בלוג

ערב טוב, ברשות מור ורבותיי.

פרשת כי תצא מכילה בתוכה אוסף מאוד מאוד מרוכז של הרבה מאוד מצוות.
ובתוך זה פותח המדרש ואומר כך: אמר רבי אבא בר כהנא, אמר הקדוש ברוך הוא:
"לא תהא יושב ומשקל במצוותיה של תורה."
אל תתחיל לשקול איזו מצווה יותר שווה לי לעשות. בא לידך מצווה, תעשה אותה בשמחה.

אתם יודעים, יש מושג שנקרא פומו. מכירים את המושג הזה?
פומו זה ראשי תיבות באנגלית Fear of Missing Out. כלומר, אדם מפחד להפסיד משהו.
Fear זה פחד, פחד לפספס משהו.
אתם מכירים את זה למשל שיושבים כולם מדברים, ואתה צריך ללכת לאיזשהו מקום. "אה, אתה לא יכול ללכת, כי אתה, מה, אני אפספס?"
אז יש אנשים שאצלם זה מאוד חזק. הם מרגישים שכולם עושים איזה משהו והם לא יכולים להיות, "לא, אל תעשו בילדיי! שאני לא אפספס."

ולפעמים יש אנשים שיש להם פומו במצוות. כלומר, הם כרגע עושים מצווה. איזו מצווה? נניח הם עכשיו עוזרים לאיזה מישהו שזקוק לעזרה.
אבל הם אומרים רגע, במקום המצווה הזאת הייתי יכול עכשיו לעשות משהו אחר. הייתי יכול עכשיו אולי לשבת בשיעור תורה.
אולי הפוך. בן אדם יושב בשיעור תורה והוא אומר, "מה, בסדר, אני יושב בשיעור תורה. אולי הייתי יכול עכשיו ללכת לעזור למישהו."

אז אדם, יש משהו בנפש שהוא לפעמים כל הזמן מחפש את הדבר האחר. אולי אני מפספס משהו. לא רק במצוות ולא רק ב חוויות חברתיות.
הרבה פעמים יצא לי הרבה שנים לעבוד עם חבר'ה צעירים. גם עכשיו, אבל עכשיו זה עוד בחבר'ה בגיל תיכון, הם עוד לא בגיל של חתונה. כשלימדתי בישיבת הסדר, אז זה היה הרבה פעמים חבר'ה בגיל של חתונה.
והם היו שואלים אותי את שאלת המיליון דולר: איך אני אדע שזה זה?
איך אני אדע שזאת האישה שאיתה אני צריך להתחתן? כי יש לפעמים, אנחנו חיים בכזאת חברת שפע שאנחנו רגילים שיש כזה מבחר.
ופתאום רגע, אני צריך לבחור מישהי אחת ועכשיו איתה אני אהיה כל החיים?
איך אני אבחר? אולי אני בוחר את המישהי הלא נכונה? אולי אני בוחר מישהי ואני בעצם מפספס מישהי אחרת?

אז האמת היא שזה לא כך. "מהשם אישה לאיש." הקדוש ברוך הוא מוביל את הדברים.
אתה צודק שחרדים מתחתנים באמצעות שידוך. אבל דבר ראשון, גם דבר ראשון גם נותנים לבחור.
90% מהחרדים, ההורים לא מחליטים להם. ההורים מחליטים עם מי תצא לדייט. אבל אתה יוצא לדייט, לא מוצאת חן בעיניך, אתה חוזר להורים ואומר, "לא, לא מתאים. תשדכו לי מישהי אחרת." וזה נחשב בסדר גמור.
אם באופן קבוע אתה מסרב לכולם, אתה כבר נקרא מעוכב שידוך וזה כבר בעיה.
אבל היום שוב, אצל 90% גם בציבור החרדי, אז אמנם משדכים לך מישהי, אבל אתה יכול להגיד, "אני לא רוצה אותה, רוצה מישהי אחרת."
יש מעטים שעדיין ההורים מחליטים, זהו. אתה פוגש אותה עכשיו ומתחתנים מיד וזה סוף הסיפור.
אבל גם אז זה היה, כן, בעבר זה היה יותר מצוי, היום זה הרבה יותר, הרבה יותר נדיר.
אבל גם במקרה כזה, אדם עלול לחשוב, רגע, אולי אני אפספס?
אז הוא אולי חושב בליבו, אבל הוא חושב, הוא עלול לחשוב.
כן. שמעתי הסבר יפה בשם רב אריה בינה, אחד מתלמידי חכמים שהיה בירושלים.
ויש ברכה שמברכים בשבע ברכות: "שמח תשמח ראים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם." כלומר, תשמח את החתן והכלה האלה כמו ששימחת את אדם הראשון בחתונתו עם חוה.
כמו ששימחת אותם, תשמח את החתן והכלה האלה.
טוב, מה שימחת את אדם וחווה? איזה מין שמחה הייתה שם?
הוא לא אדיב. אז במדרש כתוב שהקדוש ברוך הוא הזרין 13 נהרות של שמן אפרסמון. טוב, צריך להבין את המדרש הזה. אני לא דבר כרגע על המדרש.
הרב אריה בינה אמר רעיון מאוד יפה. הוא אמר, אתם יודעים מה הייתה השמחה הכי גדולה של אדם וחווה?
אדם כשהיה נשוי לחווה, לא הסתכל ימינה ושמאלה, אולי מישהי אחרת יותר טובה מאשתי. לא היה מישהי אחרת.
היא הייתה יחידה בעולם. ובעצם זאת הברכה, ככה אומר הרב אריה בינה.
זאת הברכה שאנחנו מברכים את החתן והכלה, שהחתן ישמח באשתו כאילו היא היחידה בעולם.
לא יתחיל להסתכל, רגע, אולי היא יותר יפה מאשתי? אולי היא יותר חכמה מאשתי? אולי היא יותר מוכשרת מאשתי?
עזוב אותך. זאת אשתך. תשמח בה, תאהב אותה. זה:
"שמח תשמח ראים אהובים כשמכך יצירך בגן עדן."

