בלוג

אז ערב טוב. ברשות מורי ורבותיי, הישיבה הקדושה שאני מבקש פניך.

אנחנו פרשת ראה. וכמו שאמרנו, השיעור שלנו הוא פרשת השבוע לאור חסידות, מחפשים תמיד משהו מתוך הפרשה, שאיך הוא מתחבר אלינו לחיים.

דבר מעניין, שבספר דברים כולו, פרשת ראה היא חלק מספר דברים, בספר דברים כולו מופיע 12 פעמים מילים שקשורות לשמחה. ושמחתה ושמחתם, שמח בשמחה, כל הדברים האלה 12 פעמים, מתוכם מתוך 12 פעמים בכל החומש, שבע פעמים בפרשה שלנו, פרשת ראה. אז דבר כזה אי אפשר לא לשים לב, ולהגיד וואו. אם זה פרשה ששבע פעמים, תחשבו בכל החומש 12 פעמים, בפרשה שלנו שבע. אז זה אומר שזה ריכוז מאוד מאוד חזק של שמחה. מה שאני רוצה שנעשה היום, זה נלמד מתוך הפרשה שלנו מה זה שמחה אמיתית, ואיך מגיעים לשמחה אמיתית. זה אחד הדברים אם אנחנו מחפשים משהו שקשור לנו לחיים, מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. והזכות של השמחה והכיף של השמחה, ובסוף, בסוף מה אדם מחפש בחיים? אדם מחפש שמחה, מחפש שלווה, מחפש נחת, מחפש משמעות, זה דברים שאדם מחפש בחיים, זה עושה לו טוב בחיים. וכמובן, טוב להיות שמח. וכשאדם לא שמח הוא בדיכאון, הוא בבאסה, אז הכל ב down, הכל לא לא כיף, הכל זה מוריד. אז בואו, נרים, בואו נחפש מה המשמעות של שמחה.

הדבר הראשון בכל המקרים שבע, שבע פעמים אמרנו זה מופיע בפרשה, בכל הפעמים האלה אף פעם אין סתם שמחה. כל השמחה, שבע פעמים שמחה שמופיעה, זה קשור לשמחה של מצווה. זה כבר מלמד אותנו, אתה רוצה שמחה? זה לא, יש פה פיצוחים וכיבוד וזה. אם זה סתם אוכל, אוכל גם משמח. אבל אוכל שמשמח, אם אין לו משמעות אחר כך, אז זה לא כיף. אדם, כמה אומרים מי שאוכל לבד מת לבד, נכון? מי שאוכל לבד הוא לא באמת שמח. זה לא כיף, זה לא הכיף באמת לאכול. אדם נגיד, לא יודע, הוא רעב, אז הוא הולך למסעדה, יושב לבד, מזמין איזה מנה ואוכל. בסדר, הוא יכול להנות, זה הנאה אבל זה לא שמחה. מתי הדבר הזה יכול להפוך לשמחה? כשזה שמחה של מצווה. ברגע שיש לזה שזה מצווה, זה נותן לזה משמעות. וואו. אפילו הדבר הכי פשוט, אדם אוכל והוא מברך, אז כבר הברכה נותנת לזה משמעות. מכירים את זה שנגיד למשל בהזכרה, תמיד מביאים ברכות. שיהיה לעילוי נשמה, שהברכות יהיו לעילוי נשמה. עכשיו אתה אוכל, ואתה אוכל, כל מה שאתה אוכל זה סעודת מצווה. זה מצווה עכשיו שאתה אוכל. זה לא סתם אוכל, זה לא סתם מנה, הנאה הופכת להיות משהו של מצווה.

איפה זה בא לידי ביטוי בפרשה שלנו? פעם ראשונה, אולי לפני זה נגיד, את העיקרון הזה של שמחה רגילה שהיא לא תמיד משמחת, לעומת שמחה עם משמעות, אומר שלמה המלך. שלמה המלך בפרק בספר קהלת, בתחילת הספר, מאוד מפורסם, חכם מכל אדם. והוא מחפש מה המשמעות של העולם, מה המשמעות של החיים. הרי הוא אומר הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל. חז"ל אומרים, שימו לב, שבפסוק הזה יש שבע פעמים הבל. עכשיו, זה לא מקרה שגם בפרשה שלנו יש שבע פעמים את המושג של שמחה. כי המספר שבע הוא מספר משמעותי. יש לנו את השבת שזה היום השביעי. כל השבעים חביבין. השבת, שמיטה, ספירת העומר זה שבע פעמים שבע. הכל, כל המושג הזה של שבע הוא תמיד, עכשיו למה שבע זה מספר כזה חביב וכזה בעל משמעות? מכיוון שאם אנחנו מסתכלים על המרחב שבו אנחנו חיים. יש למעלה, יש למטה, צפון דרום מזרח מערב, אנחנו חיים בתוך שישה כיוונים. השבע, רגע, השבע זה הנקודה הפנימית שבתוך הטבע. זה עדיין בטבע, אבל זה הנקודה הפנימית בטבע. זאת אומרת, האדם יש לו מה למעלה למטה, קדימה נגיד האדם הגוף יש לו מעלה מטה, קדימה אחורה ימין שמאל מניח. אבל יש את הנשמה, הנשמה זה החלק הפנימי שנמצא בתוכנו. נכון. וזה הנקודה השביעית. לכן גם השבת, אז יש שישה ימים והשבת זה השביעי, וכן הלאה. עכשיו, יש זה נכון שמספר שמונה הוא מעל הטבע. זה כבר בכלל מעל, זה לא זה כבר משהו שבא מלמעלה. הנשמה, הנשמה היא גם באה מלמעלה. נשמה היא חלק אלוקה ממעל. אבל הנשמה ניתנה בתוכנו. לעומת זאת, יש דברים שבאים לאדם מעל הנשמה. מבחוץ, הקדוש ברוך הוא מדבר אל האדם. אז זה וואו, כבר משהו לגמרי מעל הטבע. למשל, כן. בעיקרון אם כבר הזכרת את הכתר, הרי יש עשר ספירות. נכון? עשר הספירות יש ביניהם שלוש העליונות ושבע תחתונות. השבע תחתונות זה מה שמופיע בעולם וזה כנגד השבע. כל השלוש העליונות זה מה שמעל הטבע. אז זה הכתר, חכמה, בינה זה נקרא מוחין. זה הדרגה שמעל הטבע.

אז זה השבע פעמים של שמחה בפרשה, וגם השבע הבלים שאומר קהלת. אבל מה עושה קהלת? שלמה המלך, מה הוא עושה? הוא מחפש מה המשמעות בעולם? יש לו את כל החכמה, הוא החכם מכל אדם. יש לו את כל העושר בעולם, ולכן הוא אומר, אני הבן אדם האולטימטיבי שיכול לחפש בצורה הטובה ביותר מה המשמעות של הדברים בעולם. אז בהתחלה הוא מנסה את החכמה. מוסיף חכמה. אבל בסוף מה הוא אומר? ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. ככל שאדם יותר חכם, אז הוא גם יותר כועס ויותר כואב. למה? ברוב חכמה רוב כעס, למה זה מוסיף כעס? כי אדם שהוא חכם אז הוא יודע מה השלמות. ואז הוא נהיה פרפקציוניסט. וכל דבר שהוא טיפה לא, פרפקציוניזם זה מצד אחד תכונה טובה. למה זה תכונה טובה? כי אתה שואף לשלמות. הוא רוצה להגיע לשלמות, הוא רוצה גם להתקדם. הבעיה בדיוק שזה בלתי אפשרי. אז אם זה פרפקציוניזם שהוא ממש מוחלט, אז זה זה מוסיף כעס וכאב. כי כל חיסרון קטן כואב לך. ועל כל דבר אתה גם מתעצבן. כי אתה מצפה מעצמך לשלמות, אתה מצפה מכולם לשלמות. ולכן כל דבר גם מעצבן אותך. ואיך זה ככה ואיך זה ככה. ולכן ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. אבל אז אומר שלמה המלך בפרק ב' של קהלת. הוא אומר, אמרתי אני בליבי, לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב. בוא ננסה את השמחה. ננסה לשמוח כמה שיותר. והנה גם הוא הבל. לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה. לשחוק אמרתי מהולל הכוונה היא זה מעורבב, זה זה גם הוללות במובן של ריקני, וגם הצחוק, השחוק הוא מעורבב, מה הכוונה מעורבב? זה לא משהו נקי, זה לא משהו, כשאדם סתם מחפש צחוקים, בסדר אבל זה משהו שהוא מעורבב מדברים גשמיים, מדברים נכון. עכשיו צחוק הוא לא תמיד שלילי. תזכיר לי את השם מחילה רועי. אנחנו מדברים על זה שבפרשת השבוע מוזכר שבע פעמים הנושא של שמחה, אז אנחנו מדברים על השמחה. ובקהלת קהלת אומר לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה. גם צחוק, צחוק הוא לא תמיד דבר שלילי. צחוק יכול להיות דבר טוב. לבטח בפורים אנחנו צוחקים, באופן כללי לצחוק זה ממתק את הדינים. צחוק זה דבר חיובי. אבל השאלה איזה סוג של צחוק זה? אם זה רק צחוק של הנאה. למשל, על שרה שמצחקת, שאמרת נכון, ששרה צוחקת, אז הקדוש ברוך הוא אומר, למה צחקה שרה? המלאך אומר לה אבל אגב הרמב"ן מסביר למה היא באמת צחקה, כי לא ידעה שזה מלאך. זה היה שלושת המלאכים שבאים אליה, שלושת המלאכים שבאים לאברהם. עכשיו היא בכלל לא ראתה אותם אפילו. היא נמצאת באוהל. וכשהוא אומר למה צחקה שרה לאמור האף ונולד בני זקנתי, אז רק היא מבינה שזה מהשם. כי איך הוא יודע שהיא צחקה אם היא צחקה בקרבה? אה, עכשיו היא הבינה שזה מלאך אלוקים. אבל לפני זה לא ידע, היא חשבה סתם אורח. תדמיינו לעצמכם את הסיטואציה. סתם בא אורח. הוא לא רואה בכלל את האישה. בעל הבית מביא לו אוכל וזה. אז מה הוא אומר? יוברכו הידיים, איזה נפלא, תבורך בעלת הבית. עוד שנה בן זכר. הוא לא רואה בכלל את בעלת הבית, הוא לא יודע שהיא בת 90. עשרה צוחקת. זה זה הגיוני לצחוק במקרה כזה. אבל אבל ברגע שהיא צוחקת בקרבה. אבל ברגע שהוא אומר, למה זה צחקה שרה? אה, הופה. היא פתאום מבינה שזה דבר אלוקים, שזה מלאך אלוקים. אבל זה צחוק שהוא קצת בזלזול. כי זה נשמע לו משהו טיפשי שמישהו אומר בלי להכיר בכלל שהוא יודע שהיא בת 90. אברהם צוחק וזה דבר חיובי לגמרי. לפני זה כבר אברהם צוחק. זה בפרשה לפני כן, פרשת וירא מגיע הנושא הזה של של המלאכים שבאים. פרשה אחת לפני זה בלך לך, כבר הקדוש ברוך הוא מתגלה לאברהם ואומר לו אני אתן לך בן. ויפול אברהם על פניו ויצחק. והקדוש ברוך הוא אומר לו תקרא לבן הזה יצחק. כי זה לא גרוע לצחוק. שימו לב, לא קוראים לו ליצחק, לא קוראים לו צחוק. איך קוראים לו? יצחק. בעתיד, צוחק מי שצוחק אחרון. באמת ככה. צחוק הוא תמיד לוקח את החשיבה הליניארית, ההגיונית שלנו ומפתיע אותנו. שובר את הקטע. כן. שובר את החשיבה הקווית, הליניארית. ולכן, מי שאין לו חשיבה הגיונית, אין לו גם את הצחוק. כי זה לא נשבר לו אף פעם. אין מה לשבור.

אז זה לגבי הצחוק. אבל כששלמה המלך אומר, לפעמים צחוק זה יכול להיות דברים מאוד נמוכים. שכתוב למשל על ישמעאל ששרה רואה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. אומרים חז"ל מה זה מצחק? יש פירוש של עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, הדברים הכי גרועים. לכן היא רואה אותו מצחק, לא יירש בן האמה הזאת עם בני יצחק. כי לא סתם אמרתי שיצחק זה בעתיד, צוחק מי שצוחק אחרון. כי דווקא לעתיד לבוא, כשאתה רואה בעצם את כל העולם פתאום בגאולה עתידה, פתאום אתה רואה איך כל הדברים שהיו נראים הכי שליליים, פתאום מתהפכים לטובה. הרי יש עניין שיתהפך הכל לטובה. ולכן זה מה שמפתיע. זה בדיוק הנושא של הצחוק. של השבירה של ההסתכלות הרגילה. בדרך כלל בעולם הזה על מה אדם מסתכל? הוא רואה דברים טובים, הוא חושב טוב. הוא רואה דברים רעים, הוא חושב זה רע. באחרית הימים אנחנו נראה איך כל הדברים הכי רעים בעצם הכל מתהפך לטובה. ולכן יהיה צחוק גדול. אז ימלא צחוק פינו ולשוננו רינה, כך נאמר על עתיד לבוא.

אז זה לגבי הצחוק. אני חוזר לשמחה. אומר שלמה המלך לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה. מה זו עושה השמחה? מה זה? אני מנסה לשמוח, אז אני רוקד, אז אני אוכל, אז אני נהנה, אז אבל אם אין משמעות, אז זה ריקני. מה זו עושה? מה מה המשמעות של כל זה? זה רגעי, זה אפילו לא רק רגעי, אפילו בתוך אותו רגע, האדם מרגיש שהוא לא באמת שמח. ולכן כל הביטויים של השמחה שמופיעים בפרשת השבוע שלנו, שבע פעמים חוזרים על העניין של שמחה, זה הכל דברים של מצווה. שמחה בעלייה לרגל, שמחה בחגים, שמחה שאתה נותן את המעשרות ללוי או לעניים, כל הדברים האלה זה הדוגמאות. ולכן, קודם כל המצווה נותנת לזה משמעות, אבל זה אפילו לא רק המצווה. זה עצם הקשר לריבונו של עולם. נשים לב, אני רוצה עכשיו לקרוא את כל הפעמים שמופיעה שמחה בפרשה שלנו, ואנחנו נראה שבכל המקרים, שבע פעמים מופיעה שמחה בפרשה, ובכל הפעמים האלה זה מתקשר לריבונו של עולם. שלום עליכם, מה שמך? ליאור. ניר. אני אלעזר. דיברנו על זה שבפרשת ראה, פרשת השבוע, שבע פעמים חוזר העניין של השמחה. אז זה הולך ככה. בהתחלה פעם ראשונה נאמר לנו להביא את הקורבנות לבית המקדש. אז הוא נאמר כך: "לא תוכל לאכול בשעריך, וכולי, אלא כי אם אל המקום אשר יבחר השם אלוהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנותי תדרשו ובאתם שם." זאת אומרת, צריך להגיע לשכנו, למקום שבו הקדוש ברוך הוא שוכן, כלומר בית המקדש. "והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם, ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם, ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם." אתה מביא לשם את הזבחים, את הקורבנות, את המעשרות, את התרומות, ו "ואכלתם שם לפני השם אלוהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך השם אלוהיך." אז זו הפעם הראשונה, זו הפעם הראשונה שמופיעה בפרשה הנושא של השמחה. אומרים לך תביא את כל הקורבנות למקדש, אתה אוכל קורבנות, חלק נותנים לכהנים. חלק זה עולות שבכלל רק שורפים על המזבח, אבל יש גם קורבן שלמים. שקורבן שלמים גם אתה אוכל ממנו, גם הכהן וגם חלק למזבח. ויש פה הרבה, יש פה קורבן בכור, קורבן נדבה, קורבן מעשר. כל הקורבנות האלה זה סוגים שונים של קורבנות שלמים שגם אתה אוכל מזה. ולכן כתוב ואכלתם שם לפני השם אלוהיכם. ושמחתם בכל משלח ידכם. לאכול אפשר גם בבית. אבל אכילה של מצווה, אכילה של קדושה, זה לא סתם אכילה של מצווה, אלא ואכלתם שם לפני השם אלוהיכם. זה שזה אכילה של מצווה, זה נותן לזה משמעות. כשאני אוכל סתם כי אני רעב, בסדר הייתי רעב, אכלתי, עכשיו אני לא רעב. לפעמים אני לא אוכל כי אני רעב אלא כי מתחשק לי משהו טעים. אני לא רעב בכלל. אבל אני רואה איזה גלידה, או איזה שווארמה, כל אחד מה שמתחשק לו. אז אז בן אדם מתחשק לו משהו, אז הוא יכול לאכול כי מתחשק. אבל זו לא אכילה עם משמעות. לעומת זאת, כאשר אדם אוכל אכילה, והוא יודע שזה מצווה לאכול, אז קודם כל זה נותן לו משמעות. והתחושה של המשמעות נותנת כוח בחיים. זה רובד ראשון. העניין של המצווה, העניין של המשמעות. לעומת מה שאמר שלמה המלך לשמחה מה זו עושה? הנה, שמחה שעושה משהו, היא עושה מצווה.

מסופר על רב, אחד מהאמוראים בגמרא, שהשם האמיתי שלו, מי שיודע מה השם האמיתי שלו היה? כולם קראו לו רב. אבל השם האמיתי שלו היה רבי אבא. זה לא מוזכר, פעם אחת מוזכר בגמרא בחצי בדרך אגב, שהשם שלו היה אבא. אבל אבל כולם קראו לו רב. עליו מסופר שכל חייו, מאז שהוא היה בר מצווה ועמד על דעתו, הוא אכל רק סעודת מצווה. אם זה לא סעודת מצווה, הוא לא אוכל. מה זה סעודת מצווה למשל? ברית, סיום מסכת, חתונה. מצוין! שבת זה נכון. כל סעודה בשבת זה סעודת מצווה. בר מצווה, יש אומרים שזה סעודת מצווה רק אם זה באותו יום שבו הוא באמת נכנס למצוות, שהוא בן 13 ויום אחד, יום הולדת שלו. כי אם זה אחר כך, בסדר, אז זה לכבוד הבר מצווה, אבל זה לא אין מצווה עכשיו לעשות סעודה. לעומת זאת, ביום שהוא נהיה בר מצווה, עכשיו זה פעם ראשונה שהוא מקיים מצווה מן התורה. כשהוא היה קטן לפני גיל 13, זה מדרבנן, זה מדיני חינוך. עכשיו, בדרך כלל מה המצווה הראשונה שבן אדם מקיים שהוא בן 13? לפני התפילין, לפני העלייה לתורה? תפילה. איזו תפילה? שימו לב, באיזה רגע הוא נהיה בן 13? שמונה עשרה של ערבית. עוד לפני שחרית, בערב. היום מתחיל מהערב. שמע ישראל. אז זה שמע ישראל, עוד לפני תפילה, לפני שמע ישראל של ערבית. זה בעצם המצווה הראשונה שהוא מקיים. אז אם באותו יום עושים סעודה, אז זה נקרא סעודת מצווה. גם חנוכת בית בארץ ישראל זה גם סעודת מצווה. אז יש בכל מקרה יש מצווה לאכול בשביל לברך. אבל האכילה היא לא מצווה. הברכה היא המצווה. יש עוד סיבה שמביאים אוכל באבלות כדי שאנשים יוכלו אז הם לא יפטפטו. ואז לא יפריעו לדברי תורה שאומרים. לא, לא בבית האבל. הכוונה היא למשל בסעודה של השבעה. שאז מותר ואפילו מצווה להגיד דברי תורה.

על כל פנים, אז מה? אז רב היה אוכל רק סעודת מצווה כאילו? עכשיו, זה לא בעיה בשבילו. הוא רוצה לאכול, חצי שנייה הוא מסיים מסכת, הוא בא לאכול. מה המסכת הכי קצרה, אתם יודעים? ביצה. ביצה זה משהו כמו 30 דף, גם תענית 30 דף. יש אבל יותר קצר. הוריות זה 14 דף. ומסכת תמיד זה שמונה דפים. אה, נלמד אותו. בוא, כל יום אפשר. אבל זה קצת מטעה כי מסכת תמיד מופיעה יחד עם עוד כמה מסכתות ביחד. אז יש גם בדף, יש דפים שהם קצרים, יש דפים שהם עם תוספות. מסכת בבא בתרא שהיא אני חושב אם אני לא טועה, או היא או שבת, אני חושב שבבא בתרא יותר ארוכה. כן. 170 ומשהו דפים ושבת זה 156 אני חושב. אגב, כמה יש בקידושין? אתה מתקיל אותי, 81 אני חושב. אנחנו בדף ו' עכשיו? היא גם מסכת ארוכה. כן. אבל בבא בתרא שהיא מסכת עם הכי הרבה דפים זה דפים קצרים. כשאתה סופר את המילים, היא לא המסכת הכי ארוכה בש"ס. אנחנו רק 16. בסדר, נביא 20. חצי רועי. אנחנו כבר שנה אבל. טוב, אז חודשיים. אז מה מה העניין? למה הוא בעצם היה אוכל רק בסעודת מצווה? כדי לשמוח? כדי מה? סתם אני אוכל? מה אכילה? אני בהמה? אבל אם אתה אוכל את זה בשביל שיהיה לך כוח ללמוד תורה, זה לא מצווה. יש, לבטח שכן. יש הרבה רמות של אכילה. הרמה הכי נמוכה זה אדם אוכל למלא תאוותו. הוא לא רעב, הוא לא צריך לאכול. סתם אוכל, אתם יודעים מה? יש רמה יותר נמוכה, אדם אוכל עבירה. בסדר, ברור שאם הוא אוכל בשר וחלב, או אוכל טרף, זה ודאי, אנחנו לא מדברים על זה. אבל נגיד אפילו אוכל דברים שמותר. אבל הוא אוכל סתם. הוא לא רעב, זה לא עוזר לו, זה לא למשל בשיעור, בטח שכדאי לאכול. בדיוק. אם זה מעורר אותך, עוזר לך להחזיק מעמד, עוזר לך להיות ערני, אמן. ודאי שזה טוב. אבל אלא אם כן, זה מפריע לאחרים, מפריע וזה, בסדר, אז זה כבר שיקול. אבל בעיקרון, אם אדם סתם יושב בבית, לא יודע מה, רואה סרט. ובא לו יחד עם הסרט לאכול משהו. הוא לא רעב, הוא לא צריך, זה סתם לנשנש משהו. זה ברור. אבל את זה בכוונה הבאתי דוגמא של משהו שהוא ריקני. אבל זה אדם אוכל למלא תאוותו, זו הרמה הכי נמוכה. רמה יותר גבוהה, אדם אוכל כדי להתקיים. הוא לא חושב על זה שכדי לעבוד את השם. הוא פשוט רעב, צריך לאכול, אדם נורמלי. צריך לאכול מתישהו. אז הוא אוכל ארוחות. זה נכון. זה נכון. לפעמים זה טוב שכבר ימלא תאוותו באוכל כשר, בהיתר, ולא יעשה דברים שליליים. זה נכון. כי לפעמים כשאדם יש לו את היצר הרע, אז במקום ליפול עם יצר הרע למקום של עבירה, בוא תפתה את היצר הרע להנות ממשהו חומרי, חיובי, מותר, ואז זה עוזר להתמודד, זה נכון מאוד.

רמה יותר גבוהה זה כבר כשאדם אוכל כדי שיהיה לו כוח לדברים חיוביים. אפילו לא דווקא לעבוד את השם. אפילו אדם שהוא לא לא מאמין ולא דתי ולא, אבל הוא עובר, הוא אוכל כדי שיהיה לו כוח לעבוד ולפרנס את המשפחה. לפרנס את המשפחה זה דבר חיובי. הוא לא רואה את זה בכלל כמצווה, הוא לא מאמין בכלל לא באלוקים ולא בתורה, חס ושלום. אבל זה לא משנה, מבחינתו הוא יש לו מוסר. הוא אוהב את המשפחה שלו, הוא רוצה לקיים אותם. דבר חיובי מאוד שהוא יעבוד, יאכל בשביל לעבוד וכולי. בדיוק. עכשיו, ברגע שאדם הוא מודע גם והוא מאמין, ואז הוא אוכל כדי שיהיה לו כוח לעבוד את השם, לעשות מצוות, זה כבר ממש הכשר מצווה והוא מודע לזה. לפעמים זה הכשר מצווה שהוא לא מודע לזה שזה מצווה. אבל אבל בטח אם הוא מודע לזה והוא אוכל בשביל שיהיה לו כוח לעשות מצוות וללמוד תורה, מעלה יותר גבוהה. עכשיו, אדם אוכל נגיד ברוך מרוקאי, זה אין מצב להגיד לו לא. זה מצוות. זה אז בטח הוא אוכל, לא. עכשיו, זה לא בעיה. עכשיו, אדם חוזר מחוץ לארץ, חוזר מחוץ לארץ, הגיע הבית ואמא שלו גם כן. לגמרי, לגמרי. זה כבר אכילה שהיא מצווה בעצמה. מצווה בעצמה. כן. זה, זה לגמרי.

אז זו רמה עוד יותר גבוהה. שהאכילה היא בעצמה מצווה. ויש עוד רמות גבוהות. אז זו נקודה אחת. לאכול או לא רק לאכול, לשמוח שמחה של משמעות. לחפש את המשמעות של הדברים. לכן כל המקומות שמופיע בפרשה השמחה, זה בהקשר של משמעות. של מצווה. יש היה ניצול שואה בשם ויקטור פרנקל, יהודי, פסיכולוג יהודי, שכתב ספר שנקרא האדם מחפש משמעות. הוא עבר את השואה. והוא עוד לפני השואה, האמת, הוא כבר פיתח איזה תפיסה פסיכולוגית שמה שנותן לאדם כוח זה משמעות בחיים. בן אדם נמצא בדיכאון, בן אדם נמצא בכל מיני קשיים פסיכולוגיים, מה יכול לעזור לו? אם יהיה לו משמעות. אחר כך, סליחה, כשהוא עבר את השואה, אז הוא הסופר הזה, האדם מחפש משמעות, החלק הראשון שלו, חצי ראשון של הספר, סיפור על מה הוא עבר בשואה. חצי שני, מסקנות פסיכולוגיות. ספר חובה. ספר כן, ספר מפורסם. ספר גם מעניין. לא ספר כבד כזה פסיכולוגי. לא, לא. מספר על אנשים שקופצים כאילו לגדרות חשמל כאילו, שהיו רצים במטרה וקופצים עליהם. רוצים להתאבד, כן. מה הסיבה שהם עשו את זה, וסיבות שאנשים אחרים שפתאום מצאו את זה לעשות איזה משהו כאילו, שינוי כאילו גם בכל הגטאות וכל הבלאגן, וכאילו נשרו בחיים בגלל זה. זה שנתן להם תקווה בעצם? כן. לגמרי. עכשיו הוא, מה היה המשמעות שלו? הוא הרגיש שיש לו שליחות, את התפיסה פסיכולוגית שלו להביא לעולם. שוב, הוא לא בן אדם דתי. אבל זה לא משנה, הוא ראה ערך, יש לו איזה התובנה פסיכולוגית, איך לעזור לאנשים. אמר אני צריך להביא את זה לעולם. היה לו כתב יד שהוא גלגל אותו בדפים מקופלים כאלה והחביא אותו והלך עם זה כל השואה כדי שיבוא יום והוא יכתוב ספר. ויביא את הדרך הזאת לעזור לאנשים. וכמו שאורא אמר, לפעמים דווקא אנשים שלכאורה היית מצפה, בן אדם שעוזר למישהו אחר. בן אדם שעוזר למישהו אחר, לפעמים יכול להיות שהוא זה על חשבון עצמו. אז הוא יותר מתאמץ. אז הוא יותר לפעמים מוותר לאחרים. אז אולי יהיה לו פחות כוחות, אולי הוא פחות ישרוד. ולפעמים זה היה הפוך. אני אומר, לפעמים אנשים באמת הקריבו את חייהם בשביל אחרים. אבל לפעמים, דווקא בן אדם שעזר לאחרים, זה נתן לו כוח לשרוד. כי זה נתן לו את המשמעות. אז גם בשיא התופת, בשיא החושך, הוא מרגיש שיש לו משמעות, זה נותן לו כוח.

יש סיפור שסיפר הרב שלמה קרליבך, שמעתם על שלמה קרליבך? מפורסם. אז חוץ מהרבה שירים שהוא הלחין. יש לו גם ספרים שלו, תורות שהוא כתב. אז יש לו גם סיפורים שהוא היה מספר, סיפורי חסידים. הוא מספר שפעם אחת, סיפור אמיתי, שהוא פעם אחת הלך בתל אביב ופגש, אחר כך אהרון רזאל הלחין על זה גם שיר. מכיר את השיר? אני ממש ממליץ לשמוע את השיר הזה אחר כך. הוא פגש יהודי מבוגר, גיבן. ומנקה רחובות. והוא ראה אור מהפנים שלו. אז הוא ניגש אליו, ואמר לו שלום עליך יהודי. הוא אמר לו שלום עליכם. שואל אותו, מאיפה אתה? אומר לו, אני מפיסצנא. זה עיירה קטנה בפולין. באותו רגע הרב שלמה קרליבך נשתל במקום. פיסצנא? יש אדמור מפיסצנא. היה אדמור מאוד מאוד מפורסם. שביימי בזמן השואה, יחד עם הקהילה שלו, הוא גלה מפיסצנא, ריכזו את כל היהודים בוורשה. והוא היה שם בגטו ורשה. והוא כתב הרבה ספרים שנשארו, שיש לנו אותם. בין השאר, יש לו ספר אחד שנקרא אש קודש. זה דברי תורה שהוא אמר כל שבת וכל חג, שם, בוורשה בעצם בשואה. וה תוך כדי אשתו נרצחה, והבנים שלו נרצחו, ובסוף גם הוא נספה בשואה. הוא לא שרד את השואה, האדמור מפיסצנא. נכון, הרב קלונימוס, הוא מוזכר. קלונימוס. אז אה אז אה אז רב שלמה קרליבך שואל אותו את אותו יהודי גיבן מנקה רחובות, שואל אותו נו אתה חבר, תספר לי משהו מהרבי מפיסצנא. אז הוא אמר לו אתה חושב שאחרי המחנות נשאר משהו? הכל נמחק, אני לא זוכר כלום. אמר לו, לא יכול להיות. אני לא מוותר לך. אתה חייב להגיד לי משהו אחד מהאדמור מפיסצנא. אז הוא אמר לו, תשמע, יש משפט אחד שאני זוכר שהוא תמיד היה אומר לנו: הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טובה למישהו אחר. המשפט הזה הלך איתי לאורך כל המחנות. הוא מספר, במחנה, היה זמן גם שאמרתי די, אין משמעות, אני אני כבר מה כל הסבל הזה? אני כבר אתאבד וגמרנו. ואז נזכרתי במילים של האדמור מפיסצנא: הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טובה למישהו אחר. וכמה טובות אפשר לעשות שמה באושוויץ? בלי סוף. אז זה זה המשמעות של השמחה. שמחה בעלת משמעות. זה דבר ראשון.

הדבר השני, שהוא קשור מאוד לדבר הראשון, זה הנושא של הקשר לריבונו של עולם. אני אתן לכם דוגמא. אתם רואים את השעון הזה? קיבלתי אותו מתנה. עכשיו, שעון שעון די יקר. לא יודע כמה הוא עולה, אולי 2,000 שקל, משהו כזה. אני לא, לא בדקתי בדיוק כמה זה עולה, כי קיבלתי מתנה, לא. אבל כן ראיתי שאונים דומים לזה בסביבות 2,000 שקל. עכשיו, ברוך השם, אני יכול להרשות לעצמי לקנות שעון של 2,000 שקל. לא, אני לא איזה עשיר מופלג, אבל בסדר. מתי פעם פעם מפנק את עצמך באיזה משהו? צריך שעון, קונה לעצמך שעון יפה. אני יכול לקנות לעצמי שעון של 2,000 שקל. אבל מה יותר משמח? שאני הולך וקונה לעצמי או שמישהו קונה לי? מישהו קונה לך. למה זה יותר משמח? כי אתה הוא אמר לעצמי הוא חייב. בדיוק, הוא חשב עליי, חשב. עכשיו, אני אחדד את זה עוד יותר. במקרה זה לא אשתי קנתה לי את השעון. אבל נגיד אשתי הייתה קונה לי את השעון. זה בכל מקרה יורד לי מכרטיס אשראי שלי, אם אשתי קונה לי את השעון. ועדיין זה הרבה יותר משמח. נכון? אפילו עוד יותר משמח. כי אם אשתך חושבת עליך, ועשתה לך הפתעה, וקנתה לך משהו, אתה יותר שמח. נכון. אתה יכול שיהיה לך שעון יותר זול וזה עדיין יהיה יותר משמח. אתה צודק. הוא צודק. אז לא, האמת שאשתי קמצנית על עצמה. אם אני רוצה שאשתי תקנה בגדים, אני צריך להכריח אותה. יש גם נשים כאלה. אבל כמו שאמרתם נכון, כשאתה מקבל מתנה ממישהו, אז הקשר עם אותו בן אדם, זה שחשבו עליך, זה שיש לך קשר עם אותו בן אדם, אני היום, זה זה לא קיבלתי מאשתי את השעון. קיבלתי את זה מכמה חברים שהתאספו ביחד וכל אחד נתן חלק וקנו לי מתנה ביחד. כל פעם שאני מסתכל בשעון, שזה כל יום, אני נזכר בהם. אני נזכר בקשר שיש לי איתם. כמה זמן לא דיברת איתם? באמת שאני זה גם נכון. זה היה חברים מהקהילה, מהבית כנסת בחולון. היית בחולון? גרתי 20 שנה בחולון. איפה, באיזה? מה אתה אומר? אני רק לפני שנה עברתי לפה. מאיפה? גרתי. אני הייתי כאילו בישיבה התיכונית של עין יעקב. הייתי בישיבת הסדר שמה, וגם הייתי רב קהילה. הקהילה שלי הייתה, אתה יודע איפה אהבה ואחווה? כן. אז הבית כנסת האשכנזי שצמוד לזה? שמה. איפה אתה גר בחולון? אני גר כזה בבארי המאפילים, כאילו חילונים. אז אני גרתי, גרתי לא ליד הבית כנסת, גרתי בקפח. צמוד אליך. ממש, כן, צמוד אליי. יצחק אלימלך. וואלה, זה ממש רחובות מקבילים. כן, רחובות מקבילים. למדתי אני בבית ספר כאילו של עכשיו הוא חב"ד. הוא בית ספר כהן. הוא היה זה כרם שלמה. נכון. אז אני למדתי ברווח. רגע, בן כמה אתה? 25. אז הבן שלי למד שמה גם, אבל הוא מבוגר ממך קצת. בערך 30. אז יכול להיות שאתה מכיר אותו. הוא למד בחטיבה שם, ואז עבר לישיבת שמואל. יפה. מזרחיך? אלמוג מסיקה. תשאל אותו.

קיצור, אז אה למה אני אומר את זה? כי בכל המקומות שמוזכרת השמחה בפרשה, מוזכר גם הקשר לריבונו של עולם. ואכלתם שם לפני השם אלוהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם. כשאדם זוכר שכל מה שיש לו הוא קיבל מאת השם יתברך, אז זה הרבה יותר משמח. וואו, ברוך השם אני בריא. ברוך השם יש לי משפחה, ברוך השם יש לי פרנסה, ברוך השם יש לי בגדים, יש לי מה ללבוש, יש לי מה לאכול. וואו. ואם אני זוכר, זה לא רק שיש לי, אם אני זוכר שזה הקדוש ברוך הוא נתן לי את זה, אז אני זה משמח הרבה יותר. זה כמו ההבדל בין שקניתי לעצמי שעון, לבין שמישהו נתן לי שעון. אז הקשר עם אותו בן אדם, זה שכאן לא עם בן אדם, זה כאן הקשר עם הקדוש ברוך הוא. ושמחתם לפני השם אלוהיכם. אז זה פעם אחת. פעם אחרת כתוב ושמחתם לפני השם אלוהיכם. פעם שלישית ושמחתה לפני השם אלוהיך. ואכלת שם לפני השם אלוהיך ושמחת אתה ובתיך. ושמחת לפני השם אלוהיך. ושמחת בחגיך שבעת ימים ותחוג להשם אלוהיך במקום אשר יבחר השם, כי יברכך השם אלוהיך והיית אח שמח. שימו לב שכל הפעמים שכתוב שמחה, כל הזמן כתוב לפני השם אלוהיך, כי יברכך השם אלוהיך. הכל זה לזכור שהברכה באה מאת השם. ברגע שאתה מודע לזה שהכל בא מאת השם, זה הרבה יותר משמח. וזו המשמעות של הברכה שמברכים לפני שאוכלים, ברכת הנהנים. אדם אוכל, אז לא למלמל ברוך אתה השם, בורא פרי העץ. לחשוב על זה שנייה. לחשוב לא בשביל שהקדוש ברוך הוא צריך שתחשוב. זה בשבילך הברכה. וואו, ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ. איזה זכות, איזה דברים מופלאים הקדוש ברוך הוא ברא לנו בעולם הזה. כמה פירות, כמה מעדנים, כמה תפנוקים, כמה שבח. זכות לברך. הברכה הופכת אותך להרבה יותר מודע גם לטוב שיש לך. וואי, כמה טוב יש לי. וגם זה מביא אותך למודעות שהכל בא מאת השם. הקדוש ברוך הוא נתן את זה לך. אז זה גם הטוב שיש לך לראות את הטוב, וגם עוד לזכור שזה בא מאת השם. אז זה משמח פי שתיים כי זה יש לך את הקשר עם ריבונו של עולם.

הדבר השלישי והאחרון שמוזכר בכל הפעמים שמוזכרת השמחה בפרשה, זה שהשמחה אף פעם היא לא שמחה פרטית. תמיד השמחה באה עם המשפחה, ולא רק עם המשפחה, אלא גם עם השכבות החלשות, העבד והאמה, העני והגר, היתום והאלמנה. כך מופיע למשל, מופיע בהתחלה, פעם ראשונה מופיע בפרשה, ושמחתם בכל לשיני חיתכם אתם ובתיכם. אתם ובתיכם הכוונה היא משפחתכם. קודם כל רובד ראשון, אדם שמח עם משפחתו. אדם לא שמח לבד. אמרנו קודם מי שאוכל לבד מת לבד. מי ששמח לבד הוא לא באמת שמח. זו לא באמת שמחה. אז זה דבר ראשון. בפעם השנייה כבר נאמר ושמחתם לפני השם אלוהיכם, אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמתיכם והלוי אשר בשעריכם, כי אין לו חלק ונחלה איתכם. הלויים, יש לויים בקהל? יש פה מישהו לוי? כהן? לא. הלויים בדרך כלל היו יחסית עניים. למה? כי רוב הפרנסה בימי קדם הייתה מהקרקע. והלוי אין לו חלק ונחלה איתכם. הוא לא מקבל חלק בארץ ישראל. ממה הוא אמור להתפרנס? מהמעשרות. בסוף הוא זקוק לך. אתה זקוק לו בשביל כי בגלל שהלויים היה ערי ללויים. הם כן קיבלו שטח של ערים לגור. אבל אבל לא חקלאי. היה, לא חקלאי. היה גינות. היה מקום לגן ירק, מגרש סביב העיר של לגדל ירקות לתזונה יומיומית. אבל לא סדרי לא היה להם. אבל זה לא הפרנסה, כן, זה לא משהו שאתה עכשיו יכול להאכיל את המשפחה וגם. כן. אמרתי את זה לאיזה חקלאי, נתתי פעם שיעור במושב חקלאי. אז ישבו חקלאים סביב השולחן. ואמרתי להם ככה, שהלויים קיבלו רק ככה משהו זה, לא בשביל להתפרנס. אמרו לי, בזה גם ככה חקלאות זה לא פרנסה. בסדר. חקלאים, חלק מהמקצוע יש להם זה להתלונן. זה חלק מהמקצוע של כל יהודי נראה לי. זה עוד מהמדבר. יש בזה משהו. לוחלים אשר מלינים עליי. רק שאומר שמה אתה לא שמח לבד, שמח עם אומר עם השם כל הזמן, לא? כן. אתה שמח עם השם, אבל גם לא רק אתה והשם. אלא שמחה זה עם עוד אנשים. יש משהו באדם נברא בתור יצור חברתי, בתור יצור שאתה מקבל בשורה טובה, אתה כאילו חייב להתקשר למישהו לעדכן, או מישהו כאילו. בדיוק. נכון. הרי זה הולך למי שיש לו אנשי קשר. מישהו פוגש ברחוב, קיבלתי קידום, קיבלתי צ'ופצ'יק כזה. כן. אז זה אז זה לכן מזכירים פה גם את ה גם את המשפחה וגם את השכבות החלשות. דווקא נתינה נתינה משמחת. כשאתה נותן לעבדך ולאמתך וללוי שאין לו חלק ונחלה. גם הפעם השלישית כתוב: אתה ובניך ובנותיך, ועבדך ואמתך, והלוי אשר בישערך ושמחת לפני השם אלוהיך. ובפעם הרביעית גם כן כתוב: ושמחתה אתה וביתך והלוי אשר בשעריך. בפעם החמישית, כתוב ושמחת לפני השם אלוהיך אתה ובנך ובנך ובנך ובנך ובנך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה. גם כן. השכבות החלשות, כי ברגע שהאדם יש משפט שאומר הרמב"ם, זה זה מוזכר גם בפעם השישית והשביעית. ושמחתה בחגיך אתה ובנך ובנך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך וכולי, והיית אח שמח. אז השמחה מופיעה כל הזמן לא לבד, עם משפחה, עם הלוי, או גם עם הגר היתום והאלמנה והעבד והאמה.

העיקרון הזה אומר אותו הרמב"ם, ובזה מסיים להיום. הרמב"ם בהלכות יום טוב. הלכות החגים. אז שם בפרק ו' הלכה י"ח יש את המצווה שמופיעה בפרשה שלנו, ושמחתה בחגיך והיית אח שמח. מצווה לשמוח בחגים. אומר הרמב"ם: וכשהוא אוכל אוכל ושותה, הרי איך אדם מקיים את מצוות האכילה, את השמחה בחג? אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. צריך לשמוח על ידי אכילה ושתיה. אומר הרמב"ם: כשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה, עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו. זה שמחה של הכרס, של הבטן. הבטן שלך שמחה, אבל זה לא באמת שמחה. שלושה עקרונות ראינו בעניין של השמחה. נקודה ראשונה שמחה של משמעות, שמחה של מצווה. שאתה לא סתם נהנה, אלא יש בזה תוכן, יש בזה משמעות. הרובד השני, שאתה זוכר שזה בא מאת השם. אם אתה זוכר שזה בא מאת השם, השמחה היא כפולה, כי אתה מבין שזה הקדוש ברוך הוא נתן לך. הקדוש ברוך הוא אכפת לו ממך, הוא אוהב אותך. יש לך קשר איתו. וזה שמחה כפולה. והדבר השלישי, נתינה לאחר. אתה לא שמח לבד, אתה שמח עם אנשים, עם חברים, עם משפחה. ובמיוחד עם מי שאין לו. ולתת למי שאין לו, זה בעצם מכפיל פי כמה את המשמעות של השמחה, וממילא מגדיל את השמחה. ובעזרת השם שנזכה לשמוח עוד ועוד. אמן. הקדוש ברוך הוא ישמח אתכם. אמן. שפע בשורות טובות ושמחות.

שיעור 2
---------
ערב טוב, רשות מוריי ורבותיי.

ספר דברים כולו מופיע המושג של שמחה 12 פעם. בכל החומש, 12 פעם. לא תמיד המילה שמחה, לפעמים שמח, ושמחתם, ושמחת, 12 פעם. מתוך 12 הפעמים האלה, שבע פעמים בתוך הפרשה שלנו, פרשת ראה.

עכשיו, כמובן, גם המספרים האלה זה לא מקרה. 12 זה מבטא את השלמות של כל צדדי העולם, כמו 12 השבטים, כמו 12, זה נקרא 12 גבולי אלכסונים. יש לנו במרחב, יש מעלה, מטה, צפון, דרום, מזרח, מערב, זה שש. אבל בעצם, אם ניקח את המרחב שסביבנו, וניקח את הגבולות שלו, את הגבולות, למשל, התקרה. התקרה יש לה בעצם ארבעה צדדים לתקרה, נכון? גם הרצפה, ארבעה פאות. ויש עוד ארבעה פינות שהם גם פאות, מלמעלה למטה. נכון? אז זה 12 בעצם חלקים שמרכיבים את הקוביה של המרחב שסביבנו.

אז זה הרבה דברים שקשורים למספר 12. המספר שבע, ודאי אנחנו מכירים, כל השביעין חביבין, שבת, שמיטה, שבע שמיטין, יובלות, ספירת העומר, המון המון ביטויים והמון פעמים אפשר לראות בתנ"ך כולו, כשהתורה רוצה להדגיש מאוד משהו מסוים, היא חוזרת שבע פעמים על ביטוי בצורה מאוד צפופה. אז פה בפרשה שלנו, פרשת ראה, שבע פעמים עניין השמחה. "ושמחתם בכל משלח ידכם, ושמחתם לפני השם אלוקיכם. ושמחת לפני השם אלוקיך בכל משלח ידך, ושמחת אתה וביתך, ושמחת לפני השם אלוקיך, ושמחת בחגך, והיית אח שמח". שבע פעמים מוזכר העניין הזה של השמחה.

שבע מצוות. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. אמן.

תחלית תעשו, ואז תחיה. תודה רבה. קשקשתי יותר מדי, נכון?

הרמב"ם. הרמב"ם לא מתייחס בכלל, אנחנו נגיע תכף לדברי הרמב"ם על עניין השמחה. אבל הרמב"ם הוא פוסק הלכה. הוא לא מתייחס למילה שמופיעה יותר פעמים. זה מתאים לפרשנים להגיד. הרמב"ם פחות פרשן, יותר פוסק, גם פילוסוף, אבל גם פוסק. אז תכף אנחנו נדבר על ההשלכה ההלכתית של זה. יש לזה השלכה הלכתית מדהימה שהרמב"ם אומר.

אבל קודם כל, אם אנחנו רואים שבפרשה אחת, פרשת ראה, אז התורה דוחפת כל כך הרבה עניינים של שמחה, אז בוודאי יש מקום לעיין בפרשה וללמוד מהפרשה שלנו מהי שמחה אמיתית? איך מגיעים לשמחה אמיתית? כיצד שמחים? מה הדרך הנכונה לשמוח?

אז אני רוצה להעיר פה שלושה דברים שאנחנו נלמד מפרשת השבוע על עניין השמחה. דבר ראשון, כל הפי, מישהו כבר אמר, נדמה לי אתה אמרת אברהם, ששבע פעמים יש כתוב פה שמחה, זה על שבע מצוות, זה שמחה של מצווה. לא שמחה של אוכל, ודאי שכתוב ושמחת בחגך זה גם אוכל. אין שמחה אלא בבשר, אין שמחה אלא ביין. אבל אתה לא שמח בבשר. הבשר הוא הדרך לשמוח בחג, ושמחת בחגך. זה שבע מצוות ששמחים במצווה, שמחה של מצווה.

אז זה, כן, שמחה של עלייה לרגל, שמחה בחגים, שמחה בנתינת המעשרות. "ושמחת אתה וביתך", כל הדברים האלה "ושמחת לפני השם אלוקיך בכל משלח ידך", זה כשאתה נותן מעשרות ללוי. כשאתה נותן מעשר עני לעני. אז זה נקרא ושמחת. אז השמחה האמיתית היא שמחה של מצווה. כך חז"ל דורשים את הפסוק בקהלת שאומר שלמה המלך, "אמרתי אני ולבי לך אנשה ושמחה וראה וטוב. והנה גם הוא הבל. לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה." שמחה שאיננה שמחה של מצווה, זה דבר מהולל, זה דבר ריקני, כמו הוללות, לשון הוללות.

"ולשמחה מה זו עושה?" מה מה השמחה פה? הרבה פעמים בדור שלנו אנשים רודפים אחרי ריגושים. כבר סף הגירוי עולה ועולה. דברים שפעם היו משמחים, מבחינת הרמה הפשוטה של הנאה, כבר היום אפילו לא גורמים הנאה. זה בקטנה, זה לא נחשב. הוא מחפש איזה משהו יותר וואו. אז או שהוא בורח לסמים, סמי הזיה, כל מיני דברים שמוציאים אותו בכלל מן העולם. או שהוא רק מחפש את היותר, זה ובסוף זה לא זה מוציא את האדם מן העולם. לגמרי, מוציא אותו מהחיים.

וזה גם לא שמחה אמיתית. הוא רודף אחרי עצמו, ובסוף הוא רודף אחרי ההבל. הוא לא מגיע מעולם לשמחה שהוא מרגיש בה שמחה וטוב לבב, סיפוק. לעומת זאת, שמחה של מצווה, כאשר אדם שמח במצווה הוא מתחבר לאין סוף. זו שמחה שהאדם יודע, אני עכשיו שמח במצווה הזאת, זה משהו הרבה יותר גדול ממני. זה משהו נצחי. זה משהו אלוקי. אני דבק ומתחבר למשהו שהוא אין לי אפילו יכולת להעריך את גודלו ועוצמתו. אז זה דבר שנותן לאדם שמחה אמיתית. כל שמחה חומרית היא שמחה ריקנית שבסופו של דבר משאירה את האדם עם הנאה גשמית אבל עם הרגשה של חמיצות, של החמצה, של חלל ושל ריקנות בלב. ואנחנו רואים סביבנו הרבה מאוד אנשים שמרוב מרדף אחרי הנאות החיים נשארים בסוף עם תחושה של ריקנות, של חוסר.

אז זה קודם כל נקודה ראשונה, שמחה של מצווה. זו השמחה האמיתית. דבר שני, זה כמובן, הדבר השני הוא קשור מאוד לדבר הראשון. זה לא רק שזה שמחה במצווה. אלא השמחה של המצווה, מה נותן לה את העומק ואת הגדלות? הקשר עם ריבונו של עולם.

לדוגמה, פעם אמר לי איזה רב, תלמיד חכם גדול. הייתי באיזה שיחה שהוא נתן. והוא אמר אני לא מבין מה אנשים זה, ההנאה הכי גדולה זה ללמוד תורה. "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". אני משתעשע בתורה, אני הכי נהנה מזה. עכשיו זה השיחה הוא נתן, תלמיד חכם עצום שבאמת דבק בתורה, כבר נפטר בינתיים. אבל אה, היה תלמיד חכם עצום, היה דבק בתורה. אבל הוא נתן את השיחה לבני נוער. והנערים הסתכלו עליו ככה, ולא הבינו מה הוא רוצה. מזה אתה נהנה? שיהיה לך לבריאות, אבל למה זה קשור אלינו? אני לא נהנה מזה. כל אחד, הוא היה נהנה ממש מלהתפלפל ברשב"א וריטב"א ורמב"ם ותוספות, לא כל אחד זה בדיוק מה שהוא נהנה ממנו.

אז אה, בסדר, אז אם אתה נהנה, שיהיה לך לבריאות, אבל למה זה קשור אלינו? באה אלינו התורה, זה לא סתם שמחה במצווה. כל מצווה, גם לימוד תורה. כמובן, לימוד תורה אולי יותר מהכל. לימוד תורה זה דברי אלוקים חיים, ולכן כשאדם לומד תורה הוא בעצם נפגש עם ריבונו של עולם. לימוד תורה, כל לימוד תורה הוא בעצם מפגש. רבותיי, חז"ל לא סתם אומרים שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה ביניהם. ואפילו שלושה, אפילו לבד. "בכל מקום אשר אזכיר שמי אבוא אליך וברכתיך". כאשר אדם לומד תורה, הקדוש ברוך הוא בא אליו, "אבוא אליך וברכתיך".

ואחד כמה וכמה שיש עשרה. אחד אין, אינם דומים מועטים העוסקים בתורה להם מרובים העוסקים בתורה. כאשר אדם לומד תורה, לא עכשיו לא רק לימוד תורה, גם מצווה. אדם נותן צדקה לעני, אדם מפריש מעשר, אדם עולה לרגל, אדם חוגג את החג. הקדוש ברוך הוא שוכן "ושכנתי בתוכם". "כי אני השם שוכן בתוך בני ישראל". והדבר הזה, זה בעצם השמחה הגדולה ביותר שיכולה להיות.

משל שאני מביא, הבאתי כבר כמה פעמים פה בבית הכנסת. נניח שאני רוצה לקנות לעצמי מכנסיים חדשות. בסדר. אני הולך לחנות, קונה לעצמי מכנסיים חדשות. זה משמח? משמח. אבל זו שאלה מעניינת. אבל בוא ניקח דוגמה, נניח שאני רציתי לקנות לעצמי מכנסיים חדשות. אבל אשתי הקדימה אותי. הלכה לחנות, קנתה לי מכנסיים חדשים בדיוק כמו שאני רוצה. אז השמחה היא אותו דבר או זו שמחה יותר גדולה? כפולה ומכופלת. עכשיו, למה היא מכופלת? הרי כשאשתי קונה לי מכנסיים, זה גם יורד מהחשבון, זה חשבון משותף. לא הרווחתי שקל, זה לא שמישהו מבחוץ נתן לי מתנה, אז הרווחתי גם עוד כסף. לא. זה אני קניתי, היא קנתה, זה יורד מאותו חשבון. מה ההבדל? למה אני יותר שמח? כי השמחה הגדולה היא לא במכנסיים. השמחה הגדולה היא בקשר. בן אדם נותן לך מתנה, אז עיקר העניין זה החיבור בין האנשים. זה מה שמשמח, לא השווי של זה.

לכן, כאשר אדם זוכר שהשמחה היא שמחה מת השם, שאתה שמח לפני ריבונו של עולם, זוהי שמחה כפולה. כשאתה לא סתם חוגג את החג, איזה כיף להיות עם המשפחה, איזה כיף אוכל טוב, איזה כיף שיש נחת, איזה כיף שלא עובדים היום. זה כיף. אבל זה לא עיקר העניין. עיקר העניין זה שמחה של מצווה, מצווה זה מלשון צבתא. כתוב, "סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". אומרים חז"ל "כל האדם לא נברא אלא לצוות לזה". ויש גורסים לצוות לזה. כלומר, במצוות, "ואת מצוותיו שמור", המצווה זה גם מלשון צבתא. אדם מקיים מצווה, הוא מצטוות להיות בצבת של הקדוש ברוך הוא, עכשיו בצבתא עם הקדוש ברוך הוא, לפעול עם אל. "יבוא מי שפעל עם אל ויטול שכרו".

וזה מאוד מודגש בפרשה שלנו. עלייה לרגל כתוב, "כי אם אל המקום אשר יבחר השם אלוקיכם מכל שבטיכם, ואכלתם שם לפני השם אלוקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם" וכולי, "אשר ברכך השם אלוקיך". כלומר, אתה איפה אתה שמח? "ואכלת שם לפני השם אלוקיכם ושמחתם". אז בעצם וזה דבר שמודגש כל הזמן. "ושמחתם לפני השם אלוקיכם", "ושמחת לפני השם אלוקיך", "לפני השם אלוקיכם ושמחת אתה וביתך", "ושמחת לפני השם אלוקיך". כל הזמן כתוב בדיוק את העניין הזה, השמחה היא לפני השם אלוקיך. כי כאשר קודם כל בדרך כלל, הכוונה היא בבית המקדש. אבל לא תמיד זה בבית המקדש. לפעמים אתה נותן ללוי והוא אוכל את זה בבית שלו, אתה אוכל בבית שלך, אבל זה לא משנה. זה נקרא לפני השם אלוקיך.

אז זה קודם כל העיקרון השני שהוא קשור לעיקרון הראשון. העיקרון הראשון הוא ששמחה אמיתית היא שמחה של מצווה. העיקרון השני זה לא סתם מצווה, אלא מצווה שמחובבת לפני השם. שאתה מרגיש את המפגש עם ריבונו של עולם. והדבר השלישי זה שבכל הפעמים שמופיע, השבע פעמים שמופיע שמחה בפרשה, אתה לא שמח לבד. נכון אומרים, מי שאוכל לבד מת לבד. לא יודע, כל אחד מת לבד. סתם ביטוי, אבל האמת לא צריך להגיד מי שאוכל לבד מת לבד, צריך להגיד מי ששמח לבד הוא לא באמת שמח. זאת לא שמחה.

אז הוא הולך, קונה אוכל, יושב אוכל לבד. זה לא משמח. השמחה האמיתית, כמו שאמרנו המפגש עם ריבונו של עולם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה המפגש עם בני אדם. המפגש עם אנשים שאתה אוהב, המפגש עם אשתך והילדים, אתה וביתך. המפגש עם נתינה לאנשים שזקוקים, שאין להם. התחושה שאני גם נותן לאחרים ומשמח אחרים, זאת השמחה הגדולה ביותר. וזה חוזר על עצמו שוב שבע פעמים בפרשה. פעם הראשונה כתוב, "ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתכם". כלומר אתה עם המשפחה, אתה לא שמח לבד. המעגל הראשון זה לשמוח עם המשפחה.

פעם השנייה כתוב, "ושמחתם לפני השם אלוקיכם אתם ובניכם ובנותיכם", זה עדיין המשפחה. "ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם". שימו לב, הבנים והבנות זה המשפחה. עבדים ושפחות הם גם חלק מבני הבית, אבל הם אלה שחלשים, אלה שאין להם. יש להם רק מה שאתה תתן להם. והלוי, "כי אין לו חלק ונחלה עמך". הלוי לא קיבל חלק ונחלה, הלוי זקוק לך. הלוי יש לו מה שאתה נותן לו מעשרות. היום זה לא בדיוק ככה, כן, יש פה לווים בקהל, רבי זאב למשל, לא הוא מתפרנס ממה שמתפרנס. נכון, גם אין בית מקדש. אבל בזמן התורה, אז היה כך שהלוי כולם היו מתפרנסים מהקרקע, אבל ללוי לא היה לו קרקע. אז הוא היה מתפרנס מהמעשרות של כולם.

אז לכן, דווקא כאשר כל אדם מישראל נותן ללוי חלק, בעצם הלוי שהוא עוסק בבית המקדש, הוא עוסק בתורה. הלוי הופך להיות חלק מהמשפחה של כל אחד ואחד מישראל. זה דבר מדהים. תראו איזה דבר זה, שיש לכל משפחה חלק מבני המשפחה זה גם הלויים שסמוכים על שולחנם.

בפעם השלישית כתוב, עוד פעם, "אתה ובניך ובנותיך, עבדיך ואמתך, והלוי אשר בשעריך ושמחת לפני השם אלוקיך". פעם הרביעית, עוד פעם, "ושמחת אתה וביתך והלוי אשר בשעריך". בפעם החמישית כבר מוזכר לא רק הלוי, אלא גם "ושמחת לפני השם אלוקיך, אתה ובניך ובנותיך, עבדיך ואמתך, והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה". שוב, אנשים שהם אפילו לא חלק מהמשפחה, אבל הם חלשים, הם נזקקים, אז תכניס אותם פנימה. וזה חוזר שוב בפעם השישית והשביעית "ושמחת בחגך, אתה ובניך ובנותיך, עבדיך ואמתך, והלוי, והגר, והיתום, והאלמנה אשר בשעריך" וכולי, "והיית אח שמח".

והדבר הזה, אברהם בן גל שאל קודם, מה הרמב"ם אומר על זה. כאן הרמב"ם לומד יסוד מאוד גדול, ובזה נסיים. אומר הרמב"ם, הרי זה כתוב על "ושמחת בחגך" בהלכות יום טוב, פרק ו הלכה י"ח. על העניין הזה של "ושמחת בחגך, אתה ובניך ובנותיך, עבדיך ואמתך, והלוי, והגר, והיתום, והאלמנה". אומר הרמב"ם, כשהוא אוכל ושותה בחג, חייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה, עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה, הוא ובנו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ומרי נפש, אין זו שמחת מצווה, אלא שמחת כרסו. אז הוא אוכל ושותה, הכרס נהנית, הוא בורה לעצמו כרס. אבל זו לא שמחה, זו לא שמחה של מצווה אלא שמחת כרסו. השמחה האמיתית באה מתוך נתינה.

אז אמרנו פה שלושה דברים. דבר ראשון, שמחה אמיתית היא שמחה של מצווה. דבר שני, לא רק שאדם עושה מצווה ושמח בה, אלא שהוא מרגיש שבמצווה הוא פוגש את ריבונו של עולם, השכינה שורה בו. והדבר השלישי הוא הנתינה, שאדם לא שמח לבד, אלא משמח אחרים, גם את בני המשפחה, גם את האנשים שהם מצטרפים למשפחה, וגם את העניים, הנזקקים, מרי נפש. וזה דבר שהוא משמעותי מאוד.

לא תמיד זה דבר קל. זה אף פעם לא קל לתת. יש כאלה שכל שקל שיוצא מהכיס זה עולה להם בבריאות. אבל מעבר לנתינה, לתת 100 שקל לעני זה דבר אחד. יותר קשה להזמין את העני אליך הביתה, שיבוא לסעודת חג. וואו. שכן ישב איתך, לא תמיד העניים האומללים, הרמב"ם קורא להם מרי נפש, לא תמיד זה הכי כיף לשבת איתם. לא תמיד הם אנשים שיודעים איך להתנהג בחברה.

עכשיו, אז אני לא אומר לא צריך כל סעודה להכניס אליך הביתה את כל האנשים מהרחוב. אז המינימום, המינימום זה לתת מאות. אבל בהחלט, מי שמסוגל גם לארח, גם להכניס אליך הביתה. עכשיו לפעמים בבית זה קשה. אז אני רוצה לספר, אתם יודעים, אני עוזב את חולון. יום שבת זה השבת האחרונה שאני כאן, ועובר דירה לצפון. אבל יש כאן בחולון, בשכונת נווה שושנים, במתנ"ס של נווה שושנים, מידי שבת יש שם סעודת ליל שבת לכל מי שרוצה. חלק מהאנשים שבאים לשם, אנשים נזקקים שאין להם כסף. חלק מהאנשים זה אנשים שאין להם עם מי להיות, הם בודדים. יש להם מלא כסף, אבל זה לא עוזר להם שיש להם כסף, אין להם מי לשבת לסעודת שבת. וזה פתוח, כל מי שרוצה.

עכשיו, קודם כל זה משהו שעולה הרבה כסף. יש שם כל שבת משהו כמו 50-60 איש. המון אנשים, עשרות אנשים שבאים מכל רחבי העיר. 50-60 איש, קודם כל כמובן, זה עולה מלא כסף. אנשים תורמים לזה, זה דבר שאפשר לתרום לו. עכשיו, זה הדבר השני. כל שבת יש שם שתי משפחות לא משפחות נזקקות, משפחות שבאות להוביל את הסעודה. באים לעשות להם קידוש, להגיד להם דבר תורה, לשיר, לארגן, לעשות להם אווירה נעימה. זה המשפחות שהם מכניסי אורחים. עכשיו לא כל אחד מצליח להכניס אליו הביתה. זה לא תמיד נעים, אולי לא נעים לי, לא נעים לאשתי. אבל זה משהו שאפשר יותר בקלות להיות שותף בו. להגיע, זה לא צריך כל שבת. פעם בשלושה חודשים. הנה, פעם בשלושה חודשים, אני אפילו לא מכניס, מה אני לא מכניס אלי הביתה, אני הולך לשם. פעם בחודשיים, פעם בחודש, לא משנה. אני? כן.

אבל זה לא רק אני, יש מלא משפחות שעושות את זה. אני אומר לכם, אתם יכולים להיות שותפים. יש תורנות שיש, כל מי שמוכן. אחד אומר אני מוכן פעם בחודש. אחד אומר אני מוכן רק פעם בשנה. אחד אומר פעם בארבעה חודשים. לא משנה. אז יש תרומות, הכל תרומות. מי שאחראית על זה זו נעמה וייצמן, גיסתי, אשתו של הרב ישעיהו, מי שמכיר. והיא מארגנת את זה, והם עוד כמה אנשים. וזה, זה דבר מדהים. זה חסד. עכשיו באמת באמת אתה נמצא שם, אתה מרגיש מה זו שמחה אמיתית. אנשים שלולי היו שם, אז אין להם עם מי להיות. והמציאות הזאת שאתה נמצא במצב כזה, אתה שואל אם אני בא עם אשתי והילדים? הכי חשוב לי לבוא עם אשתי והילדים, כי אז לא בשביל, לא בשבילי. שהילדים יראו מה זה. שהילדים יראו איך משמחים. שהילדים יראו איך באמת ערבות וסולידריות ואכפתיות. וזה משהו שכל אחד יכול לעשות. כי אפשר לבוא גם חמש משפחות ביחד. לבוא, יש מקום.

אז זה, זה מה שאנחנו לומדים בפרשה שלנו על מה היא שמחה אמיתית, שנזכה בעזרת השם לשפע שמחה, שמח הקדוש ברוך הוא אתכם ואת כל עם ישראל וכל מלידי מיתר. רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הבה להם תורה ומצוות שנאמר, ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

שיעור 3
---------
ערב טוב.

פרשת ראה, אותה אנחנו נקרא השבת, יש בה נקודה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, וזה המוטיב של השמחה. באופן כללי, בכל ספר דברים, 12 פעמים מופיע בספר דברים המושג של שמחה. ושמחת, ושמחתם. כל הדבר חוזר 12 פעמים, מתוכם שבע פעמים בפרשה שלנו. תחשבו על הסטטיסטיקה, מתוך ספר חומש שלם, שמופיעים בו 12 פעמים, שבע פעמים שמחה מופיעה בפרשה שלנו.

אז זה באמת מקור ללמוד על מה זה היסוד של שמחה, מה היא בעצם שמחה על פי התורה. אם אנחנו ניקח את הפרשה שלנו, ונראה את כל המופעים של מושג השמחה, שבעה עניינים שבהם מופיע העניין השמחה, אנחנו נוכל להבין מה היא בעצם השמחה האמיתית על פי התורה.

ואני רוצה להדגיש כאן כמה נקודות. נקודה ראשונה: בכל הדוגמאות שהתורה מביאה שמחה, מדובר אך ורק על שמחה של מצווה, לא על שמחה חומרית. אנחנו עכשיו נמצאים בתקופה של קיץ, כולם נוסעים לנופשים, כולם יוצאים לכל מיני בילויים, שזה יפה מאוד, גם אני עושה את זה, זה בסדר גמור, זה נחמד, זה נעים. התורה מדגישה לנו, אם אתה רוצה לשמוח באמת, זה צריך להיות קשור אל הקודש, שמחה של מצווה. למשל, מופיע לנו למשל שמחה של עלייה לרגל, שמחה של החגים, ושמחת בחגך מופיע בפרשה שלנו. שמחה כאשר אתה נותן מעשרות ללוי, לעניים, יש פה שמחה שהיא תמיד שמחה של מצווה. זו נקודה ראשונה.

ידוע דברי שלמה המלך בספר קהלת: "אמרתי אני בליבי, לך נא אנצחך בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל." לשחוק אמרתי "מהולל", ולשמחה "מה זו עושה"? אדם עלול להרגיש אם השמחה היא שמחה חיצונית, רק חומרית, רק הנאות החיים, די מהר אדם עלול להרגיש שזה משהו ריקני. "לשמחה מה זו עושה?" על מה אני שמח? מה, בגלל שאני נהנה מעוד איזה הנאה גופנית, זו השמחה? משהו חסר. ולכן התורה אומרת לנו, שמחה, אין שמחה כשמחה של מצווה.

הפעם הראשונה שמופיעה שמחה בפרשה זה נאמר כאשר מביאים את הקורבנות אל בית המקדש. "כי אל המקום אשר יבחר השם אלוקיכם מכל שבטיכם, לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאתה שם". ואז כתוב שאתה מביא שם את העולות ואת הזבחים ואת הבכורות ואת המעשרות ואת התרומות, "ואכלתם שם לפני השם אלוקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם, אתם ובתיכם אשר ברכך השם אלוקיך". אז השמחה היא לא סתם שמחה בלאכול, אתה אוכל לפני השם. השמחה היא לפני השם, היא הופכת לשמחה הרבה יותר גדולה. מדוע שמחה שהיא לפני השם היא שמחה יותר גדולה?

כי כאשר אדם שמח בדבר מסוים שיש לו, נניח אדם בא הביתה מכין לעצמו ארוחת ערב מושקעת, יושב ואוכל ושמח. נחמד. אבל יש משהו שיותר ישמח אותו, שהוא יבוא הביתה והבן שלו הכין לו את אותה ארוחה בדיוק. אותו טעם, אותו תיבול, הכל אותה מנה. הבן שלו אבל הכין לו את הסעודה הזאת. יותר משמח, למה זה יותר משמח? כי מעבר להנאה שאתה נהנה, אתה שמח בקשר שיש לך עם האדם האהוב הזה, ספציפית, נניח הבן שלך. זה יכול להיות מישהו אחר, לא משנה. אבל הרעיון הוא שכשמשהו נותן לך את הדברים, אז השמחה היא שמחה כפולה. אתה שמח גם בדבר שקיבלת, וגם בקשר שיש לך. אותו דבר מתנה. חבר נותן לך מתנה.

מה אתה צריך את המתנה? יכולת לקנות את זה בעצמך. מה, ברוך השם, יש לך, אם אתה צריך את זה, לך תקנה לעצמך וזה בסדר גמור. לא יחסר. לא קשור. חשבו עליך, השקיעו בך, התייחסו אליך, מעריכים אותך. הקשר הוא בעצם עיקר השמחה. וכאשר אדם מבין שכל מה שיש לו הוא מאת השם, והוא שמח לפני השם, אז הוא יודע שהקדוש ברוך הוא הוא זה שנותן לו את הדברים, ממילא השמחה היא כפולה. כי בעצם כאשר אדם, כל ברכה שאנחנו מברכים זה כך. אדם יש לו כוס מיץ, אז קודם כל השליח שנתן לי את זה זה רבי אריה, וזה כבר משמח. בא, הוא חושב עליי, משקיע, הוא יודע שאני מדבר, מה אני בדרך כלל כל היום מדבר. אז אני צריך קצת לשתות, להרטיב את הגרון. אבל מעבר לתודה לרבי אריה, אנחנו מברכים, הברכה היא תודה לריבונו של עולם, "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו".

עצם זה שאנחנו מברכים, השמחה שלנו כפולה בדבר הזה. כך אומר רבי יהודה לוי בספר הכוזרי, משל לאדם שהיה שיכור כלוט. לא יודע מה עובר עליו. הוא השתכר ברמה כזאת, דפק את הראש, שכח לחלוטין. הוא קם למחרת בבוקר. אומרים לו: "וואו אל תשאל, בזמן שהיית שיכור אתה לא יודע איזה מאכלים טעימים אכלת, איזה הנאות היו לך." האם הוא ישמח או יצטער? הוא יצטער. הוא לא יודע. הפסדת הכל, למה? כי השמחה היא במודעות. מה אכפת לך, הייתי שיכור, אז מה, אכלת אוכל טעים? לא, זה לא משנה. השמחה היא לא בבטן, השמחה היא פה. השמחה היא במודעות לדבר. וכאשר אדם מברך, המודעות שלו היא כפל כפליים. אדם יכול סתם לקחת כוס מיץ ולשתות. אדם מברך, הוא אומר בזה, ריבונו של עולם, "אתה נתת לי את זה, אתה בראת את כל זה." אז השמחה היא שמחה כפל כפליים כאשר אדם שמח לפני השם.

הדבר הזה חוזר על עצמו שוב ושוב בפרשה. למשל, עוד פעם השנייה כתוב: "ושמחתם לפני השם אלוקיכם." בפעם השלישית: "ושמחת לפני השם אלוקיך." בפעם הרביעית: "ואכלת שם לפני השם אלוקיך ושמחת אתה וביתך." בפעם החמישית: "ושמחת לפני השם אלוקיך." כל הזמן, חוזר על עצמו: "ושמחת לפני השם אלוקיך." גם בפעם השישית והשביעית, שכתוב על החגים: "ושמחת בחגך", אתה ובנך וביתך וכולי וכולי וכולי, ואז כתוב בסוף: "והיית אך שמח." אז זה שוב, שמחת, והיית אך שמח. עוד פעמיים יש כתובות לשון השמחה, ובאמצע כתוב: "שבעת ימים תחוג להשם אלוקיך במקום אשר יבחר השם. כי יברכך השם אלוקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידך והיית אך שמח." אז קודם כל עניין ראשון שראינו, השמחה היא תמיד שמחה של מצווה, היא תמיד שמחה לפני השם, היא תמיד מתוך הודיה לריבונו של עולם, וככה השמחה היא שמחה כפולה. אתה שמח כפל כפליים כאשר אתה שמח לא רק בטוב שיש לך, אלא בזה שהשם יתברך הוא מתוך אהבה אליך, מתוך שהוא מאמין בך, הוא זה שנתן לך את הטוב הזה.

כן. למה בסוכות ציווי ושמחת? כן, אבל בסוכות כתוב פעמיים. אתה צודק שבסוכות כתוב פעמיים. קודם כל כתוב: בחג השבועות ובחג, סליחה, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. לומדים מזה שכתוב ששלושתם באותו פסוק, לומדים מזה הקש שכמו שמצווה לשמוח בסוכות ובפסח, מצווה גם בשבועות לשמוח. אז מצוות השמחה קיימת בשלושת הרגלים. אבל אתה צודק שהיא מודגשת בעיקר בעיקר בחג הסוכות, והסיבה היא מכיוון שחג הסוכות הוא חג האסיף. זה מה שכתוב אצלנו בפרשה: "כי יברכך השם אלוקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידך והיית אך שמח." חג האסיף, אדם מסיים לאסוף את כל תבואתו, את כל היבול של כל השנה, אז השמחה היא שמחה כפולה. אתה גם שמח לפני השם, זה בכל חג אתה שמח לפני השם. אבל בחג הסוכות אתה גם רואה את הברכה שהשם נתן לך, וזה בעצם השמחה הכפולה.

אז זה יסוד אחד חשוב ועקרוני ששמחה אמיתית היא שמחה של מצווה, שמחה של קדושה, שמחה שאתה יודע שהשם נתן לך את הדברים, זה מכפיל שמחה. הדבר השני שחוזר על עצמו בכל הפעמים, שבע פעמים מופיעה השמחה בפרשה, בכל הפעמים זה חוזר גם כן, שאדם לא שמח לבד. כאשר אתה שמח תמיד, זה גם עם המשפחה, ולא רק עם המשפחה, אלא גם עם החלשים בחברה. העבד והאמה, העני והגר, היתום והאלמנה והלוי. הלוי גם כן היה בדרך כלל אדם עני, כי הכהנים והלויים לא היה להם חלק ונחלה בקרקע, לא היה להם נחלה. ולכן היו מקבלים תרומות ומעשרות. אבל הם תלויים בך, תיתן להם יהיה להם, לא תיתן להם לא יהיה להם.

ולכן כל אלו תמיד, כל פעם שהתורה אומרת תשמח, היא אף פעם לא אומרת תשמח לבד. יש ביטוי כזה שמי שאוכל לבד מת לבד, נכון? מכירים? אז מי ששמח לבד, הוא לא באמת שמח. זה לא שמחה אמיתית לשמוח לבד. כך כותב הרמב"ם בהלכות שמחת יום טוב. בהלכות, בהלכות על החגים, כותב הרמב"ם שכשמשהו אדם שמח, אז מצווה לשמח יחד איתו את העניים והאומללים. אומר הרמב"ם: "וכל שמחה שהוא לא משמח את האחרים, אלא רק שמח בעצמו, אין זו שמחה אלא שמחת כרסו." זה שמחה של הכרס, של הבטן, בן אדם אוכל. זו הנאה, זה לא שמחה. צריך להבדיל. השמחה היא דווקא שמחה בנתינה. וגם זה חוזר על עצמו שוב ושוב בפרשה.

בפעם הראשונה כתוב: "ושמחתם בכל משלח ידכם, אתם וביתיכם." מי זה ביתיכם? משפחה. קודם כל השמחה היא במשפחה. כל אחד יודע שלצערנו יש מקרים כאלה ש בתוך המשפחה עצמה יש יריבות, ויש קנאה ותחרות, ויש כעסים ושנאה, דבר קשה מאוד. עכשיו, גם אם לפעמים יש לאדם יריבות עם אחיו שגר במקום אחר, או עם, חס וחלילה, גם זה נורא ואיום. אבל כשיש לאדם בתוך ביתו, הוא עם הילדים, הוא ואשתו, זה דבר קשה מנשוא. דבר קשה מאוד. מאוד קשה להיות שמח במצב כזה. ולכן הדבר החשוב ביותר, לא סתם קוראים לזה שלום בית. זה לא רק זוגיות. זה לא רק בין איש לאשתו. זה שלום בית, זה שלום בתוך המשפחה.

וזה הרובד הראשוני של שמחה. ושמחתם אתם וביתיכם. הפעם השנייה בפרשה כבר כתוב: "ושמחתם לפני השם אלוקיכם, אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמותיכם והלוי אשר בשעריכם, כי אין לו חלק ונחלה איתכם." וכך גם פעם השלישית: "אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, והלוי אשר בשעריך, ושמחת לפני השם אלוקיך." כך כל האנשים הללו, גם בהמשך: "ושמחת לפני השם אלוקיך, אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה." כל הזמן חוזרים על הנקודה הזאת. אדם שהוא שמח לבדו, זוהי לא באמת שמחה אמיתית.

אז אם כן, יש לנו כאן את היסוד, שני יסודות מרכזיים מאוד של שמחה. האחד מהם הוא שהשמחה העמוקה יותר היא שמחה של מצווה, שמחה שהיא לפני השם. והיסוד השני הוא שמחה שהיא תמיד שמחה מתוך נתינה. היסודות האלה הם בעצם היסודות של השמחה. ואנחנו נשים לב כיצד אדם בחיים מגיע לשמחה? מה משמח אדם? אז קודם כל, בדרך כלל, כשאדם הוא בודד זה האנטי תזה לשמחה. כשאדם הוא מרגיש שהוא לבד, יכול להיות שיש לו כל טוב הארץ. אבל אם הוא לבד, הוא מרגיש בודד, הוא מרגיש שהוא לא שמח.

עכשיו, אני לא אומר, יכול לפעמים בן אדם לשמוח לבד. יש דבר כזה. אבל עד כמה זה מחזיק מעמד? בדרך כלל הבדידות, אנחנו יודעים שהיום בעיקר במאה ה-20 וה-21, אנחנו נמצאים בדור מאוד בודד. הבדידות זה המכה הגדולה ביותר של האדם המודרני. אומרים שהסיבת המוות הראשונה או השנייה בדור שלנו זה דיכאון. הדיכאון, שוב, זה ההפך מהשמחה. מחלת נפש שמביאה למוות. כן, ולכן הדבר החשוב הוא שאדם לא יהיה בודד. כיצד לא יהיה בודד? אז אדם קודם כל אם יש לו משפחה, זה נפלא.

אבל לא רק משפחה. הרעיון של השמחה, כפי שמופיעה בפרשה שלנו, זה הנקודה של הביחד. אז יש אדם שיש לו משפחה, יש אדם שיש לו קהילה. גם אדם שאין לו משפחה, תמיד יכול להיות חלק מקהילה. יש בית כנסת, יש קהילה, וזה תלוי בך. זה, הרבה אנשים, יש אנשים באים לבית הכנסת, באים, מתפללים, הולכים. זה גם בעל ערך. תפילה היא תפילה לפני ריבונו של עולם. בית הכנסת הוא קודם כל הוא גם מקום תפילה. מקום שבו אתה פונה: "שיוויתי השם לנגדי תמיד." אתה עומד לפני ריבונו של עולם ושופך את תפילתך לפניו.

אבל לא סתם קוראים לו בית כנסת, בית כנסת. זה לא על שם הכנסת בירושלים של הבחירות, אלא זה על שם ההתכנסות. מתכנסים, יש קהילה, יש ביחד. השבת היה התארח אצלי, לא כל השבת, אבל בעיקרון היה איזה מישהו, איך התגלגל אליי, איזה יהודי שלא היה לו איפה לאכול בשבת. הוא היה פה בחולון, התארח אצל חבר לא דתי, שלא הולך לבית כנסת ולא עושה סעודות שבת, הוא ישן אצלו. אבל לא היה לו איפה לאכול. ככה התגלגל, מישהו פנה אליי, מישהו שמכיר אותו, פנה אליי, אמרתי בשמחה, בערב לא יכולתי לארח אותו, דאגתי לו למקום אחר.

בבוקר בכיף ובשמחה. הוא גר לא רחוק ממני, החבר שהוא מתארח אצלו. אז אה, אז הוא התקשר אליי ביום שישי, והרב, שמעתי שאתה הזמנת אותי לאכול סעודה, תודה רבה וזה ושמחה. טוב, איפה אתה מתפלל? אני אשמח לבוא איתך לתפילה ואז אחר כך נלך לאכול. אז אמרתי לו: "תשמע, אתה מוזמן בכיף, אבל אתה יודע שאני מתפלל רחוק מהבית. אני גר 2 קילומטר מפה אחרי כיכר סטרמו". אז אמרתי לו: "תשמע, אתה מוזמן לבוא, אבל הסיבה שיפנו אותך אליי זה כי אני גר פה, לא רחוק מאיפה שאתה ישן. אתה הולך", הוא אומר לי: "אני עכשיו השתחררתי מגולני, אני הולך בכיף, אני אשמח להצטרף אליך."

אז באמת ככה היה. קבענו בבוקר להיפגש שם בכיכר סטרמו. זה הבחור שהיה, כן. הלכתי איתו לפה, היה פה בתפילה, היינו פה בקידוש, הלכנו חזרה הביתה, עשינו סעודת שבת. הוא אמר לי: "תשמע, אתה לא מבין, אין דברים כאלה כמו בבית כנסת שלכם." איזה קהילה, איך כולם שרים ביחד, איך אנשים, מקבל אנשים. כן, באמת, הוא התפעל, התפעל מאוד. הוא אומר: "זה אווירה, איזה הרגשה של ביחד, איזה ארך שרים, הקידוש אחר כך ומברכים אחד את השני, ההוא עולה לתורה כולם שרים לו." כל התחושה הזאת, הוא בתור אורח לרגע, הוא בכלל מהצפון. אבל הוא אומר: "תשמע, דבר מדהים."

"יש אצלכם גם מנחה וערבית?" אמרתי לו: "בטח, מנחה, ערבית, סעודה שלישית תבוא גם." בא עוד פעם. משמה, מי, הוא התארח ברחוב הלוחמים, ממש עוד אחרי כיכר הלוחמים. התארח שמה, לא, אני רוצה לבוא שוב. בא עוד פעם. יש משהו, עכשיו שוב, יש אנשים באים לבית כנסת, מתפללים והולכים. לא מכירים אף אחד, אף אחד לא מכיר את השם שלהם. מכירים את הפרצוף, אבל לא נוצר שום קשר מעבר לזה. חבל. אתה בא לבית כנסת, תנצל את זה. יש פה איזה ביחד שהוא עוצמתי, שהוא נותן כוח, שהוא נותן שמחה לאדם.

אז זו נקודה ראשונה של השמחה כמו שאמרנו, העניין של הביחד. וכמובן, מה שהתורה מדגישה זה את העניין של הנתינה. ביחד זה לא רק כי כיף לי, כי אני אינטרסנט, אני לא רוצה להרגיש בודד. אז אני רוצה להיות עם עוד אנשים ואז לי יהיה כיף. הביחד הוא גם נתינה, כי אני רוצה לתת. הנתינה והקבלה, זה חלק הקדוש ברוך הוא בכוונה ברא בעולם אנשים נזקקים, כדי לחבר בין אנשים, כדי שיהיה חיבור שאחד נותן לשני, כך נוצר החיבור בין בני אדם.

והדבר זה קשור גם לנושא שבו פתחנו, הנושא של שמחה של מצווה. כי עוד דבר שנותן לאדם שמחה זה משמעות בחיים. כשאדם מרגיש שאין לו משמעות, שאין לו ייעוד, שאין לו איזה טעם במה שהוא עושה, אז אין שמחה בדבר. כשאדם שמחה של מצווה, זה לא רק שמחה של מצווה במובן של מעשר או חג, או זה לא רק זה. כל דבר שהוא דבר בעל משמעות, שאדם מרגיש, כן, יש לי משמעות בדבר שאני עושה. זה בעצם מקור השמחה. מפורסם הסיפור של ויקטור פרנקל, היה פסיכולוג מאוד מפורסם בוינה לפני מלחמת העולם השנייה. והוא, הוא עבר במחנות ריכוז בשואה, ניצול שואה. ולאחר השואה הוא פיתח בעצם משהו שהוא כבר התחיל לכתוב עליו לפני זה, אבל הוא פיתח ממש שיטת טיפול, שיטת תרפיה, שנקראת לוגותרפיה. שהכוונה הוא כתב ספר שנקרא "האדם מחפש משמעות".

הוא אומר בתור פסיכולוג הוא אומר את זה, אני רואה שמי שיש לו משמעות לחיים יכול לשאת הרבה הרבה קשיים. כבר ניטשה אמר את זה, מי שיש לו למה לחיות יכול לשאת כל איך. ואומר ויקטור פרנקל, יהודי, ניצול שואה, והוא אומר אני במהלך השואה ראיתי את הדבר הזה. כמובן לא כל מי שהיה לו טעם ומשמעות לחייו הצליח לשרוד, היו רבים מיליונים שנרצחו. אבל הרבה פעמים דבר היה תלוי במשמעות שהיה לאדם לחייו. אם למשל אדם ידע שהוא חייב להישאר בחיים בשביל אחיו הקטן, שהוא צריך לשמור עליו, או בשביל הבן שלו, או בשביל דברים אחרים. הוא מספר על עצמו, הוא עצמו הרגיש שיש לו איזה בשורה גדולה בעניין הזה של הפסיכולוגיה, שהוא חייב להביא אותה לעולם. המחשבה הזאת של הכתב יד שלו, שהוא חייב להוציא אותו לאור, זה נתן לו משמעות.

עכשיו שוב, זה לא שזה באמת, רבים היה להם משמעות ולא יצליחו לשרוד. אבל רבים אחרים, פשוט איבדו טעם לחיים. כשאדם מרגיש כבר הרגו לו את כל המשפחה, כבר אין לו בשביל מה לחיות. אם הוא מרגיש שאין לו בשביל מה לחיות, זה כבר התחלת הסוף. ולכן היסוד החשוב הוא המשמעות. אז אם נסכם שוב את הדברים, שני יסודות גדולים דיברנו היום שהם עניין השמחה. עניין אחד זה המשמעות לחיים, שהתורה מדגישה את זה בצד של שמחה של מצווה, שמחה שקשורה לריבונו של עולם, מה שאמרנו בהתחלה, העניין של הקשר עם ריבונו של עולם, שזה מעבר למה שקיבלת, הקשר הוא העיקר. והנקודה השנייה, השמחה של הביחד, החברים, המשפחה, הקהילה, הנתינה, זה בעצם סוד השמחה שמופיע בפרשת השבוע.

רבי חנניה בן עקשיה אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך קבע להם תורה ומצוות שנאמר: אדוני חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר."