בלוג

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי.
אנחנו נכנסים לפרשת תולדות.
עיקר הפרשה על המתח בין יעקב לעשו,
אבל במרכז הפרשה יש לנו גם עיסוק בדמותו של יצחק.
אחד הדברים הבולטים באישיותו של יצחק,
זה שיצחק חופר בארות רבות.

קודם כל, כתוב שהוא חופר את הבארות אשר חפר אברהם אביו.
דיברנו על זה בשבוע שעבר שאברהם היה פורץ דרך,
ויצחק הוא גבורת השגרה,
היכולת לחזור ולחפור את הבארות אשר חפר אברהם אביו.
ויסתמום פלישתים וימלאו עפר.
מעניין שהיום הפלסטינאים הם חופרים את המנהרות ואנחנו ממלאים אותם עפר.
אבל זה כמובן משהו שונה לחלוטין.
הם בונים מנהרות של טרור ואנחנו כשאנחנו סותמים אותם, אנחנו מוסיפים חיים בעולם.
כאשר אברהם אבינו חפר בארות,
הוא לא חפר בשביל עצמו,
הוא חפר בשביל כל מי שהולך במדבר, הוא מוסיף טובה וברכה
וחיים ושלום לכל מי שהולך במדבר.
והפלשתים באים וסותמים.
מה הקטע שלכם לסתום? אתם גם צריכים את המים האלה.
מבחינתם זה היה מאוד פשוט.
לא להאשיר זכר לזה שאברהם אבינו עשה פה משהו חיובי.
העיקר, לא משנה גם לי וגם לך לא יהיה.
העיקר שלא יהיה פה שום מים לאף אחד.
העיקר לא להראות כאילו הארץ הזאת יש לה שייכות לאברהם אבינו.

על כל פנים, יצחק חוזר וחופר את הבארות הללו.
לא רק את הבארות הללו הוא חופר.
חופר עוד באר ורבים עליה,
ואז הוא קורא להבאר עשק.
כי התעסקו עימו.
ואז הוא חופר באר נוספת וגם עליה ערבים והוא קורא לה שטנה.
ורק הבאר השלישית הוא קורא לה רחובות,
כי עתה ירחיב השם לנו ופרהנו בארץ.
אז כל הנושא הזה של חפירת הבארות,
אומר דרשני, למה התורה כל כך הרבה מתעסקת בדבר הזה?
בסדר, תגיד בפסוק אחד, הוא גם חפר בארות, הוסיף מים בעולם, זה חשוב להדגיש,
כן, אני מבין שזה כמו, כמו שהסברנו, שעל דרך הפשט, זה, זה מביא ברכה.
כמו שאומר הפסוק על אברהם ונברכו בך כל גויי הארץ.
עם ישראל אמור להיות עם שיש בו ברכה לעולם כולו.
אבל למה כל כך הרבה דגש על כל המאבק הזה מול הפלשתים?
אתה חופר ונסתמים עפר, ואתה עוד פעם חופר ורבים איתך, ועוד פעם חופר.
מה הנקודה?
הדבר הזה,
נאמר פירוש מיוחד
בספר שנקרא שם משמואל.
שם משמואל כתב האדמו"ר מסוחצ'וב,
הרב שמואל בורנשטיין,
שהוא,
הוא נפטר קצת לפני השואה.
הוא היה תומך נלהב בציונות.
הוא עודד, היה לו 21 ילדים משתי נשים.
אשתו הראשונה נפטרה, התחתן עם אישה שנייה, בסך הכל היו לו 21 ילדים.
הוא עודד את, עודד אותם לעלות לארץ,
אבל רק מעטים מהם עלו לארץ,
וכמעט כולם נספו בשואה.
על כל פנים, יש לו גם בארץ נכדים ונינים,
שהם ציונים דתיים.

על כל פנים, הוא כותב כך:
כל העניין של חפירת הבארות הייתה,
פועל דמיוני. כלומר, מעשה,
מה הכוונה דמיוני? מה זה לא היה באמת? זה היה באמת.
כשהוא אומר דמיוני הוא מתכוון שזה דימוי, כלומר, זה סימלי.
זה משהו, זה מעשה, מעשה שהם עשו בפועל.
אבל זה מעשה סימלי.
שהאבות, אברהם, יצחק ויעקב חפרו בארות,
זה לא רק בשביל שיהיה לנו מים, זה לא רק בשביל שמים לכל הולכי המדבר,
אלא לסלק את טמטום הלב.
כדימיון העפר המכסה על המים שבבטן הארץ.
אומר השם משמואל,
המציאות שיש, יש מים.
אדם הולך במדבר, אין לו מושג,
הוא עכשיו עוד רגע מת בצמא, ואין לו מושג שכאן מתחתיו יש מים.
אם הוא רק היה יודע, אח הוא חופר כמו משוגע.
אבל הוא לא מודע לזה.
אומר השם משמואל, כך כל אחד ואחד מאיתנו.
יש בתוכו, בליבו יש נשמה,
אבל על הנשמה הזו מכסה טמטום הלב.
טמטום זה לא טיפשות.
בעברית, טמטום פירושו משהו אטום.
משהו שהוא סתום,
שבפנים יש באר מים חיים.
אבל הכל מכוסה.
הכל בעצם עטוף בקליפות, בסיגים.
כמו שאומר הפסוק, עוונותיכם הבדילו בין השם וביניכם.
באמת, באמת אם אדם היה, באמת זה כמו אדם שהולך במדבר,
ויש מתחתיו, מתחת לרגליו, הוא קורס בצמא ומתחתיו יש באר.
כך הרבה פעמים אדם חי את החיים,
והוא לא שם לב שבתוכו פנימה,
בנפש שלו יש באר מים חיים שיכולה להחיות אותו.
יש מעיין מופלא של כוחות,
מעיין מופלא של אמונה,
מעיין כזה שנותן לאדם יכולת לעמוד מול כל המשברים וכל האתגרים.
אבל אדם לא חופר את הבאר, לכן האבות עשו את המעשה הזה,
והם בעצם מבטאים פה באופן סימלי, מעשה אבות סימן לבנים,
שכל אדם, כל יהודי צריך לחפור,
לאו דווקא לחפור בפועל.
היום אם תמצא נפט, זה יותר ישמח אותך מאשר אם תמצא מים.
אבל הנקודה היא
לחפור בלב שלנו.
שאדם לא יניח ללב שלו לשקוע בתוך העטימות,
אלא להסיר את עורלת הלב.

וזה היה מעשה שגם האבות בעצמם עשו.
האבות, אברהם, יצחק ויעקב, כל מקום שהם הגיעו,
אז הם הפיצו יראת אלוקים.
הפיצו מוסר,
הפיצו רוחניות, גילו את הנשמה,
גילו את עבודת השם.
יש משל כזה בספר משלי פרק כ',
מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה.
כך אומר הפסוק שהלב של האדם הוא כמו מים עמוקים.
זה כמו מים שהם בבאר עמוקה.
אפילו כבר מישהו חפר את הבאר, ואף אחד לא סתם אותה.
אבל האם אתה מסוגל להתבונן פנימה ולדלות את המים?
מה אתה צריך בשביל לדלות את המים?
אתה צריך חבל ודלי.
אבל אתה צריך חבל מספיק ארוך.
איש תבונות ידלנה.
אדם שאין לו חבל ודלי,
אז הוא מסתכל, אוי איזה באסה.
יש לי פה מים ואני רואה אותם ואני לא יכול לשתות.
איש תבונות הוא זה שקושר חבל לחבל, משיחה נמשיכה,
ומשלשל את החבל
ודולה מים מתוקים לכולם.

מעניין שהמשל הזה עצמו, של משל של באר, חפירת באר,
השתמש במשל הזה הרב קוק זצ"ל,
שהוא תיאר את האתגר המיוחד בימי תחילת הציונות.
יש מאמר בספר שנקרא מאמרי הראי"ה, המאמר נקרא להוסיף אומץ.
והוא אומר משל כזה:
כשבני אדם חופרים באר עמוקה כדי להשיג מים חיים,
באר ציה וצחיחה, כלומר הם נמצאים במדבר, חופרים באר.
הקורים מתייגעים.
החופרים מתעייפים.
בעמל רב עולה להם לבוא עד העומק המוכשר להנביע את המים.
אתה גם לא יודע מראש עד איזה עומק אני צריך לחפור.
הבעל הבית אומר לך, בוא, תחפור פה חמש מטר.
טוב, יש לך משימה, חמש מטר.
הוא חופר, חופר, חופר, חופר, חופר.
לפעמים הייאוש מתגנב בלב
ואומר להם, הלא כבר יגעתם כל כך הרבה,
וחרס עלה בידכם ומים לא מצאתם.
על כן יותר טוב שתחדלו מעבודתכם.
לכו איש לאוהלו, בקשו לכם עניינים קרובים יותר לשכר,
כלומר, תחפשו דרך יותר קלה להרוויח.
מה אתה עכשיו עובד פה?
חפרת כבר חמש מטר.
נהדר, עוד לא מצאת מים.
רגע, להמשיך או לא להמשיך?
אם אני אמשיך, מה עלול להיות?
עלול להיות שאני אמשיך לעבוד עכשיו לשווא.
מצד שני, אם עכשיו אני מתייאש,
יכול להיות שעוד חצי מטר זה כבר מים.
עכשיו, לך תדע.
האבות הקדושים, היה להם רוח הקודש.
אברהם ויצחק חופרים בארות בארץ ישראל, הם יודעים איפה יש מים.
הם מרגישים את הנביעה הפנימית.

אומר הרב קוק, רבים מעייפי הגוף
וחלושי הנפש,
ודאי פורשים מן העבודה, והולכים להם באשר ילך.
יש כאלה שבשלב מסוים התייאשו.
אבל מי אלה שהאמונה חזקה היא בלבבם,
שהמים החיים מוכרחים להיות זומים ממקום זה,
אז הם לא יסוגו אחור מפני תולעת הייאוש.
הרב קוק מתאר את הייאוש כמו תולעת שאוכלת את העלה,
ככה הייאוש זו תולעת שמכרסמת בלב.

אז באמת לפעמים אתה חופר באר, ואתה לא יודע אם יש פה מים.
אבל זה המשל. הנמשל הוא,
כאשר קודם כל הבאנו קודם משל שאתה מחפש בלבך פנימה או בלב של מישהו אחר.
אני מאמין שבלב שלו יש באר מים חיים, יש לו נשמה בתוכו.
אני מאמין בזה באמונה שלמה. אני לא אתייאש לעולם.
אני לא אומר לעצמי, מה, כבר השקעתי כל כך הרבה, בטח אין פה מים.
אין דבר כזה.
יש מים, יש נשמה באדם.
זה ברמה הפרטית.
הרב קוק לוקח את זה לנמשל של הציונות.
אנשים באים, הוא מדבר לפני 100 שנה.
אנשים באים לארץ, מתייגעים, בונים יישובים.
והרבה פעמים מעלים חרס בידיהם.
הרבה פעמים כמה אנשים מתו במגפות,
מתו ברעב,
מתו בפיגועים,
כמה יישובים קמו ולא הצליחו להחזיק מעמד.
כי הם מנסים לזרוע והערבים שודדים להם,
מנסים לזרוע ובדיוק יש בצורת,
מנסים לזרוע ובדיוק המחיר יורד והם לא מצליחים לכסות את הפרנסה של עצמם.
אז היה כל מיני נדיבים, היה את הברון רוטשילד והיה את חברת יק"א וכל מיני כאלה שעזרו לחקלאים.
אבל הרבה פעמים היו משברים, היה שברורן לב.
וה ורב קוק המשיך את זה לחפירת באר
שצריך הרבה אמונה בשביל להגיד,
זה יצליח.
אני מאמין באמונה שלמה שזה יצליח.

הבעיה היא,
שכאשר סוף סוף אתה מגיע למים,
איזה מים יוצאים לך בבאר?
חומים, מלאים בוטץ.
כך מתאר את זה הרב קוק.
הוא אומר,
גם כאשר סוף סוף יוצאים מים מן האדמה,
הרי המים בהתחלה הם דלוכים,
מעורבים ברפש ובחול.

