פרשת לך לך – חסידות על הפרשה – אין מזל לישראל, מאנ"י לאי"ן

בפרשת לך לך, כשהקדוש ברוך הוא מבטיח לאברהם אבינו זרע, הוא מוציא אותו החוצה ואומר לו: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך". חז"ל מבארים שאברהם אמר שלפי האסטרולוגיה שלו, אינו ראוי להוליד בן, והקדוש ברוך הוא השיב לו: "צא מאיצטגנינותיך – שאין מזל לישראל".

הבעל שם טוב הקדוש מגלה כאן סוד עמוק: המשפט "אין מזל לישראל" אינו רק אומר שעם ישראל לא תחת שלטון המזלות. לא – "אין" זה המזל שלנו. האין הוא המדרגה העליונה ביותר, הרצון האלוקי, שלרוב העלמו אין משיגים אותו. וממנו נוזל השפע לעם ישראל.

הרצון – הנקודה הפנימית בנפש

הרצון הוא החלק העמוק והנסתר ביותר בנפש האדם. המתוק מדבש סיכם את כל חכמת הקבלה בשלוש מילים: רצון – צינור – נוצר. הרצון הוא הצינור לשפע האלוקי. כשאדם מבטא את רצונו האמיתי – במיוחד בתפילה – הוא מחבר את נשמתו למקור העליון.

כאן טמון הכוח של התפילה. התפילה אינה רק הבנה שכלית של המילים, אלא ביטוי של רצון פנימי. הרב קוק כותב שהתפילה היא בדיקה גדולה לאדם: מה באמת אתה רוצה? האם אתה מתפלל רק על צרכיך הפרטיים, או שהרצון שלך משתרע על כלל ישראל, על בניין המקדש, על גאולת העולם כולו?

חיבור המלכות לאין – כוח האמונה

הבעל שם טוב מגלה עוד סוד: "על ידי האמונה הוא מקשר מלכות הנקראת אני, אל המחשבה הנקראת אין. ועל ידי זה יוכל לבטל כל גזירות רעות."

מה הכוונה? המלכות – זו המציאות שאנחנו רואים סביבנו. העולם הזה עם כל הקשיים, הצרות, הבעיות. לפעמים נראה שאין כאן מלכות אלוקית, שיש כאוס, שהבירה דולקת (בשני המשמעויות – גם נשרפת וגם מוארת). האמונה היא הכוח לחבר את המלכות הזו, את המציאות הנראית, אל האין – הרובד הנסתר והעליון ביותר של הנוכחות האלוקית.

יש ואין – המציאות האמיתית

המגיד ממעזריטש מסביר שהקדוש ברוך הוא ברא "יש מאין". לא שלא היה כלום לפני הבריאה – היה "אין", מדרגה עליונה כל כך שאין לנו יכולת לתפוס אותה. הקדוש ברוך הוא לקח את האין הזה ויצר ממנו יש – עולם מוחשי שבו הוא מסתתר.

ומה תפקידנו? לעשות את התנועה ההפוכה – לעשות "אין מיש". לא לבטל את המציאות, אלא לגלות את הנקודה הפנימית שבה. לראות איך הקדוש ברוך הוא נוכח בכל דבר ודבר.

כשמתבוננים בפרק שירה – לא רק למלמל את המילים, אלא באמת לחשוב: למה הקדוש ברוך הוא ברא תרנגול? למה עננים? מה המסר האלוקי שמסתתר בכל יצור? זו ההתבוננות שמגלה את המסך הפרוס על המציאות.

הלבושים והמלך

האדמור הזקן מלמד בתניא: כל מה שאנחנו רואים – השמיים, הארץ, כל המציאות – הם לבושים חיצוניים של המלך הקדוש ברוך הוא. הלבוש מסתיר, אבל בפנים יש את המלך. כך גם הגוף הוא לבוש לנשמה, וכל המציאות היא לבוש לאור האלוקי.

והנה הפרדוקס המופלא: מה שאנחנו קוראים "יש" – המציאות הנראית – זו אחיזת עיניים. והאין, הנסתר, הוא המציאות האמיתית. כל היופי, כל הכוח, כל מה שנראה לנו משמעותי – זה רק גילוי חיצוני של האור האינסופי שמסתתר מאחורי המסך.

מסקנה למעשה

מה זה אומר לנו בחיים היומיומיים?

שעשרה אנשים שיושבים וקוראים בזוהר – זה משפיע על המציאות יותר מפגישת מנהיגים. שהרצון הפנימי שלנו, התפילה האמיתית, ההתבוננות בנקודות הפנימיות – זה מה שבאמת מנהל את העולם.

זה לא שאנחנו מתעלמים מהמציאות – אבל אנחנו מבינים שהיא לבוש. המשימה שלנו היא לגלות את המסווה ולראות את המלך. לחבר את המלכות לאין. לעשות אין מיש.

וזה גם הסוד של "בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא" – במזל א', במה שנוזל מהרצון העליון, מהאין. זה חסד של אמת, שאינו תלוי בזכויות המוגבלות שלנו, אלא בשפע האינסופי שנוזל מהמקור העליון – מה"אין" שהוא באמת המזל של ישראל.

תמלול השיעור

אחד צהריים טובים.
אנחנו בשיעור פרשת השבוע לאור החסידות, בשיעור הזה אנחנו כל פעם לוקחים
נושא אחד מתוך הפרשה ומשתדלים להעמיק בו
לאור תורתם של גדולי תנועת החסידות.
והפעם
משהו
קצת יותר מופשט ועמוק מהרגיל,
וגם משהו ממש מהדור הראשון
של תנועת החסידות, מהבעל שם טוב עצמו
וראשוני תלמידיו.

באופן כללי יש
יש קשר עמוק בין החסידות לבין הקבלה.
בין פנימיות התורה.
החסידות כל גדולי החסידות עסקו בפנימיות התורה, למדו קבלה ובעצם האתגר הגדול
שמבחינתם היה המטרה
זה לקחת
את ה
את נשמת התורה, את הפנימיות, את הדברים הנסתרים של חוכמת הקבלה,
ולחבר את זה אל החיים, לחבר את זה אל הנפש, לחבר את זה אל ההנהגה של העולם,
לחבר את זה למציאות.

ולכן
יש ממורות של החסידות שהם ממש
כלילות להבנה,
ונכנסות לך ישר לנפש,
ומאוד
מאוד טבעיות כי מכיוון שהחסידות בעצם
חיפשה איפה זה בא לידי ביטוי בחיים, איפה זה בא לידי ביטוי בנפש של האדם,
אז אז הרבה דברים הם מאוד נוגעים לחיים. אבל מצד שני
יש הרבה ממורות של החסידות שהם עמוקות מאוד, כי בעצם הם
מנסים להמריא אל הסודות העמוקים של נשמת התורה, של הקבלה,
ומשם להראות
איפה זה נפגש איתנו.

אז הנושא של היום שלנו היום הוא קצת יותר מהסוג השני
של דברים עמוקים
נסתרים,
אבל אבל גם גדולי החסידות וגם אנחנו בעקבותיהם ננסה
לראות איפה זה פוגש אותנו, איפה זה נמצא בחיים שלנו.

