בלוג

ערב טוב, ברוכים תהיו מורי ורבותיי. פרשת מטות פותחת, "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור." מה הוא מדבר אליהם? הוא מלמד אותם, הפרשייה הראשונה בפרשה, זה עניין הנדרים. דבר ראשון, שכל אדם שנודר, "לא יחל דברו", ככל היוצא מפיו יעשה. חובה לאדם לעשות כל מה שהוא אומר, לעמוד בדיבורו.

זה מצד אחד. ואם צריך להפר את הנדר, אז יש אפשרות. הבעל מפר לאשתו, האב מפר לבתו הקטנה או הנערה. יש דרכים שבהם ניתן גם להפר את הנדר, או התרת נדרים.

נשאלת השאלה, למה זה נאמר דווקא לראשי המטות? זה דבר שחשוב לכל אחד מישראל. כל אחד מישראל צריך לדעת, שפתחת את פיך והוצאת דיבור מפיך, זה מחייב. לא סתם שזה מחייב, תבינו מה המשמעות של הדיבור של האדם.

אם אני עכשיו שותה את זה, האם אני מקיים מצווה מן התורה? אם ברכתי, אז הברכה היא מצווה מדרבנן. השתייה היא לא מצווה. לצורך, אבל לא כל צורך הוא מצווה. כן. סתם לשתות, זה לא מצווה. אבל אם אדם נודר נדר לשתות את זה, באותו רגע, כאשר הוא שותה את זה, זה הופך להיות קיום מצווה מן התורה. "ככל היוצא מפיו יעשה." חובה עליך מן התורה לקיים כל מה שיצא מפיך. וכמובן, גם ב"לא תעשה". "לא יחל דברו." כאשר אדם נודר נדר לא לעשות משהו, אז זה חובה עליו גמורה כמו כל איסור תורה.

אז יש כוח מאוד מאוד חזק בדיבור של האדם. אבל זה דבר שכל אחד מישראל צריך לדעת אותו, זה לא רק לראשי המטות. למה דווקא לראשי המטות? אומר רש"י: חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה. כלומר, הוא באמת, אומר רש"י, באמת לא לימד את זה רק את ראשי המטות. לימד את כל עם ישראל. את ראשי המטות הוא לימד תחילה, קודם, ואחר כך לכל בני ישראל.

אבל אומר רש"י, זה בכלל לא דבר מיוחד למצווה הזאת. את כל המצוות, לימד משה קודם את ראשי המטות, ואחר כך את כל עם ישראל. שנאמר, בשמות פרק ל"ד: "וישובו אליו אהרון וכל הנשיאים בהעדה, וידבר משה אליהם, ואחרי כן ניגשו כל בני ישראל." כלומר, קודם כל אהרון הכהן, אחר כך הנשיאים בבני ישראל שזה ראשי המטות, ואחר כך כל בני ישראל. אז אומר רש"י: כל דבר ודבר בתורה, כל מצווה ממצוות ציצית, ממצוות השבת, ומצוות עבודה זרה, איסור עבודה זרה וכל דבר ודבר נאמר בצורה הזאת: קודם כל אהרון, אחר כך לראשי המטות, ולאחר מכן לכל עם ישראל.

אבל אם ככה, אם זה נכון לגבי כל דבר ודבר בתורה, כל מצווה בתורה, אז למה דווקא פה נאמר "וידבר משה אל ראשי המטות"? הרי כל מצווה הייתה צריכה להתחיל ככה: "וידבר משה אל ראשי המטות", ואחר כך הוא אמר את זה לכל עם ישראל. אז אם זה רק דוגמה, אז למה דווקא כאן זה נאמר?

אומר רש"י: לימד שהפרת נדרים ביחיד מומחה. ואין יחיד מומחה מפר בשלושה הדיוטות. כלומר, אנחנו מכירים היום את המושג התרת נדרים. מתי אנחנו עושים התרת נדרים? בערב ראש השנה, בערב יום הכיפורים.

בעיקרון, חוץ מערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, שזה אנחנו כאילו עושים ליתר ביטחון, אם אדם חושב שאולי הוא בטעות אמר משהו ולא אמר "בלי נדר", או עוד יותר גרוע, אם אדם יודע שהוא נדר נדר, והוא לא עומד בו, ודאי שהדרך היחידה להינצל מאיסור תורה זה לעשות התרת נדרים. עכשיו צריך לדעת, לא כל נדר אפשר להתיר. אדם נדר נדר, ככל היוצא מפיו יעשה, חובה עליו לקיים. זה לא "אופס, טעיתי, התבלבלתי, בוא נמחק." זה לא עובד ככה. יש דרך, רק במקרים מסוימים, אפשר להתיר את הנדר. הפתח הקבוע, העיקרון המרכזי, זה מה שנקרא "פתח" (פתח חרטה). זאת אומרת, "אילו הייתי יודע כך וכך, לא הייתי נודר."

