המתח שבלב הפרשה
כשאנחנו קוראים על מעשה פנחס בפרשת השבוע, נתקלים במתח פנימי שמטריד אותנו. מצד אחד, התורה מספרת לנו במפורש ש"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי… בקנאו את קנאתי בתוכם" – הקנאות שלו עצרה את מגפה שקטלה 24,000 איש ופיסה את כעסו של הקדוש ברוך הוא. לכאורה, זה מעשה חיובי וראוי לשבח.
מצד שני, כשאנחנו מסתכלים על המציאות שסביבנו, אנחנו רואים שקנאות קיצונית בדרך כלל מביאה הרס ונזק. אנשים שהם "חמומי מוח", שנתפסים בקלות למעשי אלימות – האם זה באמת מביא טוב לעולם? נדמה שבדרך כלל לא.
כשהאלימות מוצדקת
לא כל הריגה היא רצח. יש מקרים שבהם הריגת אדם היא לא רק מותרת אלא אפילו מצווה. דוגמה קיצונית – מי שהרג את אייכמן. האם נקרא לו רוצח? בוודאי שלא. הוא עשה דין צדק היסטורי.
הגמרא מביאה דוגמה נוספת: אדם שרואה נחש ארסי הולך ברחוב. אפילו אם הנחש הזה שייך למישהו – אולי לקרקס, אולי לגן חיות – עדיין מצווה להרוג אותו. למה? כי גם אם הוא לא עושה לי כרגע כלום, הוא עלול לפגוע באחרים. "כל הקודם להורגם, זכה" – והוא לא צריך לשלם פיצויים.
דין רודף – המקרה היחיד של "דין עצמי"
בדרך כלל אסור לאדם לקחת את החוק לידיים ולעשות דין לעצמו. יש מקרה אחד שבו התורה מתירה זאת במפורש: "הקם להורגך השכם להורגו". לא רק כשמישהו רודף אחרייך, אלא גם כשהוא רודף אחר אחרים.
אתה רואה אדם רודף אחר חברו להורגו – מצווה עליך להציל את הנרדף. איך? בכל דרך אפשרית. תחילה תנסה לעצור בלי להרוג – תצעק, תכוון לרגליים, תמצא דרך אחרת. אבל אם אין לך שום דרך אחרת, מותר אפילו להרוג את הרודף.
ולא רק רודף להרוג – גם רודף לאנוס. התורה אומרת על נערה הנאנסה: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה". התורה לא מתייחסת לאונס בשוויון נפש – זה כמו רצח.
המורכבות של פנחס
אבל גם במקרה של פנחס, העניין מורכב יותר משנראה. המדרש מספר שמלאכי השרת ביקשו לדחוף את פנחס. הם ראו בו רוצח וקנאי. הקדוש ברוך הוא נאלץ להגן עליו: "הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן משיב חמה".
מה הכוונה "קנאי בן קנאי"? פנחס הוא בן אלעזר בן אהרן, וכולם בני לוי. לוי כבר הראה קנאות בשכם, כשהוא ושמעון נקמו באנוס של דינה.
לקח מהתנהגות יעקב
איך יעקב הגיב לקנאות של שמעון ולוי? הוא תוקף אותהם: "אכרתם אותי". ואפילו בסוף ימיו, כשהוא מברך את השבטים, הוא אומר דברים חריפים: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם… ארור אפם כי עז".
שימו לב – יעקב לא אומר "ארורים אתם", אלא "ארור אפם" – הכעס שלהם. הוא פוסל את המעשה, לא את האדם. זה לקח חשוב גם עבורנו: כשאנחנו מבקרים מישהו, במיוחד ילדים, אל נגיד "אתה שקרן" או "אתה כעסן", אלא "השקר הזה לא מתאים" או "הכעס הזה לא ראוי".
ההבדל בין שמעון ללוי
מעניין שהעונש שיעקב נתן לשמעון ולוי היה זהה – "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" – אבל התוצאות היו שונות לחלוטין:
- לוי זכה לגדולה: "השם הוא נחלתו", עבודה בבית המקדש, 24 מתנות כהונה, כבוד וקדושה
- שמעון קיבל נחלה קשה בנגב, בין שודדים וטרוריסטים, ובסופו של דבר השבט התפזר
למה ההבדל? התשובה טמונה בכוונה. שמעון פעל יותר מתוך כעס אישי, לוי פעל מתוך קנאת שמיים – מתוך הבנה ש"דם יהודי אינו הפקר".
התנאים לקנאות מוצדקת
הרב שאול ישראלי מנסח את התנאים לקנאות מותרת:
- רק במקרים נדירים ביותר – כאשר אין שום ברירה אחרת
- כוונה טהורה לחלוטין – לשם שמיים בלבד, בלי שום רגש אישי
- מתוך הקרבה עצמית – הקנאי מכניס את עצמו לסכנה
- לא מתוך כעס – אפילו אם זה קורה באינסטינקט, האינסטינקט חייב להיות טהור
החוכמה בדיעבד
חז"ל אומרים דבר מעמיק: "הבא לימלך אין מורים לו". כלומר, בדיעבד אנחנו רואים שמעשה פנחס היה נכון והביא לטובה. אבל אם היה בא להתייעץ מראש ושואל "מה דעתך, לקנא ולהרוג?" – התשובה הייתה "בשום אופן לא".
יותר מזה – הגמרא אומרת שאם זמרי היה מצליח להרוג את פנחס, לא היו מענישים אותו. למה? כי "הבא להורגך השכם להורגו" – זו הייתה הגנה עצמית לגיטימית.
המסר לדורותינו
אנחנו חיים בעולם שבו רואים הרבה "קנאות" שמביאה הרס. לעתים קרובות, מה שנראה כ"קנאת שמיים" הוא בעצם קנאה אישית, כעס, או רצון לשלוט. הסיפור של פנחס מלמד אותנו שקנאות אמיתית היא דבר נדיר מאוד, שדורש טוהר נפש מוחלט ונסיבות קיצוניות.
רוב הזמן, התפקיד שלנו הוא לא להיות פנחס, אלא להיות אנשים שפועלים במתינות, בחוכמה, ובחמלה. לדעת מתי לדבר ומתי לשתוק, מתי להתעמת ומתי לוותר, ובעיקר – לבדוק את עצמנו בכנות: האם אנחנו פועלים באמת לשם שמיים, או שמא יש לנו מניעים אחרים שאנחנו לא מוכנים להודות בהם?
תמלול השיעור
ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי, דברי התורה עילוי נשמת בנימין בן ליזה.
אנחנו קוראים בפרשת השבוע על פנחס, שהקנאות שלו לכאורה מופיעה בתור דבר חיובי.
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי. חמתי פירושו כעסי. כלומר, הקדוש ברוך הוא כעס על עם ישראל, פנחס בן אלעזר השיב את הכעס, הוא השקיט אותו, עצר את הכעס של הקדוש ברוך הוא, בקנאו את קנאתי בתוכם.
זאת אומרת, לכאורה, הקנאות של פנחס הייתה חיובית והיא גרמה לכך שהקדוש ברוך הוא יפסיק לכעוס על עם ישראל. זה לא היה סתם כעס. הייתה מגפה בעם ישראל. ובמגפה מתו כמה? 24,000. וכאשר פנחס הלך והרג באלימות, בכוח, בקנאות, הרג את זמרי בן סלוא ואת המדינית, פסקה המגפה.
אז זה לא רק זה, זה גם הקטורת. הוא גם הקטיר קטורת.
אבל עדיין, כתוב לנו שהקנאות שלו בקנאו את קנאתי, זה עצר את הכעס של הקדוש ברוך הוא על עם ישראל.
וזה דבר שקשה לנו, לא יודע, תגידו אתם, אולי לכם זה לא קשה. לי זה קשה. אני בדרך כלל רואה מציאות של קנאות בתור דבר שמביא הרבה נזק.
אני רואה אנשים שהם לפעמים קצת חמומי מוח, קצת בקלות מידי רבה, אנשים נתפסים למעשה אלימות.
האם בדרך כלל מעשה אלימות מביא טוב לעולם? נדמה לי שבדרך כלל לא. מה שאני רואה, איך שאני מפרש את המציאות, זה שבדרך כלל קנאות כזאת קיצונית, באלימות, בדרך כלל גורם להרס.
[קהל: זה לא אלימות.]
הוא זה רצח. כן. עכשיו, מצד שני, זה אי אפשר לקרוא לזה רצח, אפשר לקרוא לזה גם הוצאה להורג. זאת אומרת, ניקח מקרה קיצוני. האדם שהרג את אייכמן, רוצח או לא רוצח? [קהל: לא.] ודאי שאנחנו, אף אחד מאיתנו לא יקרא לו רוצח. הוא עשה דין צדק, עשה צדק היסטורי. אייכמן הוא הרוצח, ומי שהורג אותו, גם ברוך יהיה.
משל למה הדבר דומה? למקרה שמופיע בגמרא, מסכת בבא קמא, מופיע גם מסכת סנהדרין. לאדם שרואה נחש ארסי הולך חופשי ברחוב. הנחש הזה שייך למישהו. זה רכוש של מישהו.
[קהל: נחש?]
כן, מה יש?
[קהל: מה?]
מה, אתה לא מכיר נחש, שכנים שמגדלים נחשים?
[קהל: לא.]
גם לי לא. אשריך.
אבל זה, תיאורטית זה יכול להיות. אולי הנחש שייך לקרקס, אולי הוא שייך לגן חיות. הוא שייך למישהו, נחש פרטי.
אה, אתם יודעים שיש כל מיני, כל מיני רודנים בכל מיני מדינות עולם שלישי שאוהבים לגדל גם טיגריסים פרטיים. שמעתם על הדברים האלה? יש, כל אחד עם השיגעונות שלו. אז גם זה, נגיד אתה רואה ברחוב טיגריס פרטי של מישהו הולך. מותר לך להרוג אותו, אסור לך להרוג אותו?
[קהל: אם הוא לא פוגע, אסור.]
[קהל: לא פוגע...]
הגמרא אומרת לנו, מצווה להרוג אותו. כל הקודם להורגם, זכה. והוא לא חייב לשלם.
ברור שאם חס וחלילה אתה רואה, לא יודע מה, כלב של השכן ברחוב, או אתה רואה, פעם היה לבני אדם, היה להם כבשים, שברים, פרות, אתה רואה את בעלי החיים שלו ברחוב, אתה הורג אותם, אז דבר ראשון עשית עבירה, דבר שני חייב לשלם פיצויים. אבל נחש ארסי, או טיגריס, או אריה, או כל מיני דברים כאלה, גם אם זה שייך למישהו, אתה צודק שאם הוא לא עושה לי כלום, אז אני בינתיים בסדר. אבל כמה זמן הוא לא יעשה כלום? ואם הוא לא עושה כלום לי, האם הוא לא יעשה כלום לאנשים אחרים? נחש ארסי הוא, אני לא מדבר על נחש שהוא לא ארסי, או אפילו נחש, נניח, מאולף. אני לא יודע אם יש דבר כזה, נחש מאולף. אבל נגיד, אבל נחש שהוא לא, הוא ארסי והוא לא מאולף. אז יכול להיות שכבר כרגע הוא לא עושה לי כלום כי אני הולך בצד השני של הרחוב. אבל בעוד חצי שעה, או בעוד שלוש דקות, הוא יפגוש מישהו, והוא יעשה מה שהוא בדרך כלל עושה. ולכן כל הקודם להורגם, זכה.
במובן הזה, לא כל הריגה היא רצח. אדם שבא והורג את אייכמן, ברור שזה לא רצח. עכשיו, אייכמן זה היה גם משפט. שפטו אותו, הביאו עדים, זה היה, יש פה אנשים ודאי שזוכרים את המאורע הזה, שזה היה אירוע מטלטל מאוד לכלל האוכלוסייה בישראל. יש פה כאלה שמספיק מבוגרים לזכור את זה, וזוכרים שלפני זה, ניצולי השואה היו ככה קצת בצד. לא העיזו כל כך להגיד את הסיפור שלהם. היה כאילו, המרכזיים שהובילו את הארץ פה, זה היה הצברים, נולדו בארץ, מקימים את המדינה. והאתוס הציבורי היה, אני הצבר, אני הישראלי הגאה. והיה גם אפילו, אני אגיד במילים קצת בוטות, היה קצת בוז לאנשים שהלכו כצאן לטבח בשואה. האמת היא שכמובן זה טיפשי. חז"ל אומרים "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". זה מאוד טיפשי לשפוט מישהו אחר בסיטואציה כמו השואה, שזה סיטואציות שאף אחד מאיתנו לא מסוגל אפילו לדמיין.
אבל במשפט אייכמן היה, הביאו הרבה מאוד עדים, התובע, משפט מפורסם שהוא אמר, שאני לא עומד פה לבד, אני עומד פה עם שישה מיליון אנשים. כאילו זה, זה הכה גלים והדהד. היה בית משפט, ואחרי בית משפט באו העמידו אותו לדין, וזה היה משפט מאוד חשוב, מאוד משמעותי, עם משפט ראווה כזה, שהיה מאוד משמעותי גם לדורות לתודעת השואה בעם ישראל.
אבל, גם אם לא היה משפט, נגיד שהיו סוכני מוסד, לא מצליחים לחטוף את אייכמן, רק מצליחים להתנקש בחייו, להרוג אותו. אז זה כן רצח? זה גם לא רצח. זה כאשר אתה הורג את הרוצח, אז וביערת הרע מישראל. במקרה הזה לא מישראל, אתה מבער את הרע מן העולם, זה דבר מבורך.
[קהל: ...וביערת הרע מקרבך.]
כן, וביערת הרע מקרבך.
על כל פנים, הסיפור הזה של פנחס הוא בכל זאת סיפור קצת מוציא אותנו לפעמים משיווי משקל. כי בסך הכל לכאורה, מה רואה פנחס? פנחס רואה בן אדם שהולך שוכב עם מדיינית. זה ודאי עבירה חמורה, גילוי עריות וכולי. אבל אנחנו רגילים היום להגיד שחיה ותן לחיות. אתה תחיה בשלך, למה אתה מתעסק במה שמישהו אחר עשה? אז הוא עושה עבירה. למה זה עניינך? למה אתה בא והורג אותו? הגזמת.
[קהל: סכנה.]
מה, עוד מעט יבוא מישהו ויחלל שבת אז אתה תסכול אותו?
מה אתה אומר?
[קהל: עובדתית]
אומר עובדתית, עובדתית הייתה מגפה. פנחס לא נשארה לו ברירה. הוא רואה מתים עשרות אלפים, מה נעשה? עדיף להרוג אחד ולעצור שלא ימותו עוד.
[קהל: הוא לא ידע שהוא יהרוג.]
הוא כנראה מבין שזה שורש הבעיה. למה יש מגפה? הרי תראו, הם חיו בדרך נס. הם חיו עם עמוד אש ועמוד ענן, מן יורד להם מן השמיים, ענני כבוד. הכל בדרך נס. פתאום אנשים מתחילים למות כמו זבובים במגפה, זה ברור שזה בדרך נס. אז הוא מבין ממה זה, ממה זה קורה, זה קורה בגלל העבירה. צריך לעצור את זה. שנייה, כן, יחזקאל.
[קהל: יש הבדל בין רצח... לוקח חוק לידיים. אם יש איזה רצח, אנשים במצווה... אבל לקחת את החוק לידיים... פנחס פה... ]
אתה שואל, אפילו אם זה רצח מוצדק, האם מותר לאדם לקחת את החוק לידיים? למשל, הדוגמה שאני נתתי קודם, שיבואו סוכני מוסד ויתנקשו בחייו של אייכמן. לגיטימי, מוסרי, הכל בסדר. אבל, אם יבוא אדם שהוא לא סוכן מוסד, הוא לא אדם שהוסמך לכך על ידי מדינת ישראל, אלא הוא סתם, דרך אגב, היו דברים כאלה. היו ארגונים שרצו לנקום את נקמת השואה, נקמת ששת המיליונים, והלכו וחיפשו בסתר, לא בהסמכה ממדינת ישראל, הלכו וניסו להתנקם בחייהם, להתנקש בחייהם של כל מיני פושעי הנאצים. כן.
על כל פנים, זה נגיד שאלה אחת. אז האם אדם יבוא יעשה דין לעצמו? יש מקרה אחד שבו התורה אומרת חד משמעית מותר לעשות דין לעצמו. זה לא דבר שגרתי, בדרך כלל אסור לאדם לקחת את החוק לידיים ולעשות דין לעצמו. מתי הוא כן יכול להרוג מישהו? מתי? כאשר הקם להורגך השכם להורגו. זה ברור אם אדם בא להרוג אותך, ודאי מותר לך להרוג אותו. אבל לא רק אם הוא בא להרוג אותך, גם אם הוא בא להרוג מישהו אחר. וזה נקרא בלשון חז"ל "דין רודף".
אתה רואה אדם אחד רודף אחר חברו להורגו, מצווה עליך להציל את הנרדף. איך להציל אותו? בכל דרך אפשרית. ברור שאתה חייב לעשות מאמצים להציל אותו בלי להרוג את הרודף. זה לא שמישהו רודף אחר חברו להורגו, קדימה, תכוון לראש, תירה על מנת להרוג. זה לא נכון. אם אתה יכול, תכוון לרגליים. אם אתה יכול בכלל, אל תירה בו. תעצור בדרך אחרת, תצעק לו, מה אתה עושה? אל תעשה את זה! אל תרצח! אולי... עכשיו אולי זה לא, אולי זה לא יעזור. אולי אתה בעצמך מכניס את עצמך לסכנה. אז החכם עיניו בראשו, ורואה איך לעצור אותו. ואם אין לך שום דרך אחרת לעצור אותו אלא להרוג אותו, מותר אפילו להרוג אותו.
אבל לא רק זה, לא רק הרודף אחר חברו להורגו, אלא גם אדם שרודף אחרי אישה לאנוס אותה. התורה אומרת את זה במפורש. על נערה הנאנסה, אומרת התורה, "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה". התורה לא מתייחסת לאונס בשוויון נפש בכלל. זה כמו רצח. זאת אומרת, שאם אדם רואה מישהו הולך, רץ אחרי מישהי ורוצה לאנוס אותה, מותר לעצור אותו בכל דרך. שוב, רק הברירה האחרונה, אם אין שום דרך אחרת, להרוג אותו. אותו דבר כמו רצח. תעצור אותו בכל דרך אחרת אפשרית, אבל אם אין ברירה, מותר אפילו להרוג אותו.
אבל אלה באמת מקרים קיצוניים.
[קהל: תסביר. ידע פנחס... ברגע שהוא יהרוג אותם, לא כל כך בטוח שיצליח להרוג אותם. הוא יודע שברגע שהוא יכנס לשם, הוא צריך להגן על עצמו. הוא לא יכול בכלל לחשוב על מה שיעשה. הוא סתם יילך ויעצרו אותו בדרך. מה שנקרא הוא אמר, ברגע שהוא יהרוג אותם, גם יש מצב שכולם ירצו להרוג אותו בתמורה. גם מהשבט שלו וגם מהשבט של הגויים. ירצו להרוג אותו בחזרה.]
אני אחדד את זה טיפה יותר. אני מבין לגמרי את הכיוון שאתה הולך בו וזה כיוון אמיתי ונכון. אני רוצה קודם כל להביא דברי המדרש. המדרש גם הוא מדבר על המורכבות במעשיו של פנחס.
אומר המדרש, שביקשו מלאכי השרת לדוחפו. הקדוש ברוך הוא מקרב את פנחס, ומלאכי השרת רוצים לדחוף אותו ולהרחיק אותו. מה זה? אתה רוצח, קנאי, אתה תתקרב לקדוש ברוך הוא? ביקשו לדחוף אותו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא, הניחו לו. קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן משיב חמה.
מה הכוונה קנאי בן קנאי? פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אלעזר ואהרן היו קנאים? אנחנו לא מכירים אותם בתור קנאים. נכון מאוד, לוי. לוי הוא הרי הסבא רבא של כולם. כל הכהנים הם משבט לוי. איפה לוי ראינו אותו בתור קנאי? בשכם. נכון.
וגם כאן אנחנו חוזרים למקרה של אונס. שכם אונס את דינה בת יעקב. הולכים שמעון ולוי במרמה, הם אומרים להם בואו, תעשו ברית מילה, אנחנו נהיה איתכם לעם אחד, אבל כל זה הם רק עושים במרמה כדי לנקום בהם על האונס הזה. לא יכול להיות שאנחנו נעבור ככה, זה בשתיקה, דם יהודי אינו הפקר. ואז הם באים ומקנאים. האם הקנאות של שמעון ולוי הייתה חיובית? זה מאוד מורכב, מאוד מאוד מורכב.
יעקב אבינו תוקף אותם בחריפות. "אכרתם אותי". ובסוף ימיו, לא רק באותו רגע, גם בסוף ימיו, כשהוא מברך את כל השבטים, שמעון ולוי הוא אומר להם דברים מאוד חריפים. שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. ועד כדי כך שהוא אומר, "ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה". הוא לא אומר חס וחלילה שהם ארורים. יעקב לא מקלל את הבנים שלו. אין דבר כזה בעולם. אנשים אומרים לפעמים, טוב, הוא ברך את כל השבטים, אותם הוא קילל. זה לא נכון. הוא לא מקלל אותם, הוא לא אומר "ארורים אתם" חס ושלום. מה הוא אומר? "ארור אפם". מה זה אפם? כעסם. ארור אפם כי עז. יש להם כעס עז.
זה דרך אגב, סתם אני אומר ככה בסוגריים, מאוד חשוב גם כשאנחנו אומרים למישהו, בין אם זה חבר, בין אם זה קרוב משפחה, בין אם זה הילדים שלנו, לא נגיד לו "אתה כזה וכזה, אתה שקרן, אתה כעסן", בטח לא "אתה ארור", זה מילים שאי אפשר להוציא מהפה. אלא, הכעס הזה הוא לא ראוי. הצורה הזאת לכעוס זה לא מתאים, ככה לא מתנהגים. לדבר על המעשה ולא לגופו של אדם. כי כשאתה פוסל את הבן אדם, אז דבר ראשון הוא לא שומע בקולך. אפילו לא רק, גם הבן, גם הבן שלך, הבן שלך עוד יותר גרוע. אם אדם אומר לבן שלו "אתה ככה וככה וככה", אז מה שזה גורם, זה רק מקבע בנפש של הילד את המחשבה שהוא באמת ילד בעייתי. נגיד אתה אומר לו, אפילו דברים פשוטים, אתה אומר לו, בואנה, למה אתה לא חושב על דברים? הטמטום שלך פשוט משגע אותי. אתה אומר לו שהוא מטומטם. או אתה אומר לו, כל פעם הוא נתקל, שופך את הכוס, שובר את האגרטל, אתה אומר לו "אתה שלומזל, אתה לא יוצלח, אתה לא יודע איזה מילים להשתמש, לא יודע".
[קהל: אפשר להגיד המעשה לא יוצלח אבל אם אתה אומר "אתה לא יוצלח..."]
