בלוג

אז פרשת השבוע באמת פותחת בענייני הנדרים. חז"ל אומרים שנדר הוא לא דבר ראוי. עד כדי כך שאומר רבי נתן, דבריו מופיעים בברייתא בגמרא, שכל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליה קורבן. כלומר, צריך להבין שיש שתי דעות בנדרים. דעה אחת, חלילה, אדם שנודר נדר ולא מקיים אותו - זה דבר חמור ביותר. "לא יחל דברו" – כך כתוב בפרשה.

מה הכוונה "לא יחל"? אל תחלל את דיבורך. תדע שהדיבור שלך הוא קדוש. להבדיל, אני אומר להבדיל, למרות שזה גם קשור, זה לא רק להבדיל, זה גם להשוות: אנחנו אומרים לא לחלל שבת, נכון? כי השבת היא קודש. אז להתייחס אל השבת כאילו חולין זה נקרא חלילה לחלל את השבת. לחלל הכוונה היא, אתה מתייחס לשבת כמו יום חול, שזה כמובן אסור.

גם "לא יחל דברו" – אל תתייחס אל הדיבור שלך כאילו הוא חולין. הדיבור שלך הוא קדוש. מה הכוונה? שכאשר אדם אמר, התחייב משהו בנדר, אז הדבר הזה הוא בעצם הופך להיות מצווה מן התורה.

בעיקרון, החובה מן התורה זה רק בלשון נדר. אז זה לא ממש רק במילה נדר, אלא חז"ל מביאים במסכת נדרים עוד ביטויים שהם נקראים כינויי נדרים. כלומר, למשל, נדר למשל זה כאשר אדם אומר "הרי דבר מסוים אסור עליי כקורבן". זו החומרה של נדר, זה כאשר או שהוא אומר "אני נודר כך וכך", דבר זה נדור, או שהוא אומר "זה אסור עליי כקורבן". זו לשון נדר. אז חז"ל אמרו, יש עוד כל מיני לשונות. אם הוא לא אמר בדיוק את המילים האלה, אבל אמר מילים קשורות, הם גם כן נחשבות כנדר.

אבל הכוונה היא לא סתם כל דבר שהוא אומר. זה חז"ל באו והרחיבו ואמרו ש"יהא הן שלך הן, ולאו שלך לאו". שאדם חייב לעשות משהו ולא אמר "בלי נדר", אז הוא צריך להתייחס לזה כאילו זה נדר. זה לא בדיוק נדר, אבל זו התחייבות, ש"יהא הן שלך הן ולאו שלך לאו". חז"ל אומרים מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. אף על פי שהתחייבת ולא נדרת נדר, אבל התחייבות צריך לעמוד מאחוריה.

כמובן, יש בזה גם חובה מן התורה מ"דבר שקר תרחק". אבל אדם יכול להגיד "לא שיקרתי, באמת התחייבתי כי התכוונתי לעמוד בזה". אחר כך ראיתי שזה קשה לי. אז זה לא שקר, כי התכוונת באמת ובסוף לא הצלחת לעמוד בזה. זה גם לא נדר, אבל זה ברור שזה לא תקין.

אז הטרת נדרים לא מתירה את זה.

לא מתירה מה?

אדם שפורש נדר, והוא אומר הנה הגיע ראש השנה, הולך ועושה הטרת נדרים.

לא, זה רק למי ששכח הטרת נדרים. רק מי שנודר מי שיודע, מתירים לו. אבל מי שיודע ויישיר?

הטרת נדרים, כמו שאומר הרב, זה או למי ששוכח, לא יודע וכולי. אבל מי שיודע, זוכר את הנדר, צריך לקיים אותו. או מי שיש לו פתח. יש מקרים מסוימים שיש פתח שהוא לא ידע, אם הוא היה יודע משהו, אז הוא לא היה נודר. היה לו איזה משהו שהוא לא ידע את המציאות, ולכן הוא נדר נדר. אז יש מקרים ואז הולכים לבית דין. ובית הדין, זה לא כמו שאנחנו עושים הטרת נדרים בערב ראש השנה, בערב יום הכיפורים, שיושבים שלושה אנשים מבית הכנסת וכולם אומרים בפניהם את הנוסח. אלא צריך ממש בית דין שידונו בדבר, האם אפשר להתיר את הנדר, אי אפשר. זה לא דבר בקלות להתיר נדרים.

