פרשת תולדות –  יעקב ועשיו כבניהם של יצחק ורבקה

אחים שונים לחלוטין

פרשת תולדות מציבה בפנינו את אחד הניגודים המובהקים ביותר בספר בראשית: "ויגדלו הנערים, ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים". לא יכול היה להיות שני אחים שונים יותר זה מזה. עשיו אדמוני, שעיר וחזק, ולעומתו יעקב כהה וחלק. הם שונים במראה החיצוני, במקצועם, באופיים ובמהותם הרוחנית. אולם דווקא הפער הגדול ביניהם מזמין אותנו לשאול: מה קיבלו האחים מהוריהם, ומה עשו עם הירושה הזו?

עשיו: הצייד והמבזה

בפשטות, התורה מתארת את עשיו כ"איש יודע ציד, איש שדה". אין בכך כשלעצמו דבר שלילי – להיות צייד או חקלאי הם מקצועות לגיטימיים לחלוטין. התורה לא מחייבת צמחונות, ועבודת האדמה היא עיסוק מכובד. אך רשעותו של עשיו מתגלה לא במקצוע עצמו, אלא בערכיו הפנימיים.

הביטוי הברור לכך מופיע כבר מוקדם בפרשה, כאשר עשיו מוכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים – "וייבז עשיו את הבכורה". אך מה משמעות הבכורה הזו? במשפחת יצחק ורבקה, הבכורה אינה רק עניין של סדר לידה או זכויות ממון. הבכורה פירושה המשך השליחות האלוקית של אברהם ושרה – להקים עם שילך בדרך ה', עם שיישא את אמונת האל האחד בעולם של עבודה זרה.

כאשר עשיו מבזה את הבכורה, הוא בעצם מבזה את התפקיד הרוחני הכרוך בה. לא מעניין אותו להיות חלק מהשליחות האלוקית הזו; מה שחשוב לו זה הוא עצמו והנאותיו. לעומתו, יעקב שרוכש את הבכורה מבין את חשיבותה המלאה – הוא מוכן לקחת על עצמו את המשימה הגדולה של המשך בניין עם ישראל.

יצחק ועשיו: הדמיון החיצוני

מה הקשר בין יצחק לבין עשיו? התורה מספרת לנו: "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו". חז"ל לא פירשו זאת כחניפה שטחית של עשיו לאביו, אלא כדמיון אמיתי בין השניים. מבחינה חיצונית, עשיו אכן דומה מאוד ליצחק:

עבודת האדמה: יצחק הוא היחיד מבין האבות שעבד באדמה כחקלאי – "ויזרע יצחק בשנה ההיא וימצא מאה שערים, ויברכהו ה'". אברהם לא היה חקלאי אלא רועה צאן, וגם יעקב יהיה רועה צאן אצל לבן. רק יצחק הוא "איש שדה", ממש כמו עשיו.

כוח וגבורה: הציד דורש מהירות, זריזות וכוח פיזי. עשיו הצייד הוא גיבור, ויצחק מייצג את מידת הגבורה. הדמיון ביניהם בא לידי ביטוי גם בכוח הפיזי ובאומץ הלב.

כיבוד אב: חז"ל מתארים איך עשיו המשיך לכבד את אביו אפילו כשתכנן להרוג את יעקב – "יקרבו ימי אבל אבי והרגה את יעקב אחי". למרות שכבר הידרדר למצב של שנאה כזו כלפי אחיו, הוא לא מוכן לפגוע באביו. הוא מחכה עד אחרי פטירת יצחק כדי לא לגרום לו צער.

אך הדמיון הזה הוא שטחי וחיצוני בלבד. מבחינה פנימית-רוחנית קיים תהום בין יצחק הצדיק, העולה התמימה שהוכן להיעקד על המזבח, לבין עשיו הרשע שמבזה את הבכורה ואת התפקיד הרוחני. יצחק, בעיוורונו הפיזי, לא מצליח לראות את הפער הזה.

יעקב ורבקה: הדמיון הרוחני

אם עשיו דומה ליצחק בחיצוניות, הרי שיעקב דומה לרבקה. "יעקב איש תם יושב אוהלים" – פירוש הפשט של "יושב אוהלים" הוא רועה צאן, כמו שמצאנו ביבל "אבי כל יושב אהל ומקנה". רבקה גדלה בבית של רועי צאן – בתואל ולבן עסקו ברעיית צאן, ויעקב ימשיך את דרך זו כשיעבוד אצל לבן.

אך הדמיון בין יעקב לרבקה עמוק יותר מהמקצוע:

כוח וגבורה לשם מטרה רוחנית: כשיעקב מגיע לחרן ופוגש את רחל, "ויגל יעקב את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו". בגבורה יוצאת דופן הוא גולל את האבן הכבדה. בדומה לכך, רבקה גילתה כוח מופלא כאשר שאבה מים לכל הגמלים של אליעזר. שני המעשים מבטאים גבורה פיזית, אך בשירות ערכים של חסד ונתינה.

החשיבה האסטרטגית: דווקא רבקה היא זו שמתכננת את המהלך להשגת הברכות – היא שאומרת ליעקב ללכת ולקבל את הברכות במקום עשיו, והיא זו שפותרת את הבעיה הטכנית של ההבדל הפיזי בין האחים. רבקה אינה תמימה ופשטנית; יש לה יכולת לחשוב באופן מורכב ולמצוא פתרונות יצירתיים.

רבקה: המרד הקדוש

אך מהיכן באה לרבקה התחמנות הזאת? חשוב להבהיר: אין כאן, חלילה, דיבור על רמאות או מניפולציה שלילית. אלא זו יכולת חשיבתית מתוחכמת שיש לה שורש מפתיע.

רבקה גדלה בבית של עובדי עבודה זרה, בית של רשע כמו לבן ובתואל. זה בית שבו אין ערכים של נתינה וחסד, בית שבו מי שעושה טובות לאחרים נקרא "פראייר". המושג של עשיית טוב לשם שמיים פשוט לא היה קיים שם. והנה, רבקה מרגישה בכל ישותה שמשהו בבית הזה לא מתאים לה. יש לה כוח פנימי עצום – כוח למרוד בבית שממנו באה, למרוד בערכים הרעים שניסו להשריש בה.

כאשר אליעזר מגיע ומספר את סיפורו, הוא לא מספר אותו לרבקה אלא ללבן ולבתואל. רבקה לא שמעה את כל הדברים המופלאים על אברהם ושרה, על העושר והייעוד הרוחני. ובכל זאת, כשבאים ושואלים אותה "התלכי עם האיש הזה?", היא עונה מיד "אלך".

למה? מדוע נערה עוזבת את כל משפחתה, הולכת לארץ רחוקה עם אדם זר, להתחתן עם מישהו שמעולם לא ראתה? התשובה היא שרבקה כל חייה הרגישה שהיא לא שייכת לבית הזה. כל מעשה חסד שעשתה זכה ללעג, כל ערך טוב שניסתה לקיים נתקל בזלזול. היא חיפשה מוצא, והנה הגיע. אליעזר מייצג עולם אחר לגמרי – עולם של אמונה, של חסד, של ערכים רוחניים. ולכן "אלך" – בלי היסוסים.

הכוח הזה של מרידה בבית, של עזיבת דרך שגויה למען דרך אמיתית, הוא כוח עצום. וכפי שנראה, גם הכוח הזה עובר בירושה.

עשיו: המרד השלילי

עשיו, כאמור, אינו צדיק ואינו רוחני כמו רבקה. אך הוא יורש ממנה דווקא את התכונה של למרוד בבית. אם רבקה מרדה בגלולי בית אביה לטובה – מרדה בעבודה זרה לטובת אמונה אמיתית – עשיו מורד בדרך הרוחנית שחינכו אותו בה יצחק ורבקה. הכוח הוא אותו כוח, אך הכיוון הפוך: במקום מרד קדוש, זהו מרד הרסני.

יעקב: תמימות בעולם מורכב

ואילו יעקב מכונה "איש תם". מה משמעות התמימות הזו? יש שני פירושים למילה "תם": האחד – שלם, מושלם (כמו "תם ולא נשלם"). השני – ישר, תמים, שאינו עושה קומבינות ומתחכמויות. שני הפירושים נכונים ביעקב, והתמימות הזו היא בדיוק מה שהוא לומד מיצחק.

יצחק היה "עולה תמימה" – תמים במובן הפנימי העמוק של תמימות רוחנית, של מסירות מוחלטת לקדוש ברוך הוא. ותמימות זו באה לידי ביטוי גם באופי ובהתנהגות: יצחק נמנע מכל מאבק מיותר. הפלשתים גורשים אותו – הוא הולך בלי להתנגד. סותמים לו את הבארות – הוא פותח בארות חדשות. גוזלים ממנו באר – קורא לה "עֵשֶׂק" והולך הלאה. גוזלים לו עוד באר – קורא לה "שִׂטְנָה" וממשיך. בן אדם "רגיל" היה נלחם על זכויותיו, אך יצחק התמים אומר: זה שלי, עבדתי, חפרתי, מצאתי מים – אבל אם רוצים לריב, אני לא מתעכב. הקדוש ברוך הוא ידאג לי. ורק ברחובות הוא מוצא שקט.

את אותה תמימות רואים גם ביעקב. הוא מקבל את הברכות (בהנחיית רבקה), נאלץ לברוח לחרן, ושם לבן מרמה אותו שוב ושוב. ביום החתונה מחליף לו את רחל בלאה. בן אדם "רגיל" היה זועק: "מה פתאום?! הלא ברחל בתך הקטנה עבדתי! עבדתי שבע שנים! החזר לי את רחל מיד!" אך יעקב התמים מקבל את תביעתו של לבן לעבוד עוד שבע שנים. אפילו כשלבן מחליף את שכרו עשרת מונים – יעקב לא פונה לבית משפט, לא נלחם. הקדוש ברוך הוא עוזר לו בדרכו, אך הוא בעצמו פועל בתמימות.

הירושה הכפולה: ממי קיבלנו מה?

עכשיו אנו יכולים לראות את התמונה המלאה. כל אחד מהאחים – יעקב ועשיו – מקבל תכונות גם מאביו וגם מאמו:

עשיו דומה ליצחק באופי החיצוני: הגבורה, הציד, עבודת השדה, כיבוד האב. אך הוא דומה לרבקה ביכולת למרוד – רק שהוא לוקח את כוח המרד הזה לכיוון שלילי, למרידה בדרך הטובה.

יעקב דומה לרבקה במקצוע (רעיית צאן), בגבורה המכוונת למטרות רוחניות, וביכולת החשיבתית. אך הוא דומה ליצחק בתמימות הפנימית, ביושר ובנכונות להימנע מעימות ולבטוח בהשגחה האלוקית.

זהו לימוד עמוק על טבע הירושה המשפחתית. כל אחד מאיתנו מקבל משהו מאבא ומאמא. לפעמים לוקח שנים – אפילו עשרות שנים – עד שאנו מבינים עד כמה אנו דומים להורינו, עד כמה קיבלנו מהם. אך הכרה זו צריכה להיות מלווה באחריות.

הבחירה החופשית: מה נעשה עם מה שקיבלנו?

הנקודה המרכזית היא זו: כל כוח שאנו מקבלים מההורים, אנו יכולים לקחת אותו לטובה או לרעה. הירושה אינה קובעת את גורלנו – היא נותנת לנו כלים, אך מה שנעשה בכלים האלה תלוי בנו בלבד.

עשיו קיבל את הגבורה של יצחק, את כוח המרד של רבקה – ובחר לנתב את הכוחות האלה לדרכים הרסניות. הוא מבזה את הבכורה, רוצה להרוג את אחיו, הופך לאויב של עם ישראל.

יעקב קיבל את התמימות של יצחק, את החשיבה האסטרטגית של רבקה – ובחר לכוון את הכוחות האלה למטרות קדושות. הוא נעשה "ישראל" – האב של האומה, זה שנושא על כתפיו את המשך השליחות האלוקית.

המסר לדורות

אנו, בני ובנות של הורינו, צריכים לחשוב על הכוחות שקיבלנו. מה הם הכישורים, התכונות, הנטיות שירשנו מאבא ומאמא? האם זו נחישות או עקשנות? כוח מנהיגות או רצון לשלוט? יכולת לחשוב אסטרטגית או נטייה למניפולציות? רגישות רגשית או חולשה?

כל תכונה יכולה לפעול לטובה או לרעה. העוצמה והאחריות הן בידינו. האם נבחר לקחת את המטען הזה – הפיזי, הרגשי, השכלי – ולפתח אותו לטובת עם ישראל ולטובת העולם? או שנבזבז את הכוחות האלה, או חמור מכך – נכוון אותם לדרכים שליליות?

סיום

פרשת תולדות מלמדת אותנו שירושה היא נקודת פתיחה, לא נקודת סיום. אנחנו לא סגורים במסגרת של מה שקיבלנו מההורים. יש לנו בחירה חופשית, וזו הבחירה החשובה ביותר בחיינו.

יהי רצון שכל אחד ואחת מאיתנו יזכה לפתח את הכוחות שירש מאבותיו, את הכוחות שהקדוש ברוך הוא נטע בו, ולכוון אותם לכיוונים טובים – לחיים טובים, לבניית עם ישראל, לתיקון העולם ולשלום. כדברי רבי חנניה בן עקשיא: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" – הקדוש ברוך הוא נותן לנו את הכלים, ועלינו לבחור איך להשתמש בהם.


דבר תורה זה מוקדש לעילוי נשמתו של אליעזר בן ברוך ביטמן ז"ל

תמלול השיעור

פרשת שבוע פרשת תולדות. דברי התורה מוקדשים לעילוי נשמתו של אליעזר בן ברוך ביטמן. משפחת ביטמן היקרה שכבר הרבה שנים אנחנו זוכים להיות בקשר איתם. גברת ביטמן, תזכי לשנים ארוכות וטובות, בבריאות ושמחה ונחת. נחת מהילדים, תזכי לראות בשמחתם ובחופתם. בעזרת השם לרוב נחת, בברכה והצלחה. אמן.
פרשת השבוע מספרת לנו על יצחק ורבקה. אה, סליחה, גם יצחק ורבקה, אבל בעיקר על יעקב ועשו. וכשאנחנו מדברים על יעקב ועשו, אז נאמר ויגדלו הנערים, ויהי עשיו איש יודע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים. לא יכול להיות שני ילדים יותר שונים אחד מהשני. עשיו אדמוני, שעיר, חזק. ויעקב לא אדמוני, הוא כהה, והוא חלק. ואחי איש חלק. ואני איש חלק, אומר יעקב. אז יעקב הוא לא, קודם כל שונים מבחינה חיצונית. אבל הם גם שונים, זה עוד יותר בולט כאשר הם גדלים. עשיו הופך להיות איש יודע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים.
אז קודם כל בצורה פשוטה, לא כתוב שעשיו היה רשע. אנחנו יודעים שעשיו היה רשע. רואים את זה ממקומות אחרים. רואים את זה מזה שהוא מנסה להרוג את יעקב, יקרבו ימי אבל אבי והרגה את יעקב אחי. רואי ואחר כך הוא בא לקראתו עם 490 איש. רואים את רשעותו של עשיו בהמשך. אבל בינתיים, מה רואים? בינתיים רואים שעשיו הוא צייד. בסדר גמור, להיות צייד זה לגיטימי לגמרי. הבן אדם הולך, צד חיות, אוכל בעלי חיים. אנחנו לא צמחוניים. התורה לא מחריחה את האדם להיות צמחוני. זה לגיטימי להיות צייד. הרב, אבל למה הוא רוצה להרוג את אח שלו? בגלל הברכות. בגלל הברכות והברכות? כן.
אבל הרשעות שלו, דרך אגב, באה לידי ביטוי עוד יותר מוקדם. כאשר יעקב רוצה לקנות ממנו את הבכורה, מכרח היום את בכורתך לי. ועשיו מוכר את הבכורה ועד נזיד עדשים, וייבז עשיו את הבכורה. הוא מבזה את הבכורה. הבכורה, צריך להבין, זה להיות בכור באותו, אצל במשפחת יצחק ורבקה, זה לא רק שאלה של מי הוא הבכור. בימינו אין כמעט משמעות לזה של בן בכור. בטח כשהילדים האחרים הם יחסית קרובים אליו בגיל. אז זה לא איזה דרמטי, מי הבכור. אבל פה זה היה ברור שיצחק ורבקה ממשיכים את התפקיד הגדול של אברהם ושרה. הם ממשיכים בעצם את השליחות האלוקית של להיות עם ישראל, להקים עם שהולך בדרך השם. מי שלוקח את הבכורה, הוא בעצם ממשיך את התפקיד הגדול הזה, את התפקיד הקדוש הזה. איך אפשר את הבכורה והוא זה שנולד? נכון. אי אפשר להפוך להיות בכור. אבל בדיוק זה העניין. עשיו מבזה את הבכורה, זאת אומרת הוא מבזה את התפקיד שנלווה לבכורה. היה ברור שבמשפחה של יצחק, מי שהוא הבכור, הוא נושא על גבו את התפקיד להמשיך את עם ישראל.
הוא זה שתפקידו להוביל בעולם את העניין הזה של אמונה בקדוש ברוך הוא, אמונה באל אחד, שזה הדבר לא מצוי בכלל באותו באותו דור. כולם עבדו אלילים. ולכן, עשיו מבזה את זה, זה לא מעניין אותו, זה לא חשוב לו. יעקב זה חשוב לו, שהוא קונה את הבכורה, הוא בעצם אומר אני אקח על עצמי את התפקיד הזה, זה המשמעות. תודה רבה. אם כן, עשיו איש יודע ציד, איש שדה. הוא גם חקלאי. להיות חקלאי זה בטח לא דבר רע. יעקב איש תם יושב אוהלים. אז חז"ל דורשים, מה הכוונה יושב אוהלים? יושב בישיבה. הוא תלמיד חכם, יושב בישיבה, אבל זה לא הפשט. הפשט יושב אוהלים זה אדם שהוא רועה צאן. כתוב לפני כן כבר בפרשת בראשית על יבל שהוא היה אבי כל יושב אוהל ומקנה. מי שיושב באוהל, הוא בעצם איש מקנה, הוא רועה צאן. זה המשמעות של הדברים.
אז אם כן, הם גם במקצוע שונה. יצחק הוא גם צייד וגם חקלאי, ויעקב רועה צאן. וגם באופי הם מאוד שונים. עכשיו אפשר לראות, כתוב ויהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב. כלומר, באופן טבעי, יצחק אוהב את עשיו. למה הוא אוהב את עשיו? כי ציד בפיו. אז הזכרנו את זה קצת אתמול, האם זה רק שהוא מתחנף אליו, מביא לו אוכל ובגלל זה הוא אוהב אותו? לא זאת הסיבה. אלא יצחק רואה את עשיו בן דמותו. עשיו מאוד דומה ליצחק מבחינה חיצונית. מבחינה פנימית, אז יצחק צדיק ועשיו רשע, אבל יצחק לא רואה את זה, הוא עיוור, הוא לא יכול להבחין בכל רשעותו של עשיו. אבל מצד החיצוניות, עשיו מאוד דומה ליצחק. למשל, יצחק גם היה איש שדה. יצחק היה חקלאי, שנאמר, ויזרע יצחק בשנה ההיא וימצא מאה שערים, ויברכהו השם. יצחק הוא זורע השדות. דרך אגב, אברהם לא היה איש חקלאי, לא היה איש שדה, היה רועה צאן. יעקב במה עבד? גם רועה צאן. רועה צאן אצל לבן. יצחק הוא היחיד שהוא איש שדה. אז יצחק רואה שעשיו דומה לו. יש דמיון כזה בין יצחק לבין עשיו. גם זה שעשיו הוא איש יודע ציד, בשביל לדעת להיות יודע ציד אתה צריך להיות גיבור. לצוד זה מצריך מערבים. מצריך מהירות וזריזות, זה מצריך כוח. זה סוג של גבורה. ויצחק הוא מידת הגבורה. יצחק הוא גיבור חיל. ועשיו הולך בדרכו, גם בציד וגם בעבודת השדה. חז"ל מתארים את כיבוד אב של של עשיו, שעשיו בכל השנים האלה שיעקב בורח לחרן, עשיו נשאר בארץ ומכבד את אבא שלו. אפילו כאשר הוא רוצה להרוג את אחיו, אומר, אה, ככה הוא גונב את הברכות, אני הורג אותו. אבל עדיין הוא לא הורג אותו. למה הוא לא הורג אותו בינתיים? נכון, יקרבו ימי אבל אבי והרגה את יעקב אחי. הוא כבר הידרדר לרמה כזאת שהוא רוצה להרוג את אחיו, אבל לפגוע באבא, אני לא אפגע באבא. אני מחכה עד שאבא שלו ימות ורק אז הוא יהרוג את יעקב אחי, וככה הוא מתכנן.
בשונה מעשיו, יעקב הוא לא עובד אדמה כמו יצחק. הוא רועה צאן. במשמעות הזאת הוא דומה יותר לאמא שלו, לרבקה. עשיו מבחינה חיצונית דומה יותר ליצחק, ויעקב דומה יותר לרבקה. רבקה הייתה רועה צאן. איך אני יודע? דבבה? כתוב והוא רועה צאן. לא, זה על רחל. על רחל כתוב שהיא רועה צאן. רבקה זה רחל. תכף נגיע לזה. רבקה לא כתוב בעצמה שהיא הייתה רועה צאן. אבל כתוב שאבא שלה ואחיה בתואל ולבן היו רועי צאן. אז היא גדלה, לא יודעים אם היא עבדה בכלל, יכול להיות שהיא לא עבדה. אבל היא גדלה בבית של רועה צאן. זה כתוב לנו, שבתואל ולבן היו רועי צאן. יעקב אחר כך הולך לעבוד אצל לבן בצאן. זאת אומרת, היא גדלה בבית של רועה צאן.
אבל יותר מזה, למשל, יעקב כאשר הוא מגיע אל חרן ורואה שם את רחל, הוא גולל את האבן מעל פי הבאר ומשקה את צאן לבן אחי אמו, את הצאן שרחל רואה אותה. זאת אומרת, הוא גול בגבורה גדולה, גולל את האבן ומשקה את הצאן. מה עשתה רבקה בפרשת השבוע שלנו? בא אליעזר, והיא בגבורה גדולה, שואבת מים לכל הגמלים. שימו לב לדמיון בין יעקב לרבקה. אז מבחינה חיצונית יצחק דומה לעשיו, ויעקב דומה לרבקה. יחד עם זאת, שכל אחד הוא כאילו דומה יותר למישהו מההורים, אבל נשים לב שכל אחד מהם מקבל גם הרבה דווקא מהצד השני.
למשל, קודם כל מבחינה פנימית, בוודאי ש שעשיו לא דומה ליצחק. כי מבחינה פנימית רוחנית, יצחק הוא צדיק, עולה תמימה, קדוש שהיה מוכן לעקוד, לעקד על המזבח. ועשיו מבזה את הבכורה, מבזה את התפקיד הרוחני, מה שמעניין אותו בעיקר זה עצמו והנאותיו. חיצונית דומה לו, במה? מה שהסברנו, שהוא דומה לו בעבודת האדמה, בכוח הגבורה, יש דברים שהוא דומה לו. הוא גם מכבד אותו, יש קשר מיוחד ביניהם. אבל מצד שני, דווקא יעקב דומה ליצחק במובן הרוחני. שמה? יעקב איש תם. מה זה תם? מה פירוש המילה תם? לא מתחכם ולא מתכנן. אוקיי, יש לזה לפחות שני פירושים. אחד, תם זה שלם. תם, דבר תם כמו תם ולא נשלם. תם זה דבר שהסתים, הוא שלם. לא עושה קומבינות. זה הפירוש השני. פירוש שני זה תמים, ישר, לא מתחכם, לא עושה קומבינות, הולך בדרך ישרה. ישרות הלב. אבל להיות תמים זה לא תמיד טוב. תלוי במה. עכשיו אנחנו תכף נראה, יעקב לא היה כל כך תמים. זאת אומרת, מצד אחד תמים תמים, מצד שני הוא מגיע ל מגיע ללבן, והוא צריך להתמודד שמה עם כל המורכבות הזאת. התמימות הזאת שלו, הוא בעצם לומד אותה מיצחק. יצחק היה עולה תמימה, ככה חז"ל אומרים. אומרים עליו את השם, את המילה תמימה, תמים, תם. בזה דווקא יעקב דומה ליצחק.
הוא נקרא עולה תמימה גם בגלל שהוא לא יצא מארץ ישראל, גם הוא עקד את עצמו על המזבח, וגם הוא לא יצא מארץ ישראל כל חייו. שלא כמו אברהם שהיה רעב אז הוא ירד למצרים, שלא כמו יעקב שיוסף נמכר למצרים והוא ירד אליו. יצחק לא יצא מהארץ. גור בארץ ושורו עליך. אז יצחק לא יוצא מן הארץ והוא נקרא עולה תמימה. אבל התמימות שלו באה לידי ביטוי גם בהליכות חיים שלו. הוא נמנע מכל מאבק. הפלשתים מגרשים אותו, אומרים לו לך ממנו. הוא נאבק על זה? לא, הוא הולך. הם סותמים לו את הבארות. מה הוא עושה? נלחם איתם? פותח בארות. הם גוזלים ממנו. גוזלים ממנו באר, את עשק. אז הוא רב איתם? לא, הוא הולך. גוזלים ממנו את שטנה, עוד באר. קורא לה שטנה, הולך למקום. סוף סוף הגיע לרחובות ושם לא גזלו ממנו, על זה לא רבו איתו. אבל תראו, בן אדם נורמלי, רבים איתו, מה זאת אומרת? זה שלי. זוז מפה, אני חפרתי את זה, אני מצאתי את המים. לא, יצחק תמים. הוא לא נאבק. פוגעים בו, מגרשים אותו, גוזלים ממנו. אומר בסדר, אני הקדוש ברוך הוא דואג לי. אני אלך למקום אחר. פרנסה תגיע, זה לא הבעיה. רחובות יש שבת רחובות. כן. יש עושים אירועים מיוחדים שבת רחובות. כן, זה גם זה גם יכולה להיות שבת רחובות וגם יכולה להיות שבת מאה שערים. למה מאה שערים? יזרע יצחק בשנה ההיא וימצא מאה שערים. כן. על כל פנים, על כל פנים, אה, אז זה סוג של התמימות של יצחק, גם אצל יעקב. יעקב קיבל את הברכות. גם זה שהוא גונב את הברכות, זה לא הוא החליט, זה רבקה מכיחה אותו לגנוב את הברכות. ואז הוא מסתבך עם עשיו, עשיו רוצה להרוג אותו. מה עושה יעקב? בורח לחרן. אחר כך לבן מרמה אותו. תחשבו מה זה הדבר הזה. הוא אומר לו אני אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. הביטוי הזה רחל בתך הקטנה, זה עד היום ביטוי שמשמעו, אני אומר לך את הדברים בצורה הכי מפורשת. אמרתי לך ברחל בתך הקטנה. זאת אומרת, כאילו ירדתי איתך לפרטי פרטים, עם כל הסעיפים והאותיות הקטנות, לא השארתי ללקונות בחוק או בחוזה. כי הוא אמר לו, לא סתם הוא אמר לו ברחל, פתאום הוא יביא לו כבשה. שרחל זה גם במשמעות כבשה, לא. דרחל בתך. פתאום הוא יחליף לה את השם, יגיד לא, אני החלטתי לקרוא לזאת רחל, לא. רחל בתך הקטנה. ובליל החתונה, ויהי בבוקר והנה לאה. נו מה? הלא ברחל עבדתי עם איתך, ולמה רימיתני? עכשיו, אומר לו לבן, אין בעיה. אני אתן לך גם את רחל, בעבודה אשר תעבוד עמדי שבע שנים אחרות. בן אדם נורמלי היה אומר תגיד לי אתה התחלקת על השכל? נראה לך? למה מה קרה שאני אעבוד עוד שבע שנים? אני עבדתי שבע שנים בשביל רחל. קח את לאה, תביא לי את רחל. אתה יודע מה? אתה רוצה שאני אקח גם את לאה? תביא גם את לאה. אבל מה פתאום שאני אעבוד עוד יום אחד? לא מספיק רימית אותי? יעקב תמים. יעקב לא נאבק. בסדר, עובד עוד שבע שנים. גם כאשר הלבן מחליף את משכורתו עשרת מונים, יעקב לא פונה לבית המשפט. מחליף, הקדוש ברוך הוא עוזר לו. אם כה יאמר, עקודים יהיה שכרך, וילדו כל הצאן כל הצאן עקודים. אם כה יאמר, נקודים יהיה שכרך, וילדו כל הצאן נקודים. הקדוש ברוך הוא מסייע לו, אבל הוא בעצמו בתמימות. אז אנחנו רואים שיעקב דווקא במובן הרוחני של התמימות, של עבודת השם, ודאי. אבל גם באופי הזה של תמימות, דומה דווקא יותר ליעקב.
ודווקא רבקה במרכאות יוצאת פה התחמנית. חלילה, לא במובן שלילי. תכף נדבר על זה מה חיובי בזה. אבל היא כאילו התחמנית. הרי מי המציא את הרעיון הזה שיעקב ילך ויגנוב את הברכות? זה רבקה אמרה לו. ואומר לה הרב, אבל אני חלק, אחי איש שעיר. אומרת לו אין בעיה, יש גם פתרון לזה. קח את עורות העיזים ואני אשים לך על הידיים ועל הצוואר, ואז אבא שלך ימשש אותך, הוא יחשוב שזה אחיך. אז היא יש לה תחבולות, היא תחמנית קצת. אז לא חלילה, אז בזה דווקא עשיו התחמן והרמאי, דומה דווקא לרבקה. חלילה, אני לא בא להגיד על רבקה אמנו שהיא רמאית ותחמנית. צריך לוד תמים, צריך לוד רבקה שתעזוב אותו. שמעתי על זה פירוש נפלא מידידי, הרב אייל ורט, שהוא רב במכון מאיר. והוא אומר, מאיפה באה התחמנות הזאת לרבקה? זו תכונה טובה. מלבן. לא רק לא רק מהבית. תחשבו רגע, זה שיש לה משפחה תחמנית זה נכון, אבל מה אנחנו אומרים בזה? שרבקה ירשה רשע ורמאות מהמשפחה שלה? זה מה שאנחנו אומרים על רבקה אמנו? חס ושלום. רבקה צדקת. שלא נוציא מילה רעה, חס ושלום, על האימהות על על האימהות הקדושות. הפוך.
רבקה גדלה בבית שכולו עובדי עבודה זרה. היא גדלה בבית של רשע, שאין שום ערכים של נתינה, שום ערכים של חסד. מי שגומל חסד ועושה טובות לאחרים, איך קוראים לו? פראייר. ככה זה היה בחרן. מה זה היה אצל בית של אברהם אבינו? שגומלים חסדים כל היום? מה, אתה פראייר? למה אתה נותן? מה אתה עוזר? מה, מה אתה מרוויח מזה? מה, בלי להרוויח, לשם שמיים? מה זה? הכירו שם את המושג לשם שמיים? לא הכירו. אז היא גדלה בבית של עובדי עבודה זרה, אכזריים, נהנתנים, אגואיסטים. והיא מרגישה שמשהו שם לא בסדר. יש לה איזה כוח למרוד בבית שהיא באה ממנו. תחשבו רגע על מה שקראנו בפרשה הקודמת. אליעזר בא, מבקש ממנה להשקות אותו, טוב, היא בהתפרצות של חסד מופלא, משקה אותו וגם את כל הגמלים. ואומרת לו כן, בוא, יש לנו מקום ללון, הכל טוב, בוא להתארח אצלנו. ואז, אליעזר עבד אברהם מספר את הדברים, את כל הניסיון המופלא שהוא עשה, מספר את זה ללבן ובתואל. והם אומרים נקרא לנערה ונשאלה את פיה. היא לא שמעה את כל הסיפור. אבל עכשיו אומרים טוב, בוא נקרא, נראה אם היא רוצה ללכת. אז הם קוראים לה, שואלים אותה התלכי עם האיש הזה? ותאמר אלך. למה היא הולכת איתו? בסך הכל מה קורה פה? בא איזה בן אדם זר, מארץ רחוקה, היא לא מכירה אותו. נכון שהיא נתנה לו לשתות, אז מה? מה היא יודעת עליו? הוא נתן לה נזם וצמידים. אז בגלל שהוא נתן לה תכשיטים, בגלל זה היא הולכת איתו? זה מוזר. למה היא עוזבת את הבית שלה, את המשפחה שלה, עוזבת אותם לתמיד בשביל להתחתן עם מישהו שהיא לא מכירה?
צריך להבין, צריך להבין שרבקה באמת כל הילדות שלה הרגישה בבית שהיא לא שייכת. זה בית שכל הזמן כל מעשה חסד שהיא עשתה, צחקו עליה. כל דבר של של ערכים שהיא עשתה, זלזלו בה. והבית היה כולו ערכים של טומאה, ערכים של עבודה זרה. ולכן, רבקה מרגישה שמשהו כאן לא מתאים לה. שהיא בעצם באה למרוד בביתה. להבדיל אלפי הבדלות, עשיו הוא לא צדיק ולא רוחני כמו רבקה. אבל הוא יורש ממנה דווקא את התכונה הזאת של למרוד בבית. שאם רבקה מרדה בגלולי בית אביה, עשיו מורד בדרך הרוחנית שחינכו אותו בבית יצחק ורבקה. וכך יוצא שאם נשים לב, כל אחד מהבנים יעקב ועשיו מקבל משהו גם מאבא שלו וגם מאמא שלו. יצחק דומה לאבא שלו בתכונה של להיות איש ציד, איש שדה, גיבור. ודומה לאמא שלו ביכולת למרוד במשפחה. יעקב דומה לאמא שלו בכך שהוא יושב אוהלים, הוא רועה צאן, ודומה לאבא שלו דווקא בתמימות. יצחק הוא התמים. יצחק זה שכמו שראינו, אף פעם לא נאבק, לא נלחם. מפריעים לו, אז הוא נסוג. הוא לא מחפש מלחמות, הוא מחפש להיות איש של שלום. ובדבר הזה, בדבר הזה אנחנו רואים שגם יצחק וגם רבקה, שניהם בעצם יורשים משהו מההורים שלהם. אבל כמובן שעשיו לוקח את זה לכיוון שלילי. וזה גם איזשהו לימוד גדול, שכל אדם מקבל משהו מאבא ומאמא.
לפעמים לוקח לנו שנים, לפעמים עשרות שנים, לקלוט עד כמה אנחנו דומים להורים שלנו. עד כמה קיבלנו מהם. אבל כל כוח שאנחנו מקבלים מההורים, אנחנו יכולים לקחת אותו לטובה, יכולים חלילה לנצל אותו לרעה. ולכן, זה הרבה הרבה אחריות של כל אחד ואחת מאיתנו. עם כל המטען שקיבלנו, עם כל העוצמות שקיבלנו, היכולת שלנו, זה בסוף תלוי בידיים שלנו. זה בידיים שלנו האם אנחנו לוקחים את העוצמות האלה ואת הכוחות הגדולים האלה שקיבלנו בירושה. האם אנחנו מפתחים אותם ומקדמים אותם לטובת עם ישראל ולטובת העולם, או שחלילה נבזבזים אותם או מופנים אותם לכיוונים שליליים. אז יהי רצון שנזכה, כל אחד ואחד מאיתנו לפתח את הכוחות שירש מאבותיו, את הכוחות שיש בו שהקדוש ברוך הוא נתן בו, ולכוון אותם לכיוונים טובים, לחיים טובים ולשלום. רבי חנניה בן קשא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל. לפיכך ירבה להם תורה ומצוות, שנאמר אדוני חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר. ורבה אמן. אמן.