מי שהחזיק מעמד עד עכשיו, כבר עבר שמונה מטר.
הנה, סוף סוף מים.
מה הוא רואה? איזה בוטץ, זה מים זה? אי אפשר לשתות את זה.
ואז הוא מתעצבן, עוזב את המעדר והולך משם בפחי נפש.
לא, לא, לא.
האדם שמאמין יודע,
שהמים האלה, הבוץ הזה,
הוא בסופו של דבר רק, אומנם זה כרגע מטוונף,
אבל זה רק סימן לכך שיש פה באמת מים חיים.
אם הוא כבר מצא מים מטוונפים,
הוא כבר יודע.
בדרך כלל מקום שכבר מצאו, חפרת בעומק וכבר מצאת מים מטוונפים,
זה סימן שיש פה איזשהו מאגר של מי תהום.
אבל נכון שזה במדבר זה כנראה, סביר להניח מאוד שכבר מצאת.
אבל בבני אדם, בתהליך של עם ישראל, זה הרבה אמונה.
זה הרבה עניין של אמונה.
אם זה רק המים האלה שדלה אותם.
לא.
אתה אומר, אם זה רק המים האלה, גם את זה ישתה.
גם זה יציל את חייו.
הנמשל שהרב קוק מביא לדבר,
הוא אומר על עבודת בניין ארץ ישראל
ותנועת התחייה,
כלומר, שעם ישראל קם לתחייה ועולה לארצו.
כמה תקופות של ייאוש כבר עברו עלינו?
וכמה פרשו.
היה הרבה אנשים שעלו לארץ,
ניסו לעזור פה בבניין הקרקע, בעבודת הקרקע, בבניין הארץ,
והתייאשו.
ועזבו לחו"ל.
הרבה פעמים הכריזו כי כבר הכל הולך לטמיון,
ואין שכר לכל העבודה הגדולה הזאת.
מי נשאר? מי שנשאר זה אנשים שמאמינים.
ואומר הרב קוק לפני קרוב למאה שנה,
עכשיו כבר התחלנו לראות מים.
אנחנו כבר מתחילים לראות יישובים מתחילים לפרוח,
מתחילים לקום, מתחילים להחזיק מעמד.
אבל המים האלה מטוונפים.
מה הוא מתכוון?
הוא מתכוון לרמוז שהיישובים הראשונים שהצליחו
באמת בציונות,
היו יישובים חילוניים,
פורקי עול.
שהרבה פעמים, שבת לא הייתה שבת,
כשרות לא הייתה כשרות.
הרב קוק היה נודד בין המושבות והקיבוצים,
לחזק את האנשים לכל הפחות
בשמירת תרומות ומעשרות ושביעית וכל הדברים הללו.
כי אתם מגדלים תבואה חקלאית, אתם מגדלים יבול,
לפחות שנוכל למכור אותו ליהודים בארץ ישראל.
אני רוצה לחזק אתכם,
אני רוצה לקנות מכם את היבול, אבל זה צריך להיות כשר.
אם זה מעורב טבל ושביעית ועורלה,
אז לא נוכל לקנות את זה.
אז
נכון. בנושא הזה זה מאוד הצליח כי זה גם אינטרס כלכלי.
אבל הוא ניסה מאוד לחזק אותם גם בשמירת שבת,
בשמירת החגים, בשמירת הכשרות, וזה לא כל כך הצליח.
אבל אומר הרב קוק, אנחנו צריכים להאמין.
כן, אנחנו רואים כבר מים. המים האלה מלוכלכים.
אבל בסופו של דבר, זרם מים חיים ינבע,
ויהיה הרבה תחייה בעם ישראל,
גם הרבה יישובים, גם הרבה חקלאות, גם תעשייה ומסחר ומדינה וצבא,
ובסופו של דבר הכל גם יהיה בקודש,
הכל גם יהיה מתוך תורה, הכל גם יהיה מתוך שמירת המצוות.

ולכן הוא אומר,
גם אם הבאר מתחילה להזרים רפש וטית,
לא נפרוש בגלל זה, אלא ביתר כוח וביתר אומץ
נעמיק לחפור.
ובת קול עתידה להיות מפוצצת בראשי הרים ואומרת,
כל מי שפעל עם אל יבוא ויתול שכרו.
זה מדרש. המדרש אומר שלעתיד לבוא, כשתבוא הגאולה,
תצא בת קול ותגיד, כל מי שפעל עם אל, מי שפעל עם הקדוש ברוך הוא,
יבוא ויתול שכרו.
אז זה, זה אמירה מאוד גדולה של לא להתייאש.
שחופרים באר, אתה מאמין שיש פה מים חיים.
ושוב, זה נכון לגבי עם ישראל.
גם בעם ישראל, גם היום,
אתה מסתכל על עם ישראל, ופעמים אתה רואה,
אה, אלה פלגנים,
אלה לא מעניין אותם יהדות,
אלה לא מעניין אותם כך,
אבל אנחנו מאמינים שבכל יהודי
יש נשמה קדושה.
אנחנו מאמינים שעם ישראל כעם,
יש בו כוח ויש בו עוצמה ויש בו גבורה.
וכמה אנחנו רואים את זה היום.
כמה היום רואים את מסירות הנפש, את האחדות,
את ההתגברות של הדברים,
ובעזרת השם, תקופה כזאת נותנת לנו גם כוח להאמין.
זה, אני לא חושב שאחרי המלחמה יהיה הכל תותים.
אחרי המלחמה
יחזרו לריב אחד עם השני, ימשיכו להתווכח,
יתחילו להאשים אחד את השני.
עדיין זה לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה.
אבל את התקופה הזאת אנחנו צריכים לזכור בשביל להאמין.
בשביל קודם כל בשביל לדבוק שאנחנו לא נהיה שותפים במלחמות פנימיות.
וגם בשביל שאנחנו נזכור את האמונה בכוח של עם ישראל.
עם ישראל יש בו מים חיים.
ואם אנחנו נאמין ונמשיך לחפור ונמשיך לכבוד ונמשיך לפעול
על מנת לחשוף ולגלות את המים החיים האלה,
אז בעזרת השם נזכה גם להגיע יותר ויותר אל הגאולה השלמה.
רבי חנניה בן עקשיה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,
לפיכך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר, אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.