שני דברים שמופיעים בספר ליקוטי בעל שם טוב על התורה, זה בעצם הבעל שם טוב עצמו לא כתב ספרים בכלל.
הוא היה
מין נשמה חופשית כזאת, איזה מעיין הנובע,
שפע אינסופי של תורה, של אורות, של רעיונות, של הנהגות,
והוא היה בעיקר בעל שם.
קוראים לו בעל שם טוב
כי הוא היה בעל שם, כלומר,
הוא היה
כותב קמעות, עושה תרופות.
בעל שם זה היה, זה היה סוג של מקצוע
שסוג של רופא
סלש
רופא על פי הקבלה.

והוא לא כתב ספרים.
תלמידיו, היו לו כמה וכמה תלמידים, שכתבו ספרים.
ובתוך הספרים של תלמידיו
הביאו הרבה פעמים דברים בשמו.
היו חבורה של ענקי עולם שראו את עצמם כתלמידיו.
שוב, הבעל שם טוב לא כתב ספרים, זה לא אומר שהוא לא היה ענק בתורה.
פשוט הוא לא, זה יש יש
כמו ים שאתה לא יכול לצמצם אותו ל
עכשיו לא יודע מה
אתה יכול לצייר את הים, אתה יכול גם לצלם את הים. אבל בעצם צילמת
רגע אחד.
הגלים והשערות והאינסופיות של הדברים, זה זה כל הזמן
הולך ושב.
ואין דרך לכלול את זה בצורה
שלמה שתכיל את הדברים.
באופן קצת דומה, לא עד כדי כך, אבל באופן דומה, אפשר לראות על הרב קוק זצ"ל
שבעצמו לא כתב כמעט ספרים.
אומנם
אז מי כתב את הש"ס הלבן?
רוב הספרים
ב, שנקראים ספרי הרב קוק,
הם ליקוטים מתוך כתביו. הוא כן כתב.
הרב קוק כתב, ובעיקר כתב קבצים או פנקסים, כלומר היה לו יומנים,
לא יומן יומוני היקר, אלא היה לו כל מיני מחברות כאלה,
שכל פעם שהיה לו איזה רעיון, כל פעם שהתעוררה עליו הרוח, אז הוא כתב שם פסקה.
וזה לא היה לפי סדר מסוים, ולא לפי רצף, ולא לפי נושאים.
ובעיקר תלמידיו, בעיקר הרב צבי יהודה והרב הנזיר,
ליקטו מתוך הכתבים שלו וערכו את הדברים. אז הוא כן כתב. זה לא שהוא לא כתב כמו הבעל שם טוב.
הוא אפילו ניסה לכתוב ספרים.
למשל, הוא ניסה לכתוב ספר על התשובה, המכונה גם
אורות התשובה.
למה אני אומר ניסה?
כי הוא כתב שלושה פרקים בלבד.
שלושה פרקים ראשונים של אורות התשובה
זה כתב הרב קוק. כל השאר, גם כתב הרב קוק, אבל לא כספר. זה פשוט הרב צבי יהודה
ליקט מהקבצים
את כל הפסקאות שהיו נראות לו חשובות וקשורות לתשובה,
וסידר אותם לפי נושאים.
וכך, שוב, רוב ספרי הרב קוק
גם עולת ראיה למשל,
שזה פירושו של הרב קוק על הסידור,
אז הוא התחיל לכתוב פירוש מסודר על הסידור,
וזהו, והפסיק באמצע. די בהתחלה, באמצע פסוקי דזמרה הוא כבר הפסיק.
כל מה שמופיע בפסוקי דזמרה והלאה, זה כבר תוספות של הרב צבי יהודה שליקט מתוך הכתבים הרבים
את כל מה שקשור איכשהו לתפילה.
יש יוצא דופן, הרב קוק כן כתב פירוש עין איה על ההגדות של חז"ל למסכת שבת ולמסכת ברכות.
וזה על הסדר. כתב את זה יחסית בצעירותו.
ויש עוד, אבל זה קצת מאפיין
את הכשיש מישהו עם אושר כל כך גדול
שהוא
להתחיל במכבש, לצמצם את זה, ולערוך, ולעשות לפי סדר, זה קצת, זה משהו אחר, זה זה תנועת נפש אחרת.
על כל פנים,
לבעל שם טוב היה לא מעט תלמידים, שהיו ענקי רוח שכתבו גם הרבה ספרים,
והביאו דברים בשמו.
אז שני שני המקורות הראשונים היום
זה דברים של הבעל שם טוב עצמו, שמובאים כמובן על ידי תלמידיו.

אז בספר הזה שנקרא ליקוטי בעל שם טוב על התורה,
בעצם יש כל כל ציטוט
מופיע מאיפה הוא מלקט.
אז המקור הראשון
מופיע בסוף המקור, שזה מתוך ספר מאור עיניים.
ספרו של רבי מנחם נחום מ צ'רנוביל, האדמו"ר מ צ'רנוביל,
שהיה תלמידו של המגיד ממעזריטש.
המגיד ממעזריטש היה כמובן, תלמידו, ממשיך דרכו של הבעל שם טוב.
אחרי פטירת הבעל שם טוב, נסעו כולם פניהם לרבי דוב בער, המגיד ממעזריטש, שהוא ינהיג את העדה החסידית, את כל
העדה החסידית.
המגיד ממעזריטש שלח את כל התלמידים
להפיץ את תורת החסידות בכל רחבי אירופה.
ולכן, אחרי המגיד ממעזריטש לא היה עוד מנהיג אחד שמוביל את כל תנועת החסידות, אלא
זה התפזר.
על כל פנים,
האדמו"ר מ צ'רנוביל הוא תלמידו של המגיד ממעזריטש,
והוא מביא בשם הבעל שם טוב.
וכאמור יש פה שני מקורות, אין קשר ביניהם
בפרשה,
אבל זה רעיון קשור שאומר הבעל שם טוב על שני דברים על הפרשה.
המקור הראשון מתייחס לאמירה ויוצא אותו החוצה,
ויאמר לו
השמיים מאספו כוכבים, אם תוכל לספור אותם,
כן יהיה זרעך.
אז חז"ל דורשים
בגמרא בשבת קנו ו', אמר לפניו: ריבונו של עולם,
הסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן.
אמר לו: צא מאיצטגנינות שלך. ויוצא אותו החוצה.
מה הכוונה ויוצא אותו? לא סתם הסתכל למעלה, מה אתה רואה?
תקרא לשלמה אל. אה, תצא החוצה, מה אתה רואה? כוכבים. יופי, עכשיו ספר אותם, אתה לא יכול לספור? כן יהיה זרעך.
אז זה לא סתם יציאה החוצה כדי לראות את הכוכבים, אלא ויוצא אותו החוצה,
צא מהקופסה.
אתה רגיל, אתה שבויי בקונספציה שאתה לפי ה
התנהלות הרגילה בעולם,
ואתה ראית באיצטגנינות
באסטרולוגיה
שלא יהיה לך בן.
אמר לו צא מאיצטגנינות שלך
שאין מזל לישראל.
זה דברי הגמרא בשבת קנו ו'. וביקשו בתוספות, תאמרנא במועד קטן,
בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא.
אז אתה רואה שבנים, בני חיי ומזוני, כלומר בנים,
אריכות ימים, כמה אדם יחיה, ופרנסה, מזונות,
זה תלוי במזל.
מה זה אין מזל לישראל? אתה רואה שאומרים שזה כן תלוי במזל.

ואמר הבעל שם טוב:
אין
אין מזל לישראל?
זה לא שבאמת אין מזל לישראל.
קודם כל הפשט הוא, גם הפשט בגמרא,
זה לא שבאמת אין מזל.
אה, לא הלך, אה, אין מזל לישראל. לא, זה לא הכוונה כמובן, אלא אין מזל לישראל.
ישראל הם לא תחת שליטת המזלות.
יש אסטרולוגיה, אני לא מדבר על האסטרולוגיה של היום, שהם שרלטנים וממציאים דברים בלי שום משמעות.
אבל הייתה חוכמה כזאת
מיסטית, למשל אצל חכמי מצרים,
שהיו רואים דברים בהיצטגנינות.
על פי האסטרולוגיה, היו יודעים לחזות מה המזלות
אומרים על האדם.

אבל אין מזל לישראל. הפשט הוא,
עם ישראל הוא לא תחת שלטון המזל.
עם ישראל יכול, באמצעות תפילה, באמצעות זכויות ומעשים טובים,
יכול להפר את גזירת המזלות.
אבל אומר הבעל שם טוב משהו אחר.
אין מזל לישראל,
"עין" רוצה לומר דבר שהוא "אין".
שהוא הרצון הנקרא "עין".
לרוב ההעלם שאין משיגים, זהו מזל לישראל.
כלומר, הבעל שם טוב עוקר את המשפט מפשוטו, ולא אומר אין מזל לישראל, אלא
אין - מקף -
זה המזל של עם ישראל.
כל האומות, המזל שלהם זה
כוכבים ומזלות.
גרמי השמיים. אדם נולד בדיוק במזל מאדים,
אז הוא יכול להיות שוחט או רוצח או וכדומה.

ויש השפעה
לרגע שבו נולדת,
לסיטואציה, גם מבחינת המזלות של העולם. יש לזה השפעה על אישיותו של האדם ועל גורלו של האדם.
אבל זה אצל אומות העולם. אצל עם ישראל,
יש מזל. מה המזל שלנו?
עין.

עין מזל לישראל, זה המזל שלנו. מה זה העין?
העין ב-א',
זה הרצון הנקרא עין.
לרוב ההעלם שאין משיגים.
אי אפשר להשיג, זה עין זה לא דבר שאיננו,
אלא זה מדרגה שהיא כל כך עליונה
שהיא נקראת עין, כי אין לנו שום דרך להשיג אותה.

ואומר הבעל שם טוב, זה הרצון. הרצון נקרא עין.
הרצון זה החלק העמוק ביותר בנפש האדם.
אדם הרבה פעמים לא מודע לשאלה מה גורם לו לרצות משהו.
ולפעמים האדם הוא כזה אדיש, פאטי ואין לו רצון, ומה יניע את הרצון?
הרצון זה החלק הכי קשור לנשמה.
סיפר לי הרב יהודה קוך,
שהוא פעם היה
בישבת אביר יעקב אצל רבי דוד אבוחצירה,
ובדיוק הגיע
המקובל, בעל המתוק מדבש. יש פירוש מתוק מדבש על ספר הזוהר, פירוש על כל הזוהר.
והמטוק מדבש הגיע אל רבי דוד לשוחח איתו במשהו.
ורבי דוד אמר לו,
אם הגעת, המטוק מדבש כבר נפטר לפני כמה שנים,
והוא היה הרבה יותר מבוגר מרבי דוד.
אבל רבי דוד אבוחצירה יש לו זכות אבות.
אז אז רבי דוד אמר לו, אם כבודו הגיע עד אליי,
אז יש לנו למעלה כולל של אברכים, ואני ממש מבקש
שהרב יעלה למעלה ויתן איזה שיעור קצר, משהו בפנימיות, משהו
כאמור הרב יהודה קוך היה שם, אז הוא
בא מהר, הגיע להצטרף לשמוע מה אומר בעל המתוק מדבש.
המתוק מדבש כבר היה מבוגר,
והוא עלה שלוש קומות לכולל למעלה,
ואמר להם, תראו, אני יהודי מבוגר וממש קשה לי לעלות שלוש קומות,
אבל עליתי שלוש קומות בשביל להגיד לכם שלוש מילים.
רצון
צינור
נוצר.
זה הסוד של כל חוכמת הקבלה.

מה המשמעות?
הרצון,
הרצון זה החלק הכי עליון בנשמה של האדם. ולכן התפילה היא כל כך עמוקה.
יש כוח לתפילה לפעול בעולם,
כי בתפילה אתה בעצם מבטא את הרצון.
כוונה בתפילה, אין הכוונה להבין את המילים.
הגמרא יוצאת נגד מי שמעיין בתפילתו. אז יש כמה מסבירים מה זה עיון תפילה.
אבל בצורה פשוטה, גם בזמן התפילה זה לא זמן לפעולה שכלית
של אני קורא את זה ואני ככה ב
באיזה ניתוח שכלי, מה משמעות המילים.
חשוב להבין את המילים של התפילה,
אבל את ההבנה השכלית תעשה לפני זה.
לפני שאתה עכשיו מתפלל,
אז תנסה ללמוד את התפילה, תקדיש לזה זמן, להבין מה אתה אומר, מה המשמעות של המילים,
מה בדיוק אני מבקש.
אבל בזמן התפילה,
מה צריכה להיות הפעולה הנפשית של האדם? רצון.
להגדי, רגע, אני רוצה את זה?
יש, בוא נאמר ככה,
הרב קוק כותב בהקדמה למוסר אביך, שהתפילה היא בדיקה גדולה לאדם.
מה באמת אתה רוצה?

אם אתה היית מנסח תפילה,
אז מה היית מבקש?
האם היית מבקש רק דברים פרטיים על עצמך?
האם היית מבקש על חיילי צה"ל,
על מדינת ישראל, על עם ישראל?
האם היית מבקש למשל על בניין המקדש?
לא יודע.
זה משהו שאנחנו לא תמיד נמצאים שם.
אולי אנחנו לא מספיק רוצים בית מקדש?
כי אנחנו לא מבינים מה המשמעות של זה.
כן, חינכו אותנו. אנחנו מתפללים, בית מקדש, וכולי.
אבל
אבל אנחנו בכלל מרגישים את חסרונו של המקדש?
מישהו קם בבוקר ויא אללה לא הקרבתי קורבן תמיד. היה אומר איזה באסה.
זה אנחנו לא מרגישים את זה ככה.
אז התפילה היא ביטוי לרצון. וככל שהיא יותר ביטוי לרצון, היא יותר פועלת.

כי הרצון זה משהו ש
שבעצם מבטא בצורה הישירה ביותר את הנשמה של האדם, את העין,
את הרובד הפנימי ביותר באדם.
מה שאמר המתוק מדבש: רצון, צינור, נוצר.
זה הכל אותיות, כן, צינור, כתוב בתורה בלי י'.
לא בחמישה חומשי תורה, אבל זה מופיע גם בספר שמואל, גם בספר תהילים ועוד,
המילה צינור.
והיא בעצם צ' ד' נ' ו' ר'. זה אותיות רצון.
ברגע שאדם מבטא את הרצון,
אז זה הצינור לשפע. זה התפילה.
התפילה היא בעצם הצינור לשפע האלוקי,
ונוצר מזה, נוצר נוצרת המציאות
מתוך הצינור אל הרצון, אל העין.

אז זה קודם כל אמירה:
עין מזל ישראל. מה שאנחנו ננסה לעשות היום,
זה קצת להבין את המושג הזה של העין.
מה זה העניין הזה של העין על פי החסידות?

קודם כל אנחנו רואים בבעל שם טוב שזה מדרגה מאוד מאוד גבוהה. היא קשורה לרצון
והיא נקראת עין לרוב ההעלם שאין משיגים.
אי אפשר להשיג את זה, אי אפשר לקלוט מה זה?
טוב, אז מה אנחנו נעשה שיעור שלם אם אי אפשר לקלוט מה זה? אנחנו נדבר בכל זאת על מה שאפשר להבין.
וזהו כוונת חכמינו ז"ל גם כן, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא.
רגע, לפני רגע אמרת שעין זה המזל של ישראל. אז מה זה שזה תלוי במזלא?
אומר הבעל שם טוב, והיינו במזל א',
עיקרון, מזל זה מזל בארמית.
אבל הבעל שם טוב דורש פה:
מזל א', שהוא הרצון.
א' זה גם מסמל את הרצון,
אותו עין.
אז זה גם הא' של הרצון. מה שנוזל מהרצון.
מזל א'. מזל.
במה תלוי בני חיי ומזוני?
במה שלא באמת במזלות,
אלא במה שנוזל מהא'.
הא' זה אותה בחינה של עין, אותה מדרגה מאוד מאוד עליונה, ומשם נוזל השפע האלוקי.
כדיפיטיב וחנוטי תשר חון, שהוא ברצון, רצון השם.
ורצון הוא א', שהוא ראשית הכל והוא למעלה מהזכות.
כי מה שמגיע בזכות, אינו חסד של אמת, שהרי מגיע לו התשלום.
זה לא בזכותא, אלא במזלא.
זה לא איזה זכות שעשית מעשה ולכן מגיע לך.
בסדר, מה שמגיע לך בזכות זה מצומצם.
בסוף, עם כל הכבוד לזכויותיך המרובות,
אבל אתה
אתה בן אדם, בשר ודם, יש לך גם חטאים, יש לך קצת זכויות.
בסדר, מה שמגיע לך בזכות זה מוגבל.
אבל בני חיי ומזוני, זה בא מהשפע האלוקי במזל א', במשהו שנוזל
מהמדרגה העליונה, והוא חסד של אמת.
ולמה זה נקרא חסד?
חס ד'. שחס על מדרגת הדלים לקרבו.
טוב, אז יש פה גם כמה רמזים, מזל א', חסד, חסד ד', חס על הדלים. זה קצת על דרך הרמז.
אבל
על עצם האמירה של העין,
זה לא סתם אין מזל לישראל. ברור שזה לא הפשט, בסדר? בואו, חסידות לא באה דווקא לפרש פשט.
ניקח רגע סתם דוגמה, אולי כבר הבאתי את הדוגמה הזאת כי חביבה עליי.
דוגמה של וורט של הבעל שם טוב.

מה יעשה יהודי כשהוא נמצא בחושך? כשהוא נמצא במצוקה?
מה יעשה? יתפלל. שנאמר,
ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור.

איך רואים פה מצווה להתפלל?
כי הבעל שם טוב לוקח את הפסוק ומפרש אותו ממש לא לפי הפשט.
ויאמר, נקודותיים:
אלוקים, יהי אור.
הוא מסביר את זה כתפילה.
שאדם פונה לקדוש ברוך הוא ואומר: אלוקים,
אנא ממך, יהי אור.
ואז מה יקרה?
ויהי אור.
עכשיו זה ברור שזה לא הפשט של הפסוק,
אבל החסידות לא מחפשת פשט,
הם מחפשת לפעמים,
בגדול, מחפשים את הסוד, מחפשים את הנשמה. אבל
הרבה פעמים
רוצים להגיד איזה רעיון מאוד מאוד עמוק,
שהוא לפעמים רמוז במשפט.
זה לא הפשט של המשפט, אבל זה הרמז, זה איזה דרש,
אבל בעיקר אני רוצה להגיד לך את המשמעות, את הרעיון.
וזה הרבה פעמים בחסידות, שעוקרים את הדברים מפשוטם,
אבל אבל זה לא שזה לא נכון. זה באמת רעיון מאוד מאוד עמוק.
זה לא הפשט של הפסוק, זה לא הפשט של המשפט,
אבל דורשים את זה לעניין הזה.
אז זה גם מה שאומרים פה,
אין מזל לישראל,

שהפשט הוא, אנחנו לא תלויים במזל.
אבל אומר הבעל שם טוב, העין, הנקודה הכי עליונה זה המזל שלנו.
זה משם זה נוזל השפע לעם ישראל.

כאמור, המקור הבא הוא גם כן של הבעל שם טוב. אומנם, לא מופיע בעוד, מופיע בספר ליקוטי בעל שם טוב, אבל זה מצוטט מתוך
תולדות יעקב יוסף, שזה ספרו של אחד מתלמידי הבעל שם טוב,
רבי יעקב יוסף מפולנאה.
היה לבעל שם טוב הרבה תלמידים.
המנהיג של התנועה אחריו היה המגיד ממעזריטש.
אבל היה לו תלמידים רבים,
ורבי יעקב יוסף היה אחד מהגדולי הכותבים שבהם.
הוא כתב תולדות יעקב יוסף, ספר חסידות מאוד מאוד מרכזי.
כמובן, גם ספר התניא, פחות או יותר באותו דור.

ועוד היו גם עוד ספרי חסידות
ממש מהדורות הראשונים.
היה גם המגיד ממעזריטש גם בעצמו כתב ספר, אנחנו מיד נראה את דבריו.
אבל פה, רבי יעקב יוסף מפולנאה, תלמיד ישיר של הבעל שם טוב,
אז הוא כותב
את הדברים הבאים: ויאמין בשם
ויחשבה לו צדקה.

פשט של הפסוק, הקדוש ברוך הוא מבטיח לאברהם אבינו שיהיה לו זרע.
ויאמין בהשם,
ויחשבה לו צדקה.
ברש"י על הפשט, מבאירים שני פירושים. האמין בהשם זה אברהם האמין בקדוש ברוך הוא.
מה זה ויחשבה לו צדקה?
פירוש אחד:
אברהם
החשיב את זה כצדקה של הקדוש ברוך הוא אליו.
הקדוש ברוך הוא מבטיח לי זרע, וואו!
אני מאמין להבטחה הזאת ואני רואה אותה כזה חסד אלוקי כצדקה.
פירוש שני:
האמין בהשם, ויחשבה, הקדוש ברוך הוא מחשיב את זה לאברהם לצדקה.
זה לא מובן מאליו שהקדוש ברוך הוא מבטיח לו ילדים,
והוא כבר מתקרב לגיל 100, ואין לו ילדים.
ולהאמין בהשם?
עכשיו, זה בעצמו זכות. ויחשבה לו צדקה.

אומר רבי יעקב יוסף מפולנאה:
כתב בזוהר, ויחשבה לו, אף על גב דהוא דינא, כאילו הוא רחמיי.
ויחשבה, זה אומר, אני מחשיב את זה כאילו זה ככה.

אז אומר הזוהר, אף על פי שזה דין,
זה בעצם מידת הדין.
כי הוא אומר לו, יהיה לך בנים. בגיל 100 הוא מקבל בן אחד.
זה חסד או דין?
גם וגם.
זה קודם כל מידת הדין.
כי קודם כל להיות ערירי ללא ילדים,
עד גיל 100, נכון, היה לו בגיל 87 את ישמעאל.
בסדר.
אבל עדיין
זה זה מורכב מאוד.
זה לא בדיוק איזה חסד גדול.
אבל אף על פי שהוא דין, החשיב לו את זה כאילו זה רחמים.
אברהם החשיב לו את זה כמידת רחמים.
מסביר הבעל שם טוב:
כאשר בארתי בזה במקום אחר,
דעל ידי האמנה, על ידי האמונה,
הוא מקשר מלכות הנקרא עין, הנקרא אני,
אל המחשבה הנקרא עין.
ועל ידי זה יוכל לבטל כל גזירות רעות. כאשר שמעתי זה ממורי, ודברי פי חכם חן,
ונעשה גם כן צדק מן צדקה וכולי.
אז כשהוא אומר שמעתי זה ממורי, הכוונה היא, שמעתי מהבעל שם טוב.
אז מה בעצם אומר הבעל שם טוב? הוא לא מדבר בכלל על ויחשבה לו צדקה.
מה אומר הבעל שם טוב?
הוא אומר שהאמונה מחברת את המלכות שנקראת אני, אל המחשבה שנקראת עין.
הזכרנו שהעין זה הרצון, זה המדרגה העליונה ביותר.
מלכות זו אחת הספירות, זו הספירה התחתונה ביותר.
מתוך 10 הספירות, התחתונה ביותר נקראת מלכות, והעליונה ביותר נקראת
כתר.
האם יש קשר בין כתר למלכות?
אנחנו לא בלי להבין דברים בקבלה,
זה ברור שזה קשור.
כתר, זה הכתר של המלך. ומלכות, זה המלכות של המלך.
כל החסות יש הבדל. הכתר נמצא בראשו של המלך.
איפה נמצאת המלכות של המלך?
כן, בכל המדינה.
היום אומרים, אין ריבונות בנגב. נכון?
את כל הבד, לא רק בנגב, לצערנו בהרבה מקומות אין ריבונות.
לא כמובן ביהודה ושומרון, עוד לא החלנו ריבונות.
אבל אבל באופן כללי, המדינה לא מספיק מכילה את השלטון שלה, את המלכות שלה
בכל מיני דברים,
בכל מיני מישורים.
אז כשיש, כאילו גם בנגב כן החלנו את הריבונות.
אבל זה לא עוזר. אם בדואים גונבים
מכולות של נשק ושל תחמושת מצה"ל,
ולחיילי צה"ל אסור לרדוף אחריהם, ואל וודאי וודאי אסור לירות בהם.
זה לא עוזר כשיש כל יום עשרות רבות של רחפנים
שחלקם אנחנו יודעים שמכילים נשק, כי תופסים אותם,
וחלקם אנחנו לא יודעים מה הם מכילים.
ו
זה זה לא נקרא ריבונות, זה לא נקרא מלכות.
זה יש פה שלטון אבל הוא לא בפועל.
אז מלכות באמת, זה כשזה בא לידי ביטוי במציאות.
שהמלכות של המלך
באמת מתגלה בכל צעד וצעד.
שיש לו את השוטרים,
יש לו את כוחות הביטחון, שעושים סדר, ויש לו,
לא משנה, כל מיני ממונים לכל דבר ועניין, ממיסים, וחינוך, וכבישים, ותעבורה, לכל דבר.
הכל צריך להיות בהנהגה
ריכוזית של המלכות.

זה במדינה.
ואצל הקדוש ברוך הוא,
שהספירות זה בעצם הדרכים שבהם הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם.
אז המדרגה הכי עליונה היא נקראת עין.
כי באמת אצל הקדוש ברוך הוא, זה נקרא כתר, זה נקרא עין,
זה מדרגה שאין לנו שום תפיסה והשגה בה.
אנחנו לא לא יכולים להבין לא מה זה הקדוש ברוך הוא, ולא מה זה הספירות שהוא מתגלה בהם.
אבל הספירה הכי תחתונה נקראת מלכות.
כלומר, שהקדוש ברוך הוא מולך בעולם, בעולם הזה.
דרך אגב, כולם יודעים שיש לקדוש ברוך הוא כל מיני שמות שונים.
אנחנו בדרך כלל משתמשים בשם אדנות, א ד נ י.
השם הזה שמשמעו, למרות שהרבה פעמים כתוב י ק ו ק, ואנחנו אומרים שם אדנות.
אבל שם אדנות, יש גם מקומות שכתוב שם אדנות בתנ"ך,
והשם הזה מבטא את המלכות.
כי אדנות זה אדון הכל.
הקדוש ברוך הוא אדון על המציאות. אז זה המלכות.

אומר הבעל שם טוב,
שהדרך לבטל גזירות רעות, זה לחבר את המלכות אל העין.
כלומר,
אנחנו רואים את העולם, מה שאתה רואה מסביבך.
אתה רואה צרות,
אתה רואה קשיים,
אתה רואה בעיות כלכליות, רפואיות, רוחניות, מדיניות, חברתיות.
אתה רואה בהמון המון תחומים בעיות.
אתה מסתכל על המציאות, אתה אומר איפה אלוקים?
לא רק איפה אלוקים היה בשואה. שואה זה,
זה מקום, מקרה באמת קיצוני מאוד.
אבל הרבה פעמים, אנשים מסתכלים סביבם,
צריך אמונה בשביל להאמין
שיש כוח שמסדר את כל הדברים האלה.
גם בפרשה שלנו, פרשת לך לך,

מופיע במדרש
כל מיני הסברים, איך אברהם אבינו
גילה את האמונה בקדוש ברוך הוא.
אז אחד המדרשים אומר: משל לאדם שהיה מהלך בדרך וראה בירה דולקת.
אמר,
שמא יין מנהיג לבירה? הצייץ עליו בעל הבירה ואמר לו: אני הוא בעל הבירה.

שני מפרשים
שני פירושים שונים למדרש הזה.
פירוש אחד,
אולי תגידו אתם, מה מה זה המשל הזה?
אברהם אבינו הולך ורואה בירה דולקת.
מה זה בירה דולקת?
שריפה, נכון?
בירה זה ארמון.
הוא רואה איזשהו ארמון נשרף.
אז הוא מזדעזע. מה זה? איך זה נשרף פה?
מה, אין איזה בעלים לבית, לארמון הזה?
הצייץ עליו בעל הבירה ואמר לו, אני הוא בעל הבירה.

זה כך מפרש המרז"ו, אחד מפרשני המדרש.
אבל יש גם פירוש רש"י על המדרש.
ורש"י מפרש,
בירה דולקת, הכוונה היא,
לא נשרפת, אלא
מוארת.
מקום דולק, האור דולק.
זאת אומרת,
ואז הוא שואל, איך יכול להיות? מה, אין בעלים לארמון הזה? הצייץ עליו בעל הבירה ואמר לו, אני הוא בעל הבירה.
שני הפירושים הם שתי שתי צורות של הסתכלות על העולם.
אדם יכול להסתכל על העולם ולהגיד, בואנה, תסתכל איזה עולם.
איזה הרמוניה, איזה שלמות, איזה יופי, איזה חוכמה מופלאה בכל פרט ופרט מגרמי הבריאה.
איזה
כינון מוחלט
מושלם
בדיוק במרחק המדויק בין כדור הארץ לבין השמש, שמאפשר לנו לחיות מצד אחד לא לקפוא,
מצד שני לא להישרף למוות.
איזה, בהמון המון תחומים,
מהירות הסיבוב של כדור הארץ בדיוק באופן שמאפשר לנו מצד אחד שלא נפרח באוויר, כי מהירות הסיבוב קשורה לגרביטציה, לכוח המשיכה
כלפי כדור הארץ.
אז שלא
נפרח באוויר, ומצד שני שלא נהיה כבדים שבקושי נצליח להזיז את עצמנו.
יש כאלה שכבים בכל זאת, אבל זה כבר בעיה אחרת.
ו
כל ה-
Fine tuning הזה, כל הכינון המדויק הזה,
זה זה בירה מוארת, זה ארמון מואר.
אי אפשר להיות שאין לעולם מנהיג.
זה אפשרות אחת.
ואפשרות שנייה לבאר, שאברהם אבינו הולך ורואה כאוס.
הוא רואה
חוק הג'ונגל, כל אחד אוכל את השני.
נמר הולך וכובש מקומות. אנשים פשוט שאין שום מוסר, אין שום צדק, אין שום
מה מנהל את העולם? הבירה הזאת נשרפת.
אי אפשר להיות שאין פה מנהיג לעולם?
והאמונה,
האמונה היא להגיד כן, אני למרות שלא תמיד רואים את המלכות של הקדוש ברוך הוא בעולם,
אני מאמין
שהעין, הרובד הנסתר
הוא בעצם
מתגלה בצורה נסתרת. הקדוש ברוך הוא אל מסתתר.
הוא נמצא במציאות, רק הוא מסתתר, אנחנו לא רואים אותו.
ועל ידי זה יוכל לבטל כל גזירות רעות.
כי האדם מאמין בקדוש ברוך הוא, אז עצם האמונה
נותן את כוח לבטל את הגזירות הרעות.
כן, יאיר.
אני רוצה להגיד קודם משהו. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
מורכב קצת.
אמרנו שזה הרצון, שעין שווה כתר שווה רצון.
נכון שפה הוא אומר המחשבה נקרא עין. בעיקרון,
המחשבה זה החוכמה, שזה ספירה יותר נמוכה מהעין, מהכתר. יש כתר, חוכמה.
ובעיקרון המחשבה זה החוכמה.
למה הבעל שם טוב אומר פה שהמחשבה נקרא עין?
אולי נצליח לבאר גם היום אם נספיק.

אבל קודם כל קצת על המושג הזה של העין.
אז בואו נראה את ה, איזה מקור הבא,
שזה ליקוטי אמרים, המגיד ממעזריטש. הוא כותב בהקדמה לספר כך:
בכל מקום יש חיות הבורא ברוך הוא.
כי ודאי יש בכל דבר טעם או ריח או מראה או אהבה או מידה אחרת.
וכאשר נשכית אותו דבר מן הגשמיות ונחשוב רק הרוחניות לבד, כגון הטעם או הריח וכיוצא בו,
נראה בחוש שזה דבר בלתי מורגש בידיים ועיני בשר, רק שהוא נרגש בהשגה לחיות ונשמת אדם לבד.
כלומר,
תדמיין טעם של תפוח, טעם של לימון, טעם של סאדו,
טעם של גלידה, לא ביחד אסאדו וגלידה, אבל לדמיין.
אתה יכול לדמיין את זה, גם בלי שטעמת את זה כרגע.
יש את הטעם. עכשיו, מה זה הטעם?
אין לך פה את הדבר עצמו בכלל.
טוב, זה אולי זיכרון. עזוב זיכרון.
כשאתה אוכל את הדבר הזה עצמו,
אז אתה אתה בעצם לוקח
מוצק
או נוזל, לא משנה מה זה,
ואתה מכניס לפה ולועס או בולע,
ומשהו מהחישני טעם בפה שלך,
מעביר למוח איזה תחושה.
האם זה בכלל, זה קיים, הטעם קיים?
יש דבר כזה אובייקטיבי שהוא טעם?
אז המגיד ממעזריטש אומר שכן,
ושזה
זה החלק הנסתר שהוא בעצם החיות של הבורא יתברך, זה זה כנגד החיות של הבורא יתברך.
יש גם כן ממרה ידועה של האר"י הקדוש
על הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם,
כי על כל מוצא פי השם יחיה אדם.
מה בעצם משמעות הפסוק לכאורה?
אתה לא חי מלחם, אתה חי בגלל שהקדוש ברוך הוא מחיה אותך.
אוקיי, אז למה אנחנו אוכלים? אולי לא צריך לאכול.
אולי אדם, אם מוצא פי השם הוא מה שמחיה אותי,
אז סבבה. אם הקדוש ברוך הוא רוצה לחיות אותי, למה אני צריך לאכול בשביל זה?
אומר האר"י הקדוש,
לא על הלחם לבדו יחיה האדם.
לא הכוונה, טוב, אתה צריך גם לחם וגם מוצא פי השם. לא.
אלא לא הלחם זה מה שמחיה אותך,
אלא מוצא פי השם שבלחם.
כלומר, למה אתה צריך לאכול לחם? כי שם בלחם מסתתר משהו שהוא חיות הבורא יתברך.
זה מוצא פי השם שבלחם, שאותה אתה אוכל וזה מה שמחיה אותך.
לצורך הדוגמה, למשל, הלחם הוא מורכב מכל מיני פחמימות, וויטמינים, מינרלים, לא יודע בדיוק
כל מיני דברים. לא רק הלחם, כל המזון שאנחנו אוכלים, כל מיני אבות המזון.
וכשאדם אוכל, אז הגוף מפרק את כל החלקים
והגוף יודע לעשות את העבודה.
לפרק את המרכיבים השונים ולהטמיע אותם
בצורה נכונה, במחזור הדם ובגוף שלנו.
ולפלוט את מה שלא צריך לפלוט וכולי.
אז יש גם את מוצא פי השם שבלחם, שהוא מה שמחיה את הנשמה.
יש משהו שמחיה את הגוף, יש משהו שמחיה את הנשמה.

והדבר הזה אומר עליו המגיד ממעזריטש בפסקה הבאה,
יש מידה שמקשרת את המשכיל בשכל.
המידה הזאת אינה מושגת, היא מידת עין, הוא ההיולי, כמשל מביצה נתהווה תרנגול,
ויש שעה שאינה לא ביצה ולא תרנגול. ואין שום אדם יכול לכוון את השעה, כי אז היא בחינת עין.
כך כשנעשה מהמשכיל שכל ממחשבה דיבור, אין יכולים להשיג את הדבר המקשרם.
אז יש איזה שהיא מדרגה לא מושגת שהיא נקראת מדרגת העין.
וזה כנגד ה
החיות של הבורא ברוך הוא.
אבל
אם אנחנו רוצים שוב לחזור למה זה העין הזה, הנקודה הפנימית,
אז אומר המקור הבא, תלמידו של המגיד ממעזריטש,
רבי מנחם מנדל מוויטבסק, בספר פרי הארץ על פרשת תצוה:
החוכמה נקראת יש, זה החיות של החוכמה המאירה אותה נקראת עין.
שימו לב, אנחנו מכירים שהקדוש ברוך הוא בורא יש מאין.
עכשיו, בדרך כלל מבינים מה הכוונה בורא יש מאין?
לא היה כלום,
היה רק איזה ריק,
היה איזה תוהו ובוהו, והקדוש ברוך הוא בא ואמר יהי אור.
ופתאום באמצע העין נוצר אור.
לפני זה לא היה כלום,
ופתאום נוצר. לא.
היה משהו לפני זה. מה היה?
היה עין.
כלומר, הייתה איזושהי מדרגה מאוד מאוד עליונה שאין לנו, למה אנחנו קוראים לעין?
לא בגלל שלא היה שם כלום,
בגלל שאין לנו שום יכולת לתפוס אותה.
היה נוכחות אלוקית, שזה משהו אינסופי. אנחנו לא יודעים להגדיר את זה, אנחנו קוראים לזה עין.
והקדוש ברוך הוא בורא יש מאין. הוא לוקח את העין הזה, שהוא אינסוף, שהוא משהו מאוד מאוד עליון,
והוא בורא ממנו יש.

אני מדלג רגע לעמוד השני.
יש משפט קצר גם כן של הרב מנחם מנדל מוויטבסק בפרי הארץ על פרשת בראשית,
והוא אומר כך: השם יתברך הציל העולמות ובכך יצר יש מאין.
והעיקר היה כדי שהצדיק יעשה מיש עין.
כלומר, הצדיק צריך לעשות בעולם הזה את התנועה ההפוכה ממה שעשה הקדוש ברוך הוא.
הקדוש ברוך הוא לקח את העין עשה ממנו יש.
ואז הוא מסתתר בעולם. הקדוש ברוך הוא אל מסתתר. לא רואים את הגילוי האלוקי.
תפקידנו זה לקחת את היש
ולעשות ממנו עין.
לעשות עין מיש, כלומר, לא באמת לעשות, אלא להראות
איך הקדוש ברוך הוא נוכח בכל דבר.
קודם כל להאמין, כמו שראינו כוח האמונה,
אבל לא רק להאמין, אלא ממש להעמיק ולנסות להתבונן ולראות
בכל מיני דברים,
לנסות לראות
מה העומק שלהם?
למה הקדוש ברוך הוא מתגלה דווקא כך?
יש ברייתא מפורסמת שנקראת פרק שירה. מכירים?
ברייתא שמספרת, מתארת
על המון המון יצורים, בעלי חיים, צמחים, השמיים והארץ, העננים, כל מיני דברים,
מה השבח שהם משבחים לקדוש ברוך הוא.
אז לא כתוב שם שהתרנגול משבח קוקוריקו, אלא כל אחד מהיצורים,
יש לו איזה פסוק בתנ"ך שזה הפסוק שהוא משבח.
מה? התרנגול בכלל מובא שם שהוא משבח בשבעה קולות, שבעה פסוקים.
זאת אומרת, אם תטה אוזן היטב לקוקוריקו של התרנגול,
אולי תשמע אותו אומר את שבעת הפסוקים האלה.
ואם תטה אוזן לנביכה של הכלב,
לא מדי מקרוב ושלא ינשך לך את האוזן,
אז אולי תשמע אותו אומר פסוק. אומנם,

לא יודע, אני הקשבתי. יש שם גם להקשיב לחוח, ולחיטה, ול
לא לא קשה לשמוע.
טוב.
עכשיו, חז"ל גם אומרים, כל האומר פרק שירה בכל יום, הרי זה בן העולם הבא.
עכשיו, תראו, זה ברייתא לא ארוכה.
זה דרך מאוד קלה להגיע להיות בן העולם הבא.
אז אולי כדאי להתחיל לעשות את זה.
אולי כל יום, בואו נקרא פרק שירה.
בהשקעה קטנה, אתה זוכה לחיי העולם הבא.
אז סביר להניח שזה לא יעזור.
למה?
כי אין הכוונה רק למלמל את פרק שירה.
מסביר המקובל הלשם שבו ואחלמה, היה הסבא של הרב אלישיב,
קראו לו רבי שלמה אלישיב.
והוא היה מקובל, ידיד נפשו של הרב קוק זצ"ל.
ובאחד מספריו, ספר הקדמות ושערים, שמכונה בראשי תיבות ספר הקדוש, ראשי תיבות הקדמות ושערים.
אז הוא כותב שם, שזה סוד האומר פרק שירה בכל יום. לא למלמל את המילים,
התרנגול אומר ככה, הכב אומר ככה, והצפרדע אומרת ככה. זה לא זה העניין,
אלא להתבונן בפרק שירה, ולהתבונן במציאות,
ולגלות את המסך שפרוס על כל המציאות,
כי באמת
למה הקדוש ברוך הוא ברא צפרדע?
למה הוא ברא יתוש? למה הוא ברא כלב? למה הוא ברא עננים?
יש סיבה לכל דבר.
ומכיוון האמירה את פרק שירה, זה לא הכוונה רק להגיד את הטקסט,
אלא הכוונה באמת להתבונן במציאות ולעשות מהיש עין,
כלומר, אתה מסתכל על היש, על העולם חומרי, ולראות מה העומק, מה העין, מה הנקודה הפנימית.
עכשיו, זה כבר התבוננות מאוד מאוד מאוד עמוקה.

הדבר הזה אני חוזר רגע למקור הקודם של פרי הארץ של
רבי מנחם מנדל מוויטבסק,
שהוא אומר שהחוכמה נקראת יש, והחיות של החוכמה שמאירה אותה נקראת עין, כממר:
החוכמה מאין תימצא.
החוכמה מאין תימצא, אז שוב, אנחנו רגילים להבין את הפסוק הזה,
מאיפה תבוא החוכמה? סימן שאלה.
אבל אומר לנו הרב מוויטבסק, זה לא הכוונה.
הכוונה היא, זה תשובה. אתה יודע מאיפה באה החוכמה? היא באה מהעין.
החוכמה זה גם קשור למחשבה, כמו שאמרנו, וזה בא מהכתר, מהעין.

באותו אופן, צריך להבין גם את המשפט,
את הפסוק,
מותרה האדם מן הבהמה עין.
לא יודע אם זה פסוק, יש פסוק כזה?
משפט, בכל אופן.
מותרה האדם מן הבהמה עין.
איזה משפט מוזר.
מה זה הדבר הזה?
מותרה האדם מן הבהמה עין.
אין פסוק, איפה? בקהלת, נכון.
שלמה המלך בחוכמתו לא מוצא מותרה האדם מן הבהמה.
חלילה.
אלא הנקודה היא, שזה העין. נקודה הנקודה הפנימית הזאת היא מותרה האדם מן הבהמה.

אני לא אומר, לפעמים הרצון זה ביטוי של רצון חיצוני של היצר.
אבל לפעמים אתה מרגיש רצון פנימי למשהו,
זה ביטוי של הנשמה.
העין הוא המומנט הפלאי שביצירה.
המומנט שאין אתה יכול לכנותו בשום שם, הוא לפי כך אתה קורא אותו עין.
ולפי שהעין הוא עצם הישירה היצירה ונשמת נשמתה, הרי הוא העין באמת היש הממשי,
המציאות האמיתית, עיקר ההוויה.
ומה שאנו קוראים יש, כלומר המציאות הנגלה, מוחשת, הנראה לעיני בשר ומושגת לשכל אנושי,
אינה אלא דמיון חושים, מציאות מדומה, טעות עולמית שצריך להכירה לבטל ולהישתחרר ממנה.
כל היש שאתה רואה את המציאות, זה הכל שקר, זה חזיון תעתועים.
זה לא אמיתי.
מי מנהל את העולם?
ביבי מושך בחוטים, טראמפ מושך בחוטים של ביבי.
פוטין, אני יודע מה, סין, כל מיני מעצמות בעולם.
כל מיני, דיפ סטייט, אנשי תקשורת, כל אחד, יש לו הוא משפיע על מיליוני אנשים,
צפו בסרטון שלו כך וכך וכך.
זה הכל, הכל אחיזת עיניים.
לא, אתם יודעים מה משפיע יותר מזה על המציאות?
עוד כמה דקות בשעה 5 התחיל שיעור בזוהר של הרב ויצמן בחדר הקטן.
יושבים שם פחות מ-10 אנשים,
וזה משפיע על המציאות הרבה יותר מאשר פגישה של ביבי עם טראמפ.
הרבה יותר מאיזה סרטון ויראלי שצפו בו מיליוני אנשים.
כי זה נוגע בנקודת העין.
בנקודה הפנימית, בנקודה הנסתרת, שהיא הנשמה של העולם כולו, זה מה שמחיה את העולם.

כל מה שאנו קוראים מציאות,
כל זה היופי המושך, לוחט וקוסם,
שמי התכלת שמעל לראשינו, הארץ שמתחת לרגלינו, כוכבי אין קץ, אור וזיו, עונג ונועם, רקמת עוד,
משחק הצבעים, צער ודימה, המיהת ימים ורחש מעיינות.
כל מה שאנו רודפים ומבקשים ביגיעת בשר ורוח,
צואלים כשאנו מוצאים ומשיגים, וקורעים שמיים בהנחתנו בשעת געגועים, בשעת חיסרון,
כל זה אינו אלא אחיזת עיניים.
למה זה אחיזת עיניים?
בגלל שכל המציאות כולה, בעצם,
אני אני עובר למשפט האחרון,
מגלה את המסווה ורואה לפניו מלך בעיקרו.
אור אינסוף. באמת,
הכל זה גילוי אלוקי. הכל זה הקדוש ברוך הוא נמצא סביבנו.
עכשיו, זה לא דבר שלילי, כל מה שמתאר פה את היופי והעונג והנועם והצער והגעגוע,
וכל גרמי השמיים והארץ וכל צבאם,
זה לא דבר שלילי.
אבל זה פשוט גילוי של הסתר
שהקדוש ברוך הוא שוכן בו.
ואם אתה מגלה את המסווה, אתה רואה את המלך, אתה רואה את הקדוש ברוך הוא.
הדבר הזה הוא גם
נראה עוד מקור אחד. בעיקרון זה קשור לסוגיה שלמדנו
לאחרונה במסכת קידושין, על אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר.
האין והיש,
אבל חלק מהרבנים דיברו על זה בשיעורים,
ולא נאריך בזה עכשיו כי אין לנו זמן.
אבל
כן נקרא קטע קצר מאוד מספר התניא, פרק נ"ב.
אומר האדמו"ר הזקן:
כל מה שאדם רואה בעיניו, השמיים והארץ ומלוה, הכל הם לבושים חיצוניים
של המלך הקדוש ברוך הוא, ועל ידי שיזכור תמיד פנימיותם וחיוצתם.
המושג הזה של לבושים הוא מאוד משמעותי.
בפנימיות, בחסידות, ובקבלה, מה זה לבושים?
הכל בעצם בפנים זה הנשמה, זה העין.
כל המציאות, מה שאנחנו רואים, זה כאילו לבוש.
הלבוש הוא מסתיר את האדם.
כשאני מסתכל עליכם, אז רוב הגוף שלכם מכוסה בלבוש, וזה טוב. אני לא לא התכוונתי להתלונן על זה.
הגוף מכוסה בלבוש, וזה בסדר. זה ככה הקדוש ברוך הוא מאז חטא אדם הראשון,
אנחנו באופן הזה.
אבל גם הגוף הוא בעצם לבוש. הגוף הוא לבוש לנשמה.
וכל המציאות היא לבושים לאור האלוקי.
וכל התורה היא לבוש לאור האלוקי.
כל סוגיה הלכתית, כל מצווה, כל פרט, כל הלכה, כל שורה בגמרא,
זה בעצם הסתר שבתוכו גנוז האור האלוקי.
והמשימה שלנו, כמו שאומר רבי מוויטבסק,
לעשות
עין מיש.
הקדוש ברוך הוא ברא יש מאין. אנחנו צריכים לעשות עין מיש.
אנחנו צריכים לראות את היש ולחשוף מה העין הפנימי שמסתתר בו.
עד כאן להיום.