למשל, אדם נודר נדר לא לאכול ענבים. למה? סתם. לא יודע. עצבן אותו משהו. אחר כך מתברר שאשתו, זה ממש מחיס אותה הדבר הזה. למה? גם לא יודע. לא ידעתי שזה כל כך יחיס אותה. [אולי זה שהוא נדר נדר זה יחיס אותה.] לא ידעתי שכל כך יחיס, אם הייתי יודע באמת לא הייתי נודר, מה אני רוצה להכיס אותה, אני לא רוצה להכיס אותה. אז זה דוגמה, משהו שלא ידעתי בזמן שהאדם נדר, ועכשיו גיליתי, אז זה פתח שאפשר להתיר את הנדר.

אבל אדם לא יכול להתיר לעצמו. זה לא עובד ככה שאדם אומר, "טוב, לא ידעתי, אז פוס, לא משחקים, אני מבטל." אלא צריך לעבור או ליחיד מומחה, כלומר דיין מומחה, או לשלושה הדיוטות. כלומר, כל שלושה אנשים. כשאנחנו עושים התרת נדרים למשל בערב יום הכיפורים או בערב ראש השנה, אז באמת מושיבים שלושה אנשים וכולם אומרים את נוסח התרת נדרים בפניהם. אחר כך, השלושה האלה, גם צריכים לעמוד וישבו שלושה אחרים, והם יגידו בפניהם. כי צריך להתיר בפני שלושה.

אבל אם היה לנו יחיד מומחה, יחיד מומחה זה צריך להיות מומחה, זה אין לנו היום אף אחד. אף אחד לא נקרא מומחה. אולי מומחה למכוניות. קודם כל מה הכוונה מומחה? אפילו תלמיד חכם עצום לא נקרא מומחה. אלא מישהו סמוך, איש מפי איש מפי איש עד משה רבנו. הוא נקרא מומחה.

זאת אומרת, היום אין לנו אף אחד כזה. הסמיכה בטלה. היה, משה רבנו סמך את יהושוע ואת שבעים הזקנים. אלה סמכו אחרים, וסמכו אחרים. כל התנאים עוד היו סמוכים. בתקופת האמוראים, היו חלק נסמכו, חלק כבר לא נסמכו. למה? כי בבבל אי אפשר לסמוך. רק בארץ ישראל אפשר לסמוך. ככל שיותר ויותר תלמידי חכמים היו בחוץ לארץ, ופחות ופחות היו בארץ ישראל, לא היה את מי לסמוך בארץ ישראל, עד שבטלה הסמיכה. מתי תתחדש הסמיכה? היו כל מיני ניסיונות לחדש את זה, אבל לא ניכנס לזה כרגע. תתחדש בעזרת השם, כאשר יקומו המתים לתחייה, "יחיו מתיך נבלתי יקומון", ואז יבואו משה רבנו בעצמו, יבואו כל הגדולים ויוכלו לסמוך את מי שראוי לסמוך אותו.

אבל היום אין לנו יחיד מומחה. אבל זה מה שלומדים שהתרת נדרים, בשביל זה כתוב ראשי המטות, שהתרת נדרים ביחיד מומחה. חשוב לציין, כמו ששאלו פה מקודם, שהתרת נדרים זה לא דבר פשוט. זה לא בקלות, "טוב, שטויות, בואו נביא שלושה, נגיד תנוסח, התרנו לך את הנדר." אלא באמת לא כל נדר אפשר להתיר. רק אם יש סיבה טובה. למשל, כמו שאמרתי, "שמע, יש פה איזה נתון שלא ידעתי מראש. אם הייתי יודע, לא הייתי נודר." אבל אם ידעת הכל מראש ונדרת, אחי, אתה חייב לקיים את הנדר. ולא יעזור התרת נדרים.

לכן, זה דבר חשוב. לכן אומרים שזה צריך או יחיד מומחה או שלושה הדיוטות, אבל גם שלושה הדיוטות זה לא אידיוטים. הדיוטות זה הכוונה היא אנשים פשוטים, שהם לא סמוכים. כולנו הדיוטות. עם ה', כן. כמו כהן הדיוט. כולנו הדיוטות. ולכן, יכולים להתיר נדרים בתנאי שיש לזה איזה שהוא רקע.

חשוב לציין עוד דבר. הרבה פעמים אנשים באים לעשות התרת נדרים לא בגלל שנדרו נדר, אלא לסגולה. "אולי בטעות, אולי אמרתי משהו." גם יש בנוסח ספרדי יש התרת נדרים וקללות. אז זה גם, זה, זה מסיר עין רעה, זה מסיר קללה, זה זה. זה קודם כל גם עושה טוב לבן אדם על הלב, זה גורם לו עירורי תשובה, זה דבר טוב. ולכן אם מישהו בא רוצה לעשות התרת נדרים בשביל הסגולה, מצווה לעשות לו.

אבל אם הוא רוצה להתיר נדר אמיתי, שהוא נדר, הוא אמר שהוא נודר כך וכך, פה זה מסובך. צריך לדעת שזה נושא הלכתי, שזה איסור דאורייתא. אנחנו לא בקלות אומרים, "טוב, אין בעיה, בוא נמחק."

אני חוזר רגע לזה שבתורה כתוב, מה עם נדר שאתה לא יכול לעמוד? מה זה נקרא לא יכול לעמוד? נדר משהו שאי אפשר לעמוד בו. למשל, אני אתן דוגמה, הגמרא מביאה: אדם נדר נדר לא לישון שלושה ימים ושלושה לילות רצוף. לא יכול לעמוד בזה. אומרת הגמרא, מלכים אותו וישן מיד. זאת אומרת, למה מלכים אותו? כי הוא נדר דבר שהוא לא יכול לעמוד בו. כי הוא עבר איסור תורה. ודינו מלכות. ואנחנו לא אומרים, "טוב, מה הבעיה? נתיר לו את הנדר." לא, אי אפשר להתיר נדר כזה. מה, לא ידעת שאתה לא מסוגל לישון? ידעת. זה כל אחד יודע. בן אדם לא מסוגל 72 שעות לא לישון. ולכן [לא מתירים נדר כזה]. הנדר לא, אדם לא יכול לנדור נדר להפר את התורה.

זה ההסבר של רש"י. שלמה נאמר ראשי המטות? לרמוז לנו, לדרוש לנו על העניין הזה של התרת נדרים ביחיד מומחה.

הרמב"ן אומר: פשוטו כמשמעו. באמת את כל ההלכות אמר משה לכל ישראל. אבל את ההלכה הזאת הוא אמר אך ורק לראשי המטות. למה? כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. אם נגיד לכל אחד, כך מסביר הרמב"ן, אם נסביר לכל אחד שאפשר להתיר נדרים, אז בן אדם יזלזל בנדר. יגיד, "יאללה, אני אדור. מקסימום, יהיה קשה, אני אתיר את הנדר." לא, זה לא עובד ככה. לכן, אומר הרמב"ן, באמת משה לא גילה את זה לכולם. עכשיו, מה זה לא גילה? בסוף הוא כתב את זה בתורה. אבל, אף על פי שהוא כתב את זה בתורה, אבל תורה שבעל פה, שהוא בא ונתן על זה שיעורים והסביר את הדברים, רק לראשי המטות. לכולם הוא רק אמר, "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה." יש בעיה? תפנו לראשי המטות.

[בדיחה על פוליטיקאים שמבטיחים הרבה לפני הבחירות, כמו גן עדן וגיהינום]

אז דבר אחרון שאני רוצה לומר בעניין הזה של ראשי המטות. אם אנחנו נשים לב, הפרשה שלנו שנקראת מטות, זה לא רק בגלל המילה הראשונה, "וידבר משה אל ראשי המטות." לא רק פרשת נדרים עוסקת במטות. מה זה המטות? מי זה ראשי המטות? הנשיאים הגדולים. הנשיאים של מי? של כל שבט. מטה פירושו שבט. כן? הם נקראים מטות, כי בדרך כלל ראש השבט, נשיא שבט היה הולך עם מטה, כמו שמשה הולך עם מטה השם, מטה האלוקים בידו, אז ככה נסיאי השבטים הולכים עם מטה וזה אות וסימן להנהגה שלהם.

אבל נשים לב שלא רק פרשת הנשיאים, פרשת הנדרים. אלא מיד אחר כך יש את מלחמת מדין, "צרור את המדיינים והכיתם אותם." ועם ישראל יוצא למלחמה. "אלף למטה, אלף למטה." אלף לוחמים מכל שבט. למה דווקא? אתה רוצה 12,000? אז תיקח את ה-12,000 החיילים המובחרים. תיקח את הסיירת. תיקח את חטיבת הקומנדו. למה אתה לוקח דווקא אלף מכל שבט? זה עניין.

וגם לאחר מכן, החלק השלישי של הפרשה שמדבר על ראובן וגד שהם מקבלים נחלה בעבר הירדן המזרחי, כתוב: "ויצב להם משה", אחרי שהוא קובע איתם שהם ילכו חלוצים ואחר כך יבואו לנחלתם, "ויצב להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושוע בינון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל."

למה מדגישים פה לאורך כל הפרשה, ודרך אגב גם פרשת מסעי, מדגישים מאוד את ראשי המטות? כי משהו מהותי הולך להשתנות בעם ישראל. עד עכשיו עם ישראל היו כולם ביחד במדבר. מה זה ביחד? זה מחנה ענק. התפרסו לפי חז"ל שלוש פרסאות, שזה בערך 12 קילומטר על 12 קילומטר. זה חתיכת מחנה ענק.

אבל עכשיו הם עומדים להיכנס לארץ ישראל. כל שבט ושבט יהיה במקומו. שבט ראובן, בעבר הירדן. יהודה, מירושלים עד באר שבע. אשר בצפון, או שנחלת מטה אשר. כל שבט ושבט ירשב במקום אחר. הסכנה הגדולה היא שכשכל אחד הולך למקומו, עלולים להתפרד ולהתפורר. וזה מה שקורה גם באמת.

"בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה." בכל ספר השופטים אנחנו רואים את זה, עם ישראל הולך ומתפרד לשבטיו. וכאן חשוב שני דברים. אחד, זה כמעט בעל כורחנו יקרה שכל אזור הוא יהיה יותר בפני עצמו.

אבל שני דברים חשובים. אחד, שיהיה ראשי המטות. אתה לא עכשיו, זהו, משה רבנו לא לידי, יהושוע לא לידי, אז עכשיו הפקרות. צריך להיות הנהגה מקומית. אם אין הנהגה מקומית, זאת בעיה. לכל עיר צריך להיות רב, לכל מקום צריך להיות בית דין, לכל... צריך להיות, חייב להיות הנהגה רוחנית ומעשית מקומית.

הדבר השני הוא שחייב להיות, למרות שכל אחד במקומו, חייב להיות אחדות של כל עם ישראל. לפחות בזמן מצוקה. למשל, וזה בדווקא הפרשה שלנו, זמן המלחמה. אפשר היה במלחמה להגיד, "טוב, בואו ניקח את ה-12,000 החיילים הגיבורים ביותר." לא. "אלף למטה, אלף למטה." כי במיוחד בזמן מלחמה, חייבים להרגיש שכולנו גוף אחד. כולנו עם אחד. אז כל אחד, כל שבט ושבט נותן את חלקו. כל שבט ושבט עוזר לאחרים.

אבל הדבר הזה הוא לא רק בזמן מלחמה. אנחנו לפעמים מרגישים שבזמן של סכנה וקושי וזה, אז האחדות. ומה בשאר? אדם לאדם זאב. זה לא צריך להיות כך. זה צריך להיות סימפטום. צריך לגלות את המהות האמיתית. שאם בשעת סכנה כולם באמת דבקים ומחזקים אחד את השני, זה ביטוי לזה שגם בשגרה, שאולי אנחנו לא אחד ליד השני, אבל אכפת לנו.

[הערה מהקהל: כמו ששל דוד לא היה אחדות, כולם מתו.] והסולידריות הזאת, האחדות הזאת, זה בעצם כל, כל ההתייחסות הזאת זה בעצם הכנה לקראת הכניסה לארץ. אנחנו בסוף ספר במדבר. מטות מסעי, נגמר ספר במדבר. מה זה ספר דברים? זה עוד חמישה שבועות מתחילת הספר עד שמשה מת וזהו, ונכנסים לארץ. אז פרשת השבוע שלנו היא בערך חודש וחצי לפני שנכנסים לארץ. עומדים להיכנס לארץ, כל שבט ושבט יהיה לעצמו. לכן הדגש המרכזי על ראשי המטות. אתם המנהיגים המקומיים, התפקיד שלכם זה גם כל אחד להוביל במקומו וגם לאחד את כל השבטים גם יחד.

רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר."