"טב לי דאמות" — משה רבנו ומסירות הנפש למען עם ישראל
פרשת כי תשא מביאה אותנו לאחד הרגעים הדרמטיים ביותר בתורה. עם ישראל עשה את העגל, והקדוש ברוך הוא פונה אל משה רבנו ואומר לו: "ועתה הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". הצעה מסחררת. הצעה שכל אחד אחר היה אולי מפתה לקבל אותה.
ומה עושה משה רבנו?
הוא לא מסכים.
הוא לא רק מסרב — הוא מציב אולטימטום: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת."
הזוהר הקדוש פותח חלון
הזוהר הקדוש, בדף היומי ממש, מסביר את עומק הרגע הזה. רבי יצחק פותח את דרשתו על פרשת נח בפסוק מישעיהו: "מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם." ושואל: מה הכוונה "לעשות לו שם עולם"?
ומתוך כך הזוהר עורך השוואה ניגודית בין שני גיבורים — נח ומשה.
נח, כאשר נגזרה גזרה על דורו, שמר על עצמו. הוא בנה תיבה, הציל את ביתו, אבל לא לחם, לא התפלל, לא הִתנפל למען דורו. לכן, אומרת הגמרא, המבול נקרא על שמו — "מי נח". יש כאן משהו חמור בשתיקה.
משה רבנו עושה ההפך הגמור. כאשר הקדוש ברוך הוא מציע לו גדולה על חשבון עם ישראל, משה אומר בעצם: "ריבונו של עולם, אם כך יקרה, מה יאמרו כל בני העולם? שאני הרגתי אותם. שבגלל שהציעו לי להיות לגוי גדול — שתקתי." ומוסיף משה: "טב לי דאמות" — טוב לי שאמות ולא יכלו בני ישראל על ידי.
זו לא רטוריקה. זו אמת גמורה. אין לו קיום בלי עם ישראל.
מה זה "להתנפל"?
משה אומר: "ארבעים יום וארבעים לילה אשר התנפלתי". לא "התפללתי" — התנפלתי. המילה הזו מלאה עוצמה. להתנפל פירושו להסתער, להתקיף, ללחום. גם הבנייה הדקדוקית — פועל התפעל — מלמדת שהוא מפיל את עצמו שוב ושוב ושוב לפני הקדוש ברוך הוא. זה לא תפילה אחת. זה מאבק.
ומה תפילה כזו יכולה לעשות? מביא הרב את הביטוי "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא". רש"י מפרש: "ויעתר" — כמו קלשון שחודר לתבואה והופך אותה. תפילה אמיתית, תפילה שבאה מעומק הלב, יכולה להפוך את הגזרה על פניה.
משה לוקח את החבל בשני קצותיו
הרגע הזה מלמד אותנו על תפקיד הצדיק בשעת צרה. כלפי הקדוש ברוך הוא, משה מסנגר: "למה ה' יחרה אפך בעמך?" — תדון אותם לכף זכות, תזכור את אברהם יצחק ויעקב. כלפי עם ישראל, משה אומר את האמת: "אתם חטאתם חטאה גדולה, ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם." שני הכיוונים בו זמנית — סניגוריה כלפי שמיים, ואחריות כלפי מטה.
חטא העגל, אגב, מסביר רבי יהודה הלוי בכוזרי — לא היה חטא של בגידה גמורה. עם ישראל לא התכוון לעבוד אלוהים אחרים. הם חשבו שאפשר לעבוד את ה' גם באמצעות פסל, כפי שאפשר לעבוד אותו במשכן דרך הכרובים. שגיאה — כן. כפירה — לאו דווקא. ולכן משה יכול לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא ולומר "למה יחרה אפך?"
הניסיון של צדיקי הדור
אומר הזוהר הקדוש: כאשר הקדוש ברוך הוא מביא צרה לעולם — צדיקי הדור עומדים בניסיון. הניסיון הוא אחד: עד כמה אתה נאבק למען עם ישראל? עד כמה אתה אומר "לא"?
נח לא עמד בניסיון. משה — עמד.
אנחנו חיים בשעת צרה. למעלה ממאה אחינו עדיין מוחזקים בשבי. חיילים נופלים. מאה אלף אנשים בצפון גלו מבתיהם. יש ישיבה בשומרון שתלתה שלט בכניסה לבית המדרש ביום שמחת תורה: "שדה קרב לפניך — תילחם!" כי "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" — הכוח הרוחני הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק.
ומכאן — אל המנוחה
דמותה של לינדה בת מזל התגלמה בדיוק בנקודה הזו. חייה לא היו קלים. ייסורים, קשיים, שנים של אלמנות. ואף על פי כן — "ברוך ה' אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאיתי." היא לא הסירה את תפילתה. היא לא הפסיקה להאמין בחסד ה'.
אבל השיא — תענית הדיבור. כל יום, שעות של תענית דיבור, למען עם ישראל. לא למען עצמה. לא למען "בני חיי ומזוני" בלבד — אלא מתוך תחושת אחריות לכלל ישראל. לחיילי צה"ל. לכל מה שקורה בעמנו.
זו הבחינה של משה שבתוך כל אדם. לא כולנו משה רבנו. אבל בכל יהודי ויהודי יש ניצוץ מנשמת משה. ואותה אישה, שאולי לא למדה גמרא, שאולי לא הייתה מרצה ורבנית — לקחה על עצמה לחם את מלחמת עם ישראל דרך השתיקה, דרך הוויתור, דרך התפילה.
זכותה תגן עלינו. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. אמן.
תמלול השיעור
ערב טוב מוריי ורבותיי, דברי התורה והברכות לעילוי נשמת המנוחה לינדה בת מזל, שאנחנו ביום אזכרת השבעה לפטירתה.
נפתח בדברי הזוהר הקדוש. אתם יודעים כמו שיש דף יומי בגמרא, יש גם קביעות של עמוד יומי בזוהר הקדוש. ואתמול, היום הדף, העמוד של יום שני, אתמול שהיה בעמוד היומי בזוהר הקדוש, היה פרשת נח. אבל באופן מפתיע, דברי הזוהר הקדוש שנלמדו אתמול על ידי כל לומדי העמוד היומי קשורים קודם כל באופן מובהק לפרשת כי תשא, למרות שזה זוהר על פרשת נח. אבל הוא מדבר על משה רבנו בפרשת כי תשא. והדברים גם בעלי ערך ובעלי משמעות לכל אחד ואחד מאיתנו היום, וגם הדברים מהדהדים את אישיותה וצדקותה של המנוחה שאנחנו מתאספים כאן לזכרה, לעילוי נשמתה, זכותה תגן עלינו. אמן.
אומר הזוהר הקדוש, רבי יצחק פתח: מה הייתה הפתיחה של רבי יצחק לפרשת נח? על מה מדברת פרשת נח? על המבול. הקדוש ברוך הוא משחית כל בשר. רבי יצחק פתח כאשר הוא דרש על פרשת נח, הוא פותח בפסוק מספר ישעיהו: "מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם".
אז אמנם "בוקע מים מפניהם" ברור על מי מדובר. מי בקע מים מפניהם של עם ישראל? משה רבנו. גם הפסוק אומר במפורש: "מוליך לימין משה זרוע תפארתו", "ויט משה את ידו על הים" וכך הוא בוקע את הים. והבטחתי לכם שזה קשור לפרשת כי תשא, לא לפרשת בשלח של קריאת ים סוף. כן, זה קשור גם לפרשת כי תשא, תכף אנחנו נראה.
אומר הזוהר הקדוש קודם כל שמשה רבנו לא סתם בוקע את הים, אלא "מוליך לימין משה זרוע תפארתו". ימין זה אברהם אבינו. משה רבנו בוקע את הים בזכותו של אברהם אבינו, שכן ידוע שחסד וגבורה הם כנגד תרין דרועין, כנגד שתי הזרועות - זרוע ימין כנגד אברהם שהוא מידת החסד, זרוע שמאל כנגד יצחק שהוא מידת הגבורה. אז כאשר כתוב לנו "מוליך לימין משה זרוע תפארתו", אז זה פשוט שמדובר פה על זכותו של אברהם אבינו.
"בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם". אומר הזוהר הקדוש, מה הכוונה לעשות לו שם עולם? וכאן הדברים מתחילים להיות קשורים לפרשת כי תשא. הזוהר כמובן אומר את הדברים בארמית אבל אני מיד אקרא את התרגום לעברית: בואו וראו מה בין משה לשאר בני העולם. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה "ועתה הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". איפה זה נאמר? בפרשה שלנו. זה נאמר בפרשה שלנו, פרשת כי תשא, לאחר חטא העגל. אומר הקדוש ברוך הוא למשה "הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". במקום שאתה תהיה עוד אחד מבין כל הרועים של עם ישראל, אתה תהיה היחיד, אני אוציא ממך עם שלם ואעשה אותך לגוי גדול. אז ידוע שמשה כמובן לא מסכים.
במדרש כתוב שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: כיסא שעמד על שלושה רגליים לא יכול היה לעמוד, כיסא שעומד על רגל אחת יצליח להחזיק מעמד? כלומר, הרי אם אנחנו מבוססים על זכותם של אברהם יצחק ויעקב זה שלושה רגליים, ועם ישראל עדיין חוטא והקדוש ברוך הוא רוצה לכלותם, וכי כיסא שעומד על רגל אחת, כלומר על משה רבנו לבדו, וכי יכול כיסא כזה לעמוד?
אבל זה לא רק שהוא אומר זה לא יצליח. משה רבנו בצורה מאוד מאוד חריפה מציב אולטימטום לקדוש ברוך הוא: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". אומר הזוהר הקדוש: מיד אמר משה, וכי אעזוב את דינם של ישראל בשבילי? מה, אעשה אותך לגוי גדול? מה, אני שם את עצמי במרכז? בשביל טובת עצמי וכבוד עצמי אני אזנח את עם ישראל? ומה יאמרו כל בני העולם? כל בני העולם יאמרו שאני זה שהרגתי את עם ישראל. כמו שעשה נח. וכאן לכן זה קשור לפרשת נח.
הזוהר הקדוש משווה השוואה ניגודית בין נח לבין משה רבנו. אומר משה רבנו: אם אני עכשיו אשתוק ולא אלחם למען עם ישראל... אלחם מה הכוונה? אתפלל. "ארבעים יום וארבעים לילה אשר התנפלתי". להתנפל לפני השם זה להתנפל, זה לא סתם ליפול. אפשר להגיד נפלתי לפני השם בתפילה או התפללתי, אבל כתוב "אשר התנפלתי". אז גם היום שאנחנו אומרים להתנפל מה הכוונה להתנפל היום שאתה אומר להתנפל? לא לוותר. להתנפל על מישהו זה להסתער עליו, זה לתקוף אותו, זה להילחם איתו.
אז אמנם בפשט הפסוק להתנפל זה להפיל את עצמו כל פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה כמו ההבדל בין להלביש לבין להתלבש. להלביש אדם מלביש מישהו אחר, מתלבש זה שהוא בעצמו. כל הפועל הזה של התפעל, כמו למשל מצטער, הוא לא מצער אחרים, הוא מצטער בעצמו. כך גם להתנפל בפשט של הפסוק הכוונה היא שהוא מפיל את עצמו שוב ושוב ושוב לפני הקדוש ברוך הוא בנפילת אפיים, בפישוט ידיים ורגליים. אבל זה ודאי גם מה שאומר פה משה רבנו, שאני הולך להילחם על הדבר הזה. ולהילחם פירושו האולטימטום הזה שהוא מציב לריבונו של עולם כביכול: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".
אבל מעניין שמשה רבנו אומר פה, הוא לא סתם אומר אני אלחם על זה, אני אעשה הכל, אלא הוא אומר אני לא אעשה כמו שעשה נח. כי אם אני לא אלחם בשביל זכותם של עם ישראל מה יאמרו כל בני העולם בצדק? שאני הרגתי אותם את בני ישראל, בגלל שהוא אמר לי "ואעשה אותך לגוי גדול". טוב לי שאמות ולא יכלו בני ישראל. בעצם אומר הזוהר הקדוש זה לא אולטימטום, זה לא שמשה רבנו עושה הורדת ידיים עם הקדוש ברוך הוא "אני אכריח אותך להשאיר אותם כי אחרת תמחה אותי מספרך אשר כתבת". אלא אומר משה רבנו: באמת בלי עם ישראל אין לי שום טעם לחיות, אין לי שום קיום. באמת מה לי לחיות? אני מעדיף למות. "טב לי דאמות" - טוב לי שאני אמות ולא יכלו בני ישראל על ידי.
עכשיו הדבר הזה הוא באמת מאוד חזק, מלא עוצמה, מלא אור, אהבה ומסירות של משה רבנו למען עם ישראל. אבל זה מעורר שאלה על דברי ריבונו של עולם. הרי זה מה שהקדוש ברוך הוא אמר לו, אמר לו "הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". אז מה, הקדוש ברוך הוא לא חשב על זה? שכיסא של רגל אחת לא יכול לעמוד? שאם משה רבנו לא עכשיו ימסור את נפשו למען עם ישראל אז בעצם זה לא שווה? אלא הוא עושה את זה כביכול בשביל עצמו והכליה של עם ישראל תיקרא על שמו כמו שהמבול נקרא על שמו של נח.
אלא הדבר הזה הוא ניסיון לצדיקי הדור. גם לנח הדבר הזה היה ניסיון וגם למשה הדבר הזה היה ניסיון. כאשר הקדוש ברוך הוא מביא צרה לעולם, צדיקי הדור עומדים בניסיון. והניסיון הוא עד כמה כל צדיק וצדיק מוסר את נפשו למען עם ישראל. עד כמה כל אחד ואחד אומר: ריבונו של עולם, לא תעשה כך לעמך. וכמו שאומר משה לקדוש ברוך הוא: "למה השם" בפרשה שלנו, "למה השם יחרה אפך בעמך".
ומיד אומר הזוהר הקדוש: באמת איזה מין שאלה מוזרה זאת? מה זה "למה השם יחרה אפך בעמך"? שואל רבי יצחק פה בזוהר הקדוש: איך אמר משה את המילה הזאת "למה"? למה השם... באמת למה? אתה שואל למה? אתה לא מתבייש לשאול למה? הם עבדו כוכבי ומזלות, עבדו עבודה זרה, עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל. ומשה אוחז את החבל בשני קצותיו. מצד אחד לקדוש ברוך הוא אומר "למה השם יחרה אפך בעמך". זה לא סיבה מוצדקת להשמיד את כולם. ומצד שני לעם ישראל הוא אומר "אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל השם אולי אכפרה בעד חטאתכם". כלומר כלפי עם ישראל אומר משה רבנו חטאתם חטאה גדולה אתם חייבים לשוב בתשובה. אבל כלפי הקדוש ברוך הוא משה רבנו מסנגר ואומר "למה השם יחרה אפך בעמך". החטאים של עם ישראל הם אינם עד כדי כך חמורים. תדון אותם לכף זכות, תראה את זכויותיהם, תראה זכות אבות "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך". תראה שהחטא שלהם איננו כל כך גדול.
חטא העגל, הרבה דיברו על העניין הזה למשל רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי דיבר על העניין הזה שזה חטא שהגדילו עליהם לגדולתם. כלומר אומר רבי יהודה הלוי זה לא חטא כל כך חמור. הם לא התכוונו לעבוד אלוהים אחרים. הם לא עברו על האיסור של "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". כי הם התכוונו באמצעות הפסל לעבוד את הקדוש ברוך הוא. מה, יש דבר כזה? לעבוד את השם באמצעות משהו חומרי? יש דבר כזה. הרי רק בפרשה הקודמת הצטווה משה לעשות משכן. המשכן הוא דבר חומרי. זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני. ומה יש בקודש הקודשים? את לוחות הברית. ומעל לוחות הברית מה יש? שני כרובים מזהב. אז אם כן כאשר עם ישראל עושים פסל עגל מסכה הם לא מתכוונים חלילה במקום הקדוש ברוך הוא יש לנו עכשיו את העגל. אלא הם חושבים כמו שאפשר לעבוד את השם במשכן, לא ידעו אולי על המשכן, אבל כמו שאפשר לעבוד את השם באמצעות כרובים, כך אפשר לעבוד את הקדוש ברוך הוא אולי באמצעות עגל. עכשיו כמובן שזו שגיאה, זה דבר לא נכון. כתוב "לא תעשה לך פסל וכל מסכה". אבל החטא כך אומר רבי יהודה הלוי הוא לא היה חטא כזה חמור של בגידה בברית שכרת איתם הקדוש ברוך הוא.
אז כלפי הקדוש ברוך הוא משה אומר "למה השם יחרה אפך בעמך", כלפי עם ישראל אומר להם משה "אתם חטאתם חטאה גדולה". יש בדבר הזה לימוד גדול. בעצם אומר לנו הזוהר הקדוש כאשר צרה בעולם, כאשר עם ישראל חוטאים ונענשים, כל צדיקי הדור נבחנים בנקודה הזאת - עד כמה אתם נאבקים ונלחמים למען עם ישראל. מתפללים, מתנפלים לפני הקדוש ברוך הוא בתפילה. והדבר הזה כאמור כמו שפתחתי בתחילת דבריי הוא נוגע באופן עמוק מאוד גם לימים אלה שבהם אנחנו נמצאים. אנחנו נמצאים בימים קשים, כבר ארבעה חודשים של מלחמה שהתחילה במציאות קשה ואכזרית. וככל שאנחנו נחשפים אליה יותר הלב לא מסוגל להכיל את הדבר הזה.
