בלוג

ערב טוב, רבותיי. תודה רבה. השם ישמור אותך.

פרשת שמות מתחילה את השיעבוד הנורא של עם ישראל במצרים. לאחר מכן, הקדוש ברוך הוא בוחר את משה רבנו, שולח אותו לגול את עם ישראל, ו מה קורה כתוצאה מזה שמשה הולך לגול את עם ישראל? המצב רק נהיה הרבה הרבה יותר גרוע.

שוטרי בני ישראל פוגשים את משה ואהרון בצאתם מאת פרעה ואומרים להם: "הבשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו." לתת חרב בידם להורגינו. עד כדי כך שהם אומרים להם "ירא השם עליכם וישפוט." השם ישפוט אתכם. את מי? את משה ואהרון? השם שלח אותם. הקדוש ברוך הוא ישפוט אותם, כתוב והוא יכעס עליהם. שוטרי בני ישראל, קודם כל, בפשטות, בצורה חיובית, אכפת להם מהאחים שלהם. אכפת להם מעם ישראל.

ולכן הם באים בטענות למשה ואהרון, והם מציאים נקודת הנחה שלא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא שלח את משה ואהרון. הקדוש ברוך הוא לא היה עושה דבר כזה לעם ישראל. שהשיעבוד כל כך קשה. עכשיו מה? לשלוח את משה ואהרון כדי שפרעה יכעס ויכביד את העול עוד יותר? לא יכול להיות. לא מעט השם היתה זאת. אלא כנראה משה ואהרון עשו את זה מעצמם. ולכן אומרים השוטרים: "ירא השם עליכם וישפוט."

וגם משה, משה רבנו יודע שהקדוש ברוך הוא שלח אותו. השם אמר לו: "לך שבמצרים, בוא אל פרעה." זה הקדוש ברוך הוא אמר. אבל עדיין משה עצמו חוזר לקדוש ברוך הוא ואומר לו: "אדוני, למה הרעות אל העם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרה לעם הזה." ואצל לא הצלת את עמך. אם כן, שואל משה: "ריבונו של עולם, מה אתה עושה פה?" אתה רק גורם יותר לרעה לעם ישראל.

אבל הדבר המדהים הוא שחך מסתיימת פרשת שמות. הקדוש ברוך הוא רק אומר לו: "אתה תראה אשר יעשה לפרעה." מיד חזקה ושולכם. אבל הוא לא מאריך בדיבור. התשובה בעצם מופיעה בשבת הבאה, בפרשת וירא שאומר הקדוש ברוך הוא למשה: "אל תדאג, ארבע לשונות גאולה, והוצאתי והצלתי וגלתי ולקחתי, ולשון חמישית והבאתי אתכם לארץ."

הכל יהיה בסוף לטובה. אבל זה תשובה שמגיעה רק בפרשה הבאה. עצם החלוקה הזאת, חלוקה קצת מוזרה. אז פרשת שמות מסתיימת כאילו ב שוקת שבורה. אמן.

פרשת שמות, מה, אי אפשר היה להאריך קצת את הפרשה? להגיד לנו גם את התשובה? להגיד ארבע לשונות גאולה. פרשת שמות, היא לא כל כך קצרה, לא רצו להאריך אותה. בסדר, אז שיעצרו לפני שפרעה מחריף את המצב. אפשר לעצור יותר מוקדם ולעשות פרשה יותר קצרה. אתה בדיוק עוצר בשיא המתח.

החלוקה הזאת זה חלוקה מאוחרת יחסית. מתקופת הגאונים. כן. אחרי הגמרא. אבל עדיין, גם הגאונים זה תלמידי חכמים גדולים שאפשר לשאול שאלה על השיקול דעת שלהם. לא. עזרא הסופר לא חילק לפרשיות שבוע. הוא כן תיקן לקרוא בתורה. בעקרון כבר משה רבנו המציא את הקריאה בתורה. אבל עזרא תיקן כמה לקרוא, לקרוא לפחות כל אחד שלושה פסוקים כל פעם. לפחות שלושה עולים. זה התקנות של עזרא. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. אמן.

