בלוג

ערב טוב, מוריי ורבותיי.

בפרשת ראה מופיעים הפסוקים: "בנים אתם להשם אלוקיכם", "לא תתגודדו ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת".

אז יש כאן שני עניינים. עניין אחד זה שעם ישראל נקראו בנים למקום, "בנים אתם להשם אלוקיכם". הנקודה השנייה שיש לשים לב פה, "בנים אתם להשם אלוקיכם" זה דבר מאוד גדול. זה שעם ישראל נקרא "בני בכורי ישראל".

אבל לאיזה מצווה זה מצורף? "לא תתגודדו ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת". אז מה זה בכלל המצווה הזאת? ולמה דווקא זכתה המצווה הזאת שעליה נאמר "בנים אתם להשם אלוקיכם"? אני הייתי אומר: "בנים אתם להשם אלוקיכם", לכן תשמרו שבת, לכן תפילין, כל מיני דברים שהם "אות ביני וביניכם". אז זה יותר מבטא את הקרבה מאשר, מה זה בכלל "לא תתגודדו, לא תשימו קורחה בין עיניכם למת"? תכף ננסה לבאר את זה. אבל קודם כל... (נשמעת שאלה: הפעם הראשונה שמוזכר?) מה? "בנים אתם להשם אלוקיכם"? כן, פה זה הפעם הראשונה שמוזכר.

על הפסוק הזה "בנים אתם להשם אלוקיכם" יש מחלוקת מפורסמת בגמרא בקידושין דף ל"ו. שהאמת קצת מזעזע בכלל שיש על זה מחלוקת. "בנים אתם להשם אלוקיכם", אומר רבי יהודה: "בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרויים בנים. אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויים בנים". כך אומר רבי יהודה. רבי יהודה אומר: "אתם בנים" על תנאי. זה לא גורף שעם ישראל הם בניו של הקדוש ברוך הוא. כך דברי רבי יהודה.

אבל רבי מאיר אומר: "בין כך ובין כך, אתם קרויים בנים". וכל גדולי ישראל במשך הדורות, הרמב"ם, הרמב"ן, ראשונים ואחרונים הביאו דברי רבי מאיר ואמרו שאין ספק שההלכה נקבעת כרבי מאיר. שבין כך ובין כך אתם קרויים בנים, כמאמר הגמרא בסנהדרין: "ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא".

אבל רבי מאיר לא סתם אומר בן... מה זה "בין כך ובין כך"? בין אם אתם עושים רצונו של מקום, נוהגים כמנהג בנים, ובין אם לא נוהגים כמנהג בנים. רבי מאיר מביא מקור לדבריו. שנאמר: "בנים סכלים המה". הנה הם סכלים, ובכל זאת נקראים בנים. ואומר: "בנים לא אמון בם". עם ישראל, הקדוש ברוך הוא אומר: "לא אמון בם", ואף על פי כן איך הוא קורא להם? "בנים לא אמון בם".

ואומר: "זרע מרעים, בנים משחיתים". זה בהפטרה המפורסמת של שבת חזון, חזון ישעיהו בן אמוץ. "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים". אתה אומר עליהם דברים כאלה נוראים, אבל איך אתה קורא להם? בנים.

ואומר: "והיה במקום אשר יאמר להם 'לא עמי אתם', יאמר להם 'בני אל חי'". שזה פסוק בהושע. הושע, כתוב בפרק א' בספר הושע, סיפור מזעזע שהקדוש ברוך הוא אומר להושע: "לך תיקח לך אשת זנונים", אישה זונה שעוסקת בזנות, תתחתן איתה, תוליד ממנה בנים. ואז הוא אומר לו גם איך לקרוא על הבנים. לבן הראשון תקרא "לא עמי". לבת תקרא "לא רוחמה". למה? כי "אתם לא עמי ואני לא מרחם עליכם". כך אומר הקדוש ברוך הוא להושע.

עכשיו הגמרא מספרת שממ מה הכל התחיל? בא הושע, הנביא, לריבונו של עולם ואמר לו: "בניך חטאו". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אז מה אני אעשה?" אמר לו הושע: "החליפם באומה אחרת". עם ישראל חוטא, זהו. תן להם גט. תחליף אותם באומה אחרת. ואז אמר הקדוש ברוך הוא להושע: "לך קח לך אישה אשת זנונים, תוליד ממנה בני זנונים". ואתה תראה שאני אומר לך לגרש אותה, אתה לא תוכל. למרות שזה אישה פרוצה, והילדים אפילו לא בטוח שלך, כי זה אישה שעוסקת בזנות, שוכבת עם כולם. אף על פי כן זו אשתך. הילדים אתה מגדל אותם, אתה לא רוצה לעזוב אותם. ואתה אומר לי "החליפם באומה אחרת"?

ואז בסוף הנבואה הזו, אומר הקדוש ברוך הוא להושע: "והיה במקום אשר יאמר להם 'לא עמי אתם'", כמו שהוא אמר לו בהתחלה לקרוא לבן שלו "לא עמי", "במקום אשר יאמר להם 'לא עמי אתם'", אתה אומר לי "החליפם באומה אחרת", "אתם לא עמי"? לא. "יאמר להם 'בני אל חי'".

שואלת הגמרא: למה רבי מאיר צריך להביא פה ארבעה פסוקים? הבאנו את הנקודה. ארבעה פסוקים: "בנים סכלים", "בנים לא אמון בם", "זרע מרעים בנים משחיתים", "במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי". למה ארבעה פסוקים צריך להוכיח? מספיק מקור אחד לזה שגם כאשר עם ישראל חוטא, נקראים בנים. שואלת הגמרא: "מאי ואומר"? למה אתה אומר: "הנה הבאתי פסוק, ואומר עוד פסוק, ואומר עוד פסוק, ואומר..." למה אתה צריך להביא כל כך הרבה פסוקים?

עונה הגמרא: אולי תחשוב, הפסוק הראשון אומר: "בנים סכלים המה". מה זה סכל? חסר דעת, טיפש, שוטה. אז אפשר היה להגיד, אם עם ישראל הם סכלים, כלומר הם שוגגים, הם טועים, הם טיפשים, אין בהם דעת, נקראים בנים. אבל אם הם מורדים בקדוש ברוך הוא ועושים במזיד, עד כאן. בשביל זה בא הפסוק הבא.

הפסוק הבא אומר: "בנים לא אמון בם". אפילו כשהם לא מאמינים בקדוש ברוך הוא ומורדים בו, גם כן בנים.

רגע, ואם הם עובדי עבודה זרה? אולי נאמר שאם הם עובדי עבודה זרה, עד כאן. כאן הם כבר לא יקראו בנים. לכן כתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים". "בנים משחיתים" הכוונה שהם עובדים עבודה זרה. כך אומרת הגמרא. ואף על פי כן נקראים בנים.

אוקיי, ואולי תאמר שאמנם נקראים בנים, אבל זה בנים פגומים, בנים משחיתים, בנים סכלים, בנים לא אמון בם, בנים משחיתים. לא. בשביל זה בא הפסוק הרביעי להגיד לך, לא סתם נקראים בנים רעים, בנים משחיתים, אלא "בני אל חי".

אלה ההוכחות של רבי מאיר, קידושין דף ל"ו. וזה בעצם מה שאומר לנו רבי מאיר: עם ישראל, בין כך ובין כך, קרויים בנים. גם כאשר עושים רצונו של מקום, גם כאשר אינם עושים רצונו של מקום, בכל מקרה עם ישראל הם בניו של הקדוש ברוך הוא.

הדבר הזה הוא, חז"ל קוראים לו נקודת הסגולה. הסגולה של עם ישראל זה משהו בנשמה, זה לא תלוי בכלל בבחירה. יש חופש בחירה. אדם יכול לבחור, יש לו בחירה חופשית, יכול לבחור בטוב, לבחור ברע, זה בדיוק פרשת השבוע שפותחת: "ראה, אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". בסוף חומש דברים, בפרשת ניצבים, אז הקדוש ברוך הוא שב, משה רבינו שב וחותם את הדברים ואומר שוב: "ראה, נתתי לפניך היום את הברכה ואת הקללה". והוא מפרט: "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".

אז אם כן, יש בחירה חופשית. אבל הסגולה לא משתנה בגלל הבחירה. יכול אדם לבחור לחלל שבת, לעבוד עבודה זרה, לא לעשות ברית מילה לעצמו ולילדים שלו. יכול לבחור לנטוש את עם ישראל וללכת לגור באיזה ניו זילנד או אוסטרליה, לא יודע איפה, איזה מקום הכי רחוק שיש ולא להרגיש שום קשר לעם ישראל. ונשמתו יש עדיין את הסגולה הישראלית, את הנשמה הקדושה. (נשאל: איפה הגבול?) הגבול זה אם הוא מתחתן עם גויה. הבנים שלו כבר לא יהיו יהודים. זה הגבול.

עכשיו, הרבה פעמים הוא לא מתחתן עם גויה. אבל הוא לוקח את אשתו היהודיה, הולך לגור באיזה חור בעולם, בלי שום קשר לאף יהודי. הבנים שלו סביר להניח כבר התחתנו עם גויות. בנורווגיה היום (נשמעות התערבויות), אם הנכדים שלו ירצו לעלות לארץ ישראל ולחזור בתשובה, יצטרכו להתגייר. הם גויים. מה לעשות.

עכשיו תראו, אחד הדברים המדהימים בדבר הזה, אתה רואה למשל יהודים שחיו בברית המועצות. 70 שנה שלטון קומוניסטי, לא נתנו להם בכלל, לא יהדות, לא עברית, לא שום קשר לארץ ישראל. (נשמע: "לא כולם") ואחר כך בסופו של דבר, היו כאלה שבכל התנאים הקשים האלה במסירות נפש, נכון, שמרו על הזיקה. והרבה פעמים אתה רואה, אחרי 70 שנה, פתאום משהו מתעורר. אז באמת כבר יהיו הרבה בעיות. בגלל זה יש לנו היום בערך 300 אלף גויים שעלו מרוסיה, עלו מברית המועצות, כולל זוכה במדליות זהב באולימפיאדה, שהוא גם כן על פי ההלכה הוא לא יהודי. (נשמע: "הוא לא מתלונן") לא מתלונן. בסדר. (נשמע: "צריך לעשות גיור") אם הוא רוצה להיות יהודי, צריך לעבור גיור. על כל פנים, הבעיה מתחילה באמת מזה שיהודים בברית המועצות מכיוון שרבים מאוד התבוללו, כבר התחתנו עם גויות.