על כל פנים, למה זה נאמר "לא יחל דברו"? כי ברגע שאדם התחייב, אז מן התורה הוא חייב לקיים, נכון? זאת אומרת, יש באופן גלוי תרי"ג מצוות בתורה. אבל אם בן אדם בא ונדר נדר לעשות עוד משהו, נניח נדר נדר שלא לאכול בשר, לדוגמה. אז זה עכשיו עוד מצווה מן התורה, עוד איסור מן התורה. כי התורה באופן גלוי אמרה תרי"ג מצוות, אבל אמרה גם שמה שאתה מוציא מפיך בנדר, אתה חייב לקיים. נדר או שבועה, לאסור איסר על נפשה, אז חייב לקיים "לא יחל דברו". ולכן זה אם אתה לא שומר על דיבורך זה נקרא לחלל את הדיבור, "לא יחל דברו".

עכשיו נשים לב, אני חוזר רגע למה שפתחנו. יש שני עניינים בחומרה של הנדר. עניין אחד זה אם אדם נודר ולא מקיים. זה דבר חמור מאוד. כאשר התחייבת בנדר או שבועה, התחייבת חובה מן התורה. ואם אדם לא מקיים את זה, אז הוא עובר על איסור מן התורה. עד כדי כך, שחז"ל אומרים בעוון נדרים בנים מתים. יש אומרים בעוון נדרים אשתו של אדם מתה. אז אדם שנדר נדר והתחייב, חייב לקיים את הדבר. וזה איסור אחד, חמור מאוד אם אדם נדר נדר ולא קיים אותו.

אבל יש דבר נוסף. שלמה המלך אומר בחוכמתו בספר קהלת: "טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם". מה משמע? שאם אתה נודר ומשלם, נשמע בסדר. נכון?

כאילו לקיים את מה שאמרת.

כן, נדרת, קיימת. לכאורה הכל בסדר. בא רבי נתן והוא אומר לנו לא. "הנודר נדר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליה קורבן". במה זה לא דבר חיובי. מה זה במה?

היה תקופה מסוימת שהיה מותר להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש. בדרך כלל, אין דבר כזה להקריב מחוץ לבית המקדש. כמובן, רק המקום אשר יבחר השם אלוהיך בו, שם תביא עולותיך, זבחיך, שלמיך. כל הדברים אתה חייב להביא אך ורק לבית המקדש. גם בזמן המדבר, 40 שנה שהיו במדבר, אפילו אסור היה לאכול בשר. אדם רוצה לאכול בשר? אין בעיה, תביא קורבן שלמים תאכל את הבשר. אסור היה בזמן 40 שנה במדבר אסור היה סתם לאכול בשר, רק תביא קורבן ואז אתה יכול לאכול.

הגיעו, וכמובן לא להקריב קורבן במקום אחר. הגיעו לארץ ישראל. 14 שנה ראשונות היה ירושה וישיבה: שבע שנים של מלחמות, שבע שנים של התיישבות בארץ. בשנים האלה עדיין המשכן היה באופן זמני בשילה. סליחה, בגלגל. היה באופן זמני בגלגל. כאשר המשכן היה בגלגל, מותר היה להקריב בבמות. עם ישראל לא יכול, הוא נמצא כרגע בתהליך של מלחמות. הוא לא יכול כל רגע שהוא רוצה להקריב קורבן לבוא לבית המקדש. אז הקדוש ברוך הוא אומר את זה בספר דברים, פרק י"ב: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". כל עוד לא הגעתם למנוחה ולנחלה, עוד לא התיישבתם בארץ ישראל כמו שצריך, מותר להקריב בבמות. אבל ברגע ש, חז"ל אומרים: "אל המנוחה ואל הנחלה". המנוחה זו שילה. הנחלה זו ירושלים. כלומר, הגעתם לשילה אחרי 14 שנה של מלחמות, עכשיו ירושה וישיבה, עכשיו בנו את המשכן במקום בגלגל, בנו אותו בשילה.

כל 40 שנה במדבר המשכן היה נייד לגמרי, רק יריעות. הגיעו לשילה, בנו חומות אבנים ומעליהם יריעה. יש פה עוד משהו, רק יריעה של גג, זה יש פה סימן לזה שזה עדיין זמני. למה זמני? כי עוד יבוא יום ויהיה המקום אשר יבחר השם, שאנחנו יודעים היום שזה ירושלים, הר הבית.

