בלוג

00:00
ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי. אנחנו עומדים לקראת פרשת נשא. נשא את ראש בני גרשון, ובהמשך הפרשה מופיעים דיני הנזיר.

00:15
איש או אישה כי יפלי לנדור נדר נזיר להזיר לאדוני.

00:23
המילים "כי יפלי", הגמרא מפרשת אותם שמופלא זה דבר מפורש. כלומר, צריך כמו לפלא נדר, כלומר, לפרש נדר. ולכן להלכה, מי שאומר נדר נזירות על דרך תנאי, למשל, אם יקרה כך וכך, אז הריני נזיר, זה לא חל. אלא צריך לפרש. אבל אין ספק שהמילה "כי יפלי" רומזת גם לדבר מופלא. כמו במופלא ממך אל תדרוש. נזיר זה דבר מופלא, זה אדם שהוא פלא. כמו שאומר המלאך ליעקב, למה זה תשאל לשמי? והוא פלי. זה פלא, זה זה משהו שהוא מופלא ממך. הוא משהו שהוא עליון. אדם שמתרחק מענייני העולם הזה, מדבק רק ברוחניות. דבר מיוחד.

01:18
והנה יש סיפור מפורסם על שמעון הצדיק. שמעון הצדיק מוזכר בפרקי אבות שהוא היה משירי כנסת הגדולה, כלומר ממש מראשוני התנאים, חכמי המשנה. יש לנו במסכת פרקי אבות את משה קיבל תורה מסיני, מסרה ליהושע, יהושע לזקנים, ומגיעים לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים. המשנה הבאה, שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא בעצם מעביר את התורה אל כל דור התנאים.

01:50
הסיפור הזה מופיע גם בנדרים דף ט', גם במסכת נזיר דף ד'. כתוב כך: אמר שמעון הצדיק,
בתקופה שלו היה בית המקדש?
כן, הוא היה חי בזמן אלכסנדר מוקדון. היוונים בדיוק משתלטים על ארץ ישראל מידי הפרסים.

02:10
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו. אמן.
נזירים זה גם אצל הנוצרים. לא רק אצל היהודים.
אתה מתייחס לנצרות.
לא רק לנצרות. יש נזירים בכל הדתות.
יש גם בודהיסטים. כן. תראו, שניה. קודם כל, צריך לזכור, שמעון הצדיק חי, אמרנו בזמן אלכסנדר מוקדון, זה אומר
הרב במחילה, מחילת הציבור ורשות הרב, שומעי תורה שמדברים פרשת השבוע באמצע לא צריך להיכנס בכלל. לא צריך פה הסברים, גמרות, הלכות. הרב ירוץ, שיהיה לך כוח.

02:57
קודם כל שמעון הצדיק בתקופה מאוד קדומה. זה כבר לפני 2300 שנה, הרבה הרבה לפני הנצרות, הרבה הרבה לפני דתות אחרות. התורה מציגה את זה בכלל לפני 3,300 שנה. זה דבר עתיק מאוד המושג של נזירות בעם ישראל. נכון שבימינו לא מקובל לנדור נדר נזיר. הסיבה לכך היא מפני שנזיר אסור לו להיטמא למתים. והיום כולנו טמאי מתים, ואין לנו אפילו דרך להיטהר מטומאת המת, כי אין לנו אפר פרה אדומה וכהן טהור שיזה אותו. ולכן אסור היום לנדור נדר נזיר. כי אדם שנודר נדר נזיר, הוא בעצם מקבל על עצמו בנדר שלא להיטמא למתים, הוא לא יכול לעמוד בזה. הוא מכשיל את עצמו בוודאות לעבור על נדר, ולכן זה אסור.

03:50
הנזירות היחידה שאפשר תאורטית בימינו, גם לא מומלץ, אבל זה לא הנושא שלנו כרגע, זה נזירות שמשון. שמשון גם היה נזיר, אבל בדבר השם, המלאך התגלה, כידוע, למנוח ואשתו, ואומר להם, "נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו". אבל הוא אומר להם רק שני דברים: לא יאכל מכל אשר יצא מגפן היין, ומורה לא יעבור על ראשו. הוא לא מזכיר את האיסור השלישי שבדרך כלל חל על הנזירים, וזה להיטמא למתים. ולכן שמשון מותר היה לו להיטמא למתים. עובדה שהוא גם הורג המוני, המוני פלישתים. נכון? זה חלק מתפקידו. הוא יחל, כך אומר המלאך להוריו, הוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים. אז ודאי שהוא צריך להרוג פלישתים. ודאי שהוא יטמא. ולכן נזירות שמשון, זו נזירות שבעיקרון מותר לנדור היום. זה גם נדיר מאוד. היה תלמיד מפורסם של הרב קוק, שקראו לו הרב דוד כהן, הרב הנזיר הוא מכונה, שהוא עוד לפני שהוא פגש את הרב קוק, בצעירותו, באירופה, הוא נדר נדר נזירות שמשון, והיה נזיר כל חייו. כי יש שני הבדלים בין שמשון לבין שאר הנזירים. נזירים רגילים, אז כמו שאמרנו, אסור להם שלושה דברים. גם יין וכל אשר יצא מגפן היין, גם להסתפר וגם טומאת מת. ונזיר שמשון, מי שנודר נדר להיות נזיר כשמשון, אז מותר לו להיטמא למתים. אבל יש עוד הבדל. נזיר רגיל, זה לא לכל החיים. בדרך כלל, נזיר היה נודר נדר, סתם נזירות, 30 יום. לומדים את זה בדרך הרמז, שכתוב "קדוש יהיה", "גדל פרע שער ראשו". "יהיה" בגימטריה 30. מכאן שסתם אם אדם אמר "הריני נזיר", הכוונה היא 30 יום. ולפעמים הוא יכול לנדור נדר ליותר זמן, לשנה, לנדור נדר נזיר עד שהבן שלי יתחתן. אפשר לנדור כל מיני דברים שתלויים בתנאי, תלויים בזמן. אבל בדרך כלל זה לא היה לכל החיים. שמשון היה נזיר לכל החיים.

06:11
אז הסיפור שלנו על שמעון הצדיק, שמעון הצדיק לא היה בעצמו נזיר. אבל הוא מספר, "מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא". כלומר, אם נזיר נטמא, אז הוא חייב להביא קורבן אשם. ושמעון הצדיק היה כהן. הוא היה כהן גדול. והוא אומר אני, כהן גדול יכול לאכול מאיזה קורבן שהוא רוצה. הוא נוטל חלק בראש. כהן גדול יכול סתם לבוא באיזה יום, היום אני רוצה לאכול מקורבן החטאת, היום אני רוצה לאכול מקורבן התודה. מה מה שהוא רוצה הוא מקבל. בסדר, הוא בן אדם אחד, הוא לא מנצל את זה ולוקח לכולם את כל הקורבנות. אבל אה, אבל יש לו זכות כזאת. והוא אומר שמעון הצדיק, "אני תמיד התרחקתי ולא רציתי מעולם לאכול מאשם של נזיר." למה? כי נזיר, זו לא תופעה חיובית. למה להתרחק מהנאות העולם הזה? למה להתרחק מהיין? יין ישמח לבב אנוש. אדם לא צריך להתרחק מזה.