אבל כמו שאדם לפעמים גם בזוגיות מתחיל לחשוב, רגע, אולי הייתי צריך לבחור מישהי אחרת. כמו שבחיים הוא אומר, רגע, אולי הייתי צריך לבחור עבודה אחרת, אולי הייתי צריך לבחור מקום אחר, בית אחר?
המון דברים. אדם כל הזמן חושב מה הוא פספס. גם במצוות עלול לאדם לחשוב, רגע, אולי פספסתי משהו?
אולי בחרתי לעשות מצווה אחת, אולי היה עדיף שהייתי עושה מצווה אחרת?

אומר המדרש: "לא תהא יושב ומשקל במצוותיה של תורה." אל תתחיל לשקול, רגע, אולי אני אעשה את זה? אולי אני לא אעשה את זה? אני אלך לחפש מצווה אחרת. לא.
שנאמר: "נאו מעגלותיה לא תדע."
כלומר, המעגלות, המעגלים של התורה אתה לא יכול לדעת. אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.
זה משנה שלמדנו אותה גם בשיעור בפרקי אבות בשבת, למדנו שאומר רבי יהודה הנשיא בפרק ב', משנה א': ש
"אל תהא תהא זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות."
אתה לא יודע איזו מצווה תקבל עליה הרבה שכר, איזו מצווה מעט שכר. מביא המדרש משל על הדבר הזה.
משל למה הדבר דומה? למלך ששכר פועלים והכניס אותם לתוך פרדסו.
סתם ולא גילה להם מהו שכרו של פרדס. כלומר, הוא אומר להם, תעבדו. זה הפרדס, פרדס הכוונה לאו דווקא תפוזים. פרדס הכוונה בוסתן שיש בו כל מיני השיחים, העשבים, הפרחים והעצים.
תעבדו ותשפרו את הבוסתן. אתם אחראים לעובדה ולשומרה.
ולא אמר להם מה השכר.
שלא יניחו דבר ששכרו מועט, וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה. אם יש, בטח המלך רוצה שכל הבוסתן יפרח.
אז הוא לא רוצה שיהיה מצב שאם יש משהו אחד שהוא מקבלים עליו שכר יותר גדול, אז כולם ילכו לעבוד דווקא שם ואף אחד לא ילך לעבוד בדברים האחרים.

בערב, קרא המלך לכל אחד ואחד מהפועלים. תודה רבה.
בערב קרא המלך לכל אחד ואחד מהפועלים.
שאל אותו, "במה עבדת היום?"
אמר לו, "אני עבדתי תחת זה, תחת הצמח הזה."
אמר לו, "הצמח הזה, הוא פלפל. שכרו זהוב אחד."
זהוב זה 25 דינרי כסף.
קרא לאחר, שאל אותו, "במה אתה עבדת היום?"
אמר לו, "אני טיפלתי פה בפרחים הלבנים הללו."
אמר לו, "הפרח, הפרחים הלבנים הללו, שכרם חצי זהוב."
חצי ממה שהראשון קיבל. ההוא קיבל זהוב, זה 25 דינרי כסף, אתה 12 וחצי.
קרא לאדם אחר, שאל אותו, "מה אתה עשית היום בבוסתן?"
אמר לו, "אני טיפלתי בעץ הזית."
אמר לו, "אור, זה זית, שכרו 200 זוז."
בפער גדול. זה 25 זוז, זה 12 וחצי זוז, זה 200 זוז.

אמרו לו הפועלים, "אדוני המלך, היית צריך להודיע לנו במה להשקיע. היית צריך להגיד לנו במה לעבוד, היינו עובדים כולנו בזית."
אמר להם, "אילו הודעתי לכם, איך היה כל פרדסי נעשה? לא הייתם עושים את הכל, אז כולם היו רוצים לעבוד רק בזית. אני רוצה שהכל יהיה שלם."
כך לא גילה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של מצוות, חוץ משתי מצוות: חמורה שבחמורות והקלה שבקלות.
חמורה שבחמורות, כיבוד אב והם. ומה שכרה?
אריכות ימים. שנאמר, "כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך."
והקלה שבקלות, שילוח הקן. בסך הכל מה מבקשים ממך? זה לא, כיבוד אב והם זה דבר שאין לו סוף. למה זה חמורה שבחמורות? אין לו סוף.
הרי ההורים מה הם נתנו לך? את החיים.
לא היית קיים בלי ההורים.
אז כל מה שיש לך הוא בעצם בא מהם. אז מה שאתה צריך לגמול להם, זה אין לזה סוף.
כמה שלא עשית, תמיד אתה יודע שבעצם אתה יכול לעשות עוד.
ולכן, זה מצווה שנחשבת חמורה שבחמורות. לעומת זאת, שילוח הקן זה רק אם במקרה מצאת קן. זה לא
וגם כי קרה לפניך בדרך.
אז מה אתה צריך לעשות? אז אתה בסך הכל לא תיקח האם על הבנים.
זה לא הפרנסה שלך, זה לא שמזה תכננת לחיות. מצאת. אז אל תיקח הכל, תיקח רק את הבנים ואת האם תשלח. זה לא ויתור כזה גדול.
נכון, נכון. זו מצווה שאפשר לקיים אותה רק כאשר אתה פוגש באופן בר, לא בלא בבית.
אם זה בבית, בחלון, פתאום איזה יונה עושה לך קן, אז כדאי לגרש אותה, אבל זה לא מצווה.
כן.
זה טוב שגרשת אותה, כי יונה מביאה מחלות.
אבל אבל זה לא מצווה.
נכון, נכון, גורם לצער.
אם תיקח את האם על הבנים, זה יותר צער.
יש טעם למצוות שילוח הקן, אולי בהמשך השבוע נדבר עליו. על כל פנים,
אומר המדרש, הקדוש ברוך הוא גילה רק שתי מצוות מה שכרה, החמורה שבחמורות שזה כיבוד אב והם, והקלה שבקלות שזה שילוח הקן. ומה שכרה?
אריכות ימים. "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען יטב לך וארכת ימים."

אז אם כן, הנמשל הוא כמובן מלך מלכי המלכים. שנותן לנו את כל התורה כולה. כל התורה כולה זה כמו הבוסתן מלא עצים, פרחים, שיחים. הכל יש בבוסתן הזה, מצוות קלות ומצוות חמורות.
והקדוש ברוך הוא בכוונה לא מגלה לנו מתן שכרן של מצוות. הוא נותן לנו רק שתי דוגמאות, תראה שאתה לא יכול לדעת.
נראה לך, כיבוד אב והם זה מצווה הכי הכי קשה שהיא אינסופית.
שילוח הקן, איזה מצווה קלה שקוראת מידי פעם. והשכר שלהם הוא אותו דבר.
אז אתה לא יכול לדעת מתן שכרן של מצוות.

מצד שני, המשל הזה מעורר הרהורים.
הרי לכאורה בכל זאת זה לא הוגן. אדם אחד עמל וטרח כל היום סביב אותם פרחים לבנים, מה הוא מקבל? חצי זהוב, 12 וחצי זוזים.
האדם אחר עבד אותה עבודה, אותו מאמץ, רק בזית, מקבל 200 זוז. מה זה פייר? זה לא פייר.

התשובה היא בדיוק במדרש, בתחילת המדרש. בתחילת המדרש המדרש אומר "נאו מעגלותיה לא תדע". זה פסוק שאומר במשלי: "אורח חיים פן תפלס, נאו מעגלותיה לא תדע."
אורח חיים, משהו שהוא חי, אתה לא יכול לפלס. לפלס זה בא מהמילה פלס. כמו שהיום אנחנו מכירים את הכלי עבודה הזה, פלס, שזה מודדים שזה ישר. כן, יש מכשיר כזה, מכירים?
בנאים משתמשים עם זה. נכון, גם נגרים.
שצריכים לראות שזה עומד ישר. אז יש פלס שהוא, אני גם משתמש בזה כשאני תולה תמונות בבית. רוצה לראות שזה ישר.
אז אה אז זה פלס שאתה רואה לפי השמן שהוא עם בועה באמצע, אתה רואה שזה ישר.
אז יש דברים שאתה יכול לפלס, אתה יכול למדוד ממש עם סרגלים, עם כלי מדידה אתה יכול למדוד. את החיים אי אפשר למדוד.
"חיי אורח חיים פן תפלס, נאו מעגלותיה לא תדע." חיים זה מעגל החיים. זה לא משהו שאתה יכול למדוד.
תיקח בן אדם חי, תתחיל למדוד אותו, תתחיל לנתח אותו, לנתחים. תחפש איפה הנשמה?
הנה הבן אדם, בוא נחפש איפה הנשמה? תחתוך תחתוך תחתוך, איזה ניתוח שלא תעשה, לא תמצא את הנשמה. אם תחתוך בשלב מסוים, הנשמה כבר לא תהיה גם.
כי כשאתה מנתח דברים יותר מידי, אתה פוגע בהם.
זה כמו שגם ב אפילו בזוגיות, אם יותר מידי מתעסקים בשאלה, רגע, אז מה יחסינו לאן? מה מידת היחסים שלנו? מה המצב הזוגיות שלנו?
יותר מידי לנתח את הזוגיות זה גם לא בריא.
אני לא אומר שלא צריך להשקיע בזוגיות, צריך להשקיע. אבל לא יותר מידי לחפור.
יותר מידי לחפור זה בסופו של דבר מוציא את הנשמה מהחיים.
וככה בכל דבר. בכל מערכת, בכל מערכת שיש לה חיים, בין בעל ואישה, בין הורים לילדים, וגם בתורה.
התורה היא בעצם חיים.
ניתן דוגמה, משל הדבר.
כאשר אדם נוצר, שהוא רק עובר ברחם אימו, עדיין אין בו איברים.
הוא בעצם צביר תאים בהתחלה. בשבועיים הראשונים, אחרי שבועיים זה כבר יצור קטנטן של גודל שני סנטימטר, אבל רואים ראש ידיים רגליים.
לפני זה אפשר לראות גוש של תאים.
עוד לא רואים איברים.
לאט לאט בשלב מסוים יש כבר מספיק תאים ואז מתחילה ההתמיינות.
תא אחד הופך להיות חלק מהלב, תא אחר הופך להיות חלק מהאוזן, תא אחר חלק מהרגל, תא אחר חלק מהמוח, תא אחר הוא אחד התאים הלבנים בדם שבגוף.
אם לתאים היה בחירה, איפה כל תא היה רוצה ללכת?
ללב, למוח. מה אני עכשיו אהיה באצבע של הרגל?
לא מכובד. תן לי איזה מקום יפה ככה בלב.
אבל האמת היא שצריך את כולם.
צריך את כל התאים. ככה זה חיים. חיים אתה לא יכול להגיד, "זה לא, אני רוצה להיות כאן."
בחיים יש מכלול. אז כמו שהתאים, ברוך השם, הקדוש ברוך הוא לא נותן להם בחירה, אלא הקדוש ברוך הוא בורא את זה כך, שחלק מהתאים הולכים לאוזן, חלק לרגל, חלק ללב, ובסוף יש בן אדם שלם.
כך גם בתורה, הקדוש ברוך הוא לא רק רוצה שאתה תקיים את המצוות הכי חשובות, הוא רוצה שבאופן כללי כל התורה תתקיים.
עובדה היא שיש אנשים שבשורש נפשם הם יותר נוטים להרבות בלימוד תורה.
זה יותר מתאים להם. ויש אנשים אחרים שיותר מרבים מהם בעשיית חסד.
ויש אנשים אחרים שיותר נוטים מהם לעסוק בהרבה צורכי ציבור. ויש אנשים אחרים שיותר משקיעים במשפחה. וכל אחד יש בסוף דברים אחרים שהוא יותר משקיע בהם.
ומתוך המכלול הזה שכל אחד כיצד שהוא חי, כיצד שהוא בעצם שותף, בסוף הרי כל ה אם אנחנו מבינים שזה חיים, אז כמו שהאדם בסוף מורכב מכל הגוף שלו וכל האיברים, זה אדם אחד.
אז כך בעצם עם ישראל הוא אורגניזם אחד.
אז ההוא יותר ככה, ההוא יותר ככה, ההוא יותר ככה.
אבל בסוף כולנו כולנו דבר אחד ולכן כולנו בעצם שותפים ב תיקון הפרדס הזה של המלך, תיקון כל התורה כולה בתוך כל עם ישראל כולו.

רבי חנניה בן עקשיה אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר, אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר."