בלוג

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי, יש לנו ממש ככה כמה דקות קצרות עד תפילת ערבית. ננצל אותם להגיד משהו קצר על פרשת פקודי לעומת פרשת ויקהל.

שתי הפרשיות האלו בעצם עוסקות במלאכת המשכן, לא בציווי אלא בביצוע של איסוף התרומות, יצירת הכלים והבגדים והקמת המשכן. אז מה בעצם החלוקה בין פרשת ויקהל לבין פרשת פקודי? למה כאן בדיוק במקום הזה עצרה התורה?

אפשר להבין את זה מתוך השמות של הפרשות. פרשת ויקהל נקראת על שם ההתקהלות. עם ישראל כולו מתקהל. אומנם המילה ויקהל עצמה נאמרה בכלל בעניין שבת: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה השם לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם שבת קודש שבת שבתון". אז אם כן זה נאמר לגבי השבת, אבל למעשה מאוד בולט שכל הפרשה, פרשת ויקהל, כולה עוסקת בעניין של הלב. חכמי לב, נדיב לב, וזה בעצם גם העניין של ההתקהלות, כל עם ישראל מתקהל יחד כאיש אחד בלב אחד גם לעניין השבת וגם לעניין המשכן. וזה בא לידי ביטוי בתרומה, זה בא לידי ביטוי בהתנדבות, בא לידי ביטוי בעשייה. וזה למשל משהו שהרגשנו אותו מאוד מאוד חזק בוודאי בתחילת המלחמה הזאת שאנחנו נמצאים בה, שרוח ההתנדבות והלב והרצון שכל אחד רוצה לתרום וכל אחד רוצה להיות שותף, האחדות הזאת, ההתקהלות הזאת, מאוד מאוד חזקה.

לצערינו זה מתפוגג מהר. לצערנו זה תמיד חזק מאוד כאשר עם ישראל בסכנה ובצרה וזה לא כל כך חזק בשגרה. כן חשוב להגיד שהדבר הזה הוא מאוד מאוד משמעותי ביחס לניצחון שלנו על אויבנו. כלומר, זה חד משמעי שהאויבים שלנו רואים את הפילוג בתוכנו והם חושבים שזה נקודת תורפה להיאחז בה ולפגוע בעם ישראל. הם לא באמת חשבו שהם יוכלו לנצח את מדינת ישראל באמצעות טויוטות ו-RPG. הם יודעים שיש לנו כלי נשק הרבה יותר חזקים, אבל הם כן חשבו שהם יוכלו לנצח אותנו בגלל הפירוד הפנימי. הם חשבו שהפילוג הזה והפירוד הפנימי בתוכנו יהיה כזה שאפילו מכה — לא, זה לא היה מכה קשה וכואבת אבל זה לא היה מכה שממוטטת מדינה — אבל הם חשבו שאנחנו בניין קלפים ולכן הם חשבו שמכה כזאת כן תמוטט, אז אנשים כולם יברחו מהארץ, יגידו אם זה ככה אם זה מדינה שאין בה ביטחון אנחנו כולנו עוזבים.

מה קרה בפועל? כולם באו. מאות אלפים עזבו את כל מה שהם עשו, טיולים, עבודות, עזבו את הכל בעולם, באו לארץ כדי להילחם פה, כדי למות פה במלחמה. זה הכוח של ההתקהלות של עם ישראל, זה הלב.

פרשת פקודי עוסקת לא בקהל, בכלל, אלא בפרטים. מה זה פקודי? פקודי אלה פקודי המשכן, הכוונה היא שפוקדים כלומר סופרים מלשון מפקד. כמו שבמפקד סופרים, ככה עשו מפקד לספור את התרומות. "אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד", לא מי — מי זה לא מעניין — אבל מה? מה בדיוק נתרם. כמה כסף, כמה זהב, כמה נחושת, כמה ארגמן, כמה תולעת שני.

גם לא כולם תרמו כסף. נכון. מצדי כל אחד שיתרום אפילו מעט מאוד זה לא משנה. אבל אני זוכר פעם אחת שהייתי ראש ישיבת הסדר בחולון, אז עשינו ערב התרמה. עשינו מכירה פומבית, היה נראה לי, נדמה לי אם אני זוכר נכון, זה היה הכנסת ספר תורה ועשינו מכירה פומבית של המצוות של כל מיני חלקים בהכנסת ספר תורה. מישהו תרם איזה משהו — 500. פתאום איזה ילד קטן, קטן, עוד לא בר מצווה, צועק "ואחד". עכשיו כולם פרצו בצחוק. מה, הוא ייתן 501? אבל מי שניהל את ההתרמה לא צחק ופנה לילד בשיא הרצינות: "תודה רבה לך, למה אתה מתכוון?". אז הילד אמר "אני גם רוצה לתת שקל. יש לי שקל ואני גם רוצה לתת". הוא לא התכוון עכשיו, הוא לא הבין בכלל מה זה מכירה פומבית, הוא לא הבין שמישהו זורק מספרים אז הוא מתכוון אחר כך לתת, אבל הוא רצה לתת, הוא רצה להיות שותף. "אני גם רוצה לתת שקל, יש לי גם אחד". זה יותר מרגש מה-500. נכון, כי הילד הזה, האחד הזה, זה כל הונו שבעולם. זה הוא פעם קיבל אני יודע מה… הנה זה כסף שיש לו ואת זה הוא נותן.

וזה כאמור, אנחנו לא שואלים כמה כל אחד נתן, זה לא מעניין, כל אחד נתן את הלב. אבל עכשיו, כאשר אתה בא מכל התרומות האלה בפועל לעשות, להקים את המשכן, אז רגע, מה אתה עושה? כמה בדיוק כסף נתרם ומה אתה עושה בו? כמה זהב נתרם ומה אתה עושה בו? כמה תרמו עורות עיזים ואיך עושים בהם? וכן הלאה, כל פרט ופרט מה עושים איתם.

אז פרשת ויקהל עוסקת בכלל ובלב, ופרשת פקודי עוסקת בפרטים. זה כן קשור. ויקהל — הכלל תמיד קשור ללב, לרצון. והפרטים תמיד קשורים לציווי, לפקודות. כתוב 19 פעמים בפרשה את המילים "כאשר ציווה השם את משה", כי כל הפרטים, פרטי הפרטים, צריכים להיות מאוד מאוד מאוד מדויקים. כשאנחנו מקיימים מצוות אז רחמנא ליבא בעי, הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב. אה, רוצה את הלב? אז אני ממש מהלב רוצה להתפלל עכשיו תפילת שחרית, אפשר? לא. תפילת שחרית אי אפשר עכשיו. יש זמן, יש פרטים, יש ציווי. לכן החיבור הזה בין הלב לבין פרטי הפרטים בדיוק לפי המצווה, זה בעצם החיבור השלם.

כן דניאל? מה זה תולעת שני? תולעת שני זה בעצם פעם היו משתמשים בצמר. אבל צמר היו צובעים אותו. היו גוזזים מהכבשה, מלבינים, מנפצים, טווים וצובעים אותו בצבעים. באיזה צבעים? אז היו כל מיני בעלי חיים. פעם לא היה חנות של טמבור אז היו משתמשים או בבעלי חיים או בצמחים. תולעת שני זה תולעת שצובעת, שהצבע שלה הוא צבע שני כלומר אדום בורדו. אדום חזק, אדום עז.

קיים בימינו? קיים אבל אף אחד לא משתמש בה, כי יש לנו צבעים הרבה יותר זולים לא מן החי. כמו שפעם היו משתמשים בתכלת. גם היום יש כאלה שצובעים את הפתיל תכלת. בעיקרון זאת מצוות עשה מן התורה: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". לי אין תכלת בציצית. למה? כי במשך מאות רבות של שנים… לא בגלל שזה יקר. זה נכון שזה יקר אבל לא בגלל זה אני לא אשים. אם זאת מצוות עשה מן התורה אני אשים. במשך מאות שנים לא ידעו מה הוא החילזון שבו זה חילזון ימי, נכון, חילזון שגדל בים, לא ידעו איזה חילזון זה. במשך העשרות שנים האחרונות כן חקרו את זה וכן יש תיאוריה מאוד מבוססת איזה חילזון זה אבל עדיין אין מסורת. אז יש כאלה שכבר התחילו לשים, יש כאלה שעוד לא שמים. בעזרת השם במהרה ייגלה עלינו אליהו הנביא והוא גם יגיד לנו בוודאי בוודאות איזה חילזון הוא התכלת, ואז אנחנו נהיה חייבים כולנו, לא משנה יקר לא יקר, תהיה חובה מדאורייתא לשים תכלת בציצית.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.