בלוג

שיעור 1 — "כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה"

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי. בפרשת השבוע נדב ואביהו קרבים מקריבים אש זרה ונשרפים לפני השם, "ותצא אש ותאכל אותם וימותו לפני השם". והנה אומר לנו רש"י שמיד לאחר מותם, התורה אומרת קודם כל, שמיד לאחר מותם שולח משה את מישאל ואלצפן. מי הם שני האנשים האלה? הם בני דודים של אהרן הכהן. מישאל ואלצפן הם בני עוזיאל דוד אהרן. אהרן ומשה שניהם בנים של עמרם. אח של עמרם הוא עוזיאל. מישאל ואלצפן בני עוזיאל דוד אהרן.

ומשה מצווה אותם: "קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה". מה לעשות? כרגע מוטלות שתי גופות במשכן העדות, צריך לפנות אותם משם. מישאל ואלצפן נשלחים להיכנס, לקחת את הגופות ולהוציא אותם אל מחוץ למחנה. אומר לנו רש"י: "שאו את אחיכם" כאדם שאומר לחברו "העבר את המת מלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה".

היום הזה הוא בעצם היום השמיני שבו נכנס אהרן לעבודתו, שבעת ימי המילואים משה עבד במקדש. עכשיו היום השמיני, אהרן נכנס לעבודתו, זה יום שבו "כי היום השם נראה אליכם", יום מרומם במיוחד שהקדוש ברוך הוא מתגלה לעם ישראל. ולכן זה כמו חתונה, "יום חתונתו ויום שמחת לבו", הקדוש ברוך הוא שוכן בתוך עם ישראל, ולכן צריך כמו שמעבירים את המת מלפני הכלה, כך צריך להעביר את נדב ואביהו את גופותיהם אל מחוץ למחנה.

השאלה היא למה רש"י צריך להגיד לנו את הביטוי הזה "כאדם האומר לחברו העבר את המת מלפני הכלה"? כל אדם שנפטר, גם אם זה לא ליד כלה, אם חלילה יש חתונה ובדיוק ביום החתונה מישהו נפטר, באמת זה אסון נורא, העבר את המת מלפני הכלה. אבל כאן מה, למה להגיד דווקא העבר את המת מלפני הכלה? זה דבר הכי פשוט, בן אדם מת, צריך להוציא אותו לקבור אותו. זה לא קשור דווקא לכך שזה לפני הכלה.

עכשיו, רש"י מסתמך על המדרש. אבל במדרש כתוב משהו אחר. מדרש ויקרא רבה כתוב: "כאדם שאומר לחברו העבר את המת מאת פני האבל, עד מתי אבל זה מצטער?". זאת אומרת, בלי שום קשר לכלה, יש עניין שלא להתאבל על המת יותר מדי. וכאשר אדם מת מוטל לפני קרוביו זה צער מאוד גדול. אז אומר המדרש: העבר את המת מלפני האבל, קח אותו תקבור אותו ואז מתחילים תהליך של ריכוך של האבלות. בלי חתונה, המדרש לא מדבר בכלל על חתונה. המדרש מדבר על אדם שנפטר, אז תיקח אותו תקבור אותו כדי שהאבלים יתחילו לשבת שבעה. הישיבת שבעה זה גם חלק מהאבל אבל זה גם זמן של נחמה כי באים השכנים והקרובים והחברים ומנחמים ומקשיבים ומרפאים את הלב הכואב.

מאיפה רש"י לקח את הביטוי הזה "כאדם האומר לחברו העבר את המת מלפני הכלה"? אז כאמור במדרש אין לזה מקור, אבל יש לזה מקור בגמרא בלי קשר לסיפור שלנו. הגמרא בכתובות דף י"ז אומרת הלכה, "תנו רבנן: מעבירים את המת מלפני כלה". כוונת הדבר, שאם בעצם באות שתי שיירות, אחת כלה יוצאת לקראת החתונה, ובדיוק בצומת הדרכים נפגשים לא עלינו שיירת לוויה, מעבירים את המת מלפני הכלה. המת זז הצידה, נותנים לכלה לעבור. גם בגמרא יש מקום לשאול, למה הגמרא דנה בכלל דווקא בדוגמה הזאת שבידיוק… נדיר מאוד שבידיוק שיירה של חתונה של כלה נפגשת במת, למה צריך בכלל לדון במקרה כזה נדיר?