אבל, באופן, זה גם לא רק זמני. כמה שנים היה המשכן בשילה? זוכרים?

369, נכון, בנוב וגבעון היה 52 שנה. 369 שנה היה המשכן בשילה. זה לא זמני כל כך. אין דבר יותר קבוע מאשר הזמני, נכון? מכירים את זה?

רשום בפרשת שוברות אחרות, זבחיכם, ורוצותיכם, זה כאילו לגלגל מתכוון?

כתוב "אל המקום אשר יבחר השם, שם תביאו". מה יהיה המקום אשר יבחר השם? אז בגלל זה כתוב: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". קודם אתם, כל עוד אתם בגלגל 14 שנה, אתם לא צריכים להביא לשם. אתם יכולים להעלות עולותיכם בכל מקום אשר תראו.

אבל, מרגע שהגעתם למנוחה בשילה, או לנחלה בירושלים, דווקא בבית המקדש או במשכן. עכשיו, היה פרק זמן, אחרי ששילה חרבה, אז המשכן עבר לנוב. וכאשר נוב גם חרבה כאשר שאול החריב אותה, הרג את כל כוהני נוב, ואז המשכן עבר לגבעון. בתקופה הזאת של נוב וגבעון, חזר היתר הבמות. מותר היה להקריב בבמה.

כי בעצם אין כרגע המקום אשר יבחר השם. כיוון ששילה חרבה, אז בינתיים שמו את זה בנוב, אבל מחכים שיבוא נביא ויגיד איפה לשים. ואז שמואל הנביא אמר לדוד לבנות בירושלים. אמנם דוד עושה את זה אחרי ששמואל כבר נפטר, אבל עוד בחייו כתוב "כאשר יסדו" ... "שמואל הרואה באמונתם", כך כתוב. ששמואל הוא בעצם ייסד את כל הדברים כיצד להכין את כל הדברים של בית המקדש, והוא בעצם גם הוא ואחר כך גד הנביא אומר לדוד לקחת את גורן ארוונה היבוסי ולקים שמה את בית השם. ואז, אוקיי, זה המקום אשר יבחר השם, עכשיו באנו אל הנחלה.

מנוחה - זה מנוחה כמו מנוחה זמנית. בן אדם הולך בדרך, עצר רגע לנוח. נחלה, מה פירוש המילה נחלה? זה נחלת אבותיו, זה לדור דורות. לכן המנוחה והנחלה, מנוחה זה שילה. זה אומנם הרבה שנים, 369, אבל זה זמני. מה הכוונה זמני? ברגע ששילה חרבה, אין קדושה במקום. מותר היום להתהלך בשילה, גם במקומות שהיה שם המשכן. דרך אגב, יודעים איפה זה שילה? שילה הקדומה, יש את היישוב שילה שהיום חיים בו אנשים. אבל יש ליד זה את האתר ההיסטורי שנקרא שילה הקדומה, מקום המשכן שהיה. ואפשר פעם ללכת לשם, עם בית הכנסת, נעשה איזה סיור.

בשומרון. שילה. זה יש תיאור מדויק בסוף ספר שופטים בדיוק איפה זה. כי כתוב שם, כאשר שבט בנימין כמעט נכחד במלחמת פילגש בגבעה, ואז לוקחים את ה, נשארו 600 איש משבט בנימין, 600 גברים, וכל העם נשבעו שלא יתנו להם את בנותיהם לאישה. אז רגע אמרו: רגע, עשינו טעות. עכשיו מה נעשה? יישמט שבט מעם ישראל. אז אמרו להם, מצאו להם פתרון, לא משנה כרגע, עוד 400 אמרו להם: תחטפו נשים בשילה. חג להשם בשילה בטו באב, בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים, תלכו תחטפו. אנחנו אסור לנו, נשבענו לא לתת לכם. אבל אתם יכולים לחטוף.

וכך היה. הלכו וחטפו. עכשיו שם הפסוק מתאר במדויק איפה זה שילה. אקריא לכם רגע את הפסוק, לא התכוונתי לדבר על זה אבל כיוון שהתגלגלנו לזה...

רק שנייה אחת.