לא, שני, חמישי ושבת. אז שני וחמישי, ושבת במנחה לפחות שלושה, בשבת בבוקר לפחות שבעה. אלה תקנות של עזרא הסופר. לפני זה, גם היה קריאת התורה, אבל לא אמרו כמה יעלו. אבל הוא עדיין לא חילק את הפרשיות. כל בית כנסת קרא איך שיוצא. יכול להיות התחילו ביחד את ספר בראשית, אבל אחד התלהב, קרא מלא בעלייה לתורה. ואחד קרא שלושה פסוקים. עדיין היה יכול להיות בית כנסת אחד שמסיים את התורה כל שלושה חודשים, ואחד פעם בחמש שנים.

אחר כך בתקופת הגאונים התחילו לעשות סדר בדבר, ועדיין היה הבדל בין גאוני בבל לגאוני ארץ ישראל. אנחנו היום נוהגים מנהג של גאוני בבל, שהיו מסיימים את התורה פעם בשנה בשמחת תורה. דווקא גאוני ארץ ישראל היו קוראים פרשות יותר קצרות ומסיימים את התורה פעם בשלוש שנים.

אז כנראה הגאונים בכוונה עשו את העצירה הדרמטית הזאת כאשר עם ישראל בשיא הצרה, בשיא הקושי, בשפל המדרגה. העצירה הזאת דווקא כאן מלמדת אותנו שזו דרכה של הגאולה. תמיד כאשר מתחיל תהליך הגאולה, הוא יהיה מלווה בצרות ובקשיים עוד יותר גדולים ממה שהיה לפני כן.

יש ביטוי מפורסם שחז"ל מדברים על חבלי משיח. מה זה חבלי משיח? משיח אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה. חבלי משיח זה צער. למה קוראים לזה חבלי משיח? זה כמו חבלי לידה. חבלי לידה זה הצער והקושי של האישה לקראת הלידה. אז כשנולד ילד, איזה שמחה עצומה. אבל כדי שיוולד הילד הזה, עוברים ייסורים קשים. גם המשיח כן, היום לוקחים אפידורל.

ואף על פי כן, יש דברים שכנראה אין להם אפידורל. ייסורים שלפני הגאולה עוד לא נברא אפידורל שיספיק לזה. איזה איזה ייסורים היו לפני הגאולה? אנחנו כבר בתהליך של גאולה. חזרנו לארץ ישראל והקמנו מדינה אחרי 2000 שנה. אבל איזה ייסורים היו לפני הקמת המדינה? השיא שלהם זה היה השואה. השואה הייתה שלוש שנים לפני הקמת המדינה. זה כלום. זה זה כלום זמן. שלוש שנים. שלוש שנים במונחים של היסטוריה של עם זה בערך כמו חצי שנייה.

זה בעצם כן, נסתיימה ב-45. התחילה ב-39. עכשיו, זה לא, השואה עצמה לא הייתה שבריר שנייה. היא הייתה זמן ארוך מאוד. אבל אבל זה גם לא רק השואה. אלא כל התהליך של העשרות שנים שלפני כן: פיגועים, רדיפות, המוני הרוגים, מלחמות, כל הדברים הללו, חלות. כל הדברים הללו. נכון. וזה חלק מהייסורים של חבלי משיח.

עד כדי כך, שהאמוראים במסכת סנהדרין אומרים: "יאתה ולא אחמינא." שיבוא ואני לא רוצה לראות אותו. מי יבוא? משיח. שיבוא משיח, אני רוצה שיבוא. חשוב שתבוא הגאולה. אבל בלעדי. תעשה בלעדי. אני לא רוצה להיות שם. כך אומרים האמוראים. למה? כי יהיה צרות כאלה נוראיות בדור שלפני המשיח. תחשבו רגע על השואה. אם היית יודע שעכשיו יהיה שואה ואחרי זה קמה מדינת ישראל. היית באמת מבקש לא להיות בדור הזה. איזה קושי לעבור שואה ולהגיע לארץ ישראל. זה קושי עצום. מה הדור, האמוראים ידעו. לא ידעו בדיוק מה יהיה. אבל ידעו שיהיה חבלי משיח. ייסורי שאול קשים מאוד. זה ידעו. איך ידעו?

כי תמיד גאולה באה מתוך ייסורים. זה מה שרואים אצלנו בפרשה. עם ישראל סובל כל כך הרבה בגלות מצרים. רגע אחד לפני הגאולה עוד יותר גרוע. תכף נסביר למה זה צריך להיות. אבל קודם כל, הדבר הזה נרמז גם בדברי המדרש. המדרש אומר על הפסוק בשיר השירים: "דומה דודי לצבי או לעופר האילים." למה ממשילים את הצבי, את הגאולה, את הגואל, את דודי? הרי מה זה "דומה דודי לצבי"? מי זה הדוד? הדוד והרעיה זה בעצם החתן והכלה, שזה משל לקדוש ברוך הוא ולעם ישראל. אז הקדוש ברוך הוא דומה לצבי. למה ממשילים את הקדוש ברוך הוא דווקא לצבי?

אומר המדרש: "מה הצבי הזה נגלה וחוזר ונכסה? כך הגואל נגלה וחוזר ונכסה." זאת אומרת, נניח שיש שם צבי והוא רץ אליי. אבל הוא מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות. יש הרים וגבעות בדרך אליי. אז הוא עולה על הר, עכשיו אני רואה אותו, בראש הפסגה אני רואה אותו. אבל אחר כך הוא יורד. הוא נעלם, הוא נכסה, מתכסה מעיניי שלי. אחר כך הוא עולה שוב על הפסגה הבאה. "הי, הנה אני רואה אותו." שוב הוא נעלם. עוד פעם אני רואה אותו, עוד פעם הוא נעלם. עכשיו באמת באמת, הצבי, גם שהוא נעלם, ממשיך להתקרב אליי. הרי הוא נמצא אי שם והוא מתקרב כל הזמן הוא מתקרב. אבל חלק מהזמן אנחנו לא רואים אותו. כך הקדוש ברוך הוא גואל את עם ישראל. אז הוא כל הזמן מקרב את הגאולה. אף על פי שיש רגעים שבהם נראה שזה ירידה. זה נראה ובאמת תוספת קושי. זה באמת תוספת ייסורים. אבל זה לא שהקדוש ברוך הוא רוצה לגאול אותנו ואז הוא מתחרט. "טוב, יאללה, ניגאל אותם." סתם בעצם לא יגאל. לא, זה לא ככה. הוא כל הזמן מתקדם לכיוון הגאולה. אבל בדרך יש עליות ויש ירידות, עליות וירידות.

עכשיו למה זה בנוי דווקא ככה?

כן. כן. עם נפקח לא ירבה. זה ברור שזה לא רק שהוא פחד, "אה, זה עם גדול, אולי הם יתקפו אותנו." יש פה אנטישמיות. אנטישמיות נובעת מזה שהגויים מרגישים את הייחודיות של עם ישראל. אנחנו לא תמיד מרגישים שאנחנו עם נבחר. אמר לי פעם מישהו, "תראה את הישראלי המכוער, זה עם נבחר זה?" והאמת היא, כן, זה עם נבחר. גם אם אנחנו לא מרגישים את זה, האויבים שלנו מרגישים את זה הכי טוב.

עכשיו הנקודה היא, למה באמת הגאולה תמיד באה בדרך כזאת של עליות, וירידות, ועליות, וירידות? מכיוון שהקדוש ברוך הוא כך בורא את עולמו, מבריאת העולם: "ויהי ערב ויהי בוקר." בשביל להגיע הבוקר צריך להיות ערב קודם. בשביל שהזרע יקלט באדמה. אדם לוקח חיטה, דורע אותה באדמה. הזרע חייב להירקב באדמה. בלשון הגמרא: "לכי גבל משרך." כאשר הזרע מתגבל באדמה ונקלט, הוא מסריח, הוא נרקב. אם תזרע חיטים באדמה, או לא רק חיטים, כל דבר שתזרע תחקור אחרי כמה ימים, כשזה קצת מתחיל להשריש, ריח רכוב.

כי דווקא מתוך ה צריך לפרק את הרובד הקודם בשביל לבנות רובד חדש.

בלשונו של הרב טייטל, היה הרב יששכר שלמה טייטל, שכתב ספר "אם הבנים שמחה". הוא היה הרב בהונגריה לפני השואה. התנגד לציונות, התנגד לעלייה לארץ. ואז פרצה השואה והוא אה עשה חשבון נפש. ואמר לעצמו, "למה הקדוש ברוך הוא הביא עלינו את הדבר הזה? מה זאת עשה אלוהים לנו?" ואז הוא הגיע למסקנה שהסיבה שהקדוש ברוך הוא מביא על עם ישראל כל כך הרבה ייסורים, זה שבלי הייסורים האלה לעולם לא היינו יוצאים מהגלות.

זה כמו שהזרע בשביל להצמיח, הזרע של העץ או של החיטה, בשביל להצמיח עץ חדש צריך להירקב ולהתפרק, עם ישראל בשביל לצאת מהגלות ולעלות לארץ, כנראה צריך לחטוף ייסורים.

זה בוודאי שזה כבר גאולה. זה עוד לא גאולה שלמה. אבל זה בוודאי שזה כבר גאולה. אז זה בדיוק הנקודה. קשה לדעת, זה תלוי בנו. זה תלוי בנו. יש כאלה שאומרים: "We want משיח now." אנחנו רוצים משיח עכשיו. יש כאלה שאומרים: "שלום עכשיו." כל מיני אנשים לכיוון הזה או לכיוון הזה, רוצים עכשיו.

ואני אומר, לא אני אומר, חז"ל אומרים לנו, זה תהליך. צריך להבין שזה תהליך. לא רק הכל אם פתאום כאן ועכשיו. אנחנו רוצים הלוואי שיהיה עכשיו. למה לא? תבוא גאולה עכשיו. גאולה שלמה. כל הדברים: משיח, בית מקדש, תחיית המתים, חזרה בתשובה, שכל זה יהיה עכשיו. אבל קודם כל צריך להבין שבדרך הטבע זה לא קורה בבת אחת. בדרך הטבע זה תהליך. כיוון שזה תהליך, זה תלוי בנו עד כמה יהיה עוד ירידה. כי זה צבי. הוא הולך, הוא על הפסגה, הוא יורד. על הפסגה, יורד. על הפסגה. עכשיו זה תלוי בנו. אם אנחנו נרים את המצב, נקדם את עם ישראל ואת עצמנו ברמה כזאת שלא יהיה צורך עוד בירידות, אז באמת נגיע יותר מוקדם לגאולה שלמה. זה כל הנקודה שהגמרא אומרת במסכת סנהדרין שכתוב "בעיתה אחישנה." זכו אחישנה, לא זכו בעיתה. אם זה בעיתה, כלומר בזמנה, יהיה עליות וירידות, עליות וירידות, עליות וירידות, זה לך תדע כמה חבלי משיח יכול להיות.

לעומת זאת, אם זה אחישנה, אפשר להחיש ולזרז את הישועה. אז בעזרת השם שנזכה שהקדוש ברוך הוא יאמר לצרותינו די, וכל הקשיים וכל המבוכות וכל המחלוקות וכל הוויכוחים שיש בעם ישראל, שנזכה לדלג מעליהם כ "דומה דודי לצבי או לעופר האילים, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות." לא רק עולה ויורד, אלא מקפץ מפסגה לפסגה. וכך בעזרת השם נגיע לגאולה שלמה בלי ירידות נוספות. רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך קבע להם תורה ומצוות שנאמר: אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.