עכשיו זה דבר מדהים, אנחנו יכולים לראות המון המון השוואות שמופיעות בהלכה בין מוות לבין חתונה, שזה לכאורה שני הפכים. ובכל זאת, ניתן דוגמה. בתחילת מסכת כתובות כתוב בירושלמי: משה רבנו התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבל. זה שבעה ימים וזה שבעה ימים, שבעה ימים של אבילות, שבעת ימי המשתה שבע ברכות. ושתי התקנות האלה משה המציא.

בדומה לזה, אנחנו היום מברכים כידוע שבע ברכות בחתונה. אבל בגמרא במסכת כתובות בדף ז' וח' יש שם סוגיה ארוכה שמשווה את שבע הברכות של חתן וכלה לשבע ברכות של אבלים. היום אנחנו לא נוהגים לברך שבע ברכות של אבלים, יש נוהגים לעשות איזה שהוא שינוי בברכת המזון. אבל שבע ברכות עם כוס יין, כמו חתונה, כמו חופה שמביאים כוס יין ומברכים שבע ברכות, גם באבילות. אז זה פלא גדול.

אז מה חז"ל רוצים לרמוז לנו בכך שבאופן שיטתי כל הזמן מצרפים את האבילות והמוות עם הנישואין? שלמה המלך בעצמו מעמיד זה מול זה "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה". בית אבל זה המוות, בית משתה זה חתונה, זה לא סתם מקום של שתיית יין. תמיד בתורה ובחז"ל שמדברים בית משתה הכוונה היא משתה הנישואין. וגם בחתונה בברכות אנחנו אומרים "יוצר האדם", לא כשנולד, רק כשמתחתן הוא "יוצר האדם".

באופן מובהק אפילו לא מדברים על חתן אלא דווקא ספציפית על כלה, "מעבירים את המת מלפני הכלה". וזה מעורר את המחשבה בכלל על המילה הזאת "כלה". למה כלה נקראת כלה? "כלילת יופי", זאת אומרת, זה מלשון שהכל שלם. זה כלילת השלמות. זה קשור ליופי, זה כמו למשל שהמעיל של הכהן הגדול כתוב עליו "כליל תכלת". מה הכוונה כליל תכלת? שכולו, שום חוט לא יהיה בצבע אחר, הכל צבוע תכלת. כותבים את זה בכ' – כליל תכלת. כך גם למשל נאמר על העולה, קורבן עולה שהוא עולה כליל. כלומר כולו נשרף על המזבח בשלמות. אז גם כאן הכלה נקראת כלה בחתונה על שם שהיא כלילת השלמות, כולה שלמה.

כלה תמיד רוצה להרגיש שזה היום המושלם, שהכל יהיה מושלם. אבל אין ספק שיום החתונה הוא באמת יום של שמחה מאוד גדולה, איזה שלמות של שמחה. מצד שני למילה כלה יש עוד משמעות. זה יכול להיות גם כליה, לכלות. למשל, אומר הקדוש ברוך הוא על פרעה שהוא ישלח את בני ישראל מארצו "כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה", כלומר יגרש אתכם לחלוטין, יכלה אתכם מפה. ובצורה הרבה יותר בולטת בבראשית פרק י"ח לגבי סדום: "הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה", כלומר אכלה אותם, אשמיד אותם, כליון והשמדה.

עכשיו זה נראה שני דברים, איך זה קשור? כלילת השלמות, ופתאום כליה. דרך אגב, כתוב למשל גם בירמיהו פרק ח': "נאום השם לא אעשה אתכם כלה", כלומר אני לא אכלה אתכם. כלה במובן של כליה זה עם קמץ-קמץ. וכלה של חתן זה פתח וקמץ. אז זה לא בדיוק אותו ניקוד, אבל השורש הוא אותו שורש, אותם מילים. ולכן צריך להבין שבעצם זה משהו עמוק מאוד בשפה העברית. העברית היא לשון הקודש כי יש בה בעצם בכל דבר ודבר בה יש בה עומק.

