בלוג

ערב טוב.
משה פותח את פרשת השבוע ואומר: "אתם ניצבים היום כולכם לפני השם אלוהיכם".
והוא אומר להם: "למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלוהים".
כלומר, הוא מדבר עם עם ישראל, משפטים מחזקים אותם.
אתה תהיה לעם לקדוש ברוך הוא, הוא יהיה לך לאלוהים, כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך, לאברהם, ליצחק וליעקב.
אומר על זה רש"י:

"מדבר הגדה,
למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות?"
הרי בסוף פרשה הקודמת, פרשת כי תבוא,
כל כך הרבה קללות,
54 פסוקים של קללות.

אז למה נשמח הפרשה הזאת שאתם ניצבים, לעוברך בברית השם אלוהיך, אתם באים פה לעבור בברית עם השם, למה זה נשמח לפרשת הקללות?
"לפי ששמעו ישראל
מאה קללות חסר שתיים." כלומר, יש פה 98 קללות. באותם 54 פסוקים,
ספרו חז"ל ואמרו יש פה, יש פסוקים עם יותר מקללה אחת באותו פסוק, שלא נדע כמה וכמה קללות ביחד.
אז יש פה 98 קללות, 100 חסר שתיים.

"לפי ששמעו ישראל 100 קללות חסר שתיים,
חוץ מ-49 שבתורת כהנים."
בספר ויקרא, בפרשת בחוקותיי, ספר ויקרא נקרא תורת כהנים, ושם יש עוד 49 קללות.
גם פה, שימו לב, זה בדיוק פי שתיים. גם שסופרים את מספר הפסוקים זה 27 זה 40 זה 54, וגם שסופרים את מספר הקללות,
אז בבחוקותיי יש 49, כמה זה 49 כפול 2?
98. אז גם מספר הקללות הוא כפול.

ששמעו ישראל את 100 הקללות האלה, 98, חסר 100 חסר שתיים. וזה עוד חוץ מכל הקללות שהם כבר שמעו בתורת כהנים, הוריקו פניהם
ואמרו:
"מי יכול לעמוד באלו?"

"וואו! איך אפשר לעמוד בדבר הזה?" התחיל משה לפייסם.
הוא מפייס אותם.
"אתם ניצבים היום לפני השם אלוהיכם."
"הרבה הכעסתם למקום ולא עשה איתכם כליה."
אתם אומרים מי יכול לעמוד?
נכון שאם עונות תשמור י"ה אדוני מי יעמוד?
אי אפשר לעמוד. אבל ברוך השם, הקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד.
עובדה שאתם ניצבים היום כולכם לפני השם אלוהיכם.

הקושי הגדול בדברים האלה של רש"י, שלמרות שהוא אומר להם "אתם ניצבים היום כולכם לפני השם אלוהיכם".
ולמרות שהוא מתחיל באיזה דברים חיוביים. אני מעביר אותך בברית.
"למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלוהים".

אבל מה הוא אומר אחר כך?
"פן יש בכם
איש או אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם השם אלוהינו"
ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם.
"שמא יש בכם מישהו שהוא עובד עבודה זרה, או שהוא מתכוון לעבוד עבודה זרה,
לא יובא השם סלוח לו."
"כי אז יעשן אף אדוני וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחר השם את שמו מתחת השמיים."
רגע, אז הוא עוד פעם מתחיל בקללות. רק לפני שניה סיימת 98 קללות, אמרת שעכשיו אתה בא לנחם אותם ולהגיד להם, זה בסדר, אפשר לעמוד בזה. הקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד. אבל מה אתה מיד אומר להם?

דרבאלקום.
אם יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט שלבבו פונה מעם השם, "לא יובא השם סלוח לו".

באת לפייס אותנו או באת להפחיד אותנו עוד יותר?
ולא זו בלבד.
מה הוא מתאר אחר כך?
"וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה אדוני בה".
"גופרית ומלח שרפה כל ארצה."
על מי נאמר שא הופך להיות גופרית ומלח?
סדום. וזה מה שכתוב. "גופרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח,
ולא יעלה בה כל עשב, כ מהפכת סדום ועמורה אדמה וצבועים אשר הפך אדוני באפו ובחמתו." הוא אפילו לא צריך לעשות את ההקשר ואת ההקבלה. התורה עושה לך את זה. התורה אומרת לך אתה תבוא לארץ ישראל, אתה תראה שמה סדום ועמורה, תראה הכל הפוך.
ואמרו:
"על מי עשה" אמרו כל הגויים.
"על מי עשה השם ככה לארץ הזאת?
מה חורי אף הגדול הזה?" למה זה הכעס הגדול הזה?
"ואמרו, על אשר עזבו את ברית השם אלוקי אבותם,
וילכו ויעבדו לאלוהים אחרים, ולהביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה."
רגע, ככה אתה מנחם?
איך אומרים, עם חברים כאלה לא צריך אויבים? עם נחמות כאלה,
לא צריך קללות. כאילו, בונא, הגזמת.
הרי ממה אתה מתחיל? אתה מתחיל מזה, אוי, הם שמעו 98 קללות, כבר פחדו, כבר אמרו אנחנו לא מסוגלים. אז הוא בא לנחם אותם. איך הוא בא לנחם אותם? אל תדאגו, כולכם חיים.
אבל אם אתם תבואו לשמוע ולעבוד עבודה זרה, לא יובא השם סלוח לו. והוא יביא עליה את כל הקללה והוא יהפוך את הארץ. "ויתשם השם מעל אדמתם ואף וחימה ובקצף גדול".
ככה אתה מנחם אותם?

אז המדרש מתבסס בעצם רק ממש על הפסוק הראשון.
"אתם ניצבים היום כולכם לפני השם אלוהיכם." אף על פי כל הקללות, עובדה שאתם ניצבים. הכעסתם לפניו כל כך הרבה וכל זאת,
אתם עדיין חיים. סימן שאפשר לעמוד בזה.
אבל בעומק העניין, יש פה נחמה הרבה הרבה יותר עמוקה שבאה לידי ביטוי בהמשך.

כי בזה לא נגמר הסיפור.

גם הקללות, אולי נשאל עוד שאלה.
הקללות של פרשת כי תבוא נגמרות בצורה נורא מוזרה.
הן מתארות, "ויפלא השם את מכותך". אני חוזר רגע לפרשת כי תבוא.
"ויפלא השם את מכותך, והשיב בך את כל מדבה מצרים." דרך אגב, בפרשת כי תבוא, בקללות של פרשת כי תבוא, המון המון דברים מקבילים למכות מצרים.

למשל, "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כי יחסלנו הארבה".
כמובן, למה זה קשור?
מכת ארבה. לפני זה, "יככה אדוני בשחין רע על הברכיים ועל השוקיים אשר לא תוכל להירפא מכף רגלך ועד קודקודך".
זה שחין.
אז יש פה כמה וכמה. "והיית ממשש בצהריים כאשר ימשש העיוור באפילה".
"וימש חשך." זה ממש למשש, זה מה שכתוב גם במכות מצרים.
ויש פה עוד. "יקחה השם בשחין מצרים".
עוד פעם. "הריח", לא סתם שחין, "שחין מצרים". וגם פה אומרים לך, אומרים לך,
אה, לא סתם "ויפלא השם את מכותך",
"והשיב בך את כל מדבי מצרים אשר לגור אותם מפניך".

מה הסוף?
הסוף הוא,
"אחרי שבבוקר תאמר מי ייתן ערב, וערב תאמר מי ייתן בוקר".
ומה כתוב? "והשיבך השם מצרים באוניות".
זאת אומרת,
אתם יצא הייתם עבדים במצרים. הקדוש ברוך הוא הוציא אתכם ממצרים לארץ ישראל. מה הסוף של הקללות? "והשיבך השם מצרים באוניות". הוא פשוט יחזיר אותך לשם. בדרך אשר אמרתי לך "לא תוסיף עוד לראותה". הבטחתי לך שאני אוציא את מי שיצא. אתה לא חוזר לשם. אבל במה זה תלוי? תלוי בזה שתשמור את דרך השם. אם אתם חוטאים, אתם תחזרו למצרים. "והתמכרתם שם לאויבך, לעבדים ולשפחות, ואין קונה". אף אחד אפילו לא ירצה לקנות אתכם.
אתה תתחנן שיקנו אותך לעבד. למה כל כך תרצה שיקנו אותך לעבד?
יתנו לך לאכול.
בדיוק. עבד, לפחות הוא אומנם רכוש של האדון, הוא משועבד, הוא הוא מצבו גרוע מאוד. אבל לפחות האדון אכפת לו ממנו.
נכון. האדון אכפת לו ממנו, מהעבד, לא בגלל חס וחלילה שהוא באמת אוהב את העבד ומתחשב בו. זה רכוש שלו.
אתה את האוטו שלך, אתה דואג לו?
למה אתה דואג לו? כי אחרת זה אתה.
הוא משרת אותך. העבד משרת אותך. אתה דואג שהוא ימשיך לשרת אותך.

סבא שלי אשתי, זכרונו לברכה, אז הוא הוא ברח בשואה, בתקופת השואה, הוא היה גר בפולין, ברח מפולין לרוסיה.
אז עם הנאצים לא התעסק.
הצליח לברוח מהם.
אבל מה אתם חושבים הרוסים היו אוהבי ישראל?
גם לא. גם היו אנטישמים גדולים.
והם גם לקחו את היהודים שברחו אליהם, לקחו אותם למחנות עבודה. מחנות עבודה של עבודת פרך.
אז אה עכשיו, ואז למשל יש לנו סיפור במשפחה שמספרים ש הכריחו אותם, היו נותנים להם כל יום לאכול לחם צר ומים לחץ.
פרוסת לחם, אבל היו חייבים לאכול את זה.
הכריחו אותם לאכול את זה. למה חייבים לאכול?
נכון. הם חייבים לאכול כדי שיהיה להם כוח לעבוד. מבחינתנו אתם עכשיו העובדים שלנו, אנחנו חייבים אותכם לאכול ולעבוד.
מתי זה נתקע? הגיע יום כיפור.
אז סבא של אשתי החליט, אני ואני מה? אני לא אוכל ביום כיפור.
אני מחביא את הפרוסה, יחשבו שאכלתי אותה.
מישהו הלשין עליו.
בא אליו איזה קצין רוסי ענק, וסבא של אשתי היה יהודי נמוך קומה.
אה, אז בחור צעיר כמובן.
והוא בא אליו ואומר לו, מה זה שמעתי אתה לא אוכל את הלחם?
שולף את האקדח, מכוון עליו לחזה, אומר לו אתה רוצה אני אהרוג אותך פה במקום?
עכשיו, הוא כבר הבין שהלך עליו. אם אני אנצל מזה זה רק מאת השם.
אז הוא פתח ככה קרא את החולצה שלו, אמר אתה רוצה לירות בי? תירה בי. זה יום כיפור היום אצלנו, זה יום קדוש. אני לא אוכל ביום הזה.
ככה.
הקצין הרוסי הזה אמר, ראה את זה ככה, ו כזה עזות, בכזאת עוצמה,
אמר לו טוב טוב אבל תעבוד. זהו, ושיחרר אותו. נתן לו ככה ללכת.
לימים, אספר לכם את הסוף.

באחרית ימיו, ארוך ימים ברוך השם, זכה לשיבה טובה, נכדים, נינים, בלי עין הרע.
ובסוף חייו הוא כבר היה סיעודי. הוא כבר היה היה בהכרה צלולה והכל, אבל היה קשה מאוד ובסוף בסוף היה ממש מאושפז גם בבית חולים.
אז כל שבת אחד הנכדים היה בא להיות איתו בבית חולים.
וגם יום כיפור הגיע.
ואחד הנכדים, אח של אשתי, בא להיות איתו בבית חולים.

והרופאים אומרים, הוא חייב לאכול, הוא חייב לאכול.
אסור לו לצום.
זה פיקוח נפש.
והוא אומר אני לא מוכן לאכול.
אתם השתגעתם?
אני במלחמת העולם השנייה במסירות נפש הייתי מוכן למות ולא לאכול ביום כיפור. עכשיו אני אוכל?
מה אתם אומרים זה פיקוח נפש? אני אמות, אני אני גמרתי. מסרתי את הנפש שלא לאכול ביום כיפור, אז עכשיו אני אוכל?

אז גיסי, אח של אשתי שהיה שמה, הרב משה וייצמן,
אה, אתם פחות מכירים אותו כי הוא לא גר פה בחולון.
הוא גר באור יהודה.
אז אה אז הוא היה בדיוק איתו ביום כיפור. הוא בא זה היה ערב יום כיפור.
וויכוח בין הרופאים לבין הסבא, הוא לא מוכן לאכול.

אז גיסי אומר לו, תגיד לי, באמת.
הוא ככה שואל אותו, הוא אתה ככה הוא עורר אותו על העניין, אז הוא שאל אותו, מה נתן לך את הכוח לעמוד מול הקצין הרוסי הזה ולהגיד לו, אני לא אוכל ביום כיפור?
הוא אמר מה זאת אומרת? זה יום קדוש.
אני עושה את רצון השם. מה, אם אני יהודי, אני עושה אני עבד של הקדוש ברוך הוא.
איך אומרים בבריך שמי? "אנה עבדא דקודשא בריך הוא". אני עבד של הקדוש ברוך הוא. אני עושה מה שהקדוש ברוך הוא אומר.

אמר לו משה, גיסי,
אומר לו רגע.
ועכשיו, השנה,
מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממך? מה הקדוש ברוך הוא אומר לך לעשות?
לאכול או לא לאכול?
מה ההלכה?
לאכול.
לאכול.
אז מה השם רוצה שתעשה?
הסבא נשאר עם פה פעור, הרים ידיים ואמר מה אני אעשה? אני אוכל.
אבל אני אוכל, למה אני אוכל?
לא כי אני רוצה לחיות.
למה אני אוכל? כי זה רצון השם.
וזה, זה ככה, אה זה הסיפור.
איך התגלגלתי לדבר על זה? ש שכתוב פה: "התמכרתם שם לאויבך, לעבדים ולשפחות ואין קונה". אתה חוזר עוד למצרים, אתה כבר מתחנן שמישהו יקנה אותך לעבד כדי שיהיה לך מה לאכול.
אפילו לחם צר ומים לחץ, אבל לפחות שיהיה לך מה לאכול.
לא, אף אחד לא רוצה אפילו לקנות אותך.

וזהו, בזה נגמר הסיפור.
בזה נגמרות הקללות, ואז כתוב: "אלה דברי הברית אשר ציווה השם את משה."
רגע, נגיד שקורות כל הקללות. מה אמור לקרות אחרי זה? עם ישראל חוטא,
נענש,
גולה, עובר את כל המכות, את כל העונשים.
ואז מה?
"ושם השם שבותך." נכון. בסוף יש גאולה, לא?
חכינו 2000 שנה. בסוף מגיעה גאולה. אז מה, למה זה לא כתוב פה?
התשובה היא, כך מסביר גם הרמב"ן, התשובה היא ש פרשת ניצבים היא המשך של פרשת כי תבוא.
אומנם נגמר הברכות והקללות, אבל משה ממשיך לדבר.
"ויקרא משה אל כל ישראל, ויאמר אליהם" וכולי וכולי וכולי. "אתם ניצבים היום כולכם." והוא ממשיך ואומר להם, כן. מצד אחד אתם ניצבים כולכם. מצד שני,
פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט, הוא יחטוף חזק. ואם זה כל ישראל, יחטפו עוד יותר חזק.
והוא ממשיך את המומנטום של הקללות.
אבל אז הוא מסיים ואומר,
"והיה", זה בפרק ל'.
זה הפרק שבעצם חותם את כל הפרשייה הזאת, גם של כי תבוא, עם כל הברכות וכל הקללות, זה ממשיך לפה.
ופה כתוב כך: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך."
בהתחלה יהיה לך ברכה, אתה תהיה בארץ, יהיה טוב, יהיה ברכה. אבל אז אתם תחטאו.
תבוא כל הקללה.
ואז אתם תלכו לגלות.
"והשבת אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך אדוני אלוהיך שמה."
איפה אתה תהיה?
תהיה בגלות, תהיה בכל הגויים, תהיה אצל כל העמים, תהיה בגלות.
"והשבותה אל לבבך."
אתה תשיב אל לבך. מה תשיב? תשוב בתשובה.
"ושבת עד אדוני אלוהיך, ושמעת בקולו ככל אשר אנוכי מצוך היום. אתה ובניך ובכל לבבך ובכל נפשך."

אז אתה תחזור בתשובה.
ומה יהיה בעקבות זה?
"ושב השם אלוהיך את שבותך."
מה הכוונה שהוא, אתה תעשה תשובה.
"ושבת." כתוב פה, יש פה שבע פעמים את הביטוי הזה של תשובה.
"והשבותה אל לבבך." "ושבת עד השם אלוהיך."
"ושב השם אלוהיך את שבותך."
ו "ואתה תשוב ושמעת בקול השם",
"כי ישוב השם אלוהיך לשוש עליך לטוב".
ואחר כך "כי תשוב אל השם אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך." בתוך עשרה פסוקים, שבע פעמים לשון אזות של תשובה.
עד כדי כך שמכנים את זה "פרשיית התשובה".

אבל תשימו לב. בהתחלה אתה חוזר בתשובה. "והשבת אל לבבך", "ושבת עד השם אלוהיך". ואז כתוב: "ושב השם אלוהיך את שבותך." מה הכוונה "ושב"? הקדוש ברוך הוא לא צריך לחזור בתשובה. אז מה הכוונה "ושב השם אלוהיך את שבותך"?
אז מה הצעד שהשם יעשה? מה זה "ושב השם אלוהיך את שבותך"?
הוא לא רק מקבל. לא רק מקבל. זה נכון, אבל לא רק זה.
אפילו לא רק מתרצה בתשובה.
"ושב את שבותך" זאת אומרת, הוא משיב אותך.
לא רק אליו.
"ושב וכיבצך מכל העמים".
הוא משיב אותך אל ארץ ישראל.
זה קיבוץ גלויות.
אתה חוזר בתשובה, הקדוש ברוך הוא משיב אותך אל ארץ ישראל.
"והביאך השם אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, וירשתה, והיטיבך וירבך מאבותיך".
ואז כתוב שוב, "ואתה תשוב ושמעת בקול השם,
ועשית את כל מצוותיו". אז רגע, כבר חזרת בתשובה, לא? למה כתוב עוד פעם "ואתה תשוב"?
הרי כבר כתוב קודם "ושבת עד השם אלוהיך". אז מה זה עכשיו "ואתה תשוב ושמעת בקול השם"?
ואז עוד פעם "כי ישוב השם לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך".
מבהירים המפרשים,
שהמצב הוא כזה:
קודם כל אתה משיב אל לבבך, אתה עוד לא חוזר בתשובה. רק בפעם השנייה כתוב שאתה עושה את כל המצוות. "ועשית את כל מצוותיו".
בפעם הראשונה מה אתה עושה?
"ושבת עד השם אלוהיך." איך אתה איך אתה שב אל השם אם אתה לא מקיים מצוות?
אתה שב אל ארץ ישראל.
השלב הראשון,
כך מסבירים המפרשים, השלב הראשון יהיה שעם ישראל יחזור לארץ. עוד לא יחזור בתשובה.
יעלו לארץ, חילוניים, מחללי שבת,
אבל יחזרו לארץ.
וזה כבר שלב ראשון שהוא תשובה אל השם, כי ארץ ישראל היא ארץ השם.
אז ברגע שעם ישראל חוזר לארץ, זה כבר זכות גדולה ובזכות הזכות הזאת שעם ישראל עולה לארץ,
"ושב השם אלוהיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים". מתחילים לחזור לארץ, הקדוש ברוך הוא מסייע להם, מביא את כולם לארץ.
ואז השלב הבא, "ואתה תשוב ושמעת בקול השם ועשית את כל מצוותיו".
כלומר, השלב הראשון חוזרים לארץ ישראל, הקדוש ברוך הוא מסייע להם.
השלב השני חוזרים גם בתשובה, מתחילים לקיים את המצוות. ואז הקדוש ברוך הוא,
"כי ישוב השם לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך."
כי הוא בעצם משיב עליך את כל הטובה, את כל הברכה הכתובה בספר הזה.
עד כאן להיום.
ברוך השם. חזקו וימצאו. שבת.