כתוב שם כך: "הנה חג השם בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכם". יש מסילה, יש כביש, דרך היסטורית עתיקה שעוברת מבית אל, בית אל זה לא רחוק מירושלים. מבית אל שכם, שכם זה הרבה יותר בצפון. נכון? אז יש מסילה, יש עד היום דרך אגב, יודעים איפה עובר התוואי העתיק שנקרא דרך האבות, שגם אברהם אבינו שהוא בא, הגיע לשכם, עד מקום אלון מורה, נכון? ואחר כך הוא מגיע בין בית אל ובין העי, ואחר כך הולך לבאר שבע. אנחנו יודעים, יש את התוואי הזה הוא סלול. יודעים זה אזור של כביש 60. זה נקרא דרך האבות, זה דרך היסטורית שהלכו בה אבותינו והיא נשתמרה. למה דווקא הדרך הזאת? כי הכל שמה היה הרי, אין שמה הרבה מקומות נוחים לעבור. יש אזור אחד שהוא בגדול עובר באזור שיותר נוח ללכת בו, ולכן שם תמיד יהיו הולכים.

אז המסילה העולה מבית אל שכם, "ומנגב ללבנה". כלומר זה דרומית ללבנה. אנחנו יודעים ששילה זה בעצם יותר צפונה מבית אל, יותר דרומה מלבנה, ואם אתה נוסע על הכביש מבית אל לשכם, אז זה מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכם. כלומר מצד מזרח של הכביש. עכשיו לבנה, שמופיע פה שזה, בית אל אנחנו יודעים איפה זה. לבנה, יש כפר ערבי שנקרא לובאן. שזה בדיוק שמה, בדיוק צפונה מבית אל, ובדיוק אנחנו יודעים איפה זה שילה. מצאו שם וגם מצאו שמה, בהתחלה רק שיערו כי מצאו שם חורבות של איזה יישוב יהודי עתיק, שהוא בדיוק צפונה מבית אל, דרומה מלובאן, מהכפר הערבי הזה שזה לבנה, וזה בדיוק ממזרח לכביש שעולה מבית אל לשכם. אמרו: כנראה זה זה. אחר כך גם מצאו שמה עתיקות שכתוב עליהם במפורש שזה שילה.

כן. עכשיו שם מותר ללכת שם במקום שהיה פעם קודש הקודשים. במשך 369 שנה זה היה משכן, היה שם קודש קודשים. מותר ללכת שם.

בגלל שזה היה זמני?

כן. זה נקרא מנוחה. "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". אז מנוחה זה דבר זמני. נחלה זה לדור דורות. ברגע שהתקדש המקדש, קדושתם אף על פי שהם שוממים. גם כאשר בית המקדש חרב, אז אסור לעמוד במקום של קודש הקודשים. אסור להיכנס לכל האזור, אנחנו לא יודעים בדיוק איפה זה האזור הזה בתוך הר הבית, יש כל מיני דעות. אבל בוודאי שמקום שהוא אזור שהיה פעם כל האזור של החיל, של החומה שהייתה מקיפה את האזור של חצר המקדש, אסור להיכנס לשם בטומאה. וקודש קודשים אסור להיכנס בכלל.

אני לא נכנס כרגע לכל העניין. יש אזורים בהר הבית שבוודאי אסור לעלות אליהם.

על כל פנים, למה זה נאמר "לא יחל דברו"? כי ברגע שאדם התחייב, אז מן התורה הוא חייב לקיים, נכון? זאת אומרת, יש באופן גלוי תרי"ג מצוות בתורה. אבל אם בן אדם בא ונדר נדר לעשות עוד משהו, נניח נדר נדר שלא לאכול בשר, לדוגמה. אז זה עכשיו עוד מצווה מן התורה, עוד איסור מן התורה. כי התורה באופן גלוי אמרה תרי"ג מצוות, אבל אמרה גם שמה שאתה מוציא מפיך בנדר, אתה חייב לקיים. נדר או שבועה, לאסור איסר על נפשה, אז חייב לקיים "לא יחל דברו". ולכן זה אם אתה לא שומר על דיבורך זה נקרא לחלל את הדיבור, "לא יחל דברו".

עכשיו נשים לב, אני חוזר רגע למה שפתחנו. יש שני עניינים בחומרה של הנדר. עניין אחד זה אם אדם נודר ולא מקיים. זה דבר חמור מאוד. כאשר התחייבת בנדר או שבועה, התחייבת חובה מן התורה. ואם אדם לא מקיים את זה, אז הוא עובר על איסור מן התורה. עד כדי כך, שחז"ל אומרים בעוון נדרים בנים מתים. יש אומרים בעוון נדרים אשתו של אדם מתה. אז אדם שנדר נדר והתחייב, חייב לקיים את הדבר. וזה איסור אחד, חמור מאוד אם אדם נדר נדר ולא קיים אותו.

אבל יש דבר נוסף. שלמה המלך אומר בחוכמתו בספר קהלת: "טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם". מה משמע? שאם אתה נודר ומשלם, נשמע בסדר. נכון?

כאילו לקיים את מה שאמרת.

כן, נדרת, קיימת. לכאורה הכל בסדר. בא רבי נתן והוא אומר לנו לא. "הנודר נדר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליה קורבן". במה זה לא דבר חיובי. מה זה במה?

היה תקופה מסוימת שהיה מותר להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש. בדרך כלל, אין דבר כזה להקריב מחוץ לבית המקדש. כמובן, רק המקום אשר יבחר השם אלוהיך בו, שם תביא עולותיך, זבחיך, שלמיך. כל הדברים אתה חייב להביא אך ורק לבית המקדש. גם בזמן המדבר, 40 שנה שהיו במדבר, אפילו אסור היה לאכול בשר. אדם רוצה לאכול בשר? אין בעיה, תביא קורבן שלמים תאכל את הבשר. אסור היה בזמן 40 שנה במדבר אסור היה סתם לאכול בשר, רק תביא קורבן ואז אתה יכול לאכול.

הגיעו, וכמובן לא להקריב קורבן במקום אחר. הגיעו לארץ ישראל. 14 שנה ראשונות היה ירושה וישיבה: שבע שנים של מלחמות, שבע שנים של התיישבות בארץ. בשנים האלה עדיין המשכן היה באופן זמני בשילה. סליחה, בגלגל. היה באופן זמני בגלגל. כאשר המשכן היה בגלגל, מותר היה להקריב בבמות. עם ישראל לא יכול, הוא נמצא כרגע בתהליך של מלחמות. הוא לא יכול כל רגע שהוא רוצה להקריב קורבן לבוא לבית המקדש. אז הקדוש ברוך הוא אומר את זה בספר דברים, פרק י"ב: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". כל עוד לא הגעתם למנוחה ולנחלה, עוד לא התיישבתם בארץ ישראל כמו שצריך, מותר להקריב בבמות. אבל ברגע ש, חז"ל אומרים: "אל המנוחה ואל הנחלה". המנוחה זו שילה. הנחלה זו ירושלים. כלומר, הגעתם לשילה אחרי 14 שנה של מלחמות, עכשיו ירושה וישיבה, עכשיו בנו את המשכן במקום בגלגל, בנו אותו בשילה.

כל 40 שנה במדבר המשכן היה נייד לגמרי, רק יריעות. הגיעו לשילה, בנו חומות אבנים ומעליהם יריעה. יש פה עוד משהו, רק יריעה של גג, זה יש פה סימן לזה שזה עדיין זמני. למה זמני? כי עוד יבוא יום ויהיה המקום אשר יבחר השם, שאנחנו יודעים היום שזה ירושלים, הר הבית.

אבל, באופן, זה גם לא רק זמני. כמה שנים היה המשכן בשילה? זוכרים?

369, נכון, בנוב וגבעון היה 52 שנה. 369 שנה היה המשכן בשילה. זה לא זמני כל כך. אין דבר יותר קבוע מאשר הזמני, נכון? מכירים את זה?

רשום בפרשת שוברות אחרות, זבחיכם, ורוצותיכם, זה כאילו לגלגל מתכוון?

כתוב "אל המקום אשר יבחר השם, שם תביאו". מה יהיה המקום אשר יבחר השם? אז בגלל זה כתוב: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". קודם אתם, כל עוד אתם בגלגל 14 שנה, אתם לא צריכים להביא לשם. אתם יכולים להעלות עולותיכם בכל מקום אשר תראו.

אבל, מרגע שהגעתם למנוחה בשילה, או לנחלה בירושלים, דווקא בבית המקדש או במשכן. עכשיו, היה פרק זמן, אחרי ששילה חרבה, אז המשכן עבר לנוב. וכאשר נוב גם חרבה כאשר שאול החריב אותה, הרג את כל כוהני נוב, ואז המשכן עבר לגבעון. בתקופה הזאת של נוב וגבעון, חזר היתר הבמות. מותר היה להקריב בבמה.

כי בעצם אין כרגע המקום אשר יבחר השם. כיוון ששילה חרבה, אז בינתיים שמו את זה בנוב, אבל מחכים שיבוא נביא ויגיד איפה לשים. ואז שמואל הנביא אמר לדוד לבנות בירושלים. אמנם דוד עושה את זה אחרי ששמואל כבר נפטר, אבל עוד בחייו כתוב "כאשר יסדו" ... "שמואל הרואה באמונתם", כך כתוב. ששמואל הוא בעצם ייסד את כל הדברים כיצד להכין את כל הדברים של בית המקדש, והוא בעצם גם הוא ואחר כך גד הנביא אומר לדוד לקחת את גורן ארוונה היבוסי ולקים שמה את בית השם. ואז, אוקיי, זה המקום אשר יבחר השם, עכשיו באנו אל הנחלה.

מנוחה - זה מנוחה כמו מנוחה זמנית. בן אדם הולך בדרך, עצר רגע לנוח. נחלה, מה פירוש המילה נחלה? זה נחלת אבותיו, זה לדור דורות. לכן המנוחה והנחלה, מנוחה זה שילה. זה אומנם הרבה שנים, 369, אבל זה זמני. מה הכוונה זמני? ברגע ששילה חרבה, אין קדושה במקום. מותר היום להתהלך בשילה, גם במקומות שהיה שם המשכן. דרך אגב, יודעים איפה זה שילה? שילה הקדומה, יש את היישוב שילה שהיום חיים בו אנשים. אבל יש ליד זה את האתר ההיסטורי שנקרא שילה הקדומה, מקום המשכן שהיה. ואפשר פעם ללכת לשם, עם בית הכנסת, נעשה איזה סיור.

בשומרון. שילה. זה יש תיאור מדויק בסוף ספר שופטים בדיוק איפה זה. כי כתוב שם, כאשר שבט בנימין כמעט נכחד במלחמת פילגש בגבעה, ואז לוקחים את ה, נשארו 600 איש משבט בנימין, 600 גברים, וכל העם נשבעו שלא יתנו להם את בנותיהם לאישה. אז רגע אמרו: רגע, עשינו טעות. עכשיו מה נעשה? יישמט שבט מעם ישראל. אז אמרו להם, מצאו להם פתרון, לא משנה כרגע, עוד 400 אמרו להם: תחטפו נשים בשילה. חג להשם בשילה בטו באב, בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים, תלכו תחטפו. אנחנו אסור לנו, נשבענו לא לתת לכם. אבל אתם יכולים לחטוף.

וכך היה. הלכו וחטפו. עכשיו שם הפסוק מתאר במדויק איפה זה שילה. אקריא לכם רגע את הפסוק, לא התכוונתי לדבר על זה אבל כיוון שהתגלגלנו לזה...

רק שנייה אחת.

כתוב שם כך: "הנה חג השם בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכם". יש מסילה, יש כביש, דרך היסטורית עתיקה שעוברת מבית אל, בית אל זה לא רחוק מירושלים. מבית אל שכם, שכם זה הרבה יותר בצפון. נכון? אז יש מסילה, יש עד היום דרך אגב, יודעים איפה עובר התוואי העתיק שנקרא דרך האבות, שגם אברהם אבינו שהוא בא, הגיע לשכם, עד מקום אלון מורה, נכון? ואחר כך הוא מגיע בין בית אל ובין העי, ואחר כך הולך לבאר שבע. אנחנו יודעים, יש את התוואי הזה הוא סלול. יודעים זה אזור של כביש 60. זה נקרא דרך האבות, זה דרך היסטורית שהלכו בה אבותינו והיא נשתמרה. למה דווקא הדרך הזאת? כי הכל שמה היה הרי, אין שמה הרבה מקומות נוחים לעבור. יש אזור אחד שהוא בגדול עובר באזור שיותר נוח ללכת בו, ולכן שם תמיד יהיו הולכים.

אז המסילה העולה מבית אל שכם, "ומנגב ללבנה". כלומר זה דרומית ללבנה. אנחנו יודעים ששילה זה בעצם יותר צפונה מבית אל, יותר דרומה מלבנה, ואם אתה נוסע על הכביש מבית אל לשכם, אז זה מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכם. כלומר מצד מזרח של הכביש. עכשיו לבנה, שמופיע פה שזה, בית אל אנחנו יודעים איפה זה. לבנה, יש כפר ערבי שנקרא לובאן. שזה בדיוק שמה, בדיוק צפונה מבית אל, ובדיוק אנחנו יודעים איפה זה שילה. מצאו שם וגם מצאו שמה, בהתחלה רק שיערו כי מצאו שם חורבות של איזה יישוב יהודי עתיק, שהוא בדיוק צפונה מבית אל, דרומה מלובאן, מהכפר הערבי הזה שזה לבנה, וזה בדיוק ממזרח לכביש שעולה מבית אל לשכם. אמרו: כנראה זה זה. אחר כך גם מצאו שמה עתיקות שכתוב עליהם במפורש שזה שילה.

כן. עכשיו שם מותר ללכת שם במקום שהיה פעם קודש הקודשים. במשך 369 שנה זה היה משכן, היה שם קודש קודשים. מותר ללכת שם.

בגלל שזה היה זמני?

כן. זה נקרא מנוחה. "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". אז מנוחה זה דבר זמני. נחלה זה לדור דורות. ברגע שהתקדש המקדש, קדושתם אף על פי שהם שוממים. גם כאשר בית המקדש חרב, אז אסור לעמוד במקום של קודש הקודשים. אסור להיכנס לכל האזור, אנחנו לא יודעים בדיוק איפה זה האזור הזה בתוך הר הבית, יש כל מיני דעות. אבל בוודאי שמקום שהוא אזור שהיה פעם כל האזור של החיל, של החומה שהייתה מקיפה את האזור של חצר המקדש, אסור להיכנס לשם בטומאה. וקודש קודשים אסור להיכנס בכלל.

אני לא נכנס כרגע לכל העניין. יש אזורים בהר הבית שבוודאי אסור לעלות אליהם.

על כל פנים, מה אומר לנו רבי נתן? "כל הנודר נדר כאילו בנה במה, וכל המקיימו כאילו הקריב עליה קורבן". למה? למה הוא משווה את זה דווקא לבמה שמקריבים עליה קורבן? כי מה הרעיון של במה?

אדם אומר: אני רוצה להקריב קורבן. למה רק שמה? אני רוצה להקריב בכל מקום. כאשר חזקיהו מלך יהודה החריב את הבמות, אז הגויים צחקו עליו. "אתה חושב שהשם יציל אותך מאיתנו?" כך אומר לו רב שקה, שר הצבא של סנחריב. "אתה חושב שהשם יציל אותך ממני? אתה החירבת את כל הבמות של השם!"

כי במה זה מקום שהיו מקריבים קורבן להשם. אבל אסור. הקדוש ברוך הוא דורש רק פה. בן אדם אומר: מה, אני רוצה עוד, רוצה להקריב גם שם וגם שם וגם שם בכל מקום. למה רק בית המקדש? לא, הקדוש ברוך הוא אומר: זו הדרך לעבוד את השם.

גם נדר הוא דומה לבמה במובן זה. הקדוש ברוך הוא אומר: הנה, יש לך תרי"ג מצוות. לא, אני רוצה גם עוד מצווה כזאת ועוד מצווה כזאת ועוד, מקבל על עצמי נדר כזה ושבועה כזאת. זה כמו במות. זה כמו לאסור עוד דברים שלא נאסרו עליך. לחפש עבודת, יש עבודת השם, הקדוש ברוך הוא אמר לך בדיוק איך לעבוד את השם. אתה לא צריך לחפש דרכים אחרות. לכן הוא משווה את זה דווקא לדבר הזה. ולכן, החומרה הגדולה של נדר היא לא רק במקרה שאדם לא מקיים אותו, אלא גם כאשר אדם נודר ומקיים, גם זה לא דבר נכון לעשות. כאשר אדם רוצה לקבל על עצמו דברים, יקבל על עצמו בלי נדר. להתאמץ מאוד לקיים את זה. וזה אין בעיה, שאדם רוצה להוסיף על עצמו כל מיני דברים ולקיים אותם, אבל שיגיד בלי נדר, זה כך הוא לא הופך את הדבר לאיסור דאורייתא.

רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך קבע להם תורה ומצוות שנאמר: "יגדיל תורה ויאדיר".