בלוג

פרשת קדושים, פרשה קצרה שמביאה המון המון מצוות בתוכה, מצוות שבין אדם למקום, מצוות שבין אדם לחברו. אחת המצוות, מצווה קצרה של שלוש מילים: "בצדק תשפוט עמיתך". מצווה לשפוט בצדק. הרמב"ם מונה את המצווה הזאת בספר המצוות, מצווה קע"ז, מצווה 177 מתוך התרי"ג אגב, אבל פה ספציפית מתוך רמ"ח מצוות עשה, מתוכן במספר 177 מופיעה המצווה הזאת, בצדק תשפוט עמיתך.

איך אתם הייתם מבינים את המצווה הזאת? מה אומר לנו הפסוק? על מי המצווה מוטלת? מי צריך לקיים את המצווה הזאת, בצדק תשפוט עמיתך? השופטים, הדיינים, נכון. כך אומר הרמב"ם: היא שציווה לכל הדיינים להשוות בעלי הדינים. להשוות הכוונה היא, לתת התייחסות שווה והוגנת, ושיהיה נשמע כל אחד מהם, אם אורך דבריו או קיצורם. יכול להיות שאחד מקצר, אחד אומר יש לי טענה קצרה, אחת, שתיים, שלוש. השני אומר, רגע כבוד השופט, אני בשביל להסביר את הטענות שלי יקח לי שמונה שעות. זכותו.

כמובן השופט לא עכשיו צריך לשמוע עכשיו את כל ההיסטוריה של הסבא רבא של הסבא שלו, ולמה זה קשור. אבל אם זה קשור, אם זה באמת רלוונטי לעניין הדיון, אז השופט אסור לו להאיץ בו. ובא הפירוש בספרי, שלא יהיה אחד מדבר כל צורכו ואחד אומר לו קצר דבריך. לתת זמן שווה, כן. עכשיו כמובן הזמן הוא רק פרמטר אחד. כמובן שאם אחד מבעלי הדינים מגיע לבית הדין, או, בוא כבודו, תשב שמרנו לך כורסא מפנקת, והשני, טוב תעמוד פה בצד. אז ברור שאתה מחליש אותו, הוא לא ירגיש שיש לו את הפניות הנפשית להגיד את דבריו כמו שצריך. יחס שווה זה גם בזמן, זה גם במעמד, זה גם בהקשבה, בכל המובנים.

והמצווה הזאת חוזרת על עצמה בכמה סגנונות. לא תהדר פני גדול, לא להפלות בין דל לעשיר. מכל מקום, משמע אומר הרמב"ם, המצווה הזאת היא שציווה לכל הדיינים. משמע שזה מצווה לדיינים בלבד. אבל הרמב"ם ממשיך. ממשיך הרמב"ם ואומר, וזו אחת מהכוונות שכולל עליהם הציווי הזה. זה רק אחת מהכוונות. ובא גם כן, יש פה עוד כוונה, שכל איש, כל אדם ואדם מישראל יש לו מצווה בדבר הזה. שמה? שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו הריב שבין בעלי דינים. ובפירוש אמרו, אחד דן את חברו דין דבר תורה, שנאמר בצדק תשפוט עמיתך.

כלומר, אם באים אליך שני אנשים שהם לא הולכים לשופט. הם יכולים עכשיו ללכת לשופט אבל אצל השופט יש תור, עד שיקבעו להם מועד, עד שישמעו את דבריהם. הם באים אליך. למה הם באים אליך? הם משערים שאתה יודע מה ההלכה, מה התורה אומרת. אם באים אליך סתם בתור אדם חכם, גם לגיטימי. זה נקרא בוררות. גם היום בחוק הישראלי יש דבר כזה שנקרא בוררות. גם על פי הלכה. גם על פי הלכה, יכול אדם לומר, נאמן עלי אביך. אתה יודע מה, מה שאבא שלך יגיד מקובל עלי. לא חייב להיות רב.

גם הגמרא מביאה מקרה, נאמנים עלי שלושה רועי בקר. רועי בקר היו פעם אנשים שהיו רחוקים מכל השכלה, במיוחד מהשכלה תורנית, כי רועי בקר היו כל היום עם הפרות והפרים בשדות. עוד רועי צאן בערב היו מכניסים את הצאן לדיר, אבל הפרות גם בלילה היו רועות בשדה. ולכן רועי בקר לא היו באים בכלל לעיר, לא היו פוגשים בני אדם נורמליים, לא היו באים לבית כנסת שחרית, מנחה וערבית ולפעמים גם לא בשבת. אבל אם בא אדם ואומר, אתה יודע מה, בוא נלך לשלושה רועי בקר, מה שהם יגידו מקובל עלי. זה נקרא בוררות וזה לגיטימי.

אבל לא על זה מדובר פה בפסוק. פה בפסוק מדובר, אומר הרמב"ם, שכל אדם מישראל, אם הוא יודע את דין התורה, מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו. כלומר, אם באים אליך ואומרים לך, תדון לנו בבקשה דין תורה ואתה יודע מה ההלכה אומרת, מצווה עליך לדון אותם. לא תגיד "אבל אני לא רב, אבל אני לא דיין, אבל אני לא עובד בזה, תלכו לבית הדין". אם אתה יודע, מצווה עליך להגיד. איך אתה יודע אם אתה לא רב? אתה צודק, אתה צודק בהחלט שזה אחריות כבדה.

הפסוק אומר, כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כלומר מדובר פה על תופעה שהפילה הרבה חללים. אז יש הרבה פירושים על מה מדובר פה, אבל הגמרא דורשת את זה על דרך הדרש. רבים חללים הפילה, זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. זאת אומרת אדם שהוא לא רב והוא אומר מה ההלכה. הוא ישר פוסק הלכות, ישר אומר מה הדין. הלו, אתה לא יודע בכלל את ההלכה, אתה סתם אומר לפי דעתך ואתה טועה, אתה מטעה את הרבים. אז זה רבים חללים הפילה. ועצומים כל הרוגיה, זה שהגיע להוראה ואינו מורה. הוא יודע את ההלכה והוא לא מלמד. למה אתה לא מלמד? אנשים זקוקים לדעת. אז שני הצדדים הם בעייתיים. כשבן אדם קופץ מעל המדרגה שלו ומתחיל ללמד הלכות שהוא לא יודע, זה גם בעיה. כשבן אדם יודע והוא לא בא ללמד, זאת גם בעיה. אז צריך למצוא את האיזון המתאים.

אז שימו לב שיש פה כבר מצווה שנייה בתוך אותו פסוק, בצדק תשפוט עמיתך. מצווה ראשונה לדיינים, לדון בצדק ובצורה שוויונית. מצווה שנייה לכל אדם, אם אתה יודע את הדין, אז תודיע את הדין, תשפוט בין האנשים. ויש כאן גם מצווה שלישית. ובכללה גם כן, בתוך המצווה הזאת כלול דבר נוסף, שחייב האדם שידון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב. זה, על מי מוטלת המצווה הזאת לדון לכף זכות? על כל אחד.

אז נשים לב, המצווה הראשונה רק על הדיינים. כשאתה דן בבית הדין, לדון בצורה שוויונית. המצווה השנייה, היא לא על כל אדם, היא על כל אדם שיודע את ההלכה, ובאים אליו לשאול אותו מה הדין, מצווה עליו להגיד. אבל זה לא רק לדיינים, זה לכל אדם שיודע. המצווה השלישית היא כבר רחבה, היא לכל אדם, לדון את האדם לכף זכות.

נשאלת השאלה, איך מפסוק אחד לומדים שלוש הלכות? הרי אנחנו יודעים בדרך כלל, שמכל פסוק לומדים הלכה אחת. ואם התורה רוצה להגיד לנו עוד הלכה, אז זה צריך להיות או ממילה מיותרת או מפסוק נוסף. כי בעיקרון מפסוק אחד לא לומדים שתי הלכות. אז אני חושב שיש כאן דיוק, הרמב"ם מדייק בפסוקים. אם נעיין בפסוק, יש פה שלוש מילים, "בצדק תשפוט עמיתך". בעצם כל מילה זה להלכה אחרת. ההלכה הראשונה מהמילה "בצדק". אתה דיין, אתה ממילא שופט, איך לשפוט? בצדק. המילה השנייה היא "תשפוט". גם אם אתה לא דיין, יש עליך מצווה, תשפוט. אם אתה יודע את ההלכה, תשפוט. אל תגיד לא אבל אני לא דיין. שואלים אותך, תגיד את ההלכה.

המצווה השלישית, לדון לכף זכות, היא נלמדת מהמילה "עמיתך". לא כתוב פה סתם "בצדק תשפוט את האחר", אלא "בצדק תשפוט עמיתך". ואם הוא לא עמיתי, הוא לא חבר שלי, סתם הוא בא אליי? זה לא משנה. לכל אדם תדון אותו כאילו הוא עמיתך. הרי אם זה היה חבר טוב שלך, והיית רואה אותו עושה מעשה שניתן לפרש אותו לטובה או לרעה, אבל זה חבר טוב, אז מן הסתם היית מפרש את זה לטובה. אז כך תתייחס לכל אדם כאילו הוא עמיתך. כאילו הוא חבר, כאילו הוא בן שלך, כאילו הוא אח שלך, כך תתייחס לכל אדם וממילא תדון אותו לכף זכות.

מה עם גויים? על גויים אנחנו לא מצווים לדון לכף זכות. אז כל אדם, כל יהודי. זה מעניין כי במשנה בפרקי אבות כתוב, הרמב"ם אומר פה "שידון את חברו לכף זכות". במשנה בפרקי אבות כתוב "הוי דן את כל האדם לכף זכות". אז אפשר להבין שזה כל אדם.

אחת השאלות, מה הכוונה לדון לכף זכות? אתה רואה בן אדם עושה מעשה שלילי, אתה רואה שזה מעשה רע. אז איך אני אדון את זה לכף זכות? מה אני אמציא המצאות? אני רואה שזה מעשה לא טוב. יש לזה כמה דרכים. אחד הפירושים הוא: הוי דן את כל האדם לכף זכות. כלומר, יכול להיות שהמעשה הזה באופן נקודתי, אולי מעשה רע, אבל אל תסתכל רק על המעשה הנקודתי. תסתכל על כל האדם. האדם הזה כולו רע? חס ושלום. האדם הזה יש בו גם הרבה דברים טובים.

וזה עבודה נפשית. הרבה פעמים יש לאדם כעס על מישהו. לפעמים אפילו בתוך המשפחה, יש לו כעס על אשתו, יש לו כעס על ההורים, יש לו כעס על ההורים של אשתו, יש לו כעס על חבר, יש לו כעס על מישהו בעבודה, יש לו כעס על המעסיק שלו, יש לו כעס על מישהו בבית הכנסת. הרבה פעמים יש למישהו כעס. והרבה פעמים כאשר אדם כועס על מישהו, קשה לו לראות את הדברים הטובים באותו אדם. וזה עבודת המידות מאוד חשובה, שגם כאשר יש מישהו, אדרבה, דווקא מישהו שהכי קשה לך לראות את הדברים הטובים בו, אז זו המשימה הכי חשובה. להתבונן. אני לא אומר שהכל טוב, זה ספציפית מידה רעה שיש בו, זה ספציפית מעשה לא טוב שהוא עשה. אבל מה כן טוב שיש בו? תתבונן על כל האדם. כאשר אתה מתבונן על כל האדם, אז אתה תמיד תראה גם את הכף זכות.

הוי דן את כל האדם לכף זכות. מה הכוונה כף זכות? מה זה המילה הזאת? מאיפה זה? זה מהמאזניים. מה אומרים המאזניים? יש כף חובה ויש כף זכות. אם יש מאזניים, המשל הוא כזה: כביכול הקדוש ברוך הוא שוקל במאזניים את עוונותיו ואת זכויותיו של האדם. אבל אם הזכויות הם יותר, אז כף הזכות מכריעה. ככה אתה תסתכל על האדם. לא אומרים לך תתעלם, תעצום את העיניים כאילו אין פה דבר רע. לא אומרים לך את זה. מה אומרים לך? תתבונן על כל האדם, תראה את כף הזכות, ותדון אותו לכף זכות. תגיד, בסדר, יש לו גם דברים שאני פחות אוהב אצלו, אבל יש לו גם כף זכות. תראה את המעשה החיובי שהוא עשה, תראה את המידה הטובה הזאת שהייתה בו, תראה את הזמן הזה, את הפעם הזאת שהוא עזר לי. להתבונן על כף הזכות ועל פיה לדון את האדם.

אז אם כן, שלושה עניינים, שלוש מצוות, נלמדות יחד מן הפסוק הזה, בצדק תשפוט עמיתך. הדיין לשפוט בצדק. כל אדם מצווה להפיץ את התורה, ואם הוא יודע את ההלכה, לשפוט ולדון. ולהתייחס לכל אדם כאל עמיתך ולדון אותו לכף זכות.

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר, ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.