ועדיין, אחרי 70 שנה אתה רואה פתאום, הרבה מקרים. אז יש 300 אלף גויים, אבל יש גם מיליון יהודים שעלו לארץ. ואתה רואה שהרבה פעמים הנקודה היהודית מתעוררת. פתאום יש איזה (נשמעת התערבות) באמת זה בעיה. היום קוראים לזה השואה השקטה. כי זה בסופו של דבר הרבה מאוד אנשים שאנחנו מאבדים אותם. להבדיל אלפי הבדלות, כמו שבשואה איבדנו שישה מיליון יהודים, מאז השואה ועד היום התבוללו מיליונים שאיבדנו אותם. (נשמעות התערבויות) שוב, זה לא מעניין. אני לא מדבר על רפורמים. אני מדבר על כאלה שהתחתנו עם גויות ואיבדנו אותם. אין לנו שום מושג שהם יהודים בכלל. הם פשוט נטמעו בין הגויים.

(ברכת "שהכל נהיה בדברו" ואמן מהקהל).

(נשמעת התערבות) רפורמים ספציפית, הם טועים והדרך שלהם היא רעה, אבל הם יהודים. לפחות, שוב, אצל הרפורמים חלק מהבעיה שמבחינתם אין להם בעיה לערוך חופה ליהודי וגויה. (נשמע: "זה הבעיה") ואז הילדים כבר גויים. הם מבחינתם הם חלק מהקהילה היהודית. הם מחשיבים אותם כחלק מהקהילה היהודית, אבל מצד האמת, מצד ההלכה הילדים האלה כבר גויים.

אבל אני מדבר על יהודים שהם בנים לאמא יהודיה, גם אם הם רפורמים, עדיין יהודים. הדרך שלהם אני חולק עליהם מכל וכל, זה לא יהדות. (נשמעת התערבות) לא שמעתי? (נשמעת התערבות) באמת אי אפשר לדעת. (נשמעת התערבות) יש, לא, אני אומר, יהודים שנולדו לאמא יהודיה, אני אולי לא יודע מי נולד לאמא יהודיה ומי לא. אבל יהודים שמצד האמת נולדו לאמא יהודיה והם הולכים בדרך רפורמית, הם עדיין יהודים. אבל ברגע שהם מתחתנים עם גויה, הילדים שלהם כבר לא יהודים.

רציתי קודם להגיד, בנורווגיה יש 96 אחוזי התבוללות. (נשמעת התערבות) למה? כי אין שם קהילה דתית. אז יש שם יהודים, לא הרבה, יש שם איזה 2000 יהודים. עוד דור, לא יהיה שם יהודים, כנראה. כי אם הם לא שומרים שום דבר, אז סטטיסטית מתחתנים עם גויים. אין להם שום עניין להתחתן דווקא עם יהודי. אז סטטיסטית מתחתנים עם גויים. (נשמע: "הם לא רואים בזה עניין") וזו התוצאה: 96% התבוללות. עכשיו שם במקרה זה מעט מאוד יהודים. (נשמעת התערבות) אבל יש, נכון. זה הרבה. (נשמעות התערבויות) על כל פנים. (נשמעות התערבויות) אוקיי, רבותיי.

אז אם כן, זו הנקודה שאנחנו מבינים קודם כל בעניין העקרוני, "בנים אתם להשם אלוקיכם". הכוח של הסגולה הוא לא תלוי בבחירה. יכול אדם לבחור לא לעשות שום דבר, לרצות ללכת לקצה השני של העולם ולנתק כל קשר עם עם ישראל, הוא עדיין יהודי. ואם נציל אותו לפני שהתחתן עם גויה ולפני שהילדים שלו כבר יהיו לא יהודים, עדיין יהודי. וזה קודם כל צריך להבין את הדבר הזה. עד כמה גדולה הסגולה של עם ישראל. "בנים אתם להשם אלוקיכם".

אבל כמו שאמרנו, האמירה החזקה הזאת, העוצמתית הזאת של "בנים אתם להשם אלוקיכם", מופיעה פה ליד מצווה שנראית מצווה קטנה כזאת: "לא תתגודדו ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת".

על דרך הדרש, חשוב לציין, זה לא הפשט של הפסוק. על דרך הדרש דרשו חכמים: "לא תתגודדו" – לא תעשו אגודות אגודות. כלומר, שאסור שבמקום אחד או בבית כנסת אחד יהיו כמה מנהגים שונים. פתאום ההוא נוהג כן מניחים תפילין היום, ההוא נוהג לא להניח תפילין היום. ההוא נוהג לעמוד עכשיו, ההוא נוהג לשבת עכשיו. (נשמע: "מנהג המקום") אז עושים כמנהג המקום. האמת היא, (נשמע: "יש מקום שחלק עושים") נכון, נכון. אפילו אצלנו פה בבית הכנסת זו דוגמה חריגה. כי ברוך השם אנחנו פה באהבה ואחווה, לא בבית הכנסת אהבה ואחווה, אלא פה בבית הכנסת שלנו אנחנו חיים באהבה ואחווה. גם שם בעזרת השם. אבל כוונתי להגיד שפה באהבה בין גם אשכנזים וגם ספרדים, כל אחד עושה כמנהגו וזה מנהג בית הכנסת. זאת אומרת, כן, כשיש חזן אז הוא עולה לפי הנוסח וכולי. בשבת יותר מקפידים על זה. אבל ביום רגיל, ביום חול, אז בוודאי כל אחד, אני נוהג בתחנון אז נופלים אפיים ככה על היד. זה מנהג אשכנזים. ספרדים לא עושים את זה. כל אחד עושה כמנהגו, אין בזה בעיה.

(נשמע: "אשכנזים נוהגים לשבת") תלוי במה. בתחנון כן. כן. למשל בקדיש, אשכנזים נוהגים לעמוד בקדיש, ספרדים נוהגים שבדרך כלל יושבים. אז זה (נשמע: "מותר לשבת") מותר לשבת. כן. אשכנזים נוהגים שזה דבר שבקדושה. כמו שאתה לא יושב בקדושה, אז אתה לא יושב בקדיש. זה המנהג האשכנזי. אבל לא משנה, זה כל אחד עושה כמנהגו. (נשמע: "כוונה") לא, לא, לא, זה רק דרש. הפשט הוא אחר.

כך מסביר רש"י וכך פוסק הרמב"ם, מה זה "לא תתגודדו"? דרכם של האמוריים היה לשרוט שריטות בבשרם כשהיה נפטר להם קרוב משפחה. זה נקרא להתגודד. גדידה זה שריטה. "לא תתגודדו" – אל תשרטו את עצמכם. (נשמע: "כי זה היה מנהג שלהם") זה היה מנהג שלהם, זה גם מנהג של שי, היום. (נשמע: "אפילו של המצרים") כן, הרבה עמים היו נוהגים לעשות את זה, לשרוט את עצמם. (נשמע: "המרוקאים הגויים") המרוקאים הגויים, לא היהודים. וגם לא רק שהיו שורטים את עצמם, אלא גם היו תולשים את שערם. ולכן המצווה היא "לא תתגודדו ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת". (נשמעות התערבויות) לא מכיר. על כל פנים, אבל זה לא בגלל מוות. אז המנהג של הגויים היה גם לשרוט את עצמם, וגם לתלוש את שערם כאשר היה נפטר להם קרוב משפחה, אסור לעשות את זה.

עכשיו, למה? סתם בגלל שהגויים עושים, אנחנו לא עושים? ואם הם היו לא יודע, תוקעים בשופר, אז אנחנו לא היינו תוקעים בשופר? מסבירים המפרשים. רש"י אומר קודם כל, כתוב "בנים אתם להשם אלוקיכם". לפי שאתם בניו של מקום, אתם ראויים להיות נאים. אתם אמורים להיות יפים. לא שרוטים ולא מקורחים. (נשמע: "שלמים") זאת אומרת, אל תפגעו בעצמכם. הגוף שלך זה לא שלך. אתה בן של הקדוש ברוך הוא. להבדיל אלפי אלפי הבדלות, אז פעם היה, כן, היה חייל אחד שניסה להתאבד בצה"ל. העמידו אותו למשפט. על מה? ניסיון לפגיעה ברכוש צה"ל. אתה רכוש צה"ל שאתה חייל. אז אולי זו הגזמה, אני לא יודע אם זה סיפור אמיתי. אבל מצד האמת, אתה לא רכוש צה"ל, אתה בנו של הקדוש ברוך הוא. אסור לך לפגוע בגופך. (נשמע: "של הקדוש ברוך הוא") לא יודע אם רכוש זה המילה המתאימה. קונה הכל, קונה שמיים וארץ. כן.

אבל הרמב"ן מקשה הקושיה על רש"י ואומר, אם הבעיה זה שאסור לפגוע בעצמך, אז מה זה קשור למת? הרי מותר לאדם לתלוש את שערותיו. אתה רוצה לתלוש שערות, תתלוש. אין בזה שום עניין. אבל כשנפטר לבן אדם מת, אז אסור לו לתלוש. אז אם האיסור הוא אסור לך להיראות מכוער, אז אולי זה מצווה ללבוש בגדים נקיים כל יום? אולי זה מצווה להתקלח? אולי זה מצווה להסתפר? כל פעם להיראות יפה? אין מצווה כזאת בתורה. יש עניין, בטח אדם שהוא ירא שמיים, אדם שלובש כיפה על הראש, אדם שבטח אם הוא בחור ישיבה, בטח אם הוא רב, צריך להיראות נורמלי, לא לראות מוזנח, לא לראות מכוער, לא לראות מלוכלך. חז"ל אומרים שתלמיד חכם שיש לו רבב על בגדו, חייב מיתה. אם יש לו איזה כתם שומן על בגדו, חייב מיתה.

כיוון שזה אתה מבזה את התורה. אם אתה תלמיד חכם ואתה הולך מכוער ברחוב, ביזוי התורה. פעם כשהייתי בחור ישיבה צעיר, ממש בשנה הראשונה שלי בישיבה. אז היה לי איזה לכלוך קטנטן. אז בא אליי חבר ואמר לי: "אתה ספק חייב מיתה". אמרתי לו: "למה?" "יש לך פה ספק רבב". אמרתי לו: "זה בסדר, אני ודאי לא תלמיד חכם". אז אין בעיה. אבל מצד, כן, יש חשיבות בזה, אבל זה לא מצווה מן התורה. אז לכן הרמב"ן מקשה על רש"י, הרי מה כתוב פה? לא כתוב פה שאף פעם אסור ליהודים להיראות מכוער. כתוב שאסור להם לשרוט את עצמם ולתלוש את שערותיהם בתור אבל על המת דווקא.

ולכן אומר הרמב"ן, לפי דעתי, הנקודה היא שכיוון שעם ישראל הוא בניו של מקום, אז אתם צריכים להאמין בישארות הנפש. אתם צריכים להאמין שגם כאשר אדם מת, זה לא חידלון. זה לא אובדן. בשבילנו זה חוסר. בשבילנו החיים, האדם נפטר ואנחנו מתעצבים בכך. אבל מצד האמת אנחנו יודעים שהוא עכשיו נמצא בעולם שכולו טוב, בעולם שכולו ארוך. ולכן אדרבה, אנחנו יכולים לבכות. מותר לבכות. מצווה לבכות על המת. מצווה להתאבל. אבל לא יותר מדי. כאשר אדם כבר מתחיל לפגוע בעצמו, הוא מראה בזה שהוא מרגיש כאילו זה חידלון ואבדון ואין שום דבר, אין המשכיות. וזה לא נכון. יש ישארות הנפש. יש עולם הבא. ומתוך האמונה הזאת, צריך אדם לא להתבונן על האבל בתור צער שאין לו גבול, אלא זה צער בשבילי. אבל, כמו שאומרת הגמרא במסכת מועד קטן: "הוא למנוחות ואנחנו להנחות". כלומר, המת למנוחת עולמים. אנחנו נאנחים, אבל הוא במנוחה. ולכן הצער לא צריך להיות עד כדי כך שאדם יפגע בעצמו. ולכן זה קשור למילה "בנים אתם להשם אלוקיכם".

המלבי"ם בפירושו על הפרשה מרחיב את הדברים ואומר לא רק על מוות, אלא כל רעה בעולם. תזכרו שהשם מרחם עליכם כרחם אב אל בנים. כיוון שזה כרחם אב אל בנים, "כאשר ייסר איש את בנו השם אלוקיך מייסרך". גם כאשר הוא מייסר אותך, זה מתוך אהבה. גם כאשר הוא מייסר אותך, כל מה שנדמה לכם שהוא רעה, הוא לטובה. אז זה ההבנה, "בנים אתם להשם אלוקיכם". ולכן גם כשקורה משהו שהוא כביכול לרעה, תדעו שהכל בסופו של דבר לטובה ולכן בנים אנחנו להשם אלוקינו, אל יעזבנו ואל יטשנו לנצח נצחים, "לא יטוש השם עמו ונחלתו לא יעזוב".

רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

שיעור שני
---------
ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי.

בפרשת ראה מופיע שבח מאוד מיוחד לעם ישראל. יש כאן שתי אמירות שמופיעות זו בצד זו. גם נאמר "בנים אתם לה' אלוהיכם" ומיד אחר כך כתוב: "בנים אתם לה' אלוהיכם, לא תתגדדו ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, ובך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה".

כלומר, יש פה הייתי אומר שלושה כינויים חשובים מאוד לעם ישראל. אחד, "בנים אתם לה' אלוהיכם" - בניו של הקדוש ברוך הוא. דבר שני, "עם קדוש אתה לה' אלוהיך". ודבר שלישי, "בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה". אנחנו עם סגולה. אז בנים לה', עם קדוש, עם סגולה. שלושה ביטויים מאוד מאוד משמעותיים בקדושתם ומעלתם של עם ישראל.

אז קודם כל נבאר את הדברים. יש מחלוקת מאוד מפורסמת בגמרא בקידושין דף ל"ו: "בנים אתם לה' אלוהיכם". אומר רבי מאיר: "בזמן שאתם, סליחה, רבי יהודה אומר: בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרויים בנים. אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויים בנים". רבי יהודה אומר דברים מאוד חריפים וקשים. זה לא אוטומטי שאנחנו בניו של הקדוש ברוך הוא. זה רק אם אנחנו מתנהגים כמו בנים, תלוי במעשים שלנו.

אומר על זה רבי מאיר: "לא כך הדבר. בין כך ובין כך קרויים בנים". מוכיח רבי מאיר דבריו שעם ישראל נקרא בניו של הקדוש ברוך הוא גם אם לא עושים את רצונו. מוכיח את דבריו מהפסוק, הוא מביא ארבעה פסוקים. שנאמר: "בנים סכלים המה". גם כאשר הם מתנהגים כמו סכלים, טיפשים וחוטאים, אף על פי כן, מה נאמר? "בנים סכלים". ואומר: "בנים לא אמון בם". אפילו כשאין בהם אמונה, גם אז הם נקראים "בנים לא אמון בם". ואומר: "זרע מרעים בנים משחיתים". אף על פי שהם משחיתים את דרכם, הרי הם בנים. פסוק רביעי: "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי". זה פסוק בהושע. שהקדוש ברוך הוא אומר לו לקרוא לבנו "לא עמי". למה? כי אתם לא עמי. אתם לא עם שלי יותר. אבל כל זה, האמירה החריפה הזאת, מתחלפת בהמשך ספר הושע: "במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי". אף על פי שחטאו, עד כדי כך שהקדוש ברוך הוא אומר: "הם לא עם שלי יותר", זה לא באמת. זה רק איזה אמירה של מידת הדין, אבל בכל זאת הם תמיד בני אל חי. אז זה אמירה של רבי מאיר: "בין כך ובין כך קרויים בנים".

האמת שהדבר הזה, מעבר לזה שרבי מאיר מביא ארבע הוכחות מהפסוקים, שגם כאשר עם ישראל חוטאים ועובדים עבודה זרה ומשחיתים את דרכם ואין בהם אמונה, בכל זאת הם נקראים בנים. האמת היא, שזה הפשט של המילה בנים. ברגע שכתוב "בנים אתם לה' אלוהיכם". דם זה לא מים. האם אדם יכול לבחור שהבן שלו הוא לא בן שלו יותר? אין דבר כזה. יכול לשבת עליו שבעה. פעם אם בן היה עוזב את הדרך היו יושבים עליו שבעה, מנתקים איתו את הקשר. אז הוא לא בן שלו יותר? הוא בן שלו. אין דבר כזה להתנתק מהייחוס, מהמשפחה. ולכן תמיד, עצם המושג של בנים, "בנים אתם לה' אלוהיכם", ממילא זה מאוד מחזק את דבריו של רבי מאיר: "בין כך ובין כך קרויים בנים".

הביטוי הזה של "בין כך ובין כך קרויים בנים" מאוד הדגישו אותו הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה הכהן קוק. כי בעצם בתקופה של תחילת הציונות, אז הייתה תרעומת גדולה בקרב הרבנים על הציונים. כי רוב גדול מאוד של הציונות עזבו את דרך התורה. ואז הרבה רבנים באו ואמרו: מה, אם ככה, אז זה לא מעשה חיובי. בעצם כל המעשים שעושים גורם לעזיבת התורה, גורם לחילוניות, גורם לחילולי שבת, גורם לפריצות, גורם למאכלות אסורות. אז למה זה? למה זה נחוץ? אז בשביל מה זה טוב? עזוב, אז אלה שלא יהיו, לא יהיה חלקנו עמהם. נכון? והרב קוק באמת מאוד מאוד הדגיש את הדברים האלה של רבי מאיר: "בין כך ובין כך קרויים בנים".

אומנם, צריך לדעת את זה, גם הרב קוק עם כל אהבתו הגדולה לעם ישראל, גם הוא התייחס בחריפות רבה לחטאים. והרבה פעמים נזף בהם והרבה... היה פעם אחת שביקשו ממנו להספיד שני יהודים שנרצחו על קידוש השם, לא פחות ולא יותר. שפורעים מחבלים רצחו אותם במעשה טרור. ואמרו לו: טוב, תספיד אותם. בתור הרב, שאז הוא היה עוד לא הרב הראשי של כל ארץ ישראל, אז הוא היה הרב של יפו והמושבות. ועולה הרב קוק ואומר: תראו, מצד אחד, על פי התורה, על פי ההלכה, אסור להספיד אדם רשע. אתם מבינים, בן אדם, זו אמירה קשה. אנשים עכשיו נרצחו בפיגוע, ובא הרב קוק ואומר: אסור להספיד אדם רשע. אנשים האלה מחללי שבת בפרהסיה, אנשים שעוזבים את התורה. איך אני אספיד אותם? אבל יש גם צד שני. מצד שני, הוא אומר: אלה אחים אהובים שנואים. כן, אני שונא את מעשיהם. זה לא בושה. אבל אני אוהב אותם. כי בסוף הם אחים שלי. זה לא משנה כמה מעשים מקולקלים. שוב, אני חושב שבזמן בזמן הרב קוק התקופה הייתה גם מאוד שונה מאשר היום. היום, אמירה כזאת בטח לא הייתה עוברת. אבל לא רק שאמירה כזאת לא הייתה עוברת, היום באמת רוב האנשים שלא שומרים תורה ומצוות, מה זה רוב? 98% מהאנשים, זה לא שהם אנטי. הם לא מקפידים. אבל בזמן הרב קוק, זה היה אנשים שבעטו, אנשים שבאו ויצאו נגד, יצאו אנטי, ובאו וכתבו מאמרים וחוצות. אין לנו חלק באלוהי ישראל, שום דבר אין לנו עם התורה ועם המסורת. לא כולם. לא כולם חלילה, אבל היו הרבה קולות כאלה. אז אז לכן מצד אחד זה היה גם הרבה יותר קשה, הרבה יותר בצורה כזאת של אנטי. ואף על פי כן, בשורה התחתונה הרב קוק מספיד אותם. ובשורה התחתונה הוא אומר: "אלה אחים אהובים". כן, אני שונא את מעשיהם. אני כואב את המעשים שלהם. וזה דבר שהוא גם הוא גם נכון. מילה של שנאה, היא כל כך קשה, שאסור להגיד אותה היום בכלל.

אף על פי כן, אני חושב שיהודי שלא כואב לו חילול שבת, אז זו בעיה. סיפרתי לכם פעם שההורים שלי התארחו אצלי בשבת. ובזמנו גרנו יותר ליד רחוב ההסתדרות. ואז זה לא היינו מתים מאוד. היינו רואים לפעמים מכוניות ברחוב, אבל לא המון מכוניות, ולא עברנו אף פעם בדרך מהבית לבית כנסת ליד חנות פתוחה. מרחוב ההסתדרות עד לפה, יצא ככה, לא עברנו אף פעם. אבא שלי התארח אצלי הרבה פעמים, אבל אף פעם לא ראינו חנות פתוחה. אני כבר יצא לי לראות חנויות פתוחות בשבת פה. אבל ופעם ראשונה אחרי שעברנו לאזור כיכר סטרמה, אז חזרתי עם אבא שלי ברגל בתפילת ליל שבת, התפללנו פה, חזרתי לישם. אנחנו מגיעים לכיכר סטרמה, אבא שלי נעצר, נטוע במקום. מה? מה, חנויות פתוחות בשבת? זה פשוט כאב לו. עכשיו, שוב, אני חושב שאנחנו כבר לצערנו מתרגלים לדבר הזה. ראיתי את אבא שלי ככה, פתאום נזכרתי איך אני הייתי בהתחלה. אני הרי גדלתי ברמת הגולן, אחר כך גרתי, לפני שבאתם לפה גרתי בגוש קטיף, ביישובים דתיים. הגעתי לפה, עוד לפני שעברנו דירה, שהקמנו פה את הישיבת הסדר, אז עשינו כמה שבתות לפני שעברנו דירה כדי לגבש קבוצה של תלמידים שיבואו ללמוד פה בישיבת הסדר. טוב, יום אחד, ביום שישי, היה איזה אחד הילדים שלנו היה צריך איזה משהו דחוף מבית מרקחת. אז שאלתי: יש פה איזה בית מרקחת פתוח בשישי אחר הצהריים? ארבע אחר הצהריים? אמרו לי: כן, בקניון יש סופר פארם. וואי, מזל, אני ארוץ, אולי אולי עוד פתוח. אני רץ, מגיע לסופר פארם, פתוח. וואי, איך שמחתי, איזה יופי, פתוח בשעה כזאת ביום שישי אחר הצהריים. טוב, אני מגיע לרוקח, מקבל מה שאני צריך ואני שואל אותו: תגיד, מתי סוגרים פה? הוא אומר לי: בחצות. מרוב תימהון שכחתי לסגור את הפה. זה היה, הרגשתי מחולל, הרגשתי רע. כאילו, מה זה? זה זה באמת, אני אומר, מי שלא רגיל לדבר הזה מרגיש פתאום: מה? ככה? בפרהסיה, מחללים שבת. עכשיו אני לא אומר בית מרקחת, אפשר לדון, בית מרקחת תורן שפתוח למקרה של מישהו יצטרך פיקוח נפש. נו, נגיד. אתם יודעים, במקומות אחרים אין דבר כזה. בבני ברק אין בית מרקחת תורן שפתוח. יש מוקד. אם צריך, דואגים לך, מה שצריך. אבל לא בית מרקחת. נכון? אז אני חושב שהתמימות לא יכולה להישמר. התרגלת, אתה יודע שזה ככה. אבל הכאב צריך להיות קיים. צריך לכאוב לנו, כל יהודי שמחלל שבת, זה צריך להיות כאב. ואף על פי כן, "בנים אתם לה' אלוהיכם", "בין כך ובין כך קרויים בנים". כן, דוד.

לכן גם בתקופה הזאת של הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה, מאוד הדגישו את העניין הזה: "בין כך ובין כך קרויים בנים". היה שיר ששרו אותו הרבה בכל על כל החזרה של עם ישראל לארצו: "ושבו בנים לגבולם". זה מתוך הנביא שהנביא אומר על רחל אמנו: "מני קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב, ויש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם". אז יש שיר כזה: "ושבו בנים, ושבו בנים, ושבו בנים לגבולם". אז היו שרים אותו הרבה גם בתחילת התקופה של כל הציונות, וגם במיוחד הרבה דתיים שרו אותו בכל ההתנחלויות, התחילו ליישב את ארץ ישראל וזה, אז שרו "ושבו בנים לגבולם". אז הרב צבי יהודה הכהן קוק היה, יש שמה, זה הולך ככה: "ושבו בנים, ושבו בנים, ושבו בנים לגבולם" פעמיים. "ושבו בנים, בנים לגבולם, ושבו בנים, ושבו בנים, ושבו בנים לגבולם". אז הוא היה שר את זה ככה, זה השיר המקורי. אז הרב צבי יהודה היה שר ככה: "בין כך ובין כך קרויים בנים ושבו בנים לגבולם". כדי להכניס את הדברים של רבי יהודה, של רבי מאיר, סליחה. הנה, ושווי הבנים לגבולם? בנים. "בין כך ובין כך קרויים בנים". לא משנה, מאת השם הייתה זאת, שבסופו של דבר מי שהוביל את השיבה לארץ ישראל, ויש הרבה מה להאריך על זה, מי שהוביל את השיבה לארץ ישראל היו בעיקר אנשים שלא שמרו תורה ומצוות. נכון. וזה בסופו של דבר, מכוח זה תהליך של גאולה, מכוח זה זה יד השם. ולכן החשיבות הזאת להזכיר ש"בין כך ובין כך קרויים בנים".

נשים לב שמיד אחרי שכתוב "בנים אתם לה' אלוהיכם", כתוב לנו עוד הלכה: "לא תתגדדו", "בנים אתם לה' אלוהיכם, לא תתגדדו ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת". הכוונה היא שהגויים היו רגילים כאשר אדם היה נפטר להם, אז הם היו מבטאים את הצער בזה שהיו שורטים את עצמם, זה נקרא להתגודד, שורטים עד שפך דם עליהם, והיו עושים קרחת בשיער. השים עד היום עושים ככה. כן. אז גם שורטים את עצמם עד שיוצא דם ותולשים את השיער ומקרחים את כל השיער. אז יש, אז הדבר הזה הוא איסור תורה. "לא תתגדדו", להתגודד הכוונה היא לעשות שריטות בבשר על המת. "לא תתגדדו ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת".

קודם כל צריך להבין את העניין ולמה זה קשור לבנים אתם לה' אלוהיכם. אז רש"י אומר: "בנים אתם לה' אלוהיכם", ולכן אתם צריכים להיראות מכובד. אתה בן של מלך. תבוא מכובד, כמו ב לא בזוי, עם קרחת ובגדים קרועים ושריטות בגוף. אבל אם ככה, אז הקושי הגדול על דברי רש"י, שזה אם ככה היה אמור להיות כל הזמן. לא רק כאשר מישהו נפטר, אלא באופן קבוע, לא לשרוט את עצמך. ואם אדם נשרט, הלכתי לטייל עם הילדים, היינו ביחד בחוף הים התיכון, נכנסו שמה למים הרדודים, הגיע גל, העיף את כולנו, הנה יש לי פה שריטה ביד. מה, זו בעיה? אבל אני בן של מלך, איך אתה בא עם שריטה? בסדר מה. זה לא בעיה. מסביר הרמב"ן מה הנקודה. למה הגויים היו עושים ככה צער כל כך גדול קיצוני, שורטים את עצמם כאשר מישהו נפטר? כי הם לא מאמינים שיש המשכיות, אין עולם הבא. אז אם אדם נפטר, נגמר, איננו. לא נכון. אסור לכם להתייחס ככה. "בנים אתם לה' אלוהיכם", אז אתם צריכים להאמין בו ולהאמין בנצחיות הנשמה. וכאשר אדם נפטר, עולה לפני כיסא הכבוד. אז לנו זה קשה, אבל עבורו? הוא עולה לעולם שכולו טוב. ולכן גם בשבילנו אסור שהצער יהיה עד כדי כך מופגן, עד כדי כך קיצוני, כאילו מראה שאין שום דבר לאחר המוות. לא. המוות הוא רק סוף של מסלול כאן ומעבר לעולם עליון יותר. אז זה מה שאומר הרמב"ן. המוות איננו כיליון מוחלט לאדם, ולכן בגלל ש"בנים אתם לה' אלוהיכם" ואתם מאמינים וקשורים בו, לכן אל תתגודדו, אל תשרטו את עצמכם, אל תקריחו את ראשכם על המת.

המלבי"ם מוסיף שהדבר הזה הוא יסוד לא רק בהתייחסות למוות, אלא לכל רעה בעולם. כל רעה שקורית לאדם, אסור לאדם להצטער על זה יותר מדי. בסדר, יש דברים שמצערים. אל תצטער יותר מדי. תמיד תזכור שהכל הוא מאת השם. אז השיא אומרת לך התורה, כאשר אפילו אדם מת, אל תתגודד, אל תקריח קורחה על המת. אבל מזה תלמד שלא רק על מוות, אלא כל רעה שיש בעולם, כל הצרות בעולם הן בעצם אוצרות. זה אוצר שהקדוש ברוך הוא נותן לך, זו מתנה. השאלה היא אם אתה יודע להפיק ממנה את הטוב. הקדוש ברוך הוא מביא על אדם איזשהו קושי, איזושהי התמודדות, איזשהו ייסורים, צרה, כל קושי אחר. האם האדם לא לומד מזה, לא צומח מזה, לא נבנה מזה? אז באמת הוא נשאר רק עם הצרה. אבל אם הוא מבין ש"מאת השם הייתה זאת", ואם באה צרה כזאת, כנראה זה בא בשביל להוליד בי דבר חדש, להצמיח בי דבר חדש, אז הוא בעצם מקיים את דבר השם, ובאמת בונה ונבנה מתוך הדבר הזה. ועל זה דורשים חז"ל את הפסוק: "עת צרה היא ליעקב, וממנה ייוושע". הפשט של הפסוק הוא: יש צרה, אבל ניוושע ממנה. בעזרת השם הקדוש ברוך הוא יושיע אותנו מתוך הצרה. אבל מסבירים חז"ל: "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע". מתוך הצרה תבוא הישועה. וכך דורשים פסוק נוסף בתהילים: "בצר הרחבת לי". דווקא מתוך הצרה, "מן המצר קראתי יה, ענני במרחבי יה". דווקא מתוך המצר, מתוך הצרה, מתוך הקושי, מתוך זה באה הישועה. רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך ירבה להם תורה ומצוות, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".