וואלה. אני גם. כן, זה לא דבר, גוש דן. כן. מי חושב בכלל על שמות? למה הרצליה? כי הרצליה גם. לא. זה על שם הרצליה, אבל זה לא קשור. זה מוקפץ שם? כן. עכשיו, אה, מה? אז בסדר, לא, אז פתאום אתה מבין. כן, הרבה דברים פה במדינת ישראל, בארץ ישראל, אתה הולך ואתה אתה דורך על פסוקים בתנ"ך. כל מקום שאתה הולך. זכרונו לברכה, השם יקום דמו, ז'בו ארליך, היה יהודי מיוחד, מבוגר, בן 70 שנהרג במלחמה, בלבנון. כן, הוא היה ארכיאולוג. ארכיאולוג, מדריך טיולים. חלפים על גדוד בלי אישור משהו. כן, זה היה, לא משנה, זה כן היה באישור, בסוף אחרי התחקיר, אמרו שזה כן היה באישור, אבל לא היה, לא חיילו אותו כמו שצריך. לא לא עבר מסלול מסודר של חיל. הוא רצה שזה מה שיקרה לו. לא משנה, אבל היו צריכים אותו שם לצורך מבצעי של מיפוי של העניין ולבין איפה ה איפה המחבלים נמצאים. אז הוא תמיד היה אומר, שכאשר אתה הולך בארץ ישראל, כל מקום אתה כמעט דורך על פסוקים. מה הכוונה? אתה לא דורך פיזית על פסוקים. אבל במקום שבו אתה הולך, היו מוראות. היה היה פה את המלחמה הזאתי, ופה הייתה האירוע הזה, וכל כל מקום פה בארץ, זה מקום עם היסטוריה מאוד מאוד משמעותית. כן. הוא לקח את זה מהאדמות של גורדון. יכול להיות. זהו, זה היה הראשון שהיה לו את זה. יכול להיות, לא שמעתי את זה ממנו. אני תמיד, גדלתי במודיעין עילית, זה של החרדים. היינו מטיילים בהרים, היינו מוצאים בארות מים, היינו מוצאים מבנים ישנים של בונים, היינו מוצאים מלא מלא דברים. כן, זה אזור מאוד. אז אני חוזר רגע לשאלה של נחשון, איזה שבטים נמצאים פה היום? בעיקרון, מלך אשור בא והגלה את כל עשרת השבטים. כלומר, היה כאמור פיצול בין יהודה לישראל. הוא הגלה את כל מלכות ישראל. אז מי נשאר? רק מלכות יהודה. מלכות יהודה לכאורה זה רק שני שבטים, יהודה ובנימין. אבל, שבט לוי. גם לויים. שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ, אז הוא מפוזר בכל השבטים. גם שבט שמעון. שמעון, גם לוי. שמעון בעיקרון קיבל, אבל הוא הלך יחד עם יהודה והוא נבלע בתוך יהודה. אבל זה בגלל שהיה עונש של דינה, לא? נכון. נכון, אבל הוא בכל זאת קיבל וזה קרה אחר כך שהוא הפסיד את הנחלה, הוא נבלע בתוך יהודה. הוא קיבל בעצם את הנגב הדרומי. עכשיו, למעשה, אז אז לפחות ארבעה שבטים יש לנו בתוכנו. יהודה ובנימין, לוי ושמעון. עכשיו, יש אה, יהודי אתיופיה, שהם מיוחסים על פי חלק מהמסורות לשבט דן. ולפי מסורת אחרת, זה דן ונפתלי וגד ואשר. ארבעה שבטים. עכשיו, אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות. אבל זה לפחות עוד שבט אחד, אולי אפילו עוד ארבעה שבטים, זה כבר הרבה. מנשה זה הודים משהו פה. מנשה זה הודים שפה. עכשיו, יש להם מסורת מאוד חזקה שהם משבט מנשה, אלא שלפני כ200 שנה, הם עברו ניסיון מאוד מאוד מאוד אגרסיבי, וחלק מהם התבוללו לגמרי בהודו. בהודו? אז בגלל זה אומרים שיש איתם בעיה קצת ביהדות. אז הוא בעיה, הם חייבים גיור. באמת? כן. מי שבא לפה, עובר גיור מלא. בני מנשה? כן. זה לא כמו, זה לא כמו יהודי אתיופיה שהרב עובדיה פסק שהם יהודים לכל דבר ועניין, ויש כאלה שנוהגים לעשות גיור לחומרא. זה לא אותו דבר. בני מנשה עברו התבוללות. ולכן, הם אה, חייבים גיור. חייבים גיור. איך אנחנו יודעים? אבל עקרונית זה היה שם שבט מנשה. אבל עקרונית, יש להם מסורת מאוד חזקה שזה היה שבט מנשה, ועד לפני 200 שנה הם שמרו על בידול מכל העמים. עכשיו, חסרים עוד שבטים. אני פגשתי, זה ממש לא הנושא שלנו, אני סתם נסחף אחריכם, אבל אני זורם. אני זורם. אמרתי לכם בהתחלה שזה היתרון והחיסרון שלי שאני זורם. אה, פגשתי אה, היסטוריון צבאי שכתב עשרות ספרים, אולי 30 ספרים על היסטוריה צבאית של אה, אה, המבוגר, איך קוראים לו? שהיה ב מי היה? שהיה מה? בקום המדינה היו שתי פלגים, היה את הפלמ"ח והיה את ה לא, הוא לא עד כדי כך עתיק. עזר אליחי. לא, לא הוא. אתה צודק, אבל זה מישהו אחר. רבי ופתרו. כן. אז אה אז הוא טען, הוא סיפר שהוא הלך לטליבאן. נכון, היה שם נכון. והוא היה שם ב, כמובן ב לא בבתור יהודי, אלא תחת כיסוי כאילו אירופאי וכדומה, כן. למה? הוא ראה גם משהו לא לא, משהו אירופאי. לא, הוא טוען, הוא היה איתם שנה, והוא טוען שהמסורת שלהם