מה הנקודה? הנקודה היא שבעצם גם מוות של אדם זה שיא השלמות. כי למה אדם נפטר מן העולם? כי הגיע זמנו, כי הוא סיים תפקידו בעולם הזה ועכשיו הוא עובר לעולם העליון. אז הוא הגיע במצב האידיאלי. במצב המתוקן, המצב השלם הוא שמתי אדם נלקח מן העולם? כשהוא סיים תפקידו. לפעמים זה יכול להיות בקיצור ימים ושנים. חיילים שהם נהרגו על קידוש השם הם עשו תפקיד ענק. בוודאי היינו שמחים שהם יישארו בחיים ויקימו משפחות ויעשו תפקידים נוספים ואחרים. אבל אין ספק שחייל שנהרג במלחמה לא נהרג לשווא.

ולכן אומרת הגמרא במסכת מועד קטן, אומר בר אבינא: "בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה". כלומר הנפטר אין לו צער. עכשיו שהוא עולה לעולם העליון אין לו שום צער, להפך יש לו נחת, יש לו התעלות רוחנית, מתענג על השם. וזה המת שהגיע לשלמותו. וזה מה שרש"י רוצה להגיד לנו. רש"י אומר נדב ואביהו מתו, פנה את המת מלפני הכלה. הוא בעצם רוצה להגיד תבין את המוות של נדב ואביהו כראוי למדרגתם. נאמר עליהם "בקרוביי אקדש". הם מתו בגיל צעיר. התפקיד הכי חשוב שלהם היה "בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". כלומר לגרום לכל עם ישראל להבין את כבוד המקדש, להבין את כבוד המשכן, להבין את הדיסטנס שצריך להיות לאדם כאשר הוא מתקרב אל הקודש. זה מחיר כבד, אבל זה מה שאומר הקדוש ברוך הוא "הוא אשר דיבר השם בקרוביי אקדש".

ולכן רש"י מחבר את הדברים ואומר שיש כאן להסיר את המת מלפני הכלה, "שלא לערבב את השמחה". אנחנו בוכים, אנחנו לאנחה אבל הוא למנוחה. ובאמת באמת המוות לא מפחיד אותנו. אנחנו יודעים שהאדם נמצא פה לתקופת זמן קצובה, ויודעים שהוא מגיע לשלמותו לכל מעלתו אז הוא עולה לעולם העליון. למה אנחנו עושים הילולא לצדיקים ביום פטירתם? יום פטירתו של הצדיק זה היום שבו הוא הגיע לשיא שלמותו לשיא דרגתו.

וזה בעצם השאיפה שאנחנו משתוקקים אליה, שיקויים בנו: "בילע המוות לנצח ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דיבר. ואמר ביום ההוא הנה אלוהינו זה קיווינו לו ויושיענו זה ה' קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

שיעור 2 — "להעביר את המת מלפני הכלה"

ערב טוב, רשות מוריי ורבותיי.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהו פונה משה אל מישאל ואל אלצפן. שניהם היו בני דודים של אהרון הכהן. כתוב: "ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרון". עוזיאל היה דוד של אהרון, זה גם כמובן של משה, ומישאל ואלצפן היו בניו של עוזיאל, כלומר בני דודים של אהרון. הם לא יכלו להיות כוהנים, רק צאצאים של אהרון הם כוהנים. הם היו משבט לוי.

מצווה משה את מישאל ואלצפן: "קרבו, שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה". כלומר, הגופות של נדב ואביהו מוטלות איפה? בתוך המשכן. לא יודע אם הם הגיעו ממש עד קודש הקודשים והיו מוטלים ממש בכניסה לקודש הקודשים, אולי בכניסה לקודש. הם בוודאי התכוונו להגיע לתוך קודש הקודשים. האם הם הגיעו פנימה לתוך קודש הקודשים או מתו בדרך אנחנו לא יודעים, אבל בלי שום ספק, להביא קטורת זה בעצמו דבר שאסור להביא, אסור להקטיר קטורת בלי ציווי. בוודאי הם היו בתוך המשכן כי כתוב: "קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש", כלומר הם נמצאים בתוך הקודש. אז או בתוך קודש הקודשים או בקודש, איך שלא יהיה בפנים, וצריך כמובן לפנות את הגופות שלהם משם.

היום אני רוצה להתמקד במשפט אחד של רש"י. רש"י מסביר למה כתוב שמשה שולח את מישאל ואלצפן להוציא את הגופות שלהם מהמשכן. אומר רש"י: "שאו את אחיכם מאת פני הקודש – כאדם האומר לחברו: העבר את המת מלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה". כלומר, אנחנו נמצאים פה באירוע של שמחה. מה האירוע המשמח שנמצאים בו? חנוכת המשכן. פעם ראשונה אהרון הכהן מקריב קורבנות, אש יורדת מהשמיים ואוכלת אותם, השראת שכינה, דברים נפלאים. עכשיו קרה דבר, קרה אסון ביום הזה, נדב ואביהו מתים, אז שלא לערבב את השמחה. המשפט הזה "העבר את המת מלפני הכלה" מקורו בגמרא בכתובות שהגמרא אומרת: "תנו רבנן, מעבירין את המת מלפני הכלה". מסביר רש"י שהכוונה היא שאם באות שתי שיירות לצומת אחת, שיירה של לוויה ושיירה של חתונה שהכלה יוצאת לחתונה, מי עובר ראשון בשיירה? מי צריך לתת זכות קדימה למי? ידעתם שיש זכות קדימה בהלכה? חשבתם שזה רק בחוקי התעבורה? מתברר גם בהלכה יש זכות קדימה, וההלכה היא מעבירין את המת מלפני הכלה. זאת אומרת שלא המת עובר לפני הכלה, מעבירין אותו, כלומר מזיזים אותו, תמתין בצד, בגלל הכלה. הכלה תעבור ראשונה. אז גם כאן אומר בעצם משה רבנו: עכשיו יש לנו יום של שמחה, אז הוא קורא למישאל ואלצפן פנו את הגופות, אנחנו צריכים פה לחגוג.

יש מקום לעיין מה רש"י רוצה להוסיף לנו במשפט הזה "כדרך שאדם אומר לחברו העבר את המת מלפני הכלה". ואם זה לא היה יום של שמחה? אז מה, לא צריך לפנות את הגופות? בכל מקרה צריך לפנות את הגופות. יש גופות מוטלות בתוך המשכן, וודאי שצריך לפנות אותם. למה זה קשור לזה שיש פה יום של שמחה? במיוחד זה בולט, אמרתי לכם יש מקור לזה שכתוב רש"י אומר העבר את המת מלפני הכלה, יש לזה מקור בגמרא בכתובות, יש הלכה שמעבירין את המת מלפני הכלה. אבל המדרש הזה שרש"י מסתמך עליו, הגמרא בכתובות לא מדברת בהקשר שלנו של הפרשה שלנו. סתם זו הלכה, מעבירין את המת מלפני הכלה. לעומת זאת רש"י כמעט מצטט מדרש על הפרשה שלנו, אבל המדרש אומר משהו אחר. המדרש אומר: כאדם האומר לחברו, העבר את המת מלפני האבל, עד מתי אבל זה יהיה מצטער? כלומר המדרש אומר מטרה אחרת לגמרי, לא בגלל שלא לפגוע בשמחה אלא כדי שלא לצער את האבל.

כל ההלכות של השבעה יש בהן פסיכולוגיה מאוד עמוקה. זה ברור שכאשר כל עוד מתו מוטל לפניו האדם מצטער מאוד. אדם בטח גם כשהוא נמצא ליד הגופה, גם כאשר כל זמן שהוא עוד לא טמן את הגופה בקבר, גם כשטומנים את הגופה בקבר לפעמים באותו רגע שמורידים את הגופה לקבר אתה שומע פתאום יללות וזעקות. אתה שומע פתאום, מה קרה? לא עכשיו הוא מת. נכון, אבל זה כל עוד הוא לידינו זה רגע של פרידה. טמנו את הגופה, סגרו את הגולל, חתמו את הקבר. כבר זה לא שלא כואב, זה לא שלא עצוב, אבל זאת כבר הייתה הפרידה. זה כבר עכשיו זה לא מול העיניים שלך. ולכן אומר המדרש: כאדם האומר לחברו העבר את המת מלפני האבל. אי אפשר שכל הזמן המת יהיה לפני העיניים של האבל, תן לו קצת מנוחת הנפש להפסיק את הצער הגדול כל כך שהוא מול העיניים שלו.

אז קודם כל צריך להבין, גם המדרש הזה הוא מוזר. למה צריך להגיד בשביל שהוא לא יצטער? הרי סתם צריך לפנות את הגופות מהמשכן כי לא שייך שיהיו גופות במשכן. עכשיו עוד יותר שאלה: למה רש"י? רש"י כבר מצטט את המדרש כאדם האומר לחברו העבר את המת מלפני… אבל פתאום הוא משנה ממה שחז"ל אומרים. חז"ל אמרו "העבר את המת מלפני האבל שלא יהיה האבל מצטער", ורש"י אומר "העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה". זה דומה ושונה.

עכשיו בכלל הדבר הזה מעניין, אם כבר הזכרנו את הגמרא בכתובות שזה מה שרש"י מדבר, העבר את המת מלפני הכלה. צריך להבין למה חז"ל בכלל באו והביאו את ההלכה המשונה הזאת, מתי פגשתם מצב כזה שבדיוק שיירה יוצאת ללוויה, שיירה של הכלה הולכת ללוות אותה לחתונה ובדיוק הם מתנגשים בדרך? זה רק להראות מה חשיבות, מה קודם למה. אז בעצם אנחנו מבינים שחז"ל לא דיברו על איזה מקרה שקורה הרבה פעמים ובו נגיד לאנשים מה ההלכה, אלא חז"ל רצו להגיד לנו משהו עקרוני על מה קודם למה.

אז למה להשוות דווקא מת לכלה? והאמת היא שיש הרבה מאוד קשר בין מת לבין כלה. "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה", בית משתה זה בית חתונה, "ואשר הוא סוף אדם והחי ייתן אל ליבו". הגמרא פה בהמשך במסכת כתובות אומרת גם: "תנו רבנן, מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה". כלומר, אנשים לומדים תורה אבל פתאום יש לוויה, לוויה נגיד שאין מי שילווה את המת, או תלמיד חכם שכולם חייבים בכבודו, אז מפסיקים את לימוד התורה והולכים ללוות את המת. וגם להכנסת כלה. אם יש כלה שעומדת להתחתן ואין מי שישמח אותה, אז גם עוצרים את לימוד התורה והולכים לשמח את הכלה.

יש עוד דוגמאות לדבר, למשל בחתונה מברכים שבע ברכות נכון? הגמרא בכתובות מביאה גם שבע ברכות של חתונה וגם שבע ברכות של אבלים, שהיום אנחנו לא נוהגים לומר אותם אבל היו נוהגים לומר שבע ברכות בבית האבל. יש גם כמובן שבעה ימים. שבע ברכות לאבל? לא אותם שבע ברכות, שבע ברכות אחרות. אבל אני רואה פה את ההקבלה. שבע ברכות לחתן וכלה, שבע ברכות לאבל. שבעה ימי אבילות, יושבים שבעה, וגם חתונה, אחרי החתונה יש לנו שבעת ימי המשתה שבהם כל פעם שיש סעודה עם פנים חדשות אז אומרים את השבע ברכות. אז אתם רואים שיש כל הזמן הקבלות בין חתונה להבדיל להלוויה. מה כל הזמן ההקבלות האלה? ונראה שזה מה שרש"י רוצה לרמוז דווקא כאן, להעביר את המת מלפני הכלה, שיש קשר בין מוות דווקא לחתונה.

ממה זה נובע? זה נובע מכך שגם מוות אנחנו הרבה פעמים בעולם הזה מסתכלים על מוות בתור חידלון, בתור אבדון. זהו, סוף הדרך. זה לא באמת סוף הדרך. אדם מת בעולם הזה אבל הוא עולה לעולם עליון. בגמרא בסוף מסכת מועד קטן כתוב שאמר בר אבינא, הוא אומר: "בכו לאבלים ולא לאבדה". כלומר, צריך לבכות כשאדם נפטר, אבל על מי אנחנו בוכים? על המשפחה, על האבלים, על מי שנותר פה בעולם הזה. על הנפטר אין מה לבכות. למה? "בכו לאבלים ולא לאבדה, שהוא למנוחות ואנחנו להנחות". אנחנו נשארנו להיאנח, אבל הוא, הנפטר, הוא למנוחות, הוא הולך למנוחת עולמים, הוא עולה לגנזי מרומים, הוא יושב בעולם שכולו טוב.

