בלוג

רבותיי אנחנו עומדים בפרשת תזריע מצורע. כל הנושא הזה של הצרעת זה משהו שאנחנו לא מכירים. לא מכירים. מה שידוע בעולם בתור מחלת הצרעת זו לא הצרעת שעליה מדברת התורה. יש היום דבר כזה, אתם זוכרים היה בירושלים בית חולים למצורעים. לא על זה מדובר. מה שהיום נקרא צרעת זה מחלה. מחלה טבעית, זיהומית. אבל הצרעת שהתורה מדברת עליה היא מחלה לא טבעית בכלל. מחלה ניסית. בקושי, בקושי. למה קוראים לזה צרעת? בגלל שיש לזה נגעים חיצוניים. אבל התסמינים זה לא אותם תסמינים שהתורה מדברת עליהם. ולא במקרה אין לנו היום בכלל את המושג הזה של צרעת שהתורה דיברה עליו.

בעיקרון, התורה אומרת כידוע שבנגעי בתים כתוב, "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". כלומר, לא כתוב, אם חלילה, חס ושלום, יהיה נגע צרעת, אז מה תעשו. אלא זה מתואר בתור לשון של ברכה. "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה", זה נשמע כמו פתיחה מבורכת. כאשר תבואו בעזרת השם לארץ ישראל, תטעו כל עץ מאכל. כאשר תבואו בעזרת השם לארץ ישראל, תביאו את פרי הביכורים לבית המקדש. כאשר תבואו בעזרת השם לארץ ישראל, בעזרת השם הקדוש ברוך הוא יתן נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. מה זה? בשורה טובה?

אז חז"ל אומרים, כך מפורש בחז"ל וגם בזוהר הקדוש, שהאמוריים, הכנעניים, היו מטמינים את כל האוצרות שלהם בתוך הקירות. כי לא רצו שעם ישראל ייהנו. ידעו שעם ישראל עומדים לכבוש אותם, ולא רצו שעם ישראל ייהנו מהאוצרות, אז החביאו אותם בתוך הקירות. מה עושה הקדוש ברוך הוא? מביא על האדם כאילו רעה. "וואי, נגע צרעת, איזה בלגן". הרי מה עושים בנגע צרעת? צריך לשבור את הקיר, להוציא את האבנים, "וחילצו את האבנים אשר בהן הנגע". אדם אומר לעצמו יו, עכשיו שיפוצים, אתה יודע איך אתה נכנס לשיפוץ אתה לא יודע איך אתה יוצא, איזה בלגן, גם כלכלי, גם כאב ראש. פותח את הקיר, מוצא את האוצר.

על כל פנים, עוד לפני ההתנתקות, לפני שאריאל שרון התחיל להוביל את הכיוון הזה, היו פועלים ערבים שהיו באים לבנות בתים בתוך נווה דקלים. עכשיו, אני לא מדבר ערבית, אבל היו כמה וכמה דוברי ערבית בישוב, והם שומעים אותם. בונים בית ליהודי, והוא שומע את הפועלים הערבים דנים ביניהם: "כשהיהודים יעזבו פה, אז אני רוצה את הבית הזה בשבילי". והוא כותב על הבלוק שהוא מניח את השם שלו. כואב הלב.

על כל פנים נחזור לעניין הצרעת שבעצם ודאי על פי ההסבר הזה זאת ברכה. אבל זה לא רק אוצר גשמי. לא כל אחד ששבר את הבית מצא אוצר בתוך הקיר. ולא זו בלבד, אלא יש גם צרעת בבגד וצרעת בגוף. אז מה זה, האדם עכשיו זה גם אוצר? האוצר האמיתי הוא התיקון הרוחני. זה שהקדוש ברוך הוא נותן צרעת, זוהי מתנה. מה הכוונה מתנה? נסביר את זה על דרך משל. ניתן רגע משל מעולם אחר. משפחה שאני מכיר, כידוע ההורים של אשתי ממעלות ואנחנו גם גרנו שם כמה שנים. ויש שמה משפחה שיש להם שני ילדים שלא מרגישים כאב. אין להם את הדבר הזה, הם לא מרגישים שום כאב. עכשיו, לכאורה איזה דבר נפלא. אף פעם לא כואב כלום. האם זה באמת נפלא? זה נורא ואיום. זה סכנה. סכנה נוראית. למה? הילד קופץ מגובה חמש מטר, שובר את שתי הרגליים, ממשיך ללכת ומרסק לעצמו את העצמות עוד יותר. הילדה מכניסה את האצבע לאש, זה לא כואב לה, אז היא משאירה את האצבע באש. השם ישמור. תחשבו מה זה, היום כבר זה ילדים גדולים אז הם יודעים לשמור על עצמם, אבל בתור ילדים קטנים ההורים היו צריכים לשמור עליהם מכל משמר.

הכאב זו מתנה. כואב לך, אתה יודע לעצור. מחלה זו גם מתנה. יש אנשים, פתאום יש להם שפעת. אז במקום להבין שהגוף צועק ואומר "אני צריך מנוחה", הגוף קורא לך, אזהרה, נורית אזהרה מהבהבת שהגוף צריך מנוחה, במקום זה, האדם מלעיט את עצמו באקמול והולך לעבודה כרגיל.

הצרעת לא אומרת לך "אדוני, אתה צריך מנוחה פיזית". היא אומרת לך "אדוני, אתה צריך לעשות תיקון רוחני". לכן אומר הרמב"ן, שלא רק נגעי הבתים, נגעי בתים זה כתוב שזה רק בארץ ישראל — "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". אומר הרמב"ן, גם נגע של גוף וגם נגע של בגד זה רק בארץ ישראל. בזכות השראת השכינה. בזכותה יש צרעת.

כך אומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי במאמר שני, אות ס"ב. מדבר על הצרעת והוא אומר: "אלה מן הדברים שנתייחדה השכינה בהם. זה דבר ייחודי, דווקא מתוך השראת השכינה. כי הנה השכינה הייתה בישראל כמו רוח החיים אשר באדם. בהיותה נותנת להם חיות אלוקית ומקנה להם זיו ויופי ואור, בנפשותם, בגופם, בלבושיהם ובמעונותיהם". כלומר, כאשר עם ישראל היה חי בארץ ישראל, עם השראת השכינה, עם מקדש, עם נבואה, אז היה יופי מיוחד בדמות של האנשים. אנשים שחיו בארץ ישראל, היה להם יופי מיוחד. ראו את השראת השכינה נסוכה על פניהם. גם בגופם, גם בלבושם, גם בבתים שלהם. וכאשר השכינה רחקה מהם, נולד כיעור בגופם וחלף יופיים. זה נגע הצרעת.

איפה רואים את זה בצורה מאוד חזקה? יש סיפור מדהים בגמרא על רבי יוחנן. הגמרא אומרת שרבי יוחנן היה אדם יפה תואר באופן מיוחד במינו. אבל לא סתם אומרים שהוא יפה במיוחד, אלא הוא אומר: "אנא אשתיירי משפירי ירושלים". אני זה שנשארתי מהאנשים היפים שהיו בירושלים. הוא היה יפה תואר לא כי היו לוקחים אותו בתור הגבר היפה ביותר בשנת 2023, אלא שהיה בו יופי אלוקי. יופי רוחני. היו רואים אותו, מיד רואים את הקדושה. לכן הוא אומר אני לא סתם אדם יפה, אני נשארתי משפירי ירושלים, מהאנשים היפים והנאים שהיו בירושלים בזמן המקדש. אתם יודעים מה היה בזמן המקדש? איזה יופי היה בכל אדם, ובמיוחד בירושלים. קרובים אל השכינה. רבי יוחנן אומר אתם רואים אותי? תדעו שזה איזה שיריים שנשארו מימי המקדש.

ויש סיפור מדהים בגמרא בברכות דף ה'. הגמרא מספרת שרבי אלעזר נהיה חולה. רבי אלעזר חלש. רבי אלעזר בן פדת היה תלמידו של רבי יוחנן. בא אליו רבי יוחנן רבו לבקר אותו, ביקור חולים. ראה שהוא שוכב בבית אפל. פעם לא היה כסף לעשות חלונות. רבי אלעזר לא היה עשיר. אז הוא חי בבית בלי חלונות. ממילא הוא שוכב בבית אפל. אומרת הגמרא, רבי יוחנן חשף את זרועו, הפשיל את השרוול, ונהיה אור בבית. זה לא עניין של יופי גשמי. הוא היה מפיק אור. כמו שחז"ל אומרים על משה רבנו, "ותרא אותו כי טוב הוא", בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אורה. פשוטו כמשמעו, פתאום נהיה אור בבית. אז רבי יוחנן נכנס לבית אפל, אין בעיה, מפשיל שרוול, נהיה אור בבית.

כשנהיה אור, הוא רואה את רבי אלעזר שהוא בוכה. שואל אותו למה אתה בוכה? אם אתה בוכה בגלל שלא הספקת ללמוד הרבה תורה ואתה מרגיש שאתה חולה ועומד למות, מה כתוב? "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים". ואולי אתה בוכה בגלל שאתה עני ואין לך כסף? גם זה לא סיבה לבכות. זכית ללימוד תורה, לא כל אחד זוכה גם לתורה וגם לעושר. אולי אתה בוכה בגלל שהבנים שלך מתו? כי היו לו בנים שמתו. אומר רבי יוחנן, גם זה לא סיבה לבכות, זה ייסורים של אהבה. לרבי יוחנן בעצמו עשרה בנים מתו.

אומר לו רבי אלעזר, לא, אני לא בוכה על לימוד תורה שלא הספקתי. אני לא בוכה על העוני, ואפילו על הבנים שלי שמתו אני לא בוכה. על מה הוא בוכה? אומר אני בוכה "על האי שופרא דבלי בעפרא". אני רואה את היופי שלך, ואני חושב שיבוא יום ואתה תמות, והיופי הזה יקבר באדמה. על זה אני בוכה. עונה לו רבי יוחנן: על זה באמת ראוי לבכות, וישבו שניהם ובכו ביחד.

ולכן יושבים שניהם ובוכים על היופי הזה. כי רבי אלעזר אומר, אנחנו נמצאים בדור שיש לנו עוד בן אדם אחד שנושא בגופו את סימני השראת השכינה. רבי יוחנן ימות, ואנחנו שוקעים בתוך גלות, אף אחד לא ידע כמה זמן תהיה הגלות, בסוף הייתה כמעט אלפיים שנה. ועל זה בוכה רבי אלעזר. על ההתרחקות העצומה מהשראת השכינה ומימי בית המקדש. ולכן יושבים שניהם ובוכים. שניהם יודעים שזה הסוף, שזה השריד האחרון. ומי יודע כמה שנים יקח עד שמחדש עם ישראל יחזור לארצו, מחדש יבנה המקדש, מחדש יחזור היופי המיוחד הזה של השראת שכינה לשכון בעם ישראל.

אז לסיכום העניין, מה שהתורה מלמדת אותנו בעניין הצרעת, זה שכאשר היתה השראת שכינה היה יופי מיוחד, היה אור מיוחד, וראו כולם "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". חז"ל אומרים: אלו תפילין שבראש. כשאדם מניח תפילין אז יש קדושה מיוחדת שנחה עליו. ויש הרבה סיפורים על גויים שבאו ורצו לפגוע בתלמידי חכמים, ושלחו את ידם לפגוע בהם ופתאום יבשה ידם וקפאה במקום ולא יכלו לפגוע. לא תמיד הקדוש ברוך הוא מחולל נס כזה. היה לנו השבוע את יום השואה, עם סיפורים על אותם מרצחים שחיללו את התפילין, חיללו את הזקן וחיללו את כל הקודש. כי זו תקופה של הסתר פנים. אבל בצורה שיש השראת שכינה וגילוי אלוקי, אז "ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך". לא רק על ידי התפילין, התפילין זה עוד ביטוי. אבל בעצם היופי החיצוני שמבטא את היופי הפנימי, מבטא את השראת השכינה. היה כזה אור, כזה גודל של עם ישראל, שממילא הגויים היו יראים. רואים כזה אור, רואים אדם קדוש, לא רוצים להתקרב ולא רוצים לפגוע.

אז זה בא לידי ביטוי גם בעניין של הצרעת עצמה. בעזרת השם, מהרה יבנה המקדש, וישרה הקדוש ברוך הוא את שכינתו, "ומלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים". וכולנו נהיה עוד יותר יפים, ועוד יותר מאירים כפי שהיו עם ישראל בעבר. ואז ממילא מי יודע, אולי תחזור הצרעת במובן הזה שאדם יהיה ברמה רוחנית כזאת גבוהה שאם קצת הוא יחטא אז הגוף והנפש צועקים: הלו, אל תמשיך ככה. צא החוצה מחוץ למחנה, תירגע, תהרהר בתשובה, ותחזור.