בדיוק. אם אתה אומר לו "אתה ככה", אז בנפש שלו הוא כבר משכנע את עצמו עוד יותר שהוא לא מוצלח והוא לא יכול והוא לא מסוגל. הפוך, תרומם אותו. תגיד לו "אתה מסוגל, אתה יכול". אבל לא רק לילדים, גם לחבר. חבר בעבודה, חבר בקהילה, חבר במשפחה, בן משפחה. אתה אומר לו בואנה, אתה שקרן אתה. אז הוא לא ישמע בקולך. אתה רוצה שהוא באמת ישתנה במשהו? תגיד לו תשמע, ככה זה לא צורה לשקר. תדבר על המעשה, לא לגופו של אדם.
על כל פנים, כאמור, גם הקדוש ברוך הוא, מצד אחד המלאכים רוצים לדחוף את פנחס ולא לקבל אותו, מצד שני הקדוש ברוך הוא כן מקבל אותו.
דוגמה קיצונית נוספת של מישהו שהזכיר את פנחס, היה מתתיהו החשמונאי. בתקופה של חנוכה, מתתיהו הרג לא רק רומאים, הרג גם יהודים שהלכו והתייוונו ועבדו עבודה זרה. מתתיהו ראה את זה בתור מלחמת דת, והוא היה, והוא בהחלט, האדם הראשון שהוא הרג היה יהודי שהתנדב לעבוד עבודה זרה. ואומר, אומר, וכתוב בספר חשמונאים, על מתתיהו, "ויקנא מתתיהו לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא". הוא ראה את פנחס בתור מודל לחיקוי. הנה, הוא הרג את זמרי בן סלוא, אני אהרוג את האנשים האלה שעובדים עבודה זרה.
ואף על פי כן, חז"ל אומרים, כך אומר רבי יוחנן בגמרא, מסכת סנהדרין: "הבא לימלך אין מורים לו". כלומר, בדיעבד, כיוון שפנחס הרג את המדיינית, השיב את חמתו של הקדוש ברוך הוא, בדיעבד אנחנו אומרים, מתברר שזה היה מעשה שהביא לטובה. אבל אדם שבא להתייעץ, בא לימלך ושואל, בא אל הרב, שואל אותו, כבוד הרב, אני רואה שאנשים פה עושים ככה וככה. מה אתה אומר? לקנא להשם ולהרוג אותם? בשום אופן לא.
אז זה מין סוג של חוכמה בדיעבד. רק, עכשיו, יותר מזה, הגמרא אפילו אומרת שאם זמרי היה הורג את פנחס, הוא לא היה נענש על זה. למה? כי כמו שאמרנו קודם, הבא להורגך השכם להורגו. פנחס בא להרוג את זמרי. אם זמרי היה מצליח להרוג את פנחס, זכותו. לא היו אומרים לו "אתה רוצח". מה, רוצח? הוא בא להרוג אותי. הגנה עצמית. אז זה מאוד מורכב. להיות כזה קנאי, זה דבר מאוד מאוד מורכב.
אומר על זה הרב שאול ישראלי, יש לו שו"ת שנקרא "עמוד הימיני", והוא אומר שקנאות מתי היא טובה, רק במקרים מאוד מאוד נדירים, כאשר אין שום ברירה אחרת, ואך ורק כאשר הקנאי בא נטו מתוך כוונה לשם השם, בלי שום רגש אחר. הוא לא כועס, לא עושה את זה מתוך כעס. בדרך כלל אנשים מתעצבנים, מה, איך הוא עושה ככה, ואז זה מביא אותם לקנאות. זאת קנאות פסולה. קנאות שהיא מותרת, זה רק במקרים קיצוניים שאין אפשרות אחרת, ורק כאשר אדם מרגיש שהוא נקי לגמרי. שאין לו, הוא עושה את זה רק באמת לצורך, כמו שרונן אמר קודם, הוא אפילו מוסר את עצמו, הוא מקריב את עצמו, מכניס את עצמו לסכנה גדולה מאוד. ורק באופן הזה הקנאות היא מותרת, וכאמור, רק בעצם במקרים מאוד מאוד מאוד קיצוניים.
[קהל: זה קורה מהבטן, מהאינסטינקט, זה לא קורה במחשבה.]
אתה צודק, לפעמים זה קורה באינסטינקט, לא מתוך מחשבה. אבל אז השאלה היא, האם האדם הזה בעצם עושה את זה באמת מתוך, האינסטינקט שלו הוא טהור או שהוא נוגע בדבר, הוא כועס, הוא עושה את זה מתוך רגשות אחרים, ואז זה בעייתי.
אם נחזור רגע ונסיימם בעניין הזה של שמעון ולוי. הרי שמעון ולוי הלכו וקינאו לשכם. ובאמת, אומנם יעקב, אמרנו, לא קילל אותם, הוא לא אמר להם שהם ארורים, אבל הוא העניש אותם. מה העונש שיעקב נותן להם בדבריו לפני מותו? "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". כלומר, שמעון ולוי לא יקבלו חלק ונחלה בארץ ישראל, אלא הם יתפזרו בין השבטים.
האם באמת זה קרה? אז לוי ודאי קרה. שמעון בעיקרון קיבלו נחלה בנגב, אבל בגלל שהנגב זה אזור נחלה שקשה מאוד להתיישב בו, בטח בתקופה חקלאית כמו שהיה פעם, אז בפועל, שבט שמעון הלכו ונדדו והתפזרו בין כל השבטים.
[קהל: נכון.]
נכון. עכשיו, מצד אחד, לוי זכו לגדולה מיוחדת. לוי הפכו להיות "השם הוא נחלתו". לא מקבלים נחלה בארץ, אבל השם הוא נחלתו. מקבלים את הזכות לעבוד בבית המקדש, מקבלים זכויות רבות. ומקבלים מכל עם ישראל מעשר ותרומה וחלה ומתנות כהונה וראשית הגז, וכל מיני מתנות אחרות. 24 מתנות כהונה. אז אם כן, איך ייתכן? ושמעון קיבלו איזה נחלה מסכנה בנגב. למה הם כאילו בנגב? כי בנגב היה את העמלקים ואת השודדים ואת... גם אז היה בדואים בנגב. לא בדואים של היום, בדואים של פעם. נגב הכנעני ונגב העמלקי ונגב הגישורי. כל מיני שבטים נודדים בנגב, שהיו סוחרי עבדים, והיו טרוריסטים, והיו כל מיני, טרור חקלאי.
נכון. עכשיו, למה שמו שם את שמעון? כי שמעון הוא חמום מוח. הוא אין לו אלוהים. הוא יבוא איזה פורע כזה, הוא ידע להיכנס בו. אבל איזה חיים קשים זה. איזה חיים קשים להיות באזור ספר עם כל השודדים. ובסופו של דבר, רוב שבט שמעון הלכו והתפזרו. אז למה שמעון קיבל כאלה חיים קשים ולוי קיבל עבודה בבית המקדש וזכויות וכבוד, והוא עולה ראשון לתורה והוא ראשון לכל דבר שבקדושה. איך העונש הזה הוא לא, לא מידתי? התשובה היא שתלוי מה הייתה הכוונה. שמעון עשה את זה יותר מתוך כעס על שכם. לוי עשה את זה מתוך קנאות לשם השם. מתוך זה שדם יהודי אינו הפקר, ולא יכול להיות שבעם ישראל יפגעו בצורה כזאת. חייבים לעשות איזה פעולת תגמול.
ולכן הכל תלוי בכוונת המכוון. רק כאשר אדם עושה את זה בצורה טהורה ונקייה לחלוטין, רק אז ורק במקרים נדירים שאין אפשרות אחרת להציל את עם ישראל, רק במקרה כזה הדבר הזה הוא נכון ויכול להיות חיובי.
נאמר קדישא על ישראל ולאחר מכן נעבור לתפילת ערבית. רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר "אדוני חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר".