בלוג

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי. פרשת השבוע פרשת פנחס, וחז"ל אומרים שפנחס הוא אליהו.

מה הכוונה? כן, זה גם בפיוט המפורסם, פנחס הוא אליהו, לכבוד חמדת לבבי אליהו הנביא. בפיוט הזה עצמו חצי מהבתים בערך מדברים בכלל על פנחס. "כהן לאל עליון הוא", מדובר על פנחס שהוא כהן לאל עליון. ו... שמסופר בפיוט שהוא הרג את זמרי ואת כזבי, כל זה זה לא סיפורים על אליהו על פי הפשט, זה סיפורים על פנחס. אבל הפיוט הזה לוקח כדבר פשוט, על פי חז"ל, שפנחס הוא אליהו.

עכשיו, מה הכוונה שפנחס הוא אליהו? פירוש אחד, שפנחס באמת האריך ימים. כך מופיע בספר פירקי דרבי אליעזר. נאמר בפרק מ"ו, שאחד, אחת המתנות, חלק מהשכר שנותן הקדוש ברוך הוא לפנחס, שהוא קורא את שמו אליה.

נכון, יש לפעמים שמוסיפים שם לבן אדם. השבת היה אבא של אחד המתפללים פה שהיה חולה, נתון בסכנה, והוספנו לו שם. וכאן פנחס מקבל עוד שם, לא בגלל שהוא בסכנה או בגלל שהוא חולה, אלא בגלל זכותו. כך אומר המדרש, רבי אליעזר אומר: קרא שמו של פנחס בשמו, בשמו של הקדוש ברוך הוא: אלי-יה. הרי אליהו או אליה זה בעצם שני שמות של הקדוש ברוך הוא. א-ל זה שם השם, י-ה זה גם שם השם, וגם י-ה-ו כמו ירמיהו, חזקיהו, ישעיהו, י-ק-ו זה גם כן חלק משם י-ק-ו-ק. אז שם י-ק-ו-ק זה השם המפורש המלא, אבל גם שתי אותיות י-ק זה גם כן שם השם, וגם י-ק-ו זה גם כן רומז לשם השם. אז לכן, אליה זה שמו של הקדוש ברוך הוא. אז הקדוש ברוך הוא קרא את שמו של פנחס בשמו, אליה.

והוא אליהו מתושבי גלעד, כשהשיב תשובת ישראל בהר גלעד. כלומר, המדרש בעצם אומר בצורה ברורה שאליהו הנביא זה אותו בן אדם. פנחס האריך ימים. כמה שנים האריך ימים?

הוא היה יחסית צעיר בזמן יציאת מצרים. שהרי הוא גם נכנס לארץ. זאת אומרת, הרי בפשטות, כל הדור הזה, מי שהיה מבן עשרים שנה ומעלה בזמן חטא המרגלים מת במדבר. זאת אומרת שבזמן חטא המרגלים פנחס היה עוד ילד. זה גם הגיוני. כי אהרון היה בן 83 שנה ביציאת מצרים. הבן שלו, אלעזר, אנחנו לא יודעים בדיוק בן כמה הוא היה, אבל הוא היה בן אחד הבנים, לא הבן הבכור, היה את נדב ואביהוא שהם היו הגדולים. פנחס היה בן אלעזר, סליחה, היה הבן השלישי. אז נניח היה בן 40, זה הגיוני, והבן שלו, פנחס, היה צעיר, פחות מבן 20. זה הגיוני, זה מסתדר לנו עם השנים.

ולכן כאשר פנחס עושה את המעשה שלו של הרג כזבי וזמרי בשנה ה-40 ליציאת מצרים, אז הוא בערך בן 50 ל-60. כבר בן אדם בוגר. וכמה הוא מאריך ימים? אם זה אותו אדם שהאריך ימים ושינו את שמו לאליהו, והוא אליהו הנביא שחי בזמן אחאב.

עכשיו, יציאת מצרים הייתה לפני, הייתה בשנת 2448 שנה לבריאת העולם. כן? זה קל יחסית לזכור את זה, כי בשנת 1948 שנה לבריאת העולם נולד אברהם. זה קל לזכור כי זה 1948, זה לא קשור בכלל, אבל המניין הלועזי של הקמת המדינה 1948. אז 1948 שנה לבריאת העולם נולד אברהם אבינו.

אחרי כמה שנים נולד יצחק? 100 שנה. אחרי 100 שנה, כשאברהם היה בן 100 שנה ויולד לו את יצחק בנו. ולכן, יצחק נולד בשנת, לא 1948, אלא 2000, 2048. 1948 ועוד 100, 2048. בסדר?

עכשיו, מי שנולד יצחק ועד יציאת מצרים עברו 400 שנה. לכן נאמר: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם 400 שנה". לא לא עינו אותם 400 שנה, במצרים היו רק 210. אבל מלידת יצחק, גר יהיה זרעך. יצחק שהוא זרעו של אברהם, אז מיצחק, יעקב, כל הדורות הלאה, מרגע לידת יצחק מונים 400 שנה. לכן יציאת מצרים הייתה בשנת 2448 שנה לבריאת העולם.

שזה אומר, לפני כמה שנים הייתה יציאת מצרים? 3,335.

עכשיו, אחאב, הוא היה המלך בתקופתו של אליהו. נכון? אליהו הנביא עומד לפני אחאב. הוא גם אומר לו: "חי השם אשר עמדתי לפניו אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי". הוא אומר לו "הרצחת וגם ירשת?". הוא הורג את כל נביאי הבעל בזמנו של אחאב, הוא רץ לקראתו במרכבה. אליהו בדור של אחאב.

אחאב חי למניין הנוצרים 850 שנה לפני הספירה. זאת אומרת, לפני, אנחנו עכשיו בשנת 2023. אז תעשו עוד 850, יוצא לנו פחות או יותר 3,000 שנה. זה הגיוני? לא הגיוני. כן, פחות. קצת פחות. 2,900. 2,000, מה? עשית חישבון מדויק? 2,870. 2,883. 2,890.

מאז יציאת מצרים עברו 450 שנה עד אחאב. זאת אומרת, שיוצא שפנחס, שהיה חי בזמן יציאת מצרים, חי לו איזה 450 שנה עד אחאב. עכשיו, לא רק שהוא חי 450 שנה עד אחאב, הוא גם לא מת. אליהו הנביא מת? הוא לא מת, הוא עלה בסערה השמימה. אז אני גם לא יודע בדיוק אם אפשר להגיד שהוא חי. הוא לא חי במובן, לא יודע, לא נראה לי שהוא חי במובן של, כמו שאנחנו חיים, עם גוף רגיל. זה זה משהו, זה מדרגה עליונה מאוד. אבל גם בדרך הטבע שהוא חי 450 שנה, זה גם פלא עצום.

טוב, יכול לקרות ניסים. ככה משמע מהפשט של המדרש. שהמדרש בפרקי דרבי אליעזר אומר שזה פנחס, הקדוש ברוך הוא שינה את שמו, הוסיף לו שם, אליה, קרא אותו על שמו.

הדבר הזה הוא גם רמוז, אפשר לראות לו קשר בפסוקים. למשל, בסוף ספר שופטים, ממש בפרקים האחרונים של ספר שופטים, פרק כ', ספר שופטים כולו לקח כ-300 שנה. איך אני יודע? כתוב שיפתח, יפתח הוא אחד השופטים האחרונים, או אפילו לא האחרון, אחריו יש עוד את אבצן, אחריו יש את שמשון, יש עוד כמה שופטים אחריו. אבל הוא אחד מהאחרונים. מי שבא מול יפתח זה מלך בני עמון. ומלך בני עמון טוען: "כבש ישראל את ארצי בעלותם ממצרים". כבשתם לי את הארץ, אתם גזלנים, תחזירו את ארצי. יפתח עונה לו תשובה ארוקה ובתוך הדברים הוא אומר לו: הרי אנחנו כבר גרים פה 300 שנה, ומדוע לא הצלתם בעת ההיא? עכשיו אתה נזכר?

יש גם כאשר אדם פונה לבג"ץ, יש פה עורכי דין בקהל, כאשר אדם פונה לבג"ץ או לבית משפט, אז יש מושג של "ישן על זכויותיו". זאת אומרת, אם אדם יש לו איזה זכות והוא לא תובע אותה, הוא לא יכול פתאום אחרי שנה להיזכר. למה לא הבאת מיד מחאה? נניח לדוגמה, יש לך חניה בטאבו, וכל הזמן מישהו חונה לך בחניה, אתה יכול להרשות לו. אבל עצה טובה, תגיד לו: "זה חניה שלי, אני מרשה לך". כן, אבל אם לא אמרת כלום, אז יש צד של חזקה. אחר כך הוא יגיד: "מה, עכשיו אתה נזכר? 20 שנה לא אמרת, עכשיו אתה אומר?" מה, נגעתי בנקודה רגישה? עדיף שיהיה לך עדים, אחרת לך תוכיח. אפשר לערער, לא, אבל תוכיח שאמרת, תוכיח שמחית. על כל פנים...

הדוגמה של החניה לא טובה, כי זה לא תופס במקרקעין. אין התיישנות במקרקעין, שזה כתוב לך בטאבו. בסדר? זה מהעורך דין של נדל"ן. אבל עקרונית יש דבר כזה. עקרונית יש דבר כזה.

אם כן, במטלטלין יש דבר כזה. למה אני מזכיר את הדברים? על כל פנים, זה מה שטוען יפתח כלפי בני עמון. אומר למלך בני עמון: "300 שנה כבר אנחנו פה במקום הזה, עכשיו אתה נזכר לטעון שזה שלך?" אני לומד מכאן שמאז יציאת מצרים עד יפתח כבר עברו 300 שנה.

עכשיו, זה בפרק י"ב בספר שופטים. בפרק כ', עוד שמונה פרקים אחר כך, מי מופיע פתאום? "ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם". פנחס בפרק כ' בספר שופטים, אחרי יותר מ-300 שנה מאז יציאת מצרים, והוא מופיע בתור הכהן הגדול ששואל את הקדוש ברוך הוא באורים ותומים. יש שמה הרי מלחמה הכי קשה בין כל השבטים לבין שבט בנימין, ופנחס בן אלעזר בן אהרון עומד לפניו, לפני הכהן, לפני הקדוש ברוך הוא, לפני השם, לפני ארון ברית האלוקים, ושואל: "האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל?". האם להמשיך את המלחמה הזאת או לא?

אז הנה אתה רואה שפנחס מופיע ממש בפרקים האחרונים של ספר שופטים, אז משמע שהוא חי מאות שנים. אומנם זאת לא הוכחה מוחלטת, כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. ויש דעה בחז"ל, שהפרשה של פילגש בגבעה הייתה בעצם, אומנם היא מופיעה ממש בסוף ספר שופטים, אבל היא הייתה די בהתחלה. יש דעה כזאת. אז זה לא הוכחה, זה כן מסייע לדבר, אבל זה לא הוכחה מוחלטת.

אבל יש עוד פסוק בספר דברי הימים, יש פסוק מדהים. מופיע שם, בפרק ט', דברי הימים א', פרק ט', מתוארים ימי דוד. מי גר בירושלים בימי דוד? נזכיר שבית המקדש לא נמצא בירושלים בימי דוד. נכון? מי בנה את בית המקדש בירושלים? שלמה. אבל כן, מה היה, לא בית המקדש כולו, אבל מה כן היה כבר בירושלים בימי דוד? משהו שקשור לבית המקדש? ארון הברית, נכון מאוד. ארון הברית. הרי אהרון נפל בשבי הפלשתים, אחר כך החזירו אותו. פרץ עוזה, אתם זוכרים את הדבר הזה? שאוזה נוגע בארון ומת. זה היה כאשר דוד בפעם הראשונה רוצה להביא את הארון לירושלים. אז אומנם בעקבות פרץ עוזה הכל נעצר, אבל אחרי שלושה חודשים שדוד המלך רואה שהקדוש ברוך הוא מברך את בית עובד אדום הגתי שאצלו היה הארון, אז הוא מעלה מחדש את ארון הברית, ואז הוא רוקד ומיכל רואה אותו וגועלת בו, וכל הסיפור שמה. זה סיפור שלם, שמואל ב' פרק ו' נראה לי. ודוד מעלה את ארון הברית לירושלים.

בספר דברי הימים א', פרק ט', כאמור מסופר מי הם הגרים בירושלים, היו שמה יהודה כמובן, בנימין כמובן, הגיעו לשם גם בני אפרים ומנשה שגם הצטרפו אליהם. ומתואר שם מי הם השומרים על ארון ברית השם בירושלים. היה, זה לא בית מקדש, אבל היה אוהל שבו היה מונח ארון הברית. העמידו שם שומרים. השומרים היו לויים מבני קורח. ושם כתוב: "המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם". כל השומרים האלה, זה על פי הציווי של דוד ושמואל.

ואז נאמר שם בפסוק כ': "ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים, השם עמו".

אני אדייק רגע, יש שתי צורות לקרוא את הפסוק. קודם כל, פתאום פנחס מופיע, באיזה תקופה? ימי דוד. זה אומנם לא אחאב, אבל זה כבר יותר מ-400 שנה אחרי יציאת מצרים. אמרתי קודם שאחאב היה 450 שנה אחרי יציאת מצרים, אז זה בוודאי טעות. זה בוודאי טעות. רק 480 שנה אחרי אחרי יציאת מצרים נבנה בית המקדש בימי שלמה. ועוד היה כמה מאות שנים עד אחאב. אז זה בוודאי, זה הרבה מאוד שנים. על כל פנים, לא כמה מאות. הגזמתי, אתה צודק. אבל עבר כמה דורות. בערך 100 שנה. אני לא יודע בדיוק. אבל שוב, לפחות 480 שנה אחרי יציאת מצרים, זה מפורש בפסוק שאז היה שלמה.

על כל פנים, אני חוזר רגע לענייננו, שפתאום בימי דוד, שנגיד אם שלמה זה 480 שנה אחרי יציאת מצרים, אז דוד זה נגיד 440 שנה. דוד מולך 40 שנה. אז 440 שנה אחרי יציאת מצרים, פתאום כתוב: "ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם". "נגיד" הכוונה היא, שולט וממונה. נגיד.

ואם כן, הדבר הזה הוא פלא. אומנם את הפסוק הזה אפשר לקרוא בשתי צורות. כתוב ככה, אפשר לקרוא כך: "ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם". מי זה "עליהם"? על כל השומרים שהוזכרו קודם, יש אנשים שומרים לויים שומרים על הארון. ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם. "לפנים, השם עמו". כלומר, עכשיו הקדוש ברוך הוא כבר לא איתו. לפנים השם היה איתו. מה הכוונה? לכל הדעות, גם אם פנחס האריך ימים והיה עדיין חי בימי דוד, הוא כבר לא כהן גדול. מי כן כהן גדול? איזה כהן גדול אנחנו מוצאים עוד לפני ימי דוד? תחילת ספר שמואל, מי הכהן הגדול? עלי. רגע, אם פנחס חי, איך הוא לא כהן גדול? אחרי עלי יש לנו את צדוק ואביתר, בימי דוד. בימי שלמה נדחה אביתר ונשאר רק צדוק. על כל פנים, זה כבר לא פנחס. לכן כתוב, לפנים השם עמו. למה פנחס נדחה מהכהונה הגדולה? יש אומרים בגלל מלחמת האחים, שהייתה בעצם הוא היה חלק מהעוולה שלה. יש אומרים בגלל בת יפתח, שיפתח לא רצה ללכת אליו, פנחס לא רצה ללכת אליו. ובעקבות זה, פנחס מודח מהכהונה הגדולה. מלחמת כבוד והוא מודח מהכהונה הגדולה, הוא מאבד את כל מעמדו. אז הוא עדיין ממונה על השומרים.

זה פירוש אחד לקרוא את הפסוק. אבל אפשר גם לקרוא אותו: "ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים". כלומר, הוא היה פעם ממונה, לא בימי דוד. למרות שזה קצת קשה להגיד. כי על מי הוא היה ממונה בעבר? על השומרים של הארון? לא היה ארון מחוץ למשכן לפני כן. אז זה קשה קצת להגיד. על כל פנים, זה משמע מהפסוקים. זה אומנם דבר פלא. ואנחנו רגילים להתייחס לזה בתור איזה אגדה קצת רחוקה מהפשט, אבל יש לזה רמזים בפשט, לזה שפנחס חי מאות שנים, בימי סוף ימי השופטים, בימי דוד המלך. פנחס בן אלעזר עדיין מוזכר, משמע שהוא עדיין חי. ולפי הפירוש הזה, שכאמור מקורו בפרקי דרבי אליעזר, פנחס מאריך ימים, הקדוש ברוך הוא מוסיף לו שם אליה על שמו של הקדוש ברוך הוא, והוא אחר כך הופך להיות אליה הנביא המוכר לנו מימי אחאב.

למרות זאת, כן, ועלה השמימה ובכלל לא מת. למרות זאת, בזוהר הקדוש, דווקא בזוהר הקדוש כתוב לנו, הרבה פעמים כתוב בזוהר הקדוש: "פנחס דא אליהו", כלומר, פנחס זה אליהו. זה חוזר על עצמו הרבה פעמים. אבל באחד המקומות, בזוהר על מגילת רות, זוהר חדש על מגילת רות, כתוב: פנחס הוא אליהו ודאי בדרגה חדה, בדרגה אחת. כלומר, לפי המילים האלה בזוהר הקדוש, אין הכוונה שזה אותו בן אדם שרק שינו לו את השם, אלא שהם בדרגה אחת. זה כמו שאומרים גלגול נשמה, זה כמו אותו אופי, אותה מידה, אותה דרגה, אותה דרך בעבודת השם, שהתגלתה אצל פנחס והתגלתה גם אצל אליהו. ובאמת, אנחנו יכולים למצוא הרבה דמיון בין שניהם. למשל, הדבר הכי בולט, זה מידת הקנאות, שאצל פנחס נאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". כלומר, אני הקדוש ברוך הוא אל קנוא ונוקם, אני קינאתי לעם ישראל. פנחס השיב את חמתי, הוא קינא את קנאתי. וזה מתואר בתור דבר מאוד חיובי. הוא שליח של ריבונו של עולם לקנא קנאת השם. וגם בהמשך הפרשה כתוב: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלהיו ויכפר על בני ישראל".

אנחנו לא נרחיב היום על מידת הקנאות, אבל רק אני אומר במילה אחת, ברור שאין מדובר פה על קנאה במישהו, אלא קנאה להשם. קינא לאלוהיו. הוא לא מקנא במישהו. לקנא במישהו זה: למה הוא יש לו ולי אין? זה קנאה שבוודאי זה מידה פסולה. לקנא להשם, יש ביטוי גם קנאת סופרים. קנאת סופרים זה גם לקנא במישהו. זה לא לקנא "למה הוא קונה..." קנאת סופרים תרבה חוכמה, זה נכון. למרות זאת, למרות זאת, זה גם לקנא במישהו, אבל זה לא לקנא למה הוא יש לו ולי אין, אלא למה הוא זוכה לחוכמה, זוכה ללמד, זוכה לכתוב, ולמה אני לא עושה את זה, אז גם אני אעשה את זה. זה לכן זה מרבה חוכמה, כי זה דוחף את החכמים, תחרות. שוק חופשי. כן. אבל זה לא קנאה למה... זה קנאה חיובית, למרות שכתוב שבעקבתא דמשיחא, כתוב חכמת סופרים תסרח. אז יש מפרשים שהכוונה היא, חכמה כזו שבאה מתוך קנאה, היא תסרח. אם אדם כותב ספר רק בגלל שהוא כבר כתב, והוא כבר כתב, והוא כבר כתב, מה איתי? איפה הכבוד שלי? אני גם צריך לכתוב. זה לא, לא תמיד, בסדר, אם יש לו באמת מה להגיד והוא רק עד היום קצת התרשל וזה דוחף אותו, בסדר. נכון, נכון. כשאדם רואה אדם אחר, לא רק סופרים במובן של כותבים, אלא אדם אחר שזוכה למשל לכבד את אביו ואמו, אז זה מעורר אנשים אחרים, כן, להתחזק בדבר, נכון.

אנחנו לא מדברים עכשיו בכלל על מידת הקנאות. זה נושא לשיעור שלם, בעזרת השם בהמשך השבוע. אבל היום אני רק רוצה לדבר על ההשוואה בין פנחס לאליהו. כי בעצם גם על אליהו נאמר, אחרי שאליהו הורג את כל נביאי הבעל, אחרי שלוש שנים של רעב, של בצורת, שאין טל ומטר, לפחות מטר אין, אין מטר על פני האדמה, ואחרי שלוש שנים כאלה שאנשים מתים ברעב, ואליהו קשה כאבן. מדוע? כי הוא אמר: סליחה, כתוב בתורה: "ועצר את השמים ולא יהיה מטר". עובדים עבודה זרה, מבחינתי זה מתמטיקה. ככה כתוב בתורה: "אם עובדים עבודה זרה והלכתם אחרי אלוהים אחרים, וחרה אף השם בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר". ולכן, גוזר אליהו בצורת.

בסופו של דבר הקדוש ברוך הוא אומר לו: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה". די, נגמר הבצורת. אליהו בא, אוסף כל נביאי הבעל, שוחט את כולם, ועדיין איזבל רוצה להרוג אותו, ועדיין אחאב משתף איתה פעולה. אליהו בורח להר חורב, להר סיני, למדבר סיני, ושם מתגלה אליו הקדוש ברוך הוא ושואל אותו: "מה לך פה אליהו?". עונה לו אליהו: "קנא קנאתי להשם אלוקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו, את נביאיך הרגו בחרב, ואיוותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה". אנחנו רואים שיש קשר עמוק בין פנחס לאליהו.

פנחס קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל. אליהו גם כן מקנא: "קנא קנאתי להשם אלוקי צבאות". הוא במידת הקנאות. כאן הקדוש ברוך הוא אומר לו: זאת לא הדרך. כאן אי אפשר, זה לא... אנחנו נדבר בהמשך השבוע בעזרת השם, מתי קנאות היא נכונה ומתי לא. אבל כאן, למרות שאצל פנחס זה היה דבר נכון והקדוש ברוך הוא משבח אותו, כאן הקדוש ברוך הוא אומר לו, אם אתה תקוע בעניין הזה של הקנאות, לך תמנה את אלישע בן שפט מאבל מחולה, שיהיה לנביא תחתיך.

ולכן, אליהו עולה בסערה השמימה וזה קשור לכך שהוא נשלח באופן קבוע לכל ברית מילה. הוא נוכח בכל ברית מילה. למה? כי הוא אמר: קנוא קינאתי להשם אלוקי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה מקטרג על עם ישראל, אומר שהם עזבו בריתי, בבקשה, אתה תהיה העד. כל ברית אתה תבוא, ואתה תראה שהם לא עזבו את בריתי. עם ישראל שומרים בריתו של הקדוש ברוך הוא ואליהו הנביא מברך אותם לטובה.

רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.