מפחיד. זה שהם שבט אפרים. שבט אפרים. עלימים מאוד, זה אגונים. אבל הם לא מודים בזה. לא. הוא אומר טליבאנים הם שבט אפרים? כן, ככה הם טוענים. הוא טוען שהוא היה איתם שנה, ואחרי שהוא התערבב איתם לגמרי וזה, לפני עוד לפני ה9 לאוקטובר ה11 לתשיעי. לפני 11 בספטמבר, לפני פיגועי התאומים. אז הוא הלך, היה איתם שנה שלמה, ככה הוא טוען. שוב, אני לא, זה אין לי סיבה לפקפק בדבריו, אבל אה, אבל אבל זה לא מקור מוסמך, מקור מקובל. כן. לא יודע. תחליט להאמין או לא. אבל הוא מספר שהוא היה איתם שנה, זה תוך כדי לאט לאט הוא התחבר והתקרב וזה, עד שבסוף הוא נכנס ממש למעגל הכי הכי הכי קרוב, ואז אה, אמרו לו שמה איזה כמה כהני דת, אמרו לו, תדע לך, זה סוד שאנחנו לא מגלים אותו אפילו לחבר'ה שלנו, כי זה יבלבל אותם. אבל לפי המסורת שלנו, אנחנו שבט אפרים, והמשימה שלנו זה להילחם בעם ישראל, כי עם ישראל זה יהודה, זה מלכות יהודה, אנחנו מלכות ישראל. אז המשימה שלנו זה להילחם בעם ישראל עד שיבוא המשיח. כשיבוא המשיח יתאחדו כולם. וואו, זה שמעתי, אני שמעתי שאומר משיח הם באים אלינו. אז וואי, איי. לא יודע, נכון, לא נכון. תחרתת וביטחון. לא יודע. תחרתת וביטחון. שמעתי שדן אמר זה על שם שבט דן. לא נראה לי אחת מהם יותר מדי לאבא שלה. הלך לו הלך לו לראש. מי זה מה הוא? אתה שואל איזה חומר הוא לקח שם? הוא דל זה פטריה אפגניסטנית. כן. לא יודע מה הוא עושה שם. טוב, בואו נתקדם. אני כן. ביום המדינה עשו תחקיר על אה על ערבים, ערבים ב דרום חברון. משה בן זאב עשה את זה, מי שאהיה ראש הממשלה השלישי. הוא עשה שם תחקיר עומק וגילה שיש שם כפרים שלמים שמדליקים נרות ב בערב שבת. מכבים. ערבים מדרום חברון, פלסטינים, שמסונים הכי גדולים שלנו, מצא עדויות לזה שהם יהודים גמורים. ברוך הבא, בטח. מרתק. עכשיו, אני חוזר רגע לענייננו. רגע, זה 12 שבטים או 13 שבטים? מצד אחד נחלות, יש נחלת מנשה ויש נחלת אפרים. מצד שני, בדיוק. השאלה מה הופך אותך לשבט? דניס אמר בצדק, שבחושן על ליבו של הכהן הגדול, תמיד 12. 12. אבל היה כתוב יוסף, לא היה כתוב מנשה ואפרים. נכון. עכשיו, מה נקודת המפתח? רבנו. נקודת המפתח זה לוי. לוי הוא אחד מ12 הבנים של יעקב. ליעקב יש 12 בנים. ולוי הוא אחד מהם. ולכן, לוי הוא שבט מן המניין. בלי נחלה. אה, אבל הוא בלי נחלה. בנחלה, לוי איננו נספר כאחד מהשבטים, ואז יוסף מתפצל לשניים. לא רק בנחלה. למשל, במדבר, כאשר הם הולכים וחונים סביב המשכן. המשכן במרכז. מי סביב המשכן הכי קרוב? שבט לוי. שבט לוי. ועוד 12 שבטים מסודרים בריבוע מסביב לשבט לוי. איך זה 12? כי מנשה ואפרים בנפרד. שוב, כל פעם שלוי מתייחד לבדו, מנשה ואפרים הופכים להיות שניים נפרדים. כי תמיד אנחנו נשאר עם 12. בין אם זה על החושן. אה, לוי שמה? אז סבבה. אין דבר כזה מנשה ואין דבר כזה אפרים. יש יוסף. ולכך גם, למשל, ב איפה עוד אנחנו מוצאים שמנשה ואפרים לא נספרים? בברכות שיעקב מחלק לבניו, אז הוא מחלק רק לבנים ברכות. והוא מחלק ברכה ליוסף. מנשה ואפרים הוא מברך אותם בנפרד. ושוב, למה הוא מברך אותם? כמו ששאלו פה, נורא נדמה לי אתה אמרת, לעוד בנים לא היה נכדים. נכון, מי אמר? אתה אמרת? בן אמר? רבנו, ללוי לא היה ילדים, לראובן היה ילדים? הוא אמר את זה. הוא אמר את זה דניס. כן, מה, לכולם היה ילדים. למה הוא לא מברך את הילדים של כולם? כי מנשה ואפרים, וכאן מגיע הפסוק שאפרים אמר קודם. זה פסוק בפרשה שלנו. אומר יעקב ליוסף, שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים, לי הם. שני הבנים האלה הם כאילו בנים שלי. מי אמר למי? יעקב אומר ליוסף. ויש המשך לפסוק. אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. כאילו הבכור והשני. עכשיו, כן, זה שני הבנים הגדולים של יוסף, והם עכשיו, לא תמיד הם נחשבים שבטים. אבל בכל פעם שלוי מי שאל למה דווקא המספר 12? אני. מיוחז ב12. למה דווקא 12? שואל אליעזר. שאלה טובה, תכף ניגע בה. אבל קודם כל, אנחנו מבינים שאם השלמות היא מוגדרת במספר הזה 12, אז בעצם, הנה, ליעקב זה, יעקב זה חר ל12 בנים. אבל השלמות היא בשבע, לא? גם. תכף נדבר על זה. אבל אם צריך להגיע ל12, בסדר? אם צריך להגיע ל12, אז הנה, יעקב זכה ל12 בנים. אבל ברגע שלוי הוא יוצא דופן, כל פעם שלוי יהיה יוצא דופן, אז מנשה ואפרים יתפצלו לשניים. אבל עוד פעם, אתה לא מקבל 12, אתה מקבל 13. לא, זה למה? לא. כי לוי לא נספר. לא מוסיף שתיים. לא. אתה מוריד את יוסף? לא. אתה מוריד את יוסף. אה, אוקיי. אתה לא סופר את יוסף. בדיוק. מי אחד ומי השני? הבנתי. אז יש לך חיסרון של לוי ויוסף, אתה מוסיף את מנשה. נכון. דוגמה נוספת לדבר הזה, כאשר שולחים מרגלים לארץ ישראל. כמה מרגלים שולחים? 12. מי הנציג של שבט לוי? מאיפה אתם אמורים לזכור מי הנציג של שבט לוי? אבל התשובה היא, אין. יש לוי. אה, כן. אין נציג לשבט לוי. במרגלים שמשה שולח, אין אף אחד משבט לוי. לעומת זאת, יש נציג לשבט אפרים. וקוראים לו יהושע. יהושע בן נון. הוא היה הנציג, המרגל מטעם שבט אפרים. אז הוא וכלב בן יפונה, שהוא היה הנציג של שבט יהודה, אז הם שניהם היחידים שלא חטאו בחטא המרגלים. עשרה אחרים חטאו. על כל פנים, שוב, זה דוגמה לזה. עכשיו, למה דווקא? כי הם הולכים מרגלים, הולכים לראות איך לכבוש את הארץ, איך מחלקים את הנחלות, זה הכל קשור לנחלות. אה, נחלות? אז לוי לא מקבל נחלה, הוא יוצא דופן, אז יש מנשה ואפרים. למה הולכים יהודה, מנשה? אז מה, הם יהיו בכל הארץ, הם יהיו ב100 שבט ישראל, הכל זה מלכות ישראל. כן, בוודאי. יש לי שאלה. יכול להיות שזה גם לא קשור, ואני סתם נתתי לך לזרום, אבל אומרים, אה, אה, אמא מברכת, אבא מברך את הילדים, אה, יברך אותם. יברך אותם. יברכך אלוהים כאפרים וכמנשה. זה קשור לכל ה ברור, זה פסוק בפרשה שלנו. זה פסוק בפרשה שלנו, כן. יעקב מברך אותם. יעקב מברך אותם. יעקב אומר, בך יברך ישראל לאמור, ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה. כלומר, כל עם ישראל, לדורות, שיברך את הבנים שלו, יגיד, ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה. כן, קיבלו ברכה מיוחדת. וזה באמת, אני רוצה, על זה אני רוצה, על זה אני רוצה לדבר היום. כל מה שדיברנו עד עכשיו זה היה סתם כי אני נסחף. אז אז אז זה הפוך דווקא. עזרת לי. כן. אבל אבל יש הייתה לי בעיה כשקראתי את הפסוק הזה, אז חשבתי, נורא נזכרתי בפעם ראשונה, הייתה לי בעיה. כן, הייתה לי בעיה. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. אמן. נהיה כתהייה. שיש פה עוד משהו לחקור, זה מאוד דומה למה שלבן אמר. יעקב יודע שהוא לא קומיקאי. ישראל שרה עם שלמה. שלבן, מה אמר? בני הם. כן. נו. הוא אמר את זה ליעקב, נכון? עכשיו, יעקב אומר את זה ליוסף. הוא עושה את זה יעקב עושה לבנים. שיברכך אלוהים ככה. כאילו ככה אבא לבנים מברך אותם בשישים. נכון, נכון. נשיקה. אנחנו צריכים לדעת איזה פרשה. אשריכם, מוריי ורבותיי, חיזקו ויאמצו. נכון. יזכה, יזכה, אחי, יזכה. יזכה כולנו נזכה. אמן. אמן, בעזרת השם. עכשיו, תראו, זה באמת פלא. כי אם אתה מברך את הבת שלך, מה אתה אומר לה? ישמך אלוהים כחווה ולאה. ישמך אלוהים כשרה ורבקה ורחל ולאה. ארבעת האמהות. אז מה היית, מה היית אומר לבנים? יברכם אברהם יצחק ויעקב. ישמך אלוהים כאברהם יצחק ויעקב. או, ישמך אלוהים, לא יודע, כמשה ואהרון. יש לנו, יש לנו את שלושת האבות. אבל נגיד, יש לנו את שבעת האושפיזין, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד. אפרים ומנשה לא, לא ספרנו אותם בתור דמויות כאלה דומיננטיות. מה אנחנו בכלל יודעים עליהם? מי שאל קודם אם הם בכלל קיבלו חינוך של יהודים? מי שאל את זה? הם חיו כיהודים. הם גדלו בארץ מצרים. יוסף בהתחלה הרבה שנים היה שמה לבד. לא גילה לאף אחד שהוא יהודי. בכלל גילה לבנים שלו שהם יהודים? לא. לא יודע. לא יודע. כל החברים שלהם היו מצרים. זה בטוח. היו יהודים גמולים. הוא, מה, הוא זכה. זה לא מדויק, אבל אני לא רוצה לזה, אני לא אזנוט. זה בטוח. זה לא מדויק, אבל אני לא רוצה לזה, אני לא אזנוט. גם היו נסיכים, אחי, הם היו נסיכים של הממלכה. מה יש להם לומר? זה אותו דבר, יעקב. עכשיו, גם מה זה נקרא, מה זה נקרא להתנהג כמו יהודי? עוד לא היה תורה, עוד לא ניתנה תורה. כן, אבל הנה אגלה בפועל. בסדר? עוד אין דבר כזה לשמור שבת. אבל הנה אגלה בפועל. הוא אומר לו תשמע, נכון. האבות קיימו וידעו את כל התורה כולה קודם שניתנה. אבל הם לא קיבלו תורה. שאלה טובה, האם הם עשו ברית מילה? אבל הם לא קיימו את התורה, אסור. שאלה קשה. האם יוסף עשה לילדים שלו ברית מילה? לא כתוב. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא, אפשר להתווכח על זה. יוסף היה מנהיג. הוא לא הסתיר את יהדותו. הוא לא הסתיר את יהדותו, אבל אבל האבות קיימו, האבות קיימו. אני לא רוצה להיכנס לזה, זה יש בזה מחלוקת. נולד במועד. לא ידענו, הוא נולד במועד, הוא לא במועד. הוא נולד במועד. הוא לא במועד, הוא לא במועד. בסדר, יש לזה תשובה. יש לזה תשובה. זה ודאי שזה אמת. אני נולדתי במועד. אני יכול להביא את זה. הוא זוכר את זה, ה אז הוא צריך לקחת לו קשר. עכשיו, עכשיו אני נזכרתי, חשבתי שאתה עד היום זוכר את זה. הוא תמיד בקשר עם המורה, אל תחשוב. הוא תמיד בקשר עם המורה, הוא צריך לקחת לו קשר עד היום, אחי, הוא מתקשר אליו, אתה זוכר? אם כן, רבותיי, נכון. נשאלת השאלה, למה, מה פתאום ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה? למה אנחנו מברכים את הילדים דווקא על שמות אפרים ומנשה? מה מיוחד בהם? אנחנו אפילו לא יודעים עליהם כלום. יש יש איזה עכשיו, ברור, ברור לגמרי שבסופו של דבר הם גדלו כיהודים. יש אפשר להגיד שיכול להיות שכבר מההתחלה יוסף עשה להם ברית מילה, הוא לא הסתיר את יהדותו. הוא מראש אמר שאני עברי, וגונבתי מארץ העברים. יוסף לא הסתיר את זה. וגם שר המשקים כשהוא בא לפרעה, הוא אומר עבד עברי, עינר עברי, עבד לשר הטבחים. ויוסף אומר בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה. נכון, הוא לא מסתיר את זה, להפך, הוא מדבר בשם אלוקים. זה ברור. יכול להיות שהוא מראש חינך אותם כיהודים. יכול להיות שלא, כי זה נורא מורכב, אבל ברור שכאשר עם ישראל הגיע, אז הוא חזר וחינך אותם כיהודים. זה בכל, לכל הדעות, בסוף הם היו משועבדים במצרים, היו עבדים במצרים, יחד עם כולנו. יצאו ממצרים יחד עם כולנו. קיבלו נחלה בארץ ישראל, זה ברור, הם חלק. אבל אבל להגיד שהם כאלה מיוחדים, ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה. אז אני רוצה להגיד על זה שני דברים. דבר ראשון, שבאמת יש פה מורכבות בפרשה שלנו עצמה. כמו שהזכרנו, יצחק רצה לברך את בניו, הוא היה עיוור. בסוף, הוא רצה לברך את עשיו, בסוף בירך את יעקב. דבר דומה קורה בפרשה שלנו. נכון, דיברנו על זה גם ש על זה אני רוצה לדבר. על זה אני רוצה לדבר. יעקב כבדו עיניו מזוקן, הוא לא רואה מי עומד לפניו. ויוסף הוא אומר ליוסף, תביא את שני בניך. יוסף מביא את מנשה ושבט אפרים. וכאן יעקב במקום, הוא רוצה לברך אותם, אבל הוא מסכל את ידיו. למה? למה? כי יוסף באופן טבעי הביא לו את שני בניו ביחד. היום, כשאני מברך את הילדים שלי, אני מברך כל אחד בנפרד. כן. ככה בדרך כלל עושים. אבל יעקב אמר לו, תביא לי את שני בניך. הוא מביא את שניהם, מביא את שניהם ביחד. ושיעקב יסים את שתי ידיו על שני הראשים. ברוך השם, יש לך שני ידיים, ביקשת לברך שני ילדים. הנה, זה בדיוק מתאים. אלא מה? הוא מביא את אפרים שהוא הגדול, מנשה הוא הגדול. הוא מביא אותו לצד ימין של יעקב. מנשה הוא הגדול. נכון. אפרים הקטן. מנשה הוא הגדול. כן. הוא מביא את מנשה הגדול לצד ימין של יעקב. כלומר, מבחינת יוסף, הוא שם אותו בצד שמאל שלו, של יוסף, כדי שזה יהיה בימין של יעקב. כלומר, הוא שם את הבכור בצד ימין. דרך אגב, גם אני, לא כשני מברך את הילדים. מברך את הילדים כל אחד בנפרד. אבל מתחילים מהבכור. למשל, בטח, מתחילים מהבכור. אבל לא רק זה. כש למשל, בברכת כהנים, אז יש כאלה שנוהגים, לא כולם נוהגים את זה, אבל אצלנו במשפחה ככה נוהגים, שבברכת כהנים, אם הבנים שלי באים איתי לתפילה, חסים אותם מתחת. אז הם נכנסים מתחת לטלית. אצלנו באופן אישי נוהגים ככה, רק עד הבר מצווה. יש כאלה שנוהגים עד זקנה ושיבה. ראיתי בן אדם בן 80, כפוף כולו נמוך, ושלושה בנים ענקיים כאלה, כל אחד מטר 70, 80 ומעלה, עומדים והוא כזה ככה והם מתכופפים והוא מברך אותם. למה עושים את זה? זקן, ככה. בעיקרון, ברכת הכהנים, ברכת הברכת הכהנים, הכהנים מברכים את העם. עכשיו, אף על פי שהכהנים מברכים את העם, אבל הברכה עוברת דרך בתי אבות. כלומר, בסוף הצינור, האבא הוא הצינור של הברכה. מהכהן, הכהן הוא הצינור של הברכה מהקדוש ברוך הוא. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. הקדוש ברוך הוא זה שמברך, לא הכהנים מברכים. הכהנים רק מעבירים את הברכה לברך את עמו ישראל באהבה. הם מעבירים את הברכה מהקדוש ברוך הוא, ושמו את שמי על בני ישראל. עכשיו, הברכה עוברת גם מה דרך האבא לבן. יש פה דרך אגב דבר שלדעתי הוא טעות וזה לא טוב שעושים אותו. מה קורה הרבה פעמים? האבא עומד עם הפנים לכהנים. הבנים עומדים והולכים עם הפנים לאבא. זה גב לזה. זה לא טוב. להיות עם גב לכהנים, זה לא דבר נכון. בעיקרון אתה צריך להיות עם הפנים לכהנים. אני גם מוריד את הראש. כן. כי הוא יודע לא לראות את הידיים של הכהנים. אז זה בשביל זה הטלית. אבל בלי קשר, זה שהאבא מברך את הילדים, זה לא קשור לטלית דווקא. עכשיו, כן, יש כאלה שאומרים, אחד יש לו, בלי עין הרע, כמה וכמה בנים, אז הוא פשוט פורס עליהם את הטלית שלו. ואז כאילו הם כולם תחת כנפיו. אבל בעיקרון, צריך לדעת שכאשר עומדים בברכת כהנים, צריך להיות עם הפנים לכהנים. עכשיו, אני חוזר לענייננו. כאילו הרב, הוא בטח כזה יוצא, ככה. לא בעיה. כמו שבת, בסוד כל עם לכיוון. בסדר. אפשר לשים ורק חבר שיש לו טלית. כן, אפשר. אוקיי. בטח. אתה רואה, זה לא יכול להיות. לא, זה יצא לי השבת, זה היה לי נסיעה, משהו סבבה. כן. עכשיו, הרב, תלך לרב שלך, הוא כמו אבא שלך, ותקבל ממנו את הברכה שיערוך לך. גם טוב. אני נכנסתי לשבת. מה שרציתי להגיד, זה כשבאים אליי, שבאו אליי שני הבנים שלי, יש לי ארבעה בנים בלי עין הרע, ועוד חמש בנות. אבל כשבאו בנים אה, להיות אצלי בברכת הכהנים, אז שמתי את יד ימין על הראש של הבכור, ואת יד שמאל על הראש של השני. ככה זה ככה זה הבכור הוא הימין. אז הנה, יוסף מביא את שני בניו ליעקב, ויעקב שם, מסכל את ידיו, איך הוא קלט? איך הוא קלט? הוא הרי לא רואה. אבל רוח הקודש יש לו. הוא היה כבד שמיעה או שלא רואה? רוח הקודש יש לו. רוח הקודש יש לו, והוא נתן את הברכה. ככה רצה. הוא גם יותר נכון, הוא גם יותר נכון, הוא אמר לו לא נכון. אתה שואל את יצחק. הרב. אז זה משהו אחר, זה דיברנו על זה בפרשת תולדות. הרב יותר נכון שהרוח הקודש חזרה לו. כן. נכון. נלקחה מיעקב רוח הקודש כל אותם שנים שיוסף היה במצרים. אבל עכשיו חזרה אליו רוח הקודש. אמת, מה שיהיה. אז אם כן, יעקב מסכל את ידיו, ושם את יד ימין על ראש אפרים שהוא הצעיר. מה? אומר לו יוסף, לא כן אבי. שמאל לימין. מה יוסף, מה ירה לו יוסף, לא מבין שיש פה איזה עניין. הוא חושב, קודם כל אתה צודק. כאילו לתת את הידיים זה גם לא נוח. תגיד להוא שיחליף את זה, מקסימום. לא, הוא בחוץ. זה קושיה על יוסף. אבל יוסף שיער שלמה אבא שלו, כי כי מן הסתם יוסף, יוסף בא מול יעקב, אז הוא בטח לוקח את הבכור בצד ימין שלו. אז אולי בגלל זה יעקב סיכל את ידיו, כי הוא בטח חשב שהבכור שמה. אז יוסף אומר לו, לא כן אבי. כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו. וימאן אביו. ויאמר ידעתי בני, ידעתי. גם הוא יהיה לעם, וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלו הגויים. אז זה מה זה, זה הקטן יהיה גדול. נכון. אז מה בעצם אומר יעקב? נכון, זה הבכור וזה השני, אבל אני שם את יד ימין על ראשו של הצעיר. למה? אני רואה ברוח הקודש שהוא יהיה יותר יותר משמעותי. אה, בסוף הוא כן עשה הפוך? כן. כן, שם יד ימין על הצעיר. אבל יוסף הביא אותם לא נכון. כן. אבל אבא שלו הוא סיכל את ידו. יוסף הביא אותם נכון. אבל יעקב בחר לשים את היד ימין על ראש הצעיר. עכשיו, תראו, הדבר הזה, אני רק מדמיין מה יוסף חושב לעצמו כשהוא רואה את הדבר הזה. יוסף על מנשה. גם מנשה, מה מנשה חושב? לוקחים את שלי. לוקחים את שלי. אני מזכיר לכם, את מה שאמרתי לפני רגע, יש להם לשונאת שהשרו. מה קרה? רק לפני דור אחד. מה עשיו הגיב כשגנבו ממנו את הברכה? מה הוא הגיב? רצה לרצוח. רצה לרצוח את אחיו שלו. אבל זה בכלל לא ברכת בכורות. זה ברכת בכורות? זה לא משנה, זה ברכה. והנה, נותנים פה את הכבוד במקום לבכור, נותנים לצעיר. אבל זה יעקב עושה בפועל כשהוא יודע. אז אתה אתה צריך לסתום את הפה. יעקב לא למד לקח? עכשיו, לא רק שלא למד לקח ממך ומאחיך. לא. רגע, לא למד לקח מהבנים שלך. מה עשה יעקב עצמו עם הבנים? לא, עם הנכדים פה, זה נכדים. מה הוא עשה עם הבנים? מכירת יוסף. ידעת יצחק. שאחים שמו את יוסף. גדלת וקנו. אז מה הסיפור של יעקב? הוא לא לומד לקח? ראית מה קרה? סיפרת יוסף, הבן הצעיר שלך, ראית מה קרה? עכשיו, מה עכשיו אתה מכניס עוד פעם שנאה וקנאה בין הנכדים? אבל עובדה שזה התיקון. להגיד כאילו, זה היה נורא יצוק. זה התיקון. יעקב יודע, קודם כל זה שהוא גנב את הבכורה, הוא לא מצטער. זה שהוא גנב את הברכה, הוא לא מצטער. זה קודם כל אמא שלו אמרה לו. אמא שלו, רבקה, אמרה את זה ברוח הקודש, שזה מה שהוא צריך לעשות. עכשיו, זה קושיה שאנחנו לא נדבר עליה עכשיו, מה שנחשון שאל, רגע, ליצחק אין רוח הקודש? למה יצחק בא לברך את עשיו? לא נדבר על זה היום, דיברנו על זה בזמנו. אבל יעקב מבין שכרגע, כן, הוא צריך לברך ולשים את יד ימינו על ראש אפרים. אבל הפעם זה תיקון. בשונה, לא רק מיוסף והאחים. לא רק מיעקב ועשיו. איזה עוד אחים היה לנו בספר בראשית שהיו מריבות ביניהם? ישמעאל ויצחק. ישמעאל ויצחק, וקין והבל. מראשית ההיסטוריה, המשפחה הראשונה בעולם, שני אחים ראשונים, אחד רוצח את השני. איזה דבר מזעזע. ויעקב מבין שכאן, בכורה בשם, בשם קדושה. קין והבל? כן. קין והבל, יש כל מיני פירושים, לא כתוב מפורש. כן, אבל זה קנאת סופרים, כאילו, כאילו הוא יותר טוב ממני, הוא יותר חכם ממני, הוא יותר, הקדוש ברוך הוא מעדיף אותו, זה לא קנאה של, נכון, הוא קינא בו על זה שהקדוש ברוך הוא קיבל את מנחתו. כאילו, הוא מקנא, מקנא בו על קורבן, מקנא בו על דבר של קדושה. עכשיו, יעקב יודע ברוח הקודש שכאן יהיה התיקון. מנשה ואפרים, למרות שהנה יעקב אומר אחיו הקטון יגדל ממנו. הוא יהיה יותר גדול מהבכור. למרות זאת, אנחנו לא מוצאים לאורך כל ההיסטוריה. לא מוצאים מילה אחת של קנאה, של כעס, של ביקורת, של תחרותיות. אין. בין אפרים ומנשה? אין. עכשיו, זה לא אומר שלא היה סכסוכים ביניהם. באותו רגע זה בטוח אבל בכלל לא על הרקע הזה. אין שום קשר. זה היה, לא משנה, ודורו שנפתח היה בעיה עם זה. יפתח היה ממנשה והוא לא קרא לאפרים למלחמה והם באו בטענות, לא משנה, היה שמה איזה סיפור. אז היה איזושהי מריבה ביניהם באיזשהו אירוע בהיסטוריה. אבל זה לא קשור לזה. סביב הנושא הזה שיעקב מעדיף את אפרים על פני מנשה, אין לזה שום הדים, אין לזה שום זכר. וזה קודם כל פירוש אחד, למה אנחנו אומרים, ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה. ותשימו לב, מה אנחנו אומרים קודם? וישם את אפרים לפני מנשה. אנחנו לא אומרים לו ישמך אלוהים כמנשה ואפרים. בגלל זה התבלבלתי קודם כשאמרתי שאפרים הוא הבכור, כי אני כבר כל כך רגיל ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה. אז אמרתי אה, אפרים ומנשה, אפרים הוא הבכור, לא, אפרים הוא לא הבכור. אנחנו מקדימים את אפרים בברכה גם. וואו. וזה היופי. מה אנחנו בעצם מברכים את הילדים? שלום. שיהיה ביניכם שלום, שיהיה ביניכם אהבה כזאת, שגם אם יש אחד קצת יותר, אחד קצת פחות, אף פעם לא כולם שווים. שהילדים אומרים לאשתי, אבל זה לא פייר, זה לא שווה. אז אה, אז היא אומרת, אתם יודעים איפה היה שווה? בסדום. סדום, כולם היה, ככה כתוב במדרש, שבסדום היה להם מיטה שמי שהיה נמוך, היו מותחים אותו, להאריך אותו, עד שהוא היה מת מהמתיחה. מי שהיה גבוה, היו קוצצים לו את הרגליים, כדי לקצר אותו. כולם צריכים להיות שווים. אז מה? אז כולם יהיו מורחים בסוף. זה רק, זה לא, לא ככה עשו להם אנשי סדום. ככה אנשי סדום עשו לאורחים, כי הם לא רצו שאף אורח יבוא אליהם. כן? אז אשתי הייתה משתמשת בזה בתור איזה גימיק כזה. אתם יודעים איפה היה שווה? בסדום. כן, נכון, בקיבוץ, בקומוניזם, זה לא בהכרח דברים שהוכחו כהם מוצלחים. אף פעם לא מוצלח. כן. עכשיו, ברגע שאתה, אין אין באמת שיוויון. לא יכול להיות שיוויון בעולם. למה לא יכול להיות שיוויון? כי אחד נולד גבוה, אחד נולד נמוך. כי אחד יש לו, לא יודע מה, אופי כזה, אחד אופי כזה. יש משפט כמו שהאצבעות שלי לא דומות. בדיוק. וזה בעצם, זה מזה פתחנו, שיש גשם וקור, כל אחד מגיב אחרת. וכשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות. כל אחד יש לו מציאות אחרת. ולכן אם אתה מצפה למה זה לא שווה? למה זה לא פייר? אז אתה בבעיה. אל תצפה לזה. שבט מנשה ואפרים זה היופי שלהם. כל זה פירוש אחד. אבל אני רוצה להגיד פירוש אחר בקצרה, כי אנחנו כבר צריכים תכף לסיים. שזה פירוש שאומר אחד מהאדמו"רי החסידות. רבי שמואל בורנשטיין בספר שם משמואל. אז הוא אומר שמנשה ואפרים יש להם אופי שונה, אבל לא סתם אופי שונה, אלא אם נחזור רגע, למה קוראים למנשה מנשה? מישהו זוכר למה קוראים לו מנשה? כי נשני אלוהים בארץ את כל המלי ואת כל בית אבי. מה זה נשני? מה זה נשני? עזב אותי, אתה אומר. ככה זה נשמע. יוסף נמצא לבד בארץ זרה. הוא מתחתן שמה עם אה, אסנת, שהיא בת פוטיפרה, שהיא בעיקרון גויה, בת של גוי. אז חז"ל אומרים שהוא גייר אותה. משהו שוב, מה זה גייר? לא היה אז תורה בצורה שלמה, לא עוד לא ניתנה תורה. לא משנה. תראה יוסף איך הוא מנשה. ברית מילה הוא לא עשה לה. לא. אבל הוא אמר לה, תשמעי, אני יהודי, זה מחייב. תדעי שזה אל כל פנים, על כל פנים, מה הוא אומר? נשני אלוהים את כל המלי ואת כל בית אבי. אומר רש"י, מה זה נשני? השכיח ממני. אתם מכירים את הביטוי, תהום הנשייה? נשייה פירושו, שכחה. כאילו זכרונות שוקעים בתהום הנשייה. שוקעים באיזו שהיא שכחה או תהום, זה כאילו משל. עכשיו, מה זה בעצם אומר? יוסף מרגיש, הקדוש ברוך הוא גרם לי לשכוח הכל. הוא משכיח ממני את הכל. עכשיו, באמת זה זה הרגשה, זה מאוד אה קשה לחשוב על זה. באמת על הסיטואציה של יוסף. הוא נמצא 22 שנה בארץ זרה, לבד. צריך לשמור על יהדותו. הוא מרגיש לאט לאט הוא שוכח הכל. אתם יודעים, יהודים בחו"ל, לצערנו, יש אחוזי התבוללות מאוד גדולים. יש כאלה שקוראים לזה השואה השקטה. כי אנחנו מאבדים מיליוני יהודים שמתבוללים. כשיוסף נמצא לבד, אז הוא רוצה לשמור, אבל נורא קשה לו. עכשיו, זה באמת מעורר אמפתיה. אבל קצת מוזר. למה אתה קורא לבן שלך על שם הדבר הזה? מנשה, על שם השכחה? זה מאוד מוזר. להזכיר. אה, אז תקרא לו זיכרון. תקרא לו זכריה. זה שם כזה בתנ"ך. הוא אומר, ברוך השם, גם על זה שהוא שכח חומר של תורה, הקדוש ברוך הוא. זה שאתה אומר תודה, זה נפלא. אבל לקרוא לבן שלך שם זה? נגיד, אני מבין שאנשים יגידו תודה אפילו על ה7 באוקטובר, על הטבח. יכול להבין. אבל לקרוא לשם הבן שלך טבח, אני לא ממליץ. למרות שיש שם כזה בתנ"ך, זה שם תנ"כי. טבח, כן, טבח זה שם של מישהו בתנ"ך. אומר תודה ל הקדוש ברוך הוא, גם זה אבל לא היית קורא ככה לבן שלי. וגם לא שואה. לא, לא הייתי קורא שמות כאלה. אז נכון, לא, זה לא טבח ולא שואה, אבל זה נשייה, זה שכחה. למה לקרוא ככה? עכשיו, אפרים זה שם הרבה יותר סימפטי. פריון. אפרים זה פריון, זה כמו פרו ורבו. וכתוב, כי הפרני אלוהים בארץ עוניי. תודה על זה שנתת לי פירות, נתת לי משפחה, בארץ עוניי, אני נמצא בגלות, אני נמצא במצרים. אבל נתת לי פה פירות. אפשר להבין. אתמול, לפני שהרב יגיד את הפיוט ש כן. יעקב אומר, אתמול שמעתי דבר יפה, התכוננת לשיעור שלמה. וכולם חושבים שדוד המלך הוא גדול מיוסף, אבל באמת בכתבי האר"י יוסף הוא יותר גבוה. הוא לומד כל הזמן. הוא מעביר לו. ו המשיח בן דוד הוא יותר גדול מיוסף, אבל יוסף יותר גדול מדוד עצמו. כן. אז הוא אומר שהראיה לזה זה בדיוק ממה שהרב אומר, שרואים שיוסף לא שולח שליחים אחרי שהוא עולה לגדולה לאבא שלו, כי הוא כי הוא הולך לפי כאילו, איך אני אגיד את זה? הוא חי לפי ה המציאות האלוקית. אם אלוקים לא מכניס לו לראש עכשיו לעשות את זה, אז לא צריך לעשות. ואף על פי שהוא לא רואה בבירור שאחים שלו יבואו. וכל זה, הרב מביא קושיה לכן, יוסף, נחשון, אתם שואלים אותי. מצוין. מצוין. אני אמשיך את אותו כיוון. כן. יוסף מבין לא רק שגם הדברים הרעים זה גם מתנה מהקדוש ברוך הוא, ואני אומר תודה גם על הדברים הרעים. הוא מבין שזה לטובה. והוא לא סתם אומר טוב, גם הטבח היה לטובה. אלא הוא אומר השכחה בעצמה זה דבר טוב. זה שאני שוכח את כל מה שאבא שלי לימד אותי, זה דבר טוב. למה? אומר השם ישמואל, אותו ספר שדיברתי עליו קודם, הוא אומר ככה: כל אדם, מצד אחד, צריך לקבל המון דברים מההורים. אין בן אדם שאין לו מה לקבל מההורים. תמיד. מכל מלמדיי השכל. בדיוק. בין אם זה, זה לא סתם מכל מלמדיי. זה ההורים שלך, זה בדם. זה משהו עמוק מאוד. גם אם נראה לך שפה פה זה ישיבה של חוזרים בתשובה, יש פה הרבה אנשים, לא משנה, יש כאלה שגדלו בבתים דתיים, יש כאלה שגדלו בתים לא דתיים, זה בכלל לא משנה. כל אחד פה עשה את הסיבוב שלו, והיה לו רגעים בחיים שהוא הרגיש שהוא ממש שונה מההורים. ולפעמים מתנגד להורים, ולפעמים אנטי להורים. אבל בסופו של דבר, כל בן אדם מגלה שיש משהו עמוק מאוד בנפש ובנשמה שהוא מקבל מההורים שלו. עמוק מאוד. אתה מביע את זה מההורים שלך. שנייה. ומצד שני, כל בן אדם חייב שיהיה לו את המשהו העצמאי שבו הוא שונה. אם אתה רק אבא שלך בבטן או בצעיר יותר, אז פספסת משהו. מה התפקיד שלך בחיים? מה אתה עושה בחדש בעולם, אחי? אתה צריך משהו להוביל בעולם, אתה צריך לחדש משהו בעולם. ולכן, יש את המדרגה של מה שאתה מקבל מההורים. ויש את המדרגה של איפה אתה שם רגע את ההורים בצד. וכל אחד צריך חייב לעבור שלב כזה בחיים. אני גדלתי בבית דתי, אבא שלי רב, ואף על פי כן, היה לי שלב בחיים, לא לא אף פעם לא עזבתי את הדת, אבל היה לי שלב בחיים שהרגשתי שאני מרגיש צורך להיות שונה מההורים שלי, בכל מיני דברים. לאו דווקא ב בעניין דתי. להתפתח קצת. אבל זה זה דבר הכרחי בשביל שאדם יגלה את אישיותו. יגלה את החידוש שלו. כל אדם חייב לעבור שלב כזה. יש גיל הנעורים, נכון? למה קוראים לזה נער? מתנער. כי הוא מתנער. שחררו אותי מכל המסורת, מכל הגבולות, מכל ה מה שקיבלתי בבית. אני רוצה להתנער מהכל. זה שלב. עכשיו, למה לא זוכר? יכול להיות שהשם ישמעאל אומר בכיוון הזה ואני חושב שזה כיוון חשוב, כי הוא נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו. כל אחד יש לו את מה שהוא מקבל מההורים, ואת מה שהוא מרגיש שהוא מפתח בעצמו. זה עכשיו הכיוון שלי. ומה יותר גדול וחשוב? מה שקיבלת מההורים או מה שאתה מפתח בעצמך? משהו ששלך. מה שאתה מקבל מההורים, זאת הנאמנות, זה הכי חשוב. משהו שלך. הרבה פעמים כל אחד יכול להרגיש משהו אחר בדבר הזה. אבל מה שיעקב אבינו מלמד אותנו, רבותיי, תגיד לו זה. זה שמה שאתה מקבל מההורים, זה יותר גדול. כי בסוף החידוש שלך, למה? כי הוא זה מה שהוא אומר אפרים, אפרים, מנשה זה השכחה. אני עוזב את ההורים שלי, אני כאילו שוכח אותם, הולך בעצמי. אפרים, זה הפרו ורבו, זה עץ שמוליד פירות, שהם בתורה הופכים להיות גרעין שנשתל באדמה והופך להיות עץ שמוליד פירות. זה אפרים. והקטן, אפרים, יהיה גדול ממנו. אחיו הקטון יגדל ממנו. כי בסופו של דבר, יש מסורת. ברור כל בן אדם מרגיש באופן אישי, אני, האישיות שלי ואני המצאתי פה איזה חידוש ואני פיתחתי איזה משהו במשפחה שלי, תהיה באווירה שאני בונה, הכל נכון. אבל יש משהו שזה לא רק ההורים שלך. זה דרך ההורים שלך אתה מתחבר לעם ישראל. אתה מתחבר למסורת של אלפי שנים. אתה מתחבר למשהו שהוא יותר גדול ממך. וזה איזשהו שורש נשמה. וזה בעצם החידוש פה, שלכן הוא אומר ישמך, שנייה, אני רק אסיים משפט אחד, ואחר כך שאלות. ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה. הברכה הזאת, אמרנו פירוש אחד, למה מברכים דווקא אפרים ומנשה? בגלל השלום שביניהם. פירוש שני, אני אברך את הבן, שהוא יהיה גם אפרים, וגם מנשה. הוא גם יקבל מההורים, ימשיך את המסורת, יקבל את הדברים הטובים, וגם יהיה לו מנשה, הוא גם יחדש את הדברים שלו. רב, זה הביא לי איזה נקודה למחשבה, אחי. זה שאני שומע שאבא שלי בתורה, הוא תמיד חוזר עליהם. הוא חוזר עליהם תמיד. ואז אני אומר, כאילו, בא לי להתנער מזה. תעזוב אותי, מה אתה חוזר כל הזמן על הדברים האלה? תחדש איזה משהו חדש. לא, הוא תמיד מזכיר את הדברים האלה. כמו שמירת הברית, שמירת העיניים וזה. ואז אני אומר לעצמי, אולי זה מה שאבא שלי רוצה שאני אביא לילדים שלי, כאילו, מזה לא להתנער. אולי אני גם חושב, פה שזה, מה שאבא שלי רוצה שאני תמיד אזכור. לסבול את זה כאילו, ו וכאילו, להכיל את זה, אחד השאלות שאדם צריך לשאול את עצמו, זה מה הילדים שלי ירגישו שאני העברתי להם? עכשיו, יכול להיות שאתה, למשל, תגיד, וואו, למשל, שמירת העיניים, שמירת הברית, זה משהו שגם אני רוצה להעביר לילדים שלי. יכול להיות. אבל אולי אני לא אעביר להם את זה בדרך אחרת, לא כמו שאבא שלי העביר לי. יכול להיות. אז אתה עושה אותם מנשה ואפרים. בדיוק. זה הפעולה. בדיוק. אשריכם, מוריי ורבותיי. חיזקו וימצאו.