אפילו צדיק שנפטר בגיל צעיר אנחנו גם עושים לו הילולא. האר"י ז"ל, רבי נחמן מברסלב, הבעל שם טוב, כולם נפטרו לפני גיל 40. בכל זאת עושים להם הילולא. היינו שמחים שיהיו איתנו 120 שנה, אבל הקדוש ברוך הוא כזה. הילולא אנחנו יודעים הילולא לבבא סאלי, לרבי שמעון בר יוחאי, זה הילולא שאנחנו מכירים.

הנקודה היא כזאת: מוות הוא לא באמת דבר רע. אדם סיים דרך מסוימת והוא עכשיו מתחיל, מגיע לעולם אחר, מגיע לשלב אחר. ולכן בעצם המילה שאנחנו מדברים, להעביר את המת מלפני הכלה. הכלה, המילה "כלה" היא מילה שיש לה שתי משמעויות. אחת זה כלה שמתחתנת עם החתן, אבל יש עוד משמעות למילה כלה מלשון "כליה". למשל, אומר הקדוש ברוך הוא על סדום ועמורה: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אליי עשו כלה". אם הכצעקתה, אם זה עד כדי כך חמור – כלה, אני מכלה אותם. וגם כתוב שהקדוש ברוך הוא אומר בספר ירמיהו: "וגם בימים ההם נאום השם לא אעשה אתכם כלה", אני לא אכלה את עם ישראל.

זאת אומרת שיש כאן אמירה ששוב זה מעניין, אומנם זה לא בדיוק אותו ניקוד אבל יש קשר בין המילים האלה. כי גם כלה, למה היא נקראת כלה, כלה שמתחתנת? למה היא נקראת כך? כי היא כליל השלמות. היא ביום הזה מתקשטת, מתלבשת, מגיעה כאילו בשיא השלמות שלה. זה היום המושלם בחייה, היום שבו היא מכינה את עצמה לקראת דרך חדשה. נכון, גם השבת נקראת כלה, "לכה דודי לקראת כלה". וגם במוות, הכליה, הכיליון, זה לאו דווקא סוף הדרך אלא זה מלשון כליל השלמות. אדם במצב הטוב של האדם, אדם פשוט סיים את תפקידו, הוא כילה את תפקידו בעולם. ולכן רש"י בכוונה רוצה, הוא מזכיר כאן בהקשר של נדב ואביהו מזכיר "מעבירין את המת מלפני הכלה", לרמוז לנו שהחטא של נדב ואביהו זה לא היה חטא רגיל, זה היה חטא מתוך השתוקקות לריבונו של עולם. מתוך דבקות, מתוך רצון להתקרב, מתוך הרגשה של הופעה אלוקית כל כך גדולה שאנחנו חייבים, מרגישים צורך עצום להתקרב לקדוש ברוך הוא, שוברים דיסטנס, רצים פנימה. וזה לא דבר טוב, אבל זה בא מתוך אווירה של שלמות, מתוך אווירה של חתונה, מתוך הכלה באה הכליה. ולכן רש"י בעצם במשל הזה לכן הוא משנה את דברי חז"ל ואומר להעביר את המת מלפני הכלה, לרמוז לנו שיש פה באמת חיבור של חתונה ומוות, שגם המוות הזה הוא "בקרוביי אקדש". זה רצון של אנשים להתקרב לריבונו של עולם. אז הם בהחלט חטאו ונכשלו ובכך התקדש המשכן כי כל עם ישראל רואה שיש דבר, יש דיסטנס, אתה לא יכול לבוא, צריך לנהוג כבוד במשכן, אתה לא יכול לבוא בכל עת אל הקודש. אבל הדבר הזה הוא בעצם מלמד אותנו על המתח מצד אחד בין הרצון להתקרב לבין הצורך גם לשמור על הגבולות, ומצד שני להראות שהחטא של נדב ואביהו לא היה חלילה חטא של זלזול אלא חטא מתוך הרגשת השלמות, מתוך הכלה הגיעה גם הכיליון במקרה הזה. אבל אנחנו לומדים מכאן את ההתעלות והשלמות שמחברת את הדברים.