בפרשת מסעי מופיעה מצווה שנתפסת לעיתים כקשה להבנה: "והורשתם את יושבי הארץ מפניכם". מצווה זו עוסקת בכיבוש הארץ ובגירוש או הריגת תושביה המקוריים. אך כאשר מתבוננים בפרשנות חז"ל, מתגלית תמונה מורכבת יותר שיש בה לקחים עמוקים לדורנו.
חז"ל מספרים שיהושע בן נון לא פשט על שבעת עמי כנען בלי הזדמנות. הוא שלח שלוש איגרות ברורות:
האיגרת הראשונה הייתה הצעת שלום. אך מה היה תוכנה של הצעה זו? לא ויתור על חלקים מהארץ או יצירת מדינה דו-לאומית, אלא הכרה בריבונות ישראלית מלאה על הארץ. מי שרצה להישאר, היה יכול לעשות זאת כ"גר תושב" – גוי השומר על שבע מצוות בני נח ומכיר בכך שהוא חי במדינה יהודית.
שבע מצוות בני נח אינן דרישה מופרכת. הן כוללות עקרונות מוסריים בסיסיים שכל חברה מתורבתת צריכה לקיים: איסור רצח, איסור גילוי עריות, איסור עבודה זרה, איסור גזל, איסור אכילת אבר מן החי, איסור ברכת השם (קללת ה'), וחובת הקמת מערכת משפט. אלו לא דרישות דתיות מופרכות, אלא יסודות ציוויליזציה.
האיגרת השנייה הציעה אפשרות לברוח מהארץ. רק עם אחד – הגרגשי – בחר באפשרות זו והלך לו בשלום.
האיגרת השלישית הייתה הכנה למלחמה נגד מי שבחר להישאר ולהילחם.
מה מלמדת אותנו הדרך הזו? שיהושע לא היה כובש אכזר, אלא מנהיג שהציע חלופות הוגנות. השלום שהוא הציע לא היה שלום של כניעה או ויתורים, אלא שלום מתוך עוצמה וברורות. הוא אמר במפורש: "זו תהיה מדינה יהודית, אם אתם רוצים לחיות כאן – הכירו במציאות הזו ונהגו בהתאם".
הרמב"ם מוסיף פרט מעניין על הגבעונים. גם כשכבר לא הייתה הזדמנות רשמית לשלום, אילו היו באים בגלוי ומבקשים חסד, היו מתקבלים. אך הם בחרו במרמה במקום בכנות.
התורה מזהירה מפני התוצאות של אי-ביצוע המצווה: "והיה אשר תותירו מהם… לסיקים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה."
"סיקים בעיניכם" – רש"י מפרש זאת כיתדות המנקרות עיניים. זהו לא רק כאב פיזי, אלא גם עיוורון רוחני. כאשר אנחנו לא מתמודדים בתקיפות עם איומים, אנחנו הופכים עיוורים למציאות, מנסים לפייס במקום להגן, ומדגישים זכויות במקום לדרוש חובות.
"לצנינים בצידיכם" – כגדרות קוצים. זה לא שהאויבים כולאים אותנו, אלא שאנחנו מקיפים את עצמנו בחומות הגנה. חומות כאלה, למרות הצורך בהן, מעידות על חוסר הרתעה ופחד. הן מגבילות אותנו ומונעות מאיתנו לחיות חיים נורמליים. קבר רחל, שהיה פעם מקום פסטורלי שאפשר היה להגיע אליו בקלות, הפך למבצר בטון מוקף חומות.
האור החיים הקדוש מוסיף תובנה מדהימה: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". הוא מסביר שמי שנותר בארץ ולא הורש, כאשר תנסו לרצותו ותתנו לו חלק מהארץ כדי להשיג שלום, הוא ימשיך לצרור אתכם גם בחלק שנותר לכם. זהו לקח עמוק על חוסר היעילות של ויתורים מתוך חולשה.
העקרון המרכזי שעולה מכאן הוא שרק מתוך עוצמה ניתן להגיע לשלום אמיתי. כמו שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום." השלום בא אחרי העוז, לא במקומו.
זה לא אומר שאנחנו חייבים להיות אכזריים או לא מוכנים לשלום. אבל השלום חייב להיות מתוך ברורות ועוצמה, לא מתוך כניעה או עיוורון. כאשר אנחנו ברורים בדרישותינו – הכרה בזכותנו על הארץ וקיום עקרונות מוסריים בסיסיים – אנחנו פותחים דרך לשלום אמיתי.
הפרשה מלמדת אותנו שהאמת והצדק אינם מחלישים את הסיכויים לשלום, אלא מחזקים אותם. רק כאשר אנחנו עומדים על העקרונות שלנו בתקיפות, תוך הצעת דרך כבוד למי שמוכן לקבל אותם, אנחנו יכולים לבנות שלום בר-קיימא.
זהו המסר הנצחי של פרשת מסעי: הדרך לשלום עוברת דרך עוצמה, בהירות, וחמלה – אך לא דרך כניעה או עיוורון למציאות
תמלול השיעור
ברשות מוריי ורבותיי, אנחנו עומדים בפתיחה לפרשת מסעי. יצאנו מפרשת מטות אל פרשת מסעי. הרבה פעמים זה מחובר, אך השנה הייתה שנה מעוברת ולכן יש לנו יותר שבתות בשנה, ואנו נותנים תשומת לב מיוחדת לפרשת מטות בנפרד ועכשיו לפרשת מסעי בנפרד.
אחת המצוות המופיעות בפרשה שלנו היא "והורשתם את יושבי הארץ מפניכם". כלומר, לגרש או להרוג את כל גויי הארץ הנמצאים כאן. כאשר עם ישראל מגיע לארץ בימי יהושע, יושבים כאן שבעת העמים: החיתי, האמורי, הפריזי, היבוסי, והגרגשי וכולי.
חשוב לדעת, כך אומר הספרי והמדרש, שיהושע שולח שלוש איגרות לשבעת עמי כנען. האיגרת הראשונה: "מי שרוצה לעשות שלום שיעשה שלום", כפי שנאמר "כי תקרא בילר להילחם עליה וקראת אליה לשלום". כוונת השלום כאן אינה לתת להם שטחים או מדינה בארץ. הכוונה היא שאנחנו, עם ישראל, באים לכבוש את הארץ וזו תהיה מדינה יהודית. אם הם רוצים לגור במדינה היהודית הזו, יש לכך שני תנאים: ראשית, עליהם לקבל את הריבונות הישראלית ולהכיר בכך שזו מדינה יהודית. שנית, עליהם לקיים שבע מצוות בני נח.
שבע מצוות בני נח אינן דורשות התגיירות או קיום כל תרי"ג מצוות, אלא מה שחז"ל מכנים "גר תושב" – גוי המקיים את שבע המצוות הללו. הקדוש ברוך הוא מצפה מכל 70 אומות העולם לקיים את שבע מצוות בני נח, שהן די בסיסיות: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. שפיכות דמים היא מוסר אנושי אלמנטרי. גילוי עריות, בין במשפחה ובין מול אשת איש, גם הוא בסיסי. עבודה זרה, למרות שבימינו מוסלמים אינם עובדים עבודה זרה – הם מאמינים באללה שהוא האל שלנו, מופשט ואינסופי, ולכן מותר להיכנס למסגד – אסור להיכנס לכנסיה, משום שהנוצרים מאמינים באל ובאותו האיש, ימח שמו וזכרו, כאלוהות מגולמת, מה שנחשב עבודה זרה בשיתוף.
שאר מצוות בני נח, בראשי תיבות א', ב', ג', ד':
א' - אבר מן החי: אסור לגויים לאכול בשר מבעל חיים חי. מותר להם לאכול בשר ללא שחיטה כשרה, אך קודם יש להרוג את הבהמה.
ב' - ברכת השם: הכוונה אינה לברכה אלא, בלשון סגי נהור, לאיסור לקלל את הקדוש ברוך הוא. זהו דבר אלמנטרי לכל מי שמאמין בבורא עולם.
ג' - גזל: גם זהו עניין מוסרי אנושי.
ד' - דינים: חובה להעמיד בתי דין שישמרו על סדר במדינה. גם במדינה רחוקה כמו יפן, אם ראש ממשלתה ישאל מה הקדוש ברוך הוא דורש ממנו, התשובה היא לקיים את שבע מצוות בני נח ולהקים בתי דין שיאכפו אותן.
כאשר יהושע קורא לשלום, הוא מזמין אותם להישאר בארץ כאזרחים עם זכויות, בתנאי שיקבלו את הריבונות הישראלית ויקיימו את שבע מצוות בני נח.
האיגרת השנייה ששלח יהושע, לאחר שאף אחד לא ביקש שלום, הייתה: "מי שרוצה לברוח יברח". רק עם אחד, הגרגשי, פנה והלך לו, כפי שאומרים חז"ל. שאר העמים נשארו.
האיגרת השלישית ששלח יהושע הייתה: "הרוצה לעשות מלחמה יכון למלחמה". כלומר, יהושע הציע שלוש אפשרויות ליושבי הארץ: להיות כפופים לריבונות ישראל (וממילא נחשבים מורישים, כי איבדו את ריבונותם), לברוח, או להילחם. אם הם נשארו להילחם, הייתה מצווה להילחם בהם.
הרמב"ם כותב שהגבעונים, לאחר שכבר לא הייתה הזדמנות לשלום או בריחה, רימו את בני ישראל והתחפשו למי שבא מארץ רחוקה. הם חשבו שלא יקבלו אותם אם ידעו שהם מתושבי הארץ. הרמב"ם טוען שהם טעו, שכן גם בשלב זה, אילו היו באים בגלוי ומתחננים לשלום בתנאים שהוצגו, היו מתקבלים. אך הם לא ידעו זאת ולכן רימו.
המצווה היא "להוריש את יושבי הארץ מפנינו". התורה מזהירה "והיה אשר תותירו מהם... לסיקים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה."
"סיקים בעיניכם" – רש"י מסביר כיתדות המנקרות עיניים. זהו כאב ופגיעה ישירה, אך גם עיוורון רוחני. אנחנו לעיתים עיוורים למצב, מנסים לפייס ומדגישים זכויות, בעוד אויבינו פוגעים בנו והופכים אותנו לעיוורים.
"לצנינים בצידיכם" – רש"י מפרש כגדרות קוצים. זו לא כוונה שהם כולאים אותנו, אלא שאנחנו מקיפים את עצמנו בחומות כדי להתגונן. הגנה כזו, למרות חיוביותה, מעידה על חוסר הרתעה, פחד, ומגבילה אותנו, כאילו אנחנו עצמנו בכלא. קבר רחל, לדוגמה, היה פעם פסטורלי וכיום הוא מבצר בטון, וזה בבית לחם, קרוב לירושלים. הטרור נועד למנוע מאיתנו לצאת מהבית ולבקר במרכז ההיסטוריה היהודית – ירושלים, יהודה, שומרון – שם חיו אבותינו ומשם יצאה המלוכה.
דבר מדהים נוסף מביא אור החיים הקדוש: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". הוא מסביר כי מי שנותר בארץ והיה אמור להיות מורש – אם לא תורישו אותו – אתם, כמו טפשים, תתנו להם חלק מהארץ כדי לרצותם, והם ימשיכו לצרור אתכם גם בחלק שנותר לכם. זה מראה כמה חשובה העוצמה היהודית. אין הכוונה למוות או גירוש לערבים, אך גם נוכרים שרוצים לחיות בארץ על פי התורה, נדרשים לקיים תנאים: להכיר בריבונות היהודית ובעובדה שזו מדינה יהודית, ולקיים שבע מצוות בני נח. רק מתוך עוצמה ניתן להגיע לשלום. "השם עוז לעמו יתן, השם יברך את עמו בשלום." רק מתוך עוז ולא מתוך כניעה.
רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך ירבה להם תורה ומצוות, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר."