פרשת ניצבים וילך – ערבות הדדית בעם ישראל

סתירה לכאורה בפרשת נצבים

כשאנחנו פותחים את פרשת נצבים, אנחנו נתקלים בפסוק מפורסם: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם". משה רבנו מעמיד את כל העם יחדיו – מהראשים ועד שואב המים – לכניסה בברית מיוחדת עם הקדוש ברוך הוא.

אבל מיד אחר כך התורה מזהירה: "פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוקינו ללכת לעבוד את אלוהי הגויים האם". והתורה מבטיחה שמי שיחטוא כך – "לא יובה ה' סלוח לו… והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל".

נשמע הגיוני, לא? החוטא ייענש לבדו, והצדיקים יזכו לטובה.

אלא שמיד אחר כך, באותה הפרשה, אנחנו קוראים משהו אחר לגמרי: "וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה, גופרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח…" – תיאור של חורבן שמגיע על כל הארץ, על כל העם.

איך זה יתכן? קודם נאמר שרק החוטא ייענש, ואחר כך רואים שכולם סובלים? זו סתירה בוטה! והרי זה סותר גם את ההיגיון הפשוט – "האף תספה צדיק עם רשע?", כפי שטען אברהם אבינו על סדום ועמורה.

התירוץ של רש"י: נסתרות ונגלות

רש"י מביא תירוץ מרתק לסתירה הזו. הוא מסביר שהפסוקים מדברים על שני מצבים שונים לגמרי:

מצב ראשון – נסתרות: כשהפסוק אומר "אשר לבבו פונה", הכוונה לחטא נסתר, רק במחשבה. אם אדם רק חושב על עבודה זרה אבל לא עושה כלום בפועל – אז אכן "והבדילו ה' לרעה" – רק הוא ייענש. הקדוש ברוך הוא יודע את הנסתרות ויפרע ממנו לבדו.

מצב שני – נגלות: אבל אם החטא הוא גלוי לעין כל, אז כולם נענשים עליו. למה? כי אם יחיד מרגיש בנוח לחטוא בגלוי חטא חמור כזה, סימן שיש לזה איזושהי לגיטימציה בציבור. סימן שהחברה לא רואה בזה דבר כל כך נורא ואיום.

חזקיה את הרעיון הזה במשל פשוט: נגיד שאדם שהורשע ברצח או באונס היה רוצה להצטרף לקהילה שלנו. האם היינו מקבלים אותו? לא היינו מקבלים אותו! למה? כי אנחנו רואים בו איום על הציבור, פושע שהוא מחוץ לגבול המקובל.

אבל יש עבירות אחרות שאנחנו מתייחסים אליהן בהעלמת עין. למשל, אדם שמעלים מס – לפי רוב הפוסקים זה עבירה (דינא דמלכותא דינא), אבל איך אנחנו מתייחסים למי שעושה את זה? אנחנו לא עושים מזה עניין. אנחנו אומרים "טוב, נו, כל אחד יש לו חסרונות".

הנקודה היא שאם אדם חוטא בגלוי, זה משקף את הלגיטימציה שהציבור נותן לחטא הזה. ולכן יש מצווה בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" – אם לא תוכיח אותו, אתה נושא בחטאו.

לכן אומר רש"י שהתורה מסיימת עם הפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" – על הנסתרות אין אנחנו נענשים, אבל הנגלות – לנו ולבנינו, אחריותנו לטפל בהן.

ערבות הדדית – גוף אחד עם נשמה אחת

רש"י מביא עוד נקודה חשובה: למעשה, גם על הנגלות לא נענשו הרבים עד שעבר עם ישראל את הירדן ונכנס לארץ ישראל. שם, בהר גריזים ובהר עיבל, קיבלו על עצמם להיות "ערבים זה לזה".

מה זה ערבות? כמו ערב על הלוואה – אם אתה לא תשלם, הוא משלם. אבל בעם ישראל זה יותר מסתם ערבות הדדית. זה חיבור לישות אחת ממש.

הבעל התניא אומר במפורש: "כל ישראל זה נשמה אחת וגופות מחולקים". אומנם לכל אחד מאיתנו יש גוף בפני עצמו, אבל במהות אנחנו נשמה אחת.

המדרש מביא משל יפה: "נמשלו ישראל לסה (לגוף). מה סה – אם לוקה באחד מאיבריו, כל איבריו מרגישים, כך עם ישראל – אחד מהם חוטא וכולם מרגישים".

אם נפצעת באצבע, כל הגוף שלך מתייסר. האם האצבע "אשמה" בכך שכואב לך בגב? לא, זה פשוט ככה שהגוף פועל – הוא אורגניזם אחד.

משל הספינה של רבי שמעון בר יוחאי

רבי שמעון בר יוחאי מביא משל מפורסם: "משל לאנשים שהיו מפליגים בספינה. נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה עושה? אמר להם: מה אכפת לכם? לא תחתי אני קודח?"

זו בדיוק המנטליות של "חיה ותן לחיות". "תן לי לעשות באזור שלי מה שאני רוצה". אבל זה קשקוש מוחלט! הוא מטביע את כל הספינה.

הירושלמי מביא משל דומה: אדם חתך בשר, והסכין פגעה בטעות ביד השמאלית שלו. האם היד השמאלית עכשיו תנקום ביד הימין שהחזיקה את הסכין? בוודאי שלא! למה? כי זה אותו גוף. אם היד השמאלית תפגע ביד הימין, נפגעת פעמיים.

זה מה שמבאר הירושלמי את הפסוק "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך" – מה שייך לנקום? אתם מהות אחת! אתם אורגניזם אחד, עם אחד, דבר אחד.

חשבון משותף רוחני

אפשר לחשוב על זה כמו חשבון משותף בבנק. אם לך ולאשתך יש חשבון משותף, ואתה אומר "מה אכפת לי, היא תקנה מה שהיא רוצה, אני לא קונה ואני חוסך" – זו בדיחה! הרי אם היא קונה, זה יורד מהחשבון של שניכם.

כך גם עם עם ישראל – אדם חוטא, זה יורד מהזכויות של כל עם ישראל. אדם עושה מצווה, זה מוסיף לזכות של כל עם ישראל. אנחנו באותו חשבון רוחני.

מיוחדות ארץ ישראל

הזוהר הקדוש מוסיף נקודה מרתקת על הפסוק "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". למה דווקא "בארץ"?

אומר הזוהר: "בארץ אינון גוי אחד, ולא בקומי אחריני" – דווקא בארץ ישראל יש משהו רוחני מיוחד. בארץ ישראל עם ישראל מתחבר באמת להיות מהות אחת. האיברים השונים של הגוף הזה של עם ישראל מתאחדים והופכים למהות אחת שלמה.

מסקנות למעשה

מה אנחנו לומדים מכל זה?

ראשית, צריך להבין שאין דבר כזה "זה לא קשור אליי". כל מה שקורה בעם ישראל קשור לכל אחד מאיתנו. אנחנו לא יכולים להגיד "מה אכפת לי מה הוא עושה שם".

שנית, יש לנו אחריות לטפל בדברים הגלויים. לא בנסתרות – על זה רק הקדוש ברוך הוא יודע ויטפל. אבל כשיש דברים גלויים שלא בסדר, יש לנו חובה להוכיח ולטפל.

שלישית, צריך להבין את עוצמת הקשר בינינו. זה לא סתם "אחדות" או "ערבות הדדית" במובן המילולי. זה חיבור עמוק לנשמה אחת, לגוף אחד.

לבסוף, יש משמעות מיוחדת לכך שאנחנו גרים בארץ ישראל. כאן הקשר הזה מקבל ביטוי מלא יותר. כאן אנחנו באמת הופכים ל"גוי אחד בארץ".

סיום

בעולם של אינדיבידואליזם קיצוני, שבו כל אחד מסתכל רק על עצמו, התורה באה ומזכירה לנו אמת בסיסית: אנחנו לא נפרדים זה מזה. אנחנו חלק מגוף אחד גדול יותר.

זו לא רק אמירה יפה או רעיון פילוסופי. זו מציאות שמשפיעה על כל מעשה שלנו. כל חטא שלי פוגע גם באחרים. כל מצווה שלי עוזרת גם לאחרים.

התחושה הזו של שייכות וערבות הדדית היא אולי אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים ללמוד מפרשת נצבים. וכפי שסיים הרב את השיעור במילותיו של חכמים: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" – יש לנו הרבה הזדמנויות לזכות, בתנאי שנזכור שאנחנו עושים את זה יחד.

תמלול השיעור

ערב טוב, רבותיי.
פרשת ניצבים פותחת, אתם ניצבים היום כולכם לפני השם אלוקיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, שופתיכם, כל איש ישראל. זה ממש מחוטב עצך עד שואב ממיך. למה כולם ניצבים יחד? לעוברך בברית השם אלוקיכם ובאלתו. כלומר, יש פה ברית ויש פה גם עלה. מה היא עלה? קללה. כי משה רבנו מזהיר אותם. פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט, אשר לבבו פונה היום מעים השם אלוקינו, ללכת לעבוד את אלוהים, אלוהי הגויים האם. אם יש בכם אפילו אדם אחד כזה, או שבט אחד כזה, לא יובה השם סלוח לו. כי אז ישן אף השם וקינתו באי שאו, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. זאת אומרת, מי שחוטא יענש. מי שחוטא חוטף. עכשיו, יש אפילו פסוק מיוחד שאומר כן, ורבצה בו, כתוב כי אז ישן אף השם וקינתו באי שאו. ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. על איזה עלה מדובר שכתובה בספר הזה? מה שקראנו בפרשה קודמת. פרשת כי תבוא. 98 קללות. ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. שימו לב עכשיו לפסוק הבא. והבדילו השם לרעה מכל שבטי ישראל. מה הכוונה? להפריד אותו. להפריד אותו. החוטא יענש והצדיקים יזכו לטובה וברכה. האומנם, מיד אחר כך, בהמשך הפסוקים, אנחנו פוגשים דבר שונה לחלוטין ותמוה. אנחנו מגלים שהעונש לא פוגע רק בחוטא. מי נענש? כל עם ישראל. איך אנחנו רואים את זה? שנאמר כך: וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה. גופרית ומלח, שרפה כל ארצה. לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כול עשב, כמהפכת סדום ועמורה, אדמה ועצבוים אשר הפך השם באפו ובחמתו. מהשמע? לא רק החוטה ננש. כולם סובלים. העונש והקללה באים חלילה על כל עם ישראל, לא רק על ראשו של החוטה. אז קודם כל זה סותר את תחילת הפסוקים, והבדילו השם לרעה מכל שבטי ישראל. אבל שנית, לכאורה זה גם סותר את ההיגיון הפשוט. מה אמר אברהם אבינו לקדוש ברוך הוא על סדום? האף תספה צדיקים עם רשע? איך זה יכול להיות? השופט כל הארץ לא יעשה משפט? לכאורה זה לא יכול להיות. אז אתה אומר, ואם כל עם ישראל, הבעיה היא שהפסוקים האלה, אין פה את ה ואם. הפסוקים הקודמים מדברים על מי שחוטא והבדילו השם לרעה מכל שבטי ישראל. אז אפשר להגיד, ואם כולם חוטים, אז כולם יענשו. אפשר להגיד כך, יש כמה פרשנים שהולכים בכיוונים שונים בתירוץ הפסוקים האלה. רש"י אומר כך: רש"י אומר, גם התחלת הפסוקים וגם סוף הפסוקים, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. לפעמים יש מציאות שהקדוש ברוך הוא מבדיל את החוטא לרעה, ויש מקרים שהוא מעניש את כולם בגלל חטאי היחיד. אומר רש"י כך, ואם תאמרו מה בידינו לעשות? אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד? הרי מה כתוב בתחילת הפסוקים? פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט, אשר לבבו פונה היום מעים השם אלוקינו. לא מדובר פה על מצב שאדם עבד עבודה זרה, שרק לבבו הוא חושב בהרהורי ליבו. הוא חושב לעבוד עבודה זרה. אז גם על זה, כולם יענשו? הלא אין אדם יודע במטמוניו של חברו. אדם לא יודע את הדברים הנסתרים הטמונים בליבו של חברו. מסיים, בשביל זה אומר רש"י, לכן יסיים את כל הפרשה הזאת בפסוק אחד: הנסתרות להשם אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. כך אומר רש"י. אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שאין להם השם אלוקינו. והוא יפרע מאותו יחיד. אבל הנגלות לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים. כלומר, אומר לנו רש"י, הפסוק עצמו מבאר את הסתירה בין הרישא לסיפא. הרישא עוסקת בנסתרות, אשר לבבו פונה היום. אם רק בלב, אז אף אחד לא יודע מזה, והבדילו השם לרעה. הקדוש ברוך הוא באמת מעניש רק אותו. אבל אם זה דבר גלוי, כן כולם נענשים על זה. למה כולם צריכים להענש על חטא יחיד, חטא של גלוי של יחיד? כי לכולם יש מה לעשות. אם היחיד הזה מרגיש בנוח לחטוא בגלוי כזה חטא, סימן שיש לזה לגיטימציה בציבור. סימן שזה משהו שלא רואים אותו כזה דבר נורא ואיום. אני אקח רגע דוגמה. הרי ברור לכולנו שאם חלילה אדם שהורשה ברצח או באונס היה רוצה לבוא להצטרף פה לקהילה. היינו מקבלים אותו? לא היינו מקבלים אותו. מה פתאום? פושע כזה? אויב כזה גדול של הציבור? מה פתאום שהיינו מקבלים אותו? עכשיו, האם אי אפשר לעשות תשובה? לא יודע. היינו בודקים 70 פעם אם הוא באמת עשה תשובה. בבית סוהר זה לא אומר שהוא עשה תשובה. הוא ריצה את עונשו. זה לא קוראים לזה, הוא שילם את חובו לחברה. קשקוש. השאלה היא האם הוא חזר בתשובה, בליבו. תשובה זה כולל קבלה לעתיד. אז זה נכון שלפעמים לא לא משנה, לא לא לדבר על אנשים. קודם כל, יכול להיות, יכול להיות שמפחדים להגיד לצאת החוצה. יכול להיות. אבל אף אחד לא רואה אותם בתור אנשים לגיטימיים. אף אחד לא רואה את זה, טוב. לעומת זאת, סליחה שאני אומר, אבל יש חטאים אחרים שהם לגיטימיים. אני אתן דוגמה פשוטה. אדם מעלים מס. בעיקרון, לפי רוב הפוסקים, דינה דמלכותא דינה חל גם על מלכות ישראל, על מדינת ישראל. ולכן, לפי רוב הפוסקים, אסור להעלים מס, זה עבירה. מעבר לזה שזה מעשה לא חוקי, זה גם עבירה. אז מה? אז מי ש, איך אנחנו מתייחסים למי שמעלים מס? אנחנו מתייחסים לזה בהעלמת עין. אנחנו לא עושים מזה עניין. עובדתית, יש עבירות שהן חמורות שאנחנו אומרים מה, זה בן אדם שהוא מחוץ לגבול, מחוץ לגדר, הוא לא לגיטימי. ויש עבירות שאנחנו אומרים, טוב, נו, אני לא שופט. כל אחד יש לו חסרונות. עכשיו, מה אני רוצה לומר? שזה רק מראה לנו עד כמה כל אחד נותן לגיטימציה לדברים מסוימים, ולא נותן לגיטימציה לדברים אחרים. זאת אומרת, אם יש אדם אחד אפילו שעובר עבירות חמורות, זה בגלל שהוא מרגיש שיהיה לו לזה לגיטימציה. ולכן, יש מצווה בתורה, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תסא עליו חטא. מה הכוונה ולא תסא עליו חטא? שאם לא תוכיח אותו, אתה נושא עליך את חטו. כמובן בתנאי שהיית יכול להוכיח. אבל אם אפשר היה להוכיח ולא הוכחת ולא עשית כלום, אז אז אתה גם נושא בחטא. זה מה שאמרתי, בתנאי שיש דבר הנשמע. אבל אם, אבל אם זה דבר הנשמע ולא הוכחת, אז הקולר תלוי בצוואר הרבים. ממשיך רש"י ואומר, נקוד על לנו ולבנינו. בספר התורה אין הרי ניקוד. אין חיריק שווה וצרב וכדומה. אבל על המילים לנו ולבנינו יש נקודה מעל כל אות במילים לנו ולבנינו. למה? לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים, עד שעברו את ישראל את הירדן, מי שקיבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה. כלומר, זה דעת רבי נחמיה בגמרא, שבעצם בחוץ לארץ לא ענשו בכלל על נגלות. רק בארץ ישראל ענשו על הנגלות. בארץ ישראל, עם ישראל נכנסו להר גריזים וערבל, ושם הם בעצם מקבלים על עצמם להיות ערבים זה לזה. מה משמעות ערבים זה לזה? ערב שאתה מחתין ערב על הלוואה, על משכנתא, זה אומר שאם אתה לא תשלם, אז הוא ישלם. וככה בעצם כל עם ישראל. ערבים זה לזה. ערבים, כן. ערבים, כן. למה? עבדך ערב את הנער. ערב זה לשון עבר. אני לא חושב שזה נכון. אולי אני צריך לבדוק את זה. אבל אני חושב, עבדך ערב את הנער, הכוונה היא בלשון עבר. אני ערבתי. הוא ערב לו. אם ערבת לזר, טוב, צריך לבדוק. על כל פנים, על כל פנים, הערבות של עם ישראל, זה אפילו לא רק ערבות הדדית, אחריות הדדית. אלא זה חיבור לישות אחת ממש. ככה אומר האדמו"ר הזקן, מיסד חסידות חב"ד, בעל התניא, בספר התניא, פרק ל"ב, הוא אומר כל ישראל זה נשמה אחת וגופות מחולקים. כלומר, בעצם, אומנם כל אחד מאיתנו יש לו גוף בפני עצמו, אבל במהות אנחנו נשמה אחת. הדבר הזה נאמר גם במדרש ויקרא רבה, סה פזורה ישראל. זה פסוק בירמיהו, אומר על זה חזקיה, אחד מבניו של רבי חייא, הוא שונה את הברייתא כך, נמשלו ישראל לסה. מה סה לוקה על ראשו באחד מאיבריו, כל איבריו מרגישים? כך עם ישראל. אחד מהם חוטא וכולם מרגישים. הסה, איבר אחד שלו נפצע, כל ה כל הכל הגוף שלו מתייסר. הדבר הזה אומר אותו גם רבי שמעון בר יוחאי, במדרש מפורסם, שאומר רבי שמעון בר יוחאי, משל לאדם שהיה מפליג בספינה. נטל את המקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו, מה אתה עושה? אמר להם, מה אכפת לכם? לא תחתי אני קודח? אני קודח מתחת למושב שלי. מה זה עניינכם? חיה ותן לחיות. תן לי לעשות באזור שלי מה שאני רוצה. אבל זה קשקוש. הרי אתה מטביע את הספינה על כולם. צריך להבין, כאשר אחד מישראל חוטא, החטא תלוי בצוואר הרבים. אז לא תמיד אנחנו יכולים למנוע מאנשים אחרים לחטוא. אבל צריך להבין, זה כמו חשבון משותף. שאתה ואשתך יש לכם חשבון משותף. סומר מה אכפיל לי, היא תקנה מה שהיא רוצה, אני לא קונה, אני חוסך. מה זה בדיחה? הרי אם היא קונה מה שהיא רוצה, זה יורד מהחשבון של שניכם. אדם חוטא, זה יורד מהזכויות של כל עם ישראל. אדם עושה מצווה, זה גם זכות ובבורו, אבל זה גם מוסיף לזכות של כל עם ישראל. וכך גם אומר הירושלמי, במסכת נדרים. כן. הבה מקטע קופד. אדם היה מחתך בשר. ומחת סכינה לידו. וחתכה הסכין את ידו. הוא חותך בשר, אתם יודעים, בביז, אז הם בדרך כלל או שהם יומנים מאוד או שיש להם כפפות של ברזל, מכירים? רשת ברזל כזאת, מי שעוד לא מנומן, משתמש ברשת ברזל כזאת. אבל אני רואה הרבה הרבה קצבים, אין להם סבלנות לזה. אוקיי. אתה אומר לא בשבילו לחטוף, זה כל פנים, אדם בטעות היה מחתך בשר, ופגעה הסכין בידו. חותך עם יד ימין, פגע בטעות בידו השמאלית. וכי תחזור ותימחה לידי? וכי יד שמאל עכשיו, תחזור ותפגע ביד ימין? ודאי שלא. כך אומר הירושלמי לבאר את הפסוק לא תיקום ולא תיטור את בני עמך. מה שייך לנקום? אתה לא מבין שאתם מהות אחת? אתם אורגניזם אחד, אתם עם אחד, אתם דבר אחד. הוא פגע בך, עכשיו אתה תפגע בו, אז נפגעתם פעמיים. ולסיום, זה מה שאומר הזוהר הקדוש, פרשת צו, על הפסוק מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. הרי ראינו, רש"י הביא את הדברים שגם על ה גם על הנגלות לא נענשו, אלא רק שעברו את הירדן. עברו את הירדן, נכנסו לארץ, כרתו ברית באר גריזים וארבל, בארץ ישראל, שם הפכו להיות בערבות כזאת הדדית. ומדוע? משום שאומר הפסוק, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אומר הזוהר הקדוש, בארץ אינון גוי אחד, ולא אבינון בילכותדי. כלומר, דווקא בארץ ישראל יש משהו רוחני, שבאץ ישראל עם ישראל מתחבר להיות מהות אחת. בעם ישראל, האיברים השונים של הגוף הזה של עם ישראל, מתאחדים והופכים למהות אחת שלמה. רבי חנן בן גש אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפי כך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.