הקנאות הטהורה של פנחס
כאשר אנו מתבוננים בפרשת פנחס, אנו נתקלים בפרדוקס מעניין. מחד גיסא, התורה משבחת את פנחס בלשון נעלה: "וקנאו את קנאתי מאת בני ישראל, ולא חיליתי את בני ישראל בקנאתי". אך מאידך גיסא, המשנה מסייגת מאוד את השימוש במידת הקנאות, ומציבה לה גבולות קשיחים ביותר.
המשנה מזכירה בדיוק שלושה מקרים בהם "קנאין פוגעים בו", ואחד מהם הוא מקרה הבועל ארמית – בדיוק כמו שאירע עם זמרי. אולם חז"ל מוסיפים חידוד חשוב: "הלכה ואין מורין כן". משמעות הדבר היא שאילו היה פנחס בא לבית המדרש לשאול האם עליו להרוג את זמרי, היו אומרים לו "בשום פנים ואופן".
הגבלות הקנאות
גם השולחן ערוך לא פוסק את הלכות הקנאות להלכה למעשה. הסיבה לכך היא שמדובר בהלכה שרק "בדיעבד" – לאחר שהמעשה כבר נעשה – יכולים לומר שהמעשה היה מוצדק. אך לעולם אין מורים לפעול כך לכתחילה.
הגמרא בסנהדרין מוסיפה נתון מרתק: אם זמרי היה מתגונן מפני פנחס והורג אותו, הוא לא היה נחשב כרוצח. זה שונה מהותית מדין הרודף הרגיל. כאשר מישהו רודף אחר חברו להורגו, ומישהו אחר בא להציל את הנרדף ומתוך כך הורג את הרודף, אם הרודף הורג את מי שמנסה לעוצרו – הוא חייב מיתה על רצח. אך כאשר פנחס בא להרוג את זמרי, הדבר מוגדר כ"מחוץ לשורת הדין", ולכן זמרי לא היה חייב מיתה אם היה הורג את פנחס.
התנאי הבלעדי: כוונה טהורה לחלוטין
הרב קוק זצ"ל מסביר שהתנאי הבלעדי לקנאות מוצדקת הוא כוונה טהורה לחלוטין – לגמרי לשם שמיים, בלי שום פנייה אישית. לא מתוך כעס, לא מתוך נקמה, לא מתוך רצון אישי, אלא אך ורק לשם שמיים.
זה מסביר מדוע השבטים התקוממו כנגד פנחס. הם אמרו: "ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והוא הורג נשיא שבט מישראל?" לא הכל היה ברור מיד. הקדוש ברוך הוא הוא שהציל את פנחס, בירך אותו, וגילה דעתו שבמקרה הספציפי הזה היה הדבר חיובי.
הלקח הנוסף: הכהונה באה רק אחרי השלום
חז"ל מוסיפים פרט מרתק: "לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי". פנחס לא היה כהן בשעת המעשה, משום שהכהונה ניתנה לאהרון ולבניו, ופנחס כבר נולד באותה שעה. אך הגמרא מוסיפת: "לא נתכהן פנחס עד ששם שלום בין השבטים". רק אחרי שהוא השכין שלום, הוא מופיע בתנ"ך בתור "פנחס הכהן".
זה מלמד שלא מספיק בקנאות לבדה. צריך גם יכולת להשכין שלום, לרפא את השבר שנוצר. דווקא פנחס, שהיה באמת לגמרי לשם שמיים ומתוך רצון להשכין שלום בעם ישראל ולכפר על עם ישראל, רק הוא יכל לנהוג במידת הקנאות.
יישום לימינו: הבחנה בין קנאות לתסכול
בימים אלו, יש להבחין בין קנאות אמיתית לבין תסכול. כאשר יהודים יוצאים ופועלים נגד ערבים ביהודה ושומרון, זה לא מוסרי, לא מועיל, ואפילו מזיק.
קודם כל, זה לא מוסרי – גם קנאות כאשר היא לגמרי לשם שמיים צריכה להיות כאשר אתה פוגע במי שאשם. פנחס לא סתם קם והלך להרוג אנשים, הוא קם והלך להרוג את זמרי ואת כוזבי – את מי שעשו את המעשה.
שנית, זה לא מועיל ואפילו מזיק. הקנאות כאן באה מתוך תחושה של תסכול – תסכול מוצדק מכך שצה"ל לא מספיק עושה דברים למנוע פיגועים, אך פתאום כאשר יהודים יוצאים ופורעים בערבים, יורדים גדודים לשטח כדי לעשות מחסומים ליהודים. התסכול מובן, אך הוא לא מצדיק את המעשים.
הדרך התקינה: נקמה מתוקנת
יש הבדל בין נקמה פרטית לנקמה מתוקנת. "אל נקמות השם" – יש מקום לנקמה, אך לא סתם ולא על ידי אדם פרטי. הדרך התקינה היא שמדינת ישראל תפעל כשליחה של הקדוש ברוך הוא, באופן מוסרי. אם יש אוכלוסייה שתומכת טרור, צריך לפעול בכפרים מסוימים באופן כללי, לא רק בפינצטה נגד מחבלים.
זוהי הדרך של נקמה מתוקנת – הדרך של קנאות שפועלת בדרך תקינה. לא מתוך אנשים שלבם חם ודמם רותח, הפועלים מתוך רגשות עזים, אלא ביישום שכל ובמחשבה, אך כן מתוך שמירה על הכבוד הלאומי ועל החוש המוסרי – "באבוד רשעים רינה".
המסר של פרשת פנחס הוא כפול: יש מקום לקנאות, אך היא צריכה להיות טהורה לחלוטין, לשם שמיים, נגד מי שאשם, ובסופו של דבר – להוביל לשלום ולתיקון. הקנאות שאינה עומדת במבחנים אלה, אינה קנאות אלא תסכול או נקמה אישית, והיא מזיקה יותר ממה שהיא מועילה.
תמלול השיעור
ערב טוב, רשות מוריי ורבותיי.
אתמול הזכרנו את מידת הקנאות של פנחס ואמרנו
שצריך ללבן את המידה הזאת ולהבין
מתי הקנאות היא נכונה וטובה,
ומתי היא שלילית והרסנית.
כאשר אנחנו מתבוננים בדברי חז"ל,
אז חז"ל מצד אחד, התורה משבחת מאוד את פנחס, וקנאו את קנאתי
מאת בני ישראל, ולא חיליתי את בני ישראל בקנאתי.
מצד שני,
המשנה מאוד מסייגת
מתי משתמשים במידת הקנאות.
המשנה אומרת בדיוק שלושה מקרים. אחד מהם זה הבועל ארמית.
במקרה הזה של פנחס, שהוא רואה את זמרי בועל ארמית,
קנאין פוגעים בו.
וגם במקרה הזה,
אומרת הגמרא בסנהדרין דף פ"ב,
אם נהפך זמרי והרגו לפנחס,
אינו נהרג עליו.
זאת אומרת,
שאם
זמרי
היה מתגונן מפני פנחס והורג את פנחס,
הוא לא היה נחשב כרוצח.
לזמרי לא היה דין מות.
בעיקרון,
אם למשל
אדם יש לו דין מות,
אתן רגע דוגמה,
אדם, אפילו לא שיש לו דין מות, אלא רודף אחר חברו להורגו.
יש דין שנקרא דין רודף.
אדם שרודף אחר חברו להורגו,
מצווה להציל את הנרדף בכל דרך. אם הדרך היחידה
זה להרוג את הרודף,
מותר להרוג את הרודף.
ובמקרה כזה,
אם הרודף, נניח עכשיו יש מישהו שרודף אחרי הרודף כדי להציל את הנרדף,
אם הרודף הורג את זה שרודף אחריו,
הוא חייב מיתה, על זה שהוא רצח אותו, למרות שהוא בא להרוג אותו,
אבל הוא בא להרוג אותו מצד הדין. לעומת זאת,
כאשר פנחס בא להרוג את זמרי, זה לא נקרא מצד הדין.
זוהי קנאות. קנאות שהיא מחוץ לשורת הדין.
זוהי הלכה ואין מורין כן.
אילו היה בא פנחס להישאל,
מה הדין?
האם עליי להרוג את זמרי?
היו אומרים לו בשום פנים ואופן.
זו הלכה
שהבועל ארמית קנאין פוגעים בו, אבל אין מורין כן.
ולכן גם השולחן ערוך
לא פוסק את ההלכות האלה ב... להלכה.
את כל ההלכות האלה של קנאים פוגעים בו. לא מזכיר את זה בכלל.
כי אין מורים כן.
זה לא דבר שאומרים,
כן, במקרה כזה וכזה,
אז יש עניין לגלות את מידת הקנאות. אלא אך ורק בדיעבד.
אם מישהו פעל במידת הקנאות
ובמקרים מאוד מאוד ספציפיים,
אז אנחנו אומרים, טוב,
זה,
בדיעבד אנחנו אומרים שהוא לא חייב על זה מיתה.
הרב קוק זצ"ל כותב על כך
שהסיבה לדבר
זה שכאשר אדם מקנא לשם השם,
זה חייב להיות בכוונה טהורה לחלוטין.
אך ורק אם אתה באמת עושה את זה
לגמרי לגמרי בכוונה לשם שמיים
בלי שום פנייה אישית.
לא מתוך כעס,
לא מתוך נקמה,
לא מתוך רצון אישי,
לא מתוך שום פן אישי,
אלא אך ורק לשם שמיים.
כאשר אדם פועל בקנאות,
ממש רק לשם שמיים,
אז יש בקנאות הזאת,
גם לא בכל מקרה,
אבל יש מקרים שבהם,
כאשר אדם עושה את הדברים לשם שמיים,
אז יש דבר חיובי בקנאות עצמה.
[קהל] זה זה פינחס שמפרשים אותיות...
[רב] פה נכנס.
[קהל] צריך פר, כדי ללמד...
[רב] נכון.
ובאמת, חז"ל אומרים
שהשבטים התקוממו כנגד פנחס.
וכמעט פרצה מלחמת אחים בעם ישראל באותו זמן.
משום שהשבטים אמרו, ראיתם בן פוטי זה,
שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה,
והוא הורג נשיא שבט מישראל?
זה לא שמיד הכל היה ברור.
מה? ברור, הוא הרג בן אדם שבעל מדיינית ולעני כל ישראל...
אז מה?
מה אתה בא להרוג אותו?
הייתה התקוממות נגד פנחס.
והקדוש ברוך הוא
הציל אותו, ובירך אותו, וגילה דעתו,
שזה בכל זאת, במקרה הספציפי הזה, היה דבר חיובי.
אבל כאמור,
דווקא מתוך ה...
יוצא מן הכלל, אתה למד על הכלל.
שהכלל הוא שבדרך כלל, קנאות איננה מידה טובה.
ובאמת,
מופיע בגמרא בזבחים דף ק"א
לא נתכהן פנחס
עד שהרגו לזמרי.
כלומר, הוא לא היה כהן לפני כן.
למה הוא לא היה כהן? הרי הוא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן?
אז הגמרא מבארת,
מכיוון ש...
אהרון קיבל כהונה
לא מלידתו.
היה שלב מסוים,
בגיל
83 אהרון היה כאשר עם ישראל יוצא ממצרים,
ואז בשנה השנייה ליציאת מצרים, כאשר אהרון כבר בן 84, אז הוא מקבל כהונה.
ומי הכהנים? כתוב במפורש,
בניו, אהרון, וארבעת בניו.
נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר. נדב ואביהוא מתו בהקרבם אש זרה לפני השם,
אלעזר ואיתמר
הם נהיו כהנים, וכל מי שיוולד מהם מכאן והלאה.
אבל פנחס כבר נולד באותה שעה.
ולכן,
הוא לא היה כהן, לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי.
אבל מוסיפה הגמרא ואומרת, דבר אולי פחות ידוע,
שלא נתכהן פנחס
עד ששם שלום בין השבטים.
רק אחרי שהוא משכין שלום, אז הוא מופיע בתנ"ך בתור פנחס הכהן.
כי יש עניין דווקא, לא רק של קנאות, אלא דווקא של שלום.
וחז"ל אומרים שדווקא פנחס, שהיה באמת לגמרי לשם שמיים ומתוך רצון להשכין שלום בעם ישראל ולכפר על עם ישראל,
אז רק הוא יכל לנהוג במידת הקנאות.
אני מדגיש את הדברים, במיוחד
בימים אלו,
שבימים אלו, לצערי, לצערי, אני חושב שזה דבר שהוא גרוע וחמור,
שיש יהודים
שיוצאים ופועלים כנגד ערבים ביהודה ושומרון.
זה דבר שהוא גם לא מוסרי,
והוא גם לא מועיל ואפילו מזיק.
קודם כל, הוא לא מוסרי.
יש הבדל, גם קנאות כאשר היא לגמרי לשם שמיים,
צריכה להיות כאשר אתה פוגע במי שאשם.
פנחס לא סתם קם והלך להרוג אנשים.
הוא קם והלך להרוג את זמרי
ואת כוזבי.
לא סתם להרוג אנשים.
ולכן,
לא מדובר פה על סתם פגיעה באנשים שהם לא אלה שעשו את הפיגועים.
[קהל] חפים מפשע.
[רב] אני לא רוצה להגיד חפים מפשע.
[קהל] לא...
[רב] אני לא אומר את המילים האלה,
כי באופן כללי, זוהי אוכלוסייה שהיא תומכת טרור,
ולכן אני לא אומר חפים מפשע.
אבל בלשון צה"ל המכובסת קוראים לזה בלתי מעורבים.
זאת אומרת, הם לא עשו את הפיגועים.
אז זה בוודאי, קודם כל זה דבר לא מוסרי. אם כי, אני אומר בסוגריים,
כל המצקצקים
שבאים ומגנים את המעשים האלה,
מתחילים להשוות את זה לפוגרומים. איך אצלנו יש מחבלים?
ואיך אצלנו עושים פוגרומים? הלו!
גם האנשים האלה שאני חולק עליהם מכל וכל, אותם יהודים שהולכים ו...
משחיתים רכוש של ערבים,
הם משחיתים רכוש.
הם לא באים להרוג אף אחד.
עכשיו אני חושב שזה דבר חמור.
כאמור, לא מוסרי,
לא מועיל, ואפילו מזיק.
אבל,
בואו לא ניסחף.
הם לא באים להרוג אף אחד, לא באים לפגוע באף אחד בגופו,
הם באים לפגוע ברכוש. דבר שהוא לא תקין. הוא חמור.
כאמור, הוא א', לא מוסרי, כי אתה לא פוגע במי שפגע בך.
שנית,
הוא
לא מועיל ואפילו מזיק.
בוודאי על פי מה שאמרנו שקנאות
צריכה לבוא רק באמת מלב טהור לשם שמיים.
פה הקנאות באה מתוך תחושה של תסכול.
תסכול מוצדק, שצה"ל לא מספיק עושה דברים
למנוע את הפיגועים.
ולא רק שלא עושה מספיק למנוע את הפיגועים,
פתאום אחרי שיהודים יוצאים ופורעים בערבים,
פתאום יורדים עוד שלושה גדודים לשטח כדי לעשות מחסומים ליהודים, שלא יצאו לפגוע בערבים.
לפגוע ברכוש.
אבל כאשר יש פיגועים ויהודים נרצחים
ויריות ובקבוקי תבערה ואבנים על בסיס יומיומי,
והיהודים מתחננים שצה"ל יבוא ויעשה מחסומים לערבים,
אז לצערנו זה לא קורה.
רק שחוששים שיהודים יפגעו ברכוש ערבי, אז פתאום הגדודים מגיעים.
ולכן, התסכול הוא מאוד מובן.
זה לא מצדיק את המעשים.
לא מבחינה מוסרית,
וגם לא מבחינת התועלת.
אנשים חושבים שכאילו אם אנחנו נבוא ונעשה דברים
נגד הערבים, אז הערבים יפחדו. זה לא מרתיע את הערבים. להפך. הם רק רואים
עד כמה הצבא בא לעצור את היהודים.
זה לא מרתיע את הערבים, וזה לא הדרך.
כן, מידת הנקמה,
היא לא מידה שלילית.
אל נקמות השם.
אבל,
נקמה, לא סתם, ולא על ידי אדם פרטי,
אלא באופן שמדינת ישראל הייתה צריכה לפעול
כשליחה של הקדוש ברוך הוא,
לבוא וכדבר מוסרי,
להגיד, אם יש פה אוכלוסייה שתומכת טרור,
אז צריך לפעול בכפרים מסוימים
באופן כזה, לא רק, לא רק בפינצטה נגד מחבלים.
זה לא פותר את הבעיה.
אלא כפרים שהם חממות לגידול טרור,
אז צריך לפעול באופן כללי נגד הכפרים האלה.
והדרך הזו היא הדרך של נקמה.
היא הדרך של קנאות,
היא דרך שהיא פועלת בדרך מתוקנת.
שהיא לא פועלת מתוך
אנשים שלבם חם ודמם רותח,
והם פועלים מתוך רגשות עזים,
אלא ביישום שכל,
במחשבה, אבל כן מתוך שמירה על הכבוד הלאומי ועל אה... על ה...
חוש המוסרי שצריך להיות, לפרוע מן הרשעים באבוד רשעים רינה.
יש עוד הרבה מה להאריך בזה, אבל הגיע הזמן תפילת ערבית, אז אנחנו נעמוד בכך. רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,
לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר, אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.