ועד היום הלב נקרע, חייב להיקרע יום יום ולילה לילה על האחים שלנו, למעלה מ-100 אנשים שנמצאים עדיין בציפורני הטרף של המרצחים האכזריים האלו. ואנחנו חייבים להתפלל בתפילה, לא רק כמובן קודם כל על החטופים שישובו למשפחותיהם לשלום אמן, וגם לכל חייל צה"ל. אנחנו יודעים שברצועת עזה... אז מצד אחד את רוב רצועת עזה כבר כבשו ועדיין קודם כל עדיין יש שם כל הזמן לחימה וכל יום או יומיים אנחנו לצערנו מתבשרים בעוד בשורות איוב של חיילים שנופלים. ואנחנו יודעים שצריך עוד המון המון המון סיעתא דשמיא. גם שייתנו לנו שלא יהיה איזה לחץ מוגזם של אומות העולם שלא יאפשר לנו להשלים את המלאכה כמו שצריך.
וגם אנחנו יודעים שיש לנו עוד את הצפון. אנחנו יודעים שכרגע נוצר מצב ש-100 אלף אנשים בצפון פונו מבתיהם ונוצר כמו שהיה לנו להבדיל היה 18 שנה של רצועת הביטחון בדרום לבנון, יש לנו היום רצועת ביטחון בצפון מדינת ישראל על חשבוננו. אנחנו הסגנו את האזרחים שלנו והגלינו אותם מבתיהם והדבר הזה הוא צער גדול, הוא גם גלות של עם ישראל, גלות בתוך ארץ ישראל שאנשים גולים מבתיהם וזה צער גדול על ארץ ישראל וזה צער השכינה. וכמובן לפתור את הדבר הזה זה יכול להיות בניסי ניסים שאנחנו מקווים ומצפים ומתפללים שישועת השם כהרף עין. ובדרך הטבע זה גם כן התמודדות מאוד מאוד לא פשוטה.
ולכן ודאי שבשעות כאלה של צרה כזאת וחרב חדה שמונחת על צווארו של אדם, של עם ישראל, אל ימנע עצמו מן הרחמים וחובה על כל אחד ואחד מאיתנו להתפלל. לא רק להתפלל - להתנפל. להעתיר בתפילה. להעתיר זה בא מיצחק אבינו שאומר "ויעתר יצחק להשם לנוכח אשתו כי עקרה היא". מה זה ויעתר? אומר רש"י: העתר זה כמו הקלשון שהופך את התבואה. זה חודר פנימה הקלשון יש לו שיניים, הוא חודר פנימה והוא לוקח את התבואה והופך אותה על פניה. אנחנו צריכים תפילה עם שיניים, תפילה שבאה מעומק הלב. תפילה של התנפלות. ותפילה כזאת יכולה להפוך את הגזרה על פניה, להפוך את כל המציאות על פניה.
ואמנם הניסיון הזה הוא בראש ובראשונה ניסיון של צדיקי הדור כמו משה רבנו, כמו להבדיל נח בדורו שלא התפלל על דורו. אבל האמת היא שכל אחד ואחד מאיתנו באשר הוא יש בו בחינה של צדיק הדור. לא אף אחד מאיתנו פה, אלא אם כן יש פה צדיקים נסתרים שאני לא מכיר. אבל אני מניח שגדול הצדיקים בדור כמשה רבנו בטח לא יושב פה בקהל. הלוואי אם זכינו אז הלוואי עלינו. אבל אני מניח סטטיסטית מן הסתם צדיק הדור כבחינת משה שבדור לא נמצא פה כרגע. ואף על פי כן בכל יהודי ויהודי יש ניצוץ מנשמת משה. ובודאי ובודאי כל אדם שזכה להיות מבאיי בית הכנסת, כל אדם שזכה להיות אדם שחונך לתורה ולמצוות, כל אדם כזה יש לו זכות ויש לו גם אחריות. ואחריות היא מאוד גדולה. כל אחד לפי מידתו להעתיר בתפילה, להתנפל בתפילה.
והדבר הזה קשור באופן מאוד עמוק לדמותה של האמא היקרה לינדה בת מזל, האישה הצדקת שאנחנו מתכנסים כאן היום באזכרת השבעה שלה. המנוחה התקיים בה הפסוק בתהילים: "ברוך אדוני אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאיתי". הקדוש ברוך הוא לא הסיר ממנה את חסדו, למרות שעברה הרבה דברים קשים, הרבה ייסורים, הרבה קשיים, הרבה התמודדויות במשך כל החיים. ואחרי שבעלה המנוח נפטר הרבה שנים של אלמנות. ואף על פי כן התחושה שלה כל הזמן הייתה "חסדי השם, הקדוש ברוך הוא לא הסיר חסדו". וגם כתוב "אשר לא הסיר תפילתי וחסדו". שני חסדים עושה איתנו הקדוש ברוך הוא. אחד זה חסדים שהוא נותן לנו: בריאות, המשפחה, כל מה שיש זה הכל חסדים מאת השם. והדבר השני זה תפילתי. התפילה שאנחנו יכולים להתפלל היא אחד החסדים הגדולים. והמנוחה הייתה מתפללת, הייתה מברכת, הייתה למען המשפחה ולמען כל עם ישראל ולמען חיילי צה"ל כל הזמן.
ואולי השיא, השיא באמת זה הנושא של תעניות דיבור. וזה אולי אחד הדברים המדהימים שבאמת אני אומר כל אחד לפי מדרגתו. יש את גדולי הדור, גדולי התורה, כל אלה עושים משמרים, מקובלים, ייחודים ייחודים. וגם אישה מבוגרת שלא יודעת להרבות בתורה בצורה יוצאת דופן, אבל לקחה על עצמה כל יום שעות, תענית, שעות של תענית דיבור. וזה דבר, זה פשוט לא נתפס. זו צדקות. צדיק, צדיק הדור. כל אדם שיש לו בחינה של צדיק הדור זה אדם שרואה את האחריות שלו לא רק על עצמו ולא רק מתפלל על עצמו על "בני חיי ומזוני". גם זה בראש ובראשונה על המשפחה, אהבת המשפחה והדבקות שלה במשפחה ואחריות שלה למשפחה והדאגה שלה למשפחה זה היה הא-ב. אבל יותר מזה, מעבר ליותר רחב מזה, היה אכפת לה מכל עם ישראל, מחיילי צה"ל, מכל מה שקורה בכל מקום עד כדי קבלה אישית של תענית דיבור כל יום כמה שעות למען עם ישראל.
והדברים הללו הם באמת הבחינה הזאת שאומר פה הזוהר הקדוש על משה רבנו, בחינת משה שיכולה להתגלות בכל אחד ואחד ככל שהאדם לוקח אחריות על מה שקורה בעם ישראל ומעתיר בתפילה. אז יש כאלה שתפקידם הוא להילחם בפועל שזה חיילי צבא הגנה לישראל, ויש כאלה שתפקידם לעזור בתחומים אחרים. יש כאלה שעושים מעשי חסד ותורמים ונותנים, גם עוזרים לחיילים, עוזרים למשפחות החטופים, עוזרים למפונים וכן הלאה. ויש כאלה שתפקידם להילחם בתורה ובתפילה.
ישנה ישיבה אחת בשומרון שמחלת המלחמה, משמחת תורה מיד במוצאי שמחת תורה תלו שלט גדול בכניסה לבית המדרש ובשלט כתוב: שדה קרב לפניך, תילחם! סימן קריאה. אתה נכנס עכשיו לבית המדרש, אתה צריך להבין שלימוד התורה שלך זה חלק מהמלחמה. אתה נכנס לבית הכנסת, אתה צריך להתפלל בהרגשה כזאת שהתפילה הזאת שלך היא חלק מהמלחמה. כי אנחנו מאמינים מאז המלחמה הראשונה של עם ישראל ביהושע מול עמלק ומשה ניצב על ראש הגבעה ו"כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל". והכוח הרוחני הזה זה כוח שכל אחד ואחד מאיתנו במידה של צדקותו חייב לקחת אחריות ולפעול עם אל, לפעול למען עם ישראל.
אז כאמור הדברים הללו הם גם דברים עמוקים מאוד שאנחנו לוקחים איתנו מזכויותיה של המנוחה הצדקת, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. אמן. רבי חנניה... בכבוד. הנכד.