07:16
ואומר שמעון הצדיק, "מימיי לא אכלתי אשם נזיר, אלא אחד. פעם אחת כן אכלתי מאותו אשם. שפעם אחת בא נזיר אחד מן הדרום. וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי." הוא נראה טוב. "וקווצותיו סדורות לו תלתלים." יש לו שיער ארוך. למה יש לו שיער ארוך? לא בגלל שהוא נזיר. הוא לא הסתפר. שימו לב, אנחנו אוטומטית חושבים "נזיר" - שיער ארוך. לא נכון. אצל שמשון, שהיה נזיר כל החיים, ודאי היה לו שיער ארוך. אבל בגלל שבדרך כלל נזירות זה רק 30 יום. אם אתה לא מסתפר 30 יום, יש לך כזה שיער ארוך? לא. סך הכל זה גדל 30 יום. בן אדם רגיל
שמשון אשתו היה עם כל החיים?
כן, כל החיים.
לא ידע מה זה טעם יין.
כן. עכשיו אה, אנחנו מבינים שבדרך כלל נזיר דווקא לא היה כזה יפה תואר עם, לא יודע, יכול להיות יפה תואר, אבל לא היה עם איזה רעמת שיער. אלא אם כן הוא נדר נדר נזירות לשנה ומעלה. אז אפשר לראות בן אדם כבר גידל איזה רעמה. אבל כאן, שואל שמעון הצדיק את אותו נזיר, "בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?" כי חשוב לדעת שנזיר לא סתם שנזיר בדרך כלל אין לו שיער ארוך. שאנחנו מדמיינים נזיר, אנחנו אמורים לדמיין בן אדם קרח לחלוטין. למה? כי מיד אחרי שהוא מסיים את נזירותו, הוא מגלח את כל שערו. כך מופיע בפרשה שלנו. וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו. ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. שורפים את ה, מבשלים את זבח השלמים, ובבית המקדש הוא מתגלח, לא מסתפר, מתגלח, מגלח את כל שערו ומשליך אל האש שם בבית המקדש.
מישהו קרח יכול לעשות נדר כזה?
יכול. יכול. על כל פנים, ה... שואל שמעון הצדיק את אותו נזיר. אני מבין שנדרת נדר נזירות, ובעצם, בעצם זה שאמרת "הריני נזיר ל-30 יום", או ליותר, לא משנה, בעצם אמרת בזה שאתה מקבל על עצמך לגלח את כל שערך בתום התקופה. מה הביא אותך לכך? מה ראית לשחת שערך זה הנאה?

10:08
אמר לו אותו אותו נזיר מהדרום, אומר לשמעון הצדיק, "רועה הייתי לאבא בעירי. הייתי רועה של הצאן של אבא שלי בעיר. הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי." במעיין הוא רואה את פניו במים. פעם לא היה מראות, אדם לא היה, לא היה לו מראה בבית. מקסימום היה לו איזה סיר נחושת, גם עמום, יכול לראות בערך איך הוא נראה. פתאום הוא רואה את הפנים שלו במעיין, והוא רואה כמה הוא יפה. פחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם. אומר אותו נזיר, אני ראיתי את פניי היפים ואת שערי הנאה בבבואה, במראה במים, בהשתקפות במים, ויצר הרע שלי התגבר עלי ללכת ולחטוא, וכך הייתי מאבד את עולמי. פחז על יצרי וביקש לטורדני מן העולם. הייתי מאבד את העולם אם הייתי הולך באותו רגע אחרי יצרי. כי באופן טבעי, אדם שהוא נראה יפה מבחינה חיצונית, אז הוא יכול, לא יודע מה, לחטוא עם נשים וכדומה. וכשהוא ראה את עצמו כמה הוא נאה, אז הוא פחז עליו יצרו ללכת ולחטוא ולהיטרד מן העולם. וברגע האחרון, הנער אומר ליצרו, "רשע!", ליצר הרע שלו הוא אומר. "רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שעתיד להיות רימה ותולעה?" הגוף שלנו, אחרי המוות, נרקב באדמה. ואותו רגע נשבע אותו נער נזיר, "העבודה", כלומר הוא נשבע בעבודת המקדש, "העבודה שאגלחך לשמיים." נשבע שאני אדור נדר נזירות, ובסוף הנזירות אני אגלח את השיער לשם שמיים. מספר שמעון הצדיק, "מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. ואמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר 'איש כי יפלי לנדור נדר נזיר להזיר להשם'." כלומר, אומר שמעון הצדיק, לא כל נדר של נזיר הוא חיובי והוא מופלא. הנדר הזה של אותו נזיר ספציפי שנדר מתוך ההתגברות על היצר הרע, או. על זה נאמר "איש כי יפלי". הנדר הזה הוא מופלא וראוי, ולכן רק מהנדר הזה מסכים שמעון הצדיק לאכול. הגמרא אומרת בהמשך, זה מופיע בנדרים דף י', הגמרא אומרת ששמעון הצדיק סבר כמו רבי אלעזר הקפר. רבי אלעזר הקפר היה תנא שהיה גר ברמת הגולן. מצאו ברמת הגולן אבן גדולה, אבן משקוף של בית כנסת מימי המשנה, מלפני 2000 שנה, וכתוב עליה "זה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר." במילים האלה. זה מדהים, סתם ככה אתה רואה דרישת שלום מתנא קדוש שמוזכר במשנה ובגמרא, והנה אתה מוצא את האבן שלו עם הכיתוב, "זה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר". לא יודע, אני גדלתי ברמת הגולן.
זה ממצא ארכיאולוגי ברמת הגולן?
כן, כן. זה נמצא היום במוזיאון שם.
אבל צריך להיות דברים בארץ ישראל.
יש הרבה, אבל ממש כיתוב עם שם פרטי של מישהו. יש, למשל בעיר דוד יש הרבה כאלה. אבל זה, שם ממש של מישהו שאנחנו מכירים, זה די נדיר. יש בעיר דוד מצאו גם כן מישהו שמוזכר בתנ"ך, לא במשנה. בתנ"ך. בימי חזקיהו המלך. אז יש שם את אחד השרים שמוזכר בתנ"ך ומצאו חותם של האדם הזה. זה מדהים, כאילו, זה לא שזה משהו שמפתיע אותנו, כן? אנחנו יודעים.
זה ארץ אבותינו.
חיינו כאן גם לפני 3,000 שנה.
זה הוכחה למכחישים.
כן, אנחנו לא באמת צריכים את ההוכחה הזאת. אבל בכל זאת, לא יודע, אותי זה מרגש, שאתה פתאום רואה את ההיסטוריה ככה מציצה לך בחלון, דופקת ואומרת "שלום, הנה אני". זה יפה. על כל פנים, רבי, שמעון הצדיק בעצם, אומרת הגמרא, סובר כרבי אלעזר הקפר. שאמר רבי אלעזר הקפר, "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש", נאמר על הנזיר שהוא צריך להביא כפרה. מה הוא חטא? למה הוא צריך להביא כפרה? אומר רבי אלעזר הקפר, "שצייר עצמו מן היין". זה חטא. זה לא דבר חיובי לצער את עצמו מן היין. הקדוש ברוך הוא ברא את היין בשביל שתשמח בו, שתהנה ממנו. הכל בסדר. ו, והלכת כמה וכמה, אומר רבי אלעזר הקפר, שמי שיושב בתענית נקרא חוטא. מי שצם, יש כמובן צומות שחייבים לצום. יש לנו את הצומות במהלך השנה וכולי. יש אדם שמתענה בגלל תענית חלום, יש יש צומות שהם בסדר, אבל זה שאדם סתם יסגף את עצמו ויצער את עצמו וירבה בתעניות כדי לצער את גופו, לא דבר טוב. אומר רבי אלעזר הקפר, "יושב בתענית נקרא חוטא." שנאמר "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש". מה הוא חטא, הנזיר? בסך הכל צייר את עצמו מן היין. על אחת כמה וכמה מי שמצער את עצמו מכל דבר ועניין.
הרב, היה איזה משהו עם היין שהיה אסור? שיצר הרע עשה איתו נדר או משהו כזה או אחר?
הרבה דברים, מתחיל כבר מנח, "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם, וישת מן היין וישכר, ויתגל בתוך אהלו", ואז בנו פוגע בו. זה ודאי שהיין הוא מסוכן.
העץ הראשון של האדם. נכון?
יש אומרים שבכלל שזה גם היה עץ הדעת, אחת הדעות, מה היה עץ הדעת, גפן היה. וזה כבר הביא לכלכלה הראשונה בעולם, לקלקול הראשון. ודאי שאלכוהול דבר מסוכן. וצריך להיזהר בו. ואף על פי כן, הדרך הנכונה היא לא להתנזר ממנו, אלא הדרך הנכונה היא לשלוט בו. הקדוש ברוך הוא ברא את כל העולם בשביל שאנחנו נהנה ממנו. אפשר להגיד שכל דבר, גם גם אוכל זה מסוכן. כי יש אנשים שמתמכרים לאוכל ואז הם אוכלים יותר מדי, ואוכלים בלי לברך ואוכלים חלבי כשהם עוד בשריים ומתפתים לאכול דבר לא כשר. אפשר להידרדר בכל תחום. אבל הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כדי שנחיה אותו, כדי שנהנה ממנו, כדי שנשמח בו.

16:53
על עצם השאלה עד כמה נזירות זה דבר חיובי שלילי, אפשר להרחיב בזה הרבה, אבל אני רוצה רגע לקחת את הסיפור הזה על אותו נזיר מן הדרום, שאומר שמעון הצדיק, הוא באמת נדר נזירות באופן מוצדק, באופן ראוי. כי תאורטית, עקרונית, סובר שמעון הצדיק כרבי אלעזר הקפר שלא צריך לנדור נזירות בכלל. אז למה התורה נתנה את האופציה הזאת? ועוד קוראת לזה "איש כי יפלי לנדור נדר נזיר" ואומרת "קדוש יהיה". לכאורה דבר חיובי. אומר שמעון הצדיק, כאשר אתה עושה את זה מהמניע הנכון, אז דבר חיובי. מה היה המניע של אותו נזיר? הוא ראה שהוא עומד להידרדר. פחז עליו יצרו וביקש לטורדו מן העולם. ואז הוא הלך, עשה צעד קיצוני, דרסטי. נדר נזיר, זה צעד קיצוני. זה לא הדרך הרגילה, המומלצת. אבל לפעמים, כשאדם רואה שהוא עלול להידרדר, להפסיק לחלוטין. אם נשווה את זה באמת לאלכוהול, אנחנו מכירים, היום לצערנו יש יותר ויותר אלכוהוליסטים. אנשים שמכורים לאלכוהול ומגיעים כתוצאה מזה לדברים הכי גרועים בעולם. החל מנהיגה לא זהירה, המשך בפגיעה באנשים אחרים, דרך פגיעה בעצמם. זה דבר שהוא חמור מאוד. ואז אדם שהוא מכור לאלכוהול, מה שהוא באמת צריך לעשות, זה להתנזר מזה לחלוטין. להיות נקי לחלוטין. כי הוא כרגע לא מסוגל לשלוט. הדרך היותר נכונה, זה ליהנות בעולם, לשמוח בעולם ולשלוט ביצרים שלך. אבל אם אתה מרגיש שאין לך שליטה, אתה מאבד שליטה, מיד לקיצוניות השנייה. וזה מה שהרגיש אותו נזיר.

18:45
כשאנחנו לוקחים את הסיפור הזה שכאמור, תקופת שמעון הצדיק, זה ההתחלה של עליית היוונים. אלכסנדר מוקדון שבא ומשתלט על כל העולם. ויחד עם הכיבוש שלו של כל העולם, גם תרבות יוון הולכת ומתפשטת על העולם.
אפשר להגיד "כי יפלי"?
ואנחנו מכירים בתוך תרבות יוון, סיפור מאוד דומה במיתולוגיה היוונית שמאוד מעניין לשים לב להבדלים. מההבדלים, דווקא הסיפור הזה על הנזיר מהדרום הוא סיפור חשוב, סיפור בעל ערך גם בפני עצמו. אבל דווקא כשאנחנו משווים אותו לסיפור יווני של אותה תקופה, אז להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, דווקא מתוך ההשוואה אנחנו יכולים להבין עוד יותר את עומק הסיפור שמביאה הגמרא. יש במיתולוגיה היוונית סיפור על נרקיסוס. אתם מכירים, על אדם
נרקיסיסטים.
כן, זה קשור לנרקיסיסטים, גם קשור כמובן לצמח הנרקיס. מספרים במיתולוגיה היוונית על אדם צעיר, יפה תואר בשם נרקיסוס, שהיה יפה תואר ובעל גאווה עזה. והגאווה שלו פגעה בכל הסובבים אותו. כי אף אחד לא היה ראוי בעיניו להיות חבר שלו. אף אחד לא ראוי בכלל ללכת איתו. הוא היה מבזה את כולם. "אני כל כך יפה תואר, אז אני מלך העולם." ולכן, בסיפור היווני, האלים, כן? אנחנו לא מאמינים באלים, מאמינים באל אחד, אינסוף ברוך הוא. אבל במיתולוגיה היוונית, בגלל גאוותו, האלים קיללו אותו שהוא יתאהב בעצמו. אז מה קרה לו? הוא הלך לשתות מים מן האגם, ראה את הבבואה שלו במים והוא לא קלט שזה הוא. אז הוא התאהב, הוא אמר "או, האדם הזה שאני רואה במים, הוא היחיד שראוי לאהבתי. כי אני כל כך יפה תואר, והנה גם הוא בדיוק יפה תואר כמוני." ואז הוא רצה להישאר שמה רק ליד האגם, כדי להישאר ליד בן דמותו היפה. אבל הוא לא יכל לשתות מן האגם, כי ברגע שהוא מכניס את הידיים לקחת מים מן האגם, הדמות נעלמת. וכך בסופו של דבר הוא מת בצמא על שפת האגם. שזה ציני במיוחד. למות מצמא ליד מים על שפת אגם מלא מים מתוקים.
זה נקרא "געגועים לדמות דמיונית".
ברור. אבל האגדה הזאת מלמדת משהו על הראש היווני. האגדה מספרת ששם, במקום שבו הוא מת, פרח צמח הנרקיס, שנקרא על שמו של נרקיסוס. נרקיסים באמת הרבה פעמים פורחים במקום שיש הרבה מים.
כי הוא יפה, אבל אין לו ריח שהוא.

21:52
כן. עכשיו נשים לב להבדלים בין הסיפור היווני, להבדיל בין קודש לחול, לסיפור של הגמרא. אותו נרקיסוס התאהב בעצמו ומת בגלל היצר של הגאווה שלו. הוא כל כך התגאה בדמותו עד שהוא מת. בגמרא, הנזיר מן הדרום גם רואה את יצרו, רואה את דמותו, יצרו מבקש לתורדו מן העולם, אבל הוא עוצר את עצמו בזמן. על ידי הנזירות. הוא נשבע, "העבודה שאגלחך לשמיים". נשבע שהוא יגלח את שערותיו לשם שמיים, כלומר, הוא נודר נדר נזירות ובסוף הנזירות מגלח את שערו. אז יש פה איזה התגברות, לא כמו שאנחנו רואים אצל יוון. יוון באמת במשך תקופות ארוכות מאוד הדגישו את הנוי החיצוני, לא במקרה "נוי" זה אותיות יוון. הדגישו את ה רק את היופי, את החיצוניות, את המראה החיצוני. ואותו נזיר מן הדרום יודע להגיד "סטופ, אני לא נגרר אחרי היופי החיצוני, אני עוצר, ואני גם אגלח את השיער אם צריך כדי לעצור את עצמי מלהיטרד מן העולם." אז זה בעצם ההתגברות על היצר שבאה לידי ביטוי גם בהקרבת השיער.

23:22
אבל ההבדל הוא לא רק בתוצאה הסופית. התוצאה הסופית היא שהנזיר מן הדרום מצליח לעצור בזמן ושולט ביצרו. ואילו נרקיסוס באגדה היוונית נגרר עד מוות אחרי יצרו. אבל ההבדל הוא לא רק בתוצאה הסופית, זה כבר מתחיל מההתחלה. הנזיר מן הדרום, מה אנחנו יודעים עליו בהתחלה עוד לפני שהוא בא לנער? שמתם לב בסיפור? מה הוא היה עושה לפני זה? רועה צאן. לא סתם רועה צאן. רועה את הצאן של אבא שלו בעיר. כלומר, קודם כל הוא אדם משפחתי. יש לו קשר משפחתי יציב ומחובר לחיים הטבעיים, הנורמליים של משפחה. הוא עובד אצל אבא שלו, הוא רועה צאן. ראיית צאן זה תמיד, רועה צאן הוא תמיד דמות חיובית בתולדות של עם ישראל, אם זה משה רבנו, אם זה אבות הקדושים, אם זה דוד המלך. למה? כי רועה, כל התפקיד העיקרי שלו זה להיות אכפתי כלפי הכבשים. רועה זה תפקיד של חסד. ולכן, אז אנחנו רואים פה חסד, רואים פה כיבוד אב ואם, רואים פה קשר למשפחה. לעומת זאת נרקיסוס באגדה היוונית, הוא מהתחלה דמות שלילית. הוא לא מתחבר לאף אחד, אף אחד לא ראוי בעיניו להיות קרוב אליו, והוא דוחה את כולם. בשביל מה הנזיר מהדרום הגיע למעיין? להשקות את הצאן. בשביל מה נרקיסוס הולך למעיין? בשביל לשתות. שוב, השאלה מה הפוקוס? האם אתה עוסק בחסד, עוסק בטובת אנשים שסביבך, או שאתה במרכז? וזה מאוד מאפיין אצל היוונים, ולצערנו יכול להגיד גם היום, התרבות היוונית משפיעה המון גם היום על המימוש העצמי. מימוש עצמי זה לא דבר רע. השאלה למה אדם, למה, מה מביא אדם לממש את עצמו. אם זה רק בשביל כי אני במרכז, אני לא רואה אף אדם ממטר, אני לא רואה את עם ישראל, אני לא רואה את השליחות, אני לא רואה את עבודת השם. זה עיוורון.
אם אני מממש את אישיותי ומוציא את כוחותיי מהכוח אל הפועל כי אני יודע שזה השליחות שלי בעולם, אז זה מצוין. זה טוב להיות, לממש את עצמי, אבל השאלה מה מניע אותי לזה. וכך גם נובעת ההתמודדות של הנזיר הזה עם יצרו. דבר ראשון, מה הוא אומר ליצר? "רשע, מדוע אתה מתגאה בדבר שאינו שלך? זה לא שלך, זה שייך לקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא ברא את השיער הזה. זה לא שלך בכלל." היכולת לזכור את הקדוש ברוך הוא ברגע כזה, זה היסוד של ההתגברות על היצר. זה זכות עמוקה ואמיתית, שאדם זוכה ברגע שיצרו כמעט מתגבר עליו, מה עוצר אותו? הוא אומר, "רגע, זה לא שלי. זה הקדוש ברוך הוא נתן לי, לא יכול להיות שאני אחטא עם הדבר הזה." ומה עוד אומר הנזיר? מה אתה מתגאה בדבר שסופו להיות רימה ותולעה? זה דבר זמני. אני לא מסתכל על הזמניות, אני מסתכל על הנצח. וזה שוב קשור להבדל העמוק בין תורת ישראל לבין תרבות יוון. היוונים הרבה הסתכלו על הדברים הזמניים, החולפים. ועם ישראל מסתכל על הנצח. וזה בעצם ההסתכלות על הנצח מזכירה לנו שהאדם היום הוא כאן, מחר הוא לא איתנו. הנזיר זוכר שהכל הוא מאת השם, זה לא שלך, זה מאת השם, ומחר זה גם לא יהיה פה. ממילא הוא מתחבר לנצח ומתוך החיבור על הנצח הוא באמת מתחבר ליצרו, מתגבר על יצרו ומחבר את היצר שלו לעבודת השם.

26:57
אז זה בעצם הלימוד הגדול של הנזיר, ולכן אומר שמעון הצדיק, "מימי לא אכלתי מאשם של נזיר חוץ מאשר אותו נזיר מן הדרום, שראיתי שהסיפור שלו הוא כל כך מאפיין את הדרך הנכונה בעבודת השם, את הדרך הנכונה להתגבר על היצר. וזה התפקיד של הנזירות. במקרה כזה נכון לנדור נדר נזיר." ולכן הוא משבח אותו.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר, 'אדוני חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר'".