בלוג

ערב טוב, ברשות מורי ורבותיי.

בפרשת השבוע מופיעה מצווה שבמשך 2,000 שנה לא יכולנו לקיים אותה. ובדור שלנו חזרנו וקיימנו את המצווה הזאת.

והיא המצווה שמזכיר אותה הרמב"ן, "שנצטוינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם, ליצחק ולבני יעקב. ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה".

כלומר, יש מצווה לרשת את הארץ. מה הכוונה לרשת את הארץ? מסביר הרמב"ן, זה מה שכתוב "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה."

זאת אומרת, קודם כל חלק ראשון, זה עצם זה שאנחנו גרים בארץ ישראל. אומנם, חשוב לדעת, במשך כל 2,000 שנות גלות, היו יהודים שחיו כאן בארץ ישראל. לא היה אפילו יום אחד, שנה אחת, אפילו שעה אחת שלא היה יהודים בארץ ישראל.

אומנם, לא בכל מקום ומקום. כאשר לפני 50 שנה התחילו העליות הראשונות, עוד לפני זה, עליית תלמידי הגר"א, אז היה מעט מאוד. בזמן תלמידי הגר"א שהתחילו לעלות לארץ, היה רק בארבע ערים הקדושות, שהם ירושלים, חברון, צפת וטבריה. אבל זה לא באמת, שם היה עיקר היישוב היהודי. יודעים איפה היה ישוב יהודי ברצף במשך 2,000 שנה? בעזה. בעזה. עד מתי? עד שנת תרפ"ט. אנשים חושבים, טוב, עזה, זה בקושי חלק מארץ ישראל. א', זה חלק מארץ ישראל. זה מופיע בפרשת השבוע, הגבולות של ארץ ישראל, ועזה היא לגמרי חלק מארץ ישראל בספר יהושע. יהושע כובש אותה חלק מארץ ישראל. ועם ישראל יושבים בדורות על דורות. בשנת תרפ"ט היו הפרעות הנוראיות, איפה? בחברון. בחודש אב, אנחנו עכשיו ראש חודש אב, זה היה בחודש אב שנת תרפ"ט. לפני כמעט 100 שנה. 93 שנה. לפני 93 שנה היה הפרעות האלה בחברון. ובאותו זמן, הערבים בעזה באו והתחילו רצו לשחוט גם את היהודים בעזה. אבל היה שם כמה ערבים שהיו ידידים שלהם והיהודים ברחו משם. אז לכן, מאז הפסיק היישוב היהודי בעזה.

אבל באמת גם שם היה ישוב יהודי רצוף במשך מאות רבות של שנים. והמקום המפורסם ביותר, שהוא המקום היחיד שמאז בית שני ועד היום, לא עזבו ממנו יהודים אפילו לרגע אחד, לא ירושלים. ירושלים נכבשה, נחרבה, נחרשה, מה לא קרה בירושלים? חזרו, כל הזמן יהודים חזרו לירושלים. רצחו אותם, חזרו לירושלים. הכניסו אותם, חזרו לירושלים. גרשו אותם, שוב חזרו לירושלים. אבל היו ימים שלא היה יהודים בירושלים. יש רק מקום אחד, פקיעין. זה היום זה כפר דרוזי, ערבי, מעורב בגליל. יש שמה עד היום עד היום יש שמה יהודים. יש יהודייה אחת, מרגלית זינאתי השם ישמרה ויחיה, היא כבר מופלגת בשנים בלי עין הרע, והיא היה שנים שהייתה לבדה, היהודייה היחידה במקום. אבל לפני זה היה שם משפחה. יש לי חבר טוב שבזמנו גם היה פה, לימד פה בישיבת ההסדר, והוא היה באיזשהו שלב מסוים, הוא החליט שהוא מצטרף אליה ובא לגור בפקיעין. אז הוא בא עם המשפחה שלו, גר בפקיעין, קנה שמה בית. עד שיום אחד שרפו לו את הבית. ברוך השם, הפך נשבר, ואנחנו נמלטנו. המשפחה לא הייתה בבית באותו זמן. אבל עד כאן, הוא קם ועזב. אבל יש, גם היום, יש שמה לא רק מרגלית זינאתי, יש שמה עוד כמה משפחות בודדות שיותר משקיעות הרבה ביחסים טובים עם הערבים והדרוזים כדי שלא יפגעו בהם. היא שומרת על בית הכנסת. כן. תלמידים שלי נפגשו איתה השנה. כן.

על כל פנים, אז תמיד היו יהודים בארץ, ואף על פי כן, זה לא נקרא באמת שקיימנו את המצווה. כי לשבת בארץ זה לא מספיק. כתוב "והורשתם את הארץ וישבתם בה." מה זה נקרא לשבת בארץ? אמחות עם עזה. אדם יושב בארץ, חי כאן, מישב את ארץ ישראל, עובד כאן, זה נקרא ישוב הארץ. אבל מה זה, זה לא לבד רק לשבת בארץ, "והורשתם את הארץ וישבתם בה". אומר הרמב"ן, בוא נראה את המילים שלו, אבל הוא אומר הכוונה היא לשלוט בה. הכוונה היא ריבונות בארץ ישראל. בלשונו של הרמב"ן הוא אומר, לרשת את הארץ ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. כלומר, אסור לנו להניח את הארץ בידי עם אחר, בשליטה של עם אחר, וגם אסור לנו שהארץ תהיה שממה. גם אם אין פה אף אחד, אסור להשאיר את הארץ שממה.

עכשיו, מה הכוונה? האם אסור שיהיה מקומות שהם שמורת טבע? כל מקום חייב להיות דווקא בנוי וחרוש? לא, אין בעיה. שממה הכוונה היא מקום עזוב שאין בו שלטון יהודי. וזה מה שהוא מסביר בהמשך שהמצווה הזאת מוזכרת כמה פעמים, למשל בספר דברים "בואו ורושו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם."

ולכן, אתה שואל שאלה יפה, יש מה לשפר במצווה הזאת. כמו הרבה מצוות, יש לנו הרבה מה לשפר בהם. זה לא אומר שאנחנו לא מקיימים אותם, מקיימים. למשל, אתה מקיים מצוות לימוד תורה? אתה מקיים מצוות לימוד תורה? משתדל. יש לך מה לשפר בזה? כל הזמן. ברור. תמיד יש מה לשפר. אדם מקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך". אני מקווה שכולנו מקיימים. יש לנו מה להשתפר בזה? בטח, תמיד. גם במצוות הריבונות בארץ. במשך 2,000 שנות גלות לא קיימנו את המצווה הזו בכלל. או שהארץ הייתה שממה, או שהייתה בידי עמים זרים. זה מה שהיה פה 2,000 שנה. מתי התחלנו פעם ראשונה לקיים את זה אחרי 2,000 שנה? התשובה היא, מה? ב-48'. ה' באייר תש"ח. כאשר דוד בן גוריון עומד בתל אביב ואומר, "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". באותו רגע הוא לא התכוון לקיים מצווה. מה הוא התכוון? התכוון ציונות, התכוון מקים מדינה, התכוון, הוא כן התכוון שהמדינה הזאת תהיה הצלה למיליוני יהודים בעולם. בהחלט, בהחלט. אבל הוא לא בהכרח ראה את זה כמצווה. אבל זה לא משנה. מצוות לא צריכות כוונה. הוא ודאי הכיר את זה, הוא הכיר את התנ"ך, הוא אהב את התנ"ך, הוא כל הזמן נופף בזה שהתנ"ך הוא הזכות שלנו על ארץ ישראל, זה הזכות ההיסטורית שלנו. ואם כן, זה לא משנה, גם אם לא התכוון, מצוות לא צריכות כוונה. הוא בפועל כשליח של הציבור כולו, של עם ישראל, הכריז על ריבונות ישראלית בארץ ישראל. וזו המצווה.

עכשיו תראו, בעיקרון אתה יכול להגיד מה, טוב, זה מצווה שרק בן גוריון מקיים? אנחנו אין לנו מה לקיים בזה? בטח שיש מה לקיים בזה. מכיוון שכל אחד ואחד מאיתנו תלוי בו ההתייחסות לריבונות. כמו שדוד אמר מקודם, יש תמיד מה לשפר במצווה הזאת. יש ריבונות ישראלית, יש חוק ישראלי, יש משטרה, יש צבא, יש ממשלה. אבל גם בזה יש הרבה מה לשפר. בדיוק היום יצא דוח של היום, אתמול, יצא דוח של מבקר המדינה על אירועי שומר חומות מלפני שנה וחצי, הפרעות שהיו בערים המעורבות. אז אתה רואה שהריבונות יש הרבה מה לשפר בה. עכשיו, האם אולי זה לא תלוי בי, אבל זה תלוי במשטרה. זה כן תלוי גם בי ובך ובכל אחד מאיתנו. למה? כי בסופו של דבר אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. ויש לנו כמות מסוימת של השפעה. גם בזה שאנחנו בוחרים. כל חצי שנה יש בחירות בממוצע. אז יש לנו גם לצערנו, היינו רוצים שיהיה פעם בארבע שנים, אבל מה עשיתי יש יותר. אז יש לנו אפשרות להשפיע לדברים שיחזקו את הריבונות. אבל לא רק בפתק שאנחנו שמים בקלפי, שלא תמיד הוא בדיוק הכי משמעותי. בעצם זה שאנחנו נגיד את רצוננו, נפיל לחץ על נבחרי הציבור, זה בעצמו יכול לגרום ליותר ריבונות. זה לא רק זה. אם אני חוזר רגע עוד לפני בן גוריון. זה שבן גוריון בה' באייר עומד ואומר אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, זה לא בא בחלל הריק. זה היה בזכות יהודים שעלו לארץ ומסרו את הנפש, ויבשו ביצות, ונהרגו פה בקדחת, ונהרגו במלחמות, ונהרגו בפיגועי טרור, ובמחירים כבדים, גם כלכליים, גם אישיים, גם מחירים של חיים, אנשים הקימו פה ישוב יהודי בארץ ישראל. בלי זה, בן גוריון לא יכול לבוא 200 שנה לפני זה ולהגיד פה באמצע המדבר והביצה, אנו מכריזים בזאת. זה לא היה עובד.

זאת אומרת, אותם יהודים שבמסירות נמצאים כאן בארץ ישראל, ויוצרים את המדינה הזאת כדבר משמעותי, חזק, ישוב יהודי שנאחז בציפורניים בקרקע, זה חלק מהאמצעי לקראת המצווה של ישוב ארץ ישראל. הדבר הזה קיים גם היום בצורה כזאת או אחרת. כל אדם כאשר הוא מחזק את האחיזה של עם ישראל בארץ, שזה גם למשל כאשר בן אדם מקים מפעל פה בארץ. מקים חברה, מקים עסק קטן. ברגע שאתה עושה את זה, אתה מחזק את הכלכלה של מדינת ישראל. אתה מחזק את האחיזה של עם ישראל פה בארץ. אז אתה לא עושה את זה אולי בשביל מצוות ריבונות, אז מה? אתה עושה את זה בשביל להתפרנס. בברכה והצלחה, מצוין. להתפרנס בכבוד. אבל בסופו של דבר, אתה גם יוצר כאן חיזוק של הריבונות בארץ ישראל. על אחת כמה וכמה במקומות שבהם יש גם עדיין מאבק על חלקים מן הארץ. במקומות שגם היום יהודים נמצאים תחת סכנה החל ממקומות כמו שדרות שאולי אין שמה, אין שמה ויכוח. אף אחד לא חושב ששדרות לא שייכת למדינת ישראל. אבל זה מקום שמכיוון שזה איזה חוליה חלשה וזה קרוב לעזה, אז יש שם כל הזמן לצערנו טפטופים של טילים. זה דבר לא פשוט. אז גם מקום כזה, לגור שם, מחזק את הריבונות. כי תארו לכם מה היה קורה אם תושבי שדרות היו בורחים. היו אומרים חלאס, נמאס לנו. לא רק שדרות, שדרות כמשל. שדרות, נתיבות, כל עוטף עזה. היו אומרים טוב, חלאס, אז בוא נלך. מה הייתה התחושה? התחושה הייתה, אנחנו אנחנו נכנעים, אנחנו מאבדים את ההרתעה, אנחנו מאבדים אחיזה בחלקי ארץ ישראל. והם נחזים שמה למרות הכל וזה לא דבר פשוט. לא קל. תכף נגיע, רק התחלתי.

וזה לא פשוט בכלל. לגדל שם ילדים, שהם מידי כל לילה שני, פתאום צריכים להתעורר, לרוץ לממ"ד, צבע אדום וכולי. בוודאי אתה צודק, גם במקומות של ערים מעורבות, מה שראינו רק לפני שנה וחצי. דבר לא פשוט. נכון, כל הנגב. וכמובן גם יהודה ושומרון. אתמול, שוב, אני לא זוכר אם אתמול או היום, זה היה נדמה לי אתמול, הבג"ץ שאישר אישוב אחד, מצפה כרמים, אישוב אתמול. יש אישוב לא רחוק מירושלים. מצפה כרמים. עכשיו, שנים, שנים על גבי שנים מעקבים את האישוב הזה. ובית המשפט המחוזי כבר פסק שהוא צריך לפנות אותו. ועכשיו בית המשפט העליון הפך היה גם פסיקה של בית המשפט העליון לפנות. ועכשיו בדעת הרוב הרחיבו את זה, תשעה שופטים, אז עכשיו פסקו שאפשר להשאיר. אז למה, לא משנה, לא רוצה להיכנס לזה. בתוך הפסק דין הזה, ש ברוך השם נשאר אישוב יהודי בארץ ישראל, בתוך הפסק דין הזה, הם הכניסו איזה קוץ שעלול לפגוע בהרבה אישובים אחרים. אבל לא משנה, לא רוצה להיכנס לזה כרגע. אבל העיקר הוא, העיקר הוא, מה היכולת שלנו היום להשפיע על אחיזה יהודית בארץ ישראל. בדיוק השבוע היה איזה קמפיין תרומה של חבר של המשפחה שלנו, שהוא נשוי עם חמישה ילדים, והוא גר במשאית. הוא ואשתו וחמישה ילדים גרים במשאית, בדרום הר חברון. זה נקרא חוות עשהאל, משהו כזה, חוות, לא זוכר איך קוראים למקום, משהו כזה, מצפה עשהאל. בקיצור, אין שמה אישוב ואין שמה אישור להקים אישוב. אבל הקרקעות, הוא עושה הכל באישור, שום דבר לא חוקי, הכל חוקי, הכל באישור. אין לו אישור להקים אישוב. אין בעיה. אז אני אגור במשאית. מותר למשאית לעמוד בשטח. זה אין שמה אדום לבן שאסור לחנות, נכון? זה סתם באמצע הארי. כביש עפר באמצע הארי. אין שמה איסור לחנות. אז שמה הוא חונה. ושמה הוא מביא מים בעוקב, ושמה. עכשיו, למה הוא נמצא שם? יש שמה 8,000 דונם של אדמות מדינה שאם הוא לא יהיה שם, אז הבדואים ישתלטו על המקום הזה. והוא לא נמצא שם בשביל עצמו. הוא נמצא שם בשביל להחזיק את המקום. שוב, יש המון דוגמאות לאנשים שגם היום מוסרים את נפשם ועושים ויתורים גדולים בשביל להיאחז במקומות שבהארץ ישראל. אז אולי בעניין הזה אנחנו פה בחולון פחות מתאמצים. אבל יש גם, גם שוב אני אומר גם בחולון, אדם יכול, עצם זה שאדם מקים עסק, פותח חנות, מקים מפעל, כל דבר שאדם עושה לחיזוק הישוב היהודי בארץ ישראל, זה גם תרומה קטנה. ויש גם בדבר הזה, יש אנשים שיותר מצטיינים בחסד, אלה יותר בתורה, אלה יותר בישוב ארץ ישראל, אלה יותר במצוות אחרות. אבל בהחלט גם היום, שוב, זה גם עניין של הריבונות הכללית, אבל זה גם הרבה הרבה דברים שצריך ואפשר לעשות על מנת להשפיע בעניין הזה לחזק את האחיזה של עם ישראל בארץ ישראל. רב חנניה בן עקשיה אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.