בלוג

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי.

בפרשת השבוע מופיעה מצוות שילוח הקן.
"שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך."

הגמרא, יש בראיתא, יש משנה מפורסמת במסכת ברכות פרק ה' משנה ג', שאומרת:
"האומר, מי שאומר בתפילתו, על קן ציפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים, משתקין אותו."
יש פה שלושה דינים של דברים שאסור להגיד בתפילה.
הדין הראשון, לא להגיד: "על קן ציפור יגיעו רחמיך." תכף הגמרא תסביר מדוע.
דין שני, לא להגיד: "על טוב יזכר שמך." נזכיר אותך על כל הטובות והחסדים שעשית.
והדין השלישי: "מודים מודים."
"מודים מודים אנחנו לך." לא להגיד כך, פעמיים מודים.

אומרת הגמרא, ברכות דף ל"ג עמוד ב':
"בשלמא מודים מודים משתקין אותו." זה ברור למה צריך להשתיק מי שאומר "מודים מודים." למה? מה הסברה בזה?
נכון.
משום דמכזי כשתי רשויות.
זה נראה כאילו הוא מאמין בשני אלוהים. תודה רבה.
ולכן הוא כאילו מודה לזה, ומודה לזה.
בסוגריים אני אגיד, יש בעיה בשיר אשכנזי שאנחנו שרים בהלל. אנחנו נוהגים לשיר אותו בבית הכנסת, וצריך, אפשר להמשיך לשיר אותו, אבל צריך לדייק כיצד שרים.
בהלל שרים: "אודך, אודך כי עניתני." לא טוב.
לא טוב להגיד פעמיים "אודך." המשנה אומרת על זה: "מודים מודים, משתקין אותו."
לא טוב לחזור פעמיים, כאילו אני מודה לך ואני מודה לך.
אז יש, פשוט אפשר לשיר את אותו שיר, עם אותה מנגינה, פשוט לשיר: אני ככה שר: "אודך כי עניתני." לא צריך לחזור פעמיים על המילה פשוט.
וכך פותרים את הבעיה.

על כל פנים, זה מודים מודים.
הדין הנוסף: "על טוב יזכר שמך." מה הבעיה בזה שהוא אומר: "על טוב יזכר שמך?"
זה נראה כאילו אתה מודה להשם רק על הטובה ולא על הרעה. והמצווה היא כשם שחייב אדם להודות על הרעה, כך הוא חייב לברך על הטובה. לברך על הרעה. חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.
ולכן משתקים את מי שאומר: "על טוב יזכר שמך." כאילו רק על הטוב. על הרע אנחנו לא מודים. לא.
צריך לדעת, יש ברכה מיוחדת אפילו על מוות.
מה מברכים כשאדם נפטר? "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם דיין האמת."
ככה מברכים.
כי אנחנו מברכים את הקדוש ברוך הוא גם על הרע. ולכן לא להגיד: "על טוב יזכר שמך."

אלא, שואלת הגמרא, אלא: "על קן ציפור יגיעו רחמיך." למה משתקים אותו?
מה מתכוון מי שאומר: "על קן ציפור יגיעו רחמיך?" מתכוון להגיד: ריבונו של עולם, אתה מרחם על כל בריותיך שנאמר ברחמיו על כל מעשיו.
אפילו על הציפור אתה מרחם. ובמה הקדוש ברוך הוא מרחם על הציפור?
שואמר: "לא תיקח האם על הבנים."
אתה לוקח את הבנים, מותר. התורה לא דורשת מאיתנו להיות צמחוניים. אתה רוצה לאכול גוזלים, תאכל.
אבל אל תיקח גם את האם וגם את הבנים. הקדוש ברוך הוא כביכול מרחם על האם, ולכן הוא אומר לך תשלח אותה.

טוב.
מה אומר האדם בתפילה?
"ריבונו של עולם, על קן ציפור יגיעו רחמיך." אפילו על ציפורים אתה מרחם. ולכן תרחם עלינו.
אתה מרחם אפילו על ציפור, בוודאי ובוודאי עלינו, על בניך, שתרחם.
תפילה יפה או לא יפה?
נראה יפה, לא?
אבל כתוב במשנה, מי שאומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך" - משתקים אותו.
למה להשתיק אותו?
עונה הגמרא: "פליגי בטרי אמוראי במערבא." נחלקו בדבר שני אמוראים בארץ ישראל.
והם רבי יוסי ברבין ורבי יוסי ברזבידה.
חד אמר: "מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית." כאשר אתה אומר ככה: "ריבונו של עולם, על הציפור ריחמת, תרחם גם עלינו."
אז הוא כאילו אומר, על מי הקדוש ברוך הוא מרחם? רק על הציפורים.
רגע, מה עם היתושים? עליהם הוא לא מרחם?
מה על הזברות? עליהם הוא לא מרחם?
מה...
אז זה כאילו מטיל קנאה במעשה בראשית.

והשני אמר: חד אמר: "מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזרות."
יש לך טעות, אדוני. זה שהקדוש ברוך הוא גזר לשלח את האם, זה לא בגלל שהוא מרחם עליה.
זוהי גזרת מלך. כך חקק הקדוש ברוך הוא, כך הוא גזר. לא בגלל רחמים, לא בגלל שהוא מרחם.
וכך פירש רש"י את דברי הגמרא, שהקדוש ברוך הוא "לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חוקי גזרותיו. להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולנוכרים להשיב עליהם ולומר מה צורך במצווה זו."
יש הרבה מצוות שהם נראות מוזרות.
הנוכרים עלולים לקנטר את עם ישראל ולהגיד: מה הצורך במצווה הזו? לא רק הנוכרים, גם השטן.
מה הכוונה פה השטן? שאומרים פה השטן, הכוונה היא ליצר הרע. הגמרא אומרת: "הוא השטן, הוא יצר הרע."
השטן מקטרג, הכוונה היא בליבו של האדם, היצר הרע אומר לאדם: מה זה הדבר הזה?
מה זה הדברים המוזרים שאתה עושה? מה אתה באמת שומר על ההלכה המוזרה הזאת? ההלכה הזאת היא לא פסה? לא עבר זמנה?
מה פתאום אתה שומר על איזה מצוות מלפני 3,300 שנה?
אולי תתבגר, אולי תתקדם?

אז האמת היא שאנחנו שומרים גזרותיו של המלך.
גם אם אנחנו לא מבינים, גם אם אנחנו לא יודעים, אנחנו מאמינים באמונה שלמה שתורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, זה תורת אמת.
וזה, כפי שאומר הזוהר הקדוש, לא רק תרי"ג מצוות, אלא הזוהר קורא לזה תרי"ג עיטין.
בארמית שהזוהר מדבר בה, אז צדי"ק ותי"ו מתחלפות. עיטין זה בעצם עצות.
תרי"ג עצות, כלומר, אלה דרכי חיים.
אתה רוצה להוביל את החיים שלך בדרכים הכי טובות, בדרכי חיים, בדרכים שיובילו אותך לחיים הכי נכונים, הכי שלווים, הכי שמחים, הכי מוצלחים?
הנה, יש לך תרי"ג עצות טובות מאת השם יתברך.
אף על פי שאתה לא מבין.
יש הרבה דברים שאנחנו עושים בלי להבין.
למה ברכב הזה אתה ממלא סולר, וברכב הזה אתה ממלא בנזין?
ככה היצרן קבע. הוא בנה את המנוע הזה ככה, את המנוע הזה ככה.
לא, אני רוצה דווקא למלא פה סולר. בבקשה, תמלא, אתה לא תגיע רחוק.
לא תגיע בכלל.
אז, אז ככה היצרן של האדם ושל העולם קבע. מה הם הדרכים שבהם נכון לחיות?
תעשה ככה, אתה תגיע רחוק.

לכן אומר רש"י, על פי הגמרא, ככה הגמרא בעצם מסבירה אותנו,
שלא נכון להגיד: ריבונו של עולם, אפילו על ציפור אתה מרחם, תרחם עלינו.
סליחה, הקדוש ברוך הוא גזר על שילוח הקן, לא בגלל שהוא מרחם על הציפור.

בכל זאת,
למרות שכך אומר רש"י, הרמב"ם כתב בספר מורה נבוכים,
ספר פילוסופיה, ושם מביא הרמב"ם חלק שלם במורה נבוכים,
שהרמב"ם מסביר בפרק ג', בחלק ג' של מורה נבוכים,
יש אוסף של הרבה פרקים שהרמב"ם טורח להסביר מהו טעם המצוות.
הרמב"ם לא אומר: זה גזרות מלך, תעשה בלי להבין. לא.
הרמב"ם מתאמץ להסביר.
לא אהבו את זה.
ולא רק סתם ככה שהוא מסביר מצוות, גם שילוח הקן הוא מסביר.
מה מסביר הרמב"ם בשילוח הקן?
אומר הרמב"ם: "זה הטעם בשילוח הקן.
כי הביצים אשר דגרה עליהם, והאפרוחים הצריכים לאימם,
אינם ראויים לאכילה.
אתה לא באמת תיקח את הביצים שהאם דגרה עליהם."
אם זה ביצים שהיא לא דגרה עליהם, אתה יכול לאכול. אבל ביצים שהיא דגרה, אתם יודעים מה יש בפנים? אפרוח.
זה מתחיל תהליך של אפרוח. אתה תשבור את הביצה, תמצא שמה דם ועוד כל מיני רקמות מגעילות.
אתה לא תאכל את זה.
זה גם אפרוחים קטנטנים, אתה לא אוכל. אני לא אומר, אפשר לאכול פרגית, אבל פרגית היא לא בת יומה, היא גם לא בת שבוע.
זה קצת יותר, זה בהתחלה בהתחלה שהאפרוחים צריכים לאימם, זה בכלל לא ראוי לאכילה.
ולכן, אומר הרמב"ם:
כשהתורה אומרת תשלח את האם, אז מה התוצאה? אתה לא באמת תיקח את הבנים.
ואז יוצא שגם הציפור תינצל וגם הבנים ינצלו.
אם התורה הייתה מתירה לך לקחת את האם, היית לוקח את האם.
עכשיו כשאומרת לך לשלח את האם, אתה כבר לא תיקח את הבנים או את האפרוחים, כי הם לא ראויים לאכילה.

ואומר הרמב"ם:
"ואם חסה התורה וריחמה בבהמות ובעופות, כל שכן כלפי בני האדם כולם."
כלומר, הקדוש ברוך הוא מרחם, ככה אומר הרמב"ם, הקדוש ברוך הוא מרחם על בהמות ועופות. עופות זה בשילוח הקן. בהמות זה למשל באיסור של אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
אז אסור לשחוט ביום אחד גם את האב וגם את הבן בבהמות.
למחרת כן. התורה לא דורשת ממך להיות צמחוני. מותר להרוג בעלי חיים ולאכול אותם, אבל לא באכזריות.
עכשיו,
נכון, לא בשבעה, לא בשמונה ימים, ביום השמיני והלאה ירצה.
על כל פנים, דברי הרמב"ם הם מאוד מוזרים וקשים. הרי זה בדיוק מה שהמשנה אמרה שאסור להגיד.
אל תגיד: ריבונו של עולם, אתה ריחמת על העופות, תרחם גם עלינו.
למה? אמרה הגמרא:
"כי מה אתה חושב שמידותיו של הקדוש ברוך הוא זה רחמים? זה גזרות."
אז מה, הרמב"ם חולק על הגמרא?
הרמב"ם לא חולק על הגמרא. הרמב"ם חי לפני 800 שנה, וכבודו עצום ורב, אבל הוא לא יכול לחלוק על הגמרא שלפני 1,600 שנה.
מיד שנחתמה הגמרא, כל ישראל קיבלו על עצמם שלא חולקים על הגמרא. הגמרא זה טקסט קנוני. זה בלתי מעורר.
אז, אז אם כן, איך, איך זה יכול להיות שפה הרמב"ם לכאורה חולק על המשנה, על המשנה, אפילו לא על הגמרא, על המשנה אמרה:
"לא להגיד על קן ציפור יגיעו רחמיך."
הרמב"ם מתייחס לזה ואומר:
"ואל תקשה עליי ממה שאמרה המשנה, האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך."
"כי יש לזה שני הסברים בגמרא."
יש בגמרא מי שאומר שלא להגיד את זה כי גזרותיו של הקדוש ברוך הוא זה גזרות ולא רחמים.
אבל הייתה סיבה אחרת, של לא לעורר קנאה במעשה בראשית.
אומר הרמב"ם: אני הולך אחרי ההשקפה השנייה, אני הולך אחרי הדעה הראשונה שמופיעה בגמרא,
שבעצם יש סיבה. בעצם אומר הרמב"ם, יש מחלוקת בדבר.
יש כאלה אומרים: יש סיבה למצוות. יש כאלה אומרים: אין סיבה.
אז יש מי שאומר: זה גזרת מלך, תעשה בלי להבין.
אבל יש גם גישה שאומרת:
יש סיבה, הסיבה היא רחמים.
אז למה לא להגיד את זה? אתה מטיל קנאה במעשה בראשית.
אבל בעיקרון אין שום בעיה להבין שזה הטעם. ככה אומר הרמב"ם.

אז זוהי גישת הרמב"ם שאומר שלכל מצווה יש טעם.
וגם כאן, הטעם הוא: הקדוש ברוך הוא מרחם על הציפור.
אומנם הרמב"ן בפירושו על פרשת השבוע, חולק על הרמב"ם מכל וכל ואומר: מה פתאום?
לא יכול להיות שהשם מרחם על בעלי החיים, אחרת הוא היה אוסר עלינו בכלל לאכול מהם.
וכמו שאבי שאל קודם, מה ההבדל?
באותו יום לא תשחטו אותו ואת נו, אבל למחרת מותר. אז מה ההבדל?
אתם יודעים מה? לא רק למחרת.
לפעמים אחרי חמש דקות מותר. איך זה יכול להיות?
אחד לפני השקיעה, אחד אחרי השקיעה. זה כבר לא אותו יום.
כתוב רק "אותו ובנו לא תשחטו ביום אחד."
אז זה מותר.
אבל באותו יום, אחד בבוקר ואחד לפני השקיעה, בפער של 10 שעות, אסור.
אז מה זה רחמים? זה לא נראה עניין של רחמים.
לכן הרמב"ן חולק על זה.
ואומר הרמב"ן: טעם, יש טעם למצווה. אבל מה הטעם?
ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר. לא כי הקדוש ברוך הוא מרחם,
אלא כדי שאנחנו נלמד לרחם.
אז זה, לפי הרמב"ן, זה טעם חינוכי.
כל המצוות האלה זה לא כי הקדוש ברוך הוא מרחם.
אלא הקדוש ברוך הוא מגביל אותנו: בוא, תלמד להתגבר על היצר שלך, כל הזמן לחטוף כמה שאתה יכול, אלא
תתרגל גם לתת מקום למידת הרחמים.
עכשיו, לחנך אותנו למידת הרחמים, זה לא אומר אז אסור לאכול בשר ובשר זה רצח.
להלכה, צער בעלי חיים זה איסור דאורייתא. אסור לצער בעלי חיים.
אבל מה הכוונה? אסור לצער בעלי חיים סתם.
כאשר זה באופן מידתי, זה מותר.
לצורך המידתיות, זה שיקול שבית המשפט העליון הרבה פעמים משתמש בו.
או לצורך הקורבנות.
לכל צורך שהוא יש בו ערך, שגובר על הצער של בעלי חיים.
למשל, אם אני יכול לעשות ניסויים ב-30 עכברי מעבדה,
ובכך לפתח תרופה שתושיע את העולם כולו.
אז אתה שוקל זה מול זה, ואתה אומר זה מידתי.

אז, ויש דברים שהם לא מידתיים. למשל, בשו"ת נודע ביהודה, של הרב יהודה לנדא, הוא כותב שאסור לצאת לציד
כאשר זה נטו לשם הנאה. אם זה בשביל לאכול, מותר.
אבל אם זה כמו
נכון. אז אומר שזה אסור. זה צער בעלי חיים שאין לו תועלת משמעותית.
נכון, נכון.
כתוב בהרבה מקומות, לא כתוב: אל תצער בעלי חיים.
אבל כתוב למשל "עזוב תעזוב עמו." הגמרא לומדת את זה מהרבה מקומות, הרבה מצוות, הטעם שלהם הוא צער בעלי חיים.
על כל פנים, זה עניין חינוכי, אומר הרמב"ן.
באמת.
אומנם הרמב"ן מביא שיש גם טעם נוסף. יש טעם גלוי, טעם חינוכי שאדם יכול להבין אותו, אבל יש גם טעם פנימי על פי תורת הסוד, על פי הקבלה.
הוא מביא ממדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, שיש במצווה הזו סוד. על פי הקבלה האם זה כנגד ספירת הבינה, והאפרוחים זה כנגד שבע ספירות שתחתיה, ויש בזה גם הסבר רוחני ופנימי.
ובכיוון הזה הולך המהר"ל בספר תפארת ישראל פרק ו', ז' וח', אומר המהר"ל: אין בכלל טעם לחפש טעמים למצוות.
כי הטעם של כל המצוות זה טעם אלוקי. יש תמיד טעם שאתה יכול לטעום.
אבל טעם זה כמו כשאני לוקח פה, יש פה מיץ שמזגו לי, ואני טועם ממנו. יש לו טעם מתוק, טעם תות בננה ספציפית המיץ הזה.
הטעם שאני טועם, זה מהות של המשקה? לא. המשקה יש בו אטומים ומולקולות וחומרים כאלה וחומרים אחרים.
הרבה מים, הרבה סוכר, קצת פרי.
הרבה חומרים נוספים.
אבל הטעם זה רק מה שאני מרגיש מהמיץ הזה.
מרגיש את הטעם ומרגיש את הרוויה שאני כבר לא צמא.
אבל המהות של הדבר הוא אחר.
כך גם במצווה. אני יכול לחפש טעם למצווה, בתנאי שאני זוכר שהטעם הזה זה רק מה שאני מרגיש.
אני שומר שבת, אני מרגיש מה השבת נותנת לי איזה נחת זה עושה לי. האם זה הסיבה האמיתית של השבת?
זה מה שאני טועם בשבת. טועמיה חיים זכו.
אבל יש בה סיבות הרבה יותר גדולות.
כל מצווה של הקדוש ברוך הוא, זה אינסופי, זה רצון אלוקי. רצון אלוקי זה דבר אינסופי.
ולכן יש אינסוף סיבות.
אז אתה יכול תמיד לחפש טעם. אל תחשוב אבל שזה הסיבה.
כי המצוות, ככה אומר המהר"ל, הסיבות הן הסדר האלוקי מן השם יתברך.
ולכן המצוות הן צירוף וזיכוך הנפש כאשר נדבק בשכלי ואז יש לו דבקות בהשם יתברך.
רבי חנינא בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפי כך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר: אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

שיעור שני
--------
ברשות מוריי ורבותיי, ערב טוב.
פרשת כי תצא אחת הפרשות שיש בה הכי הרבה מצוות, ואחת המצוות שיש בה היא מצוות שילוח הקן.
שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך.
סביב המצווה הזאת
יש שני מקרים, נכון? נכון, דיברנו על זה בשבת.
אבל סביב המצווה הזאת יש גם דיון עמוק מאוד ביחס לכל טעמי המצוות.
מה היא, מה הם הסיבות למצוות? האם אנחנו בכלל יכולים להבין
סיבות וטעמים למצוות?
מצווה אכזרית אתה אומר.
מעניין.
כי אם כבר, אם כבר יש בטעם
נכון.
היום המצווה הזאת היא די נדירה, כי כתוב כי יקרה לפניך, פרט למזומן. כלומר, אם זה אצלך בבית, אז אין את המצווה הזאת, היא לא קיימת. רק אם אתה הולך בדרך ופתאום אתה רואה, כתוב כי יקרה לפניך בדרך או על הארץ, וכולי, רק אז אתה חייב במצוות שילוח הקן. בעיקרון
אין צורך, אין בזה מצווה.
אם זה בבית אין מצווה.
לא, זה לא בדרך. ברגע שזה במקום מגורים, אז המצווה לא קיימת.
עכשיו בעיקרון
בעיקרון זה מצווה לא אכזרית, זה מצווה רחמנית.
נסביר, נסביר.
אל תשכח, אתה צמחוני?
אתה נייר? לא.
עכשיו,
עכשיו, קודם כל,
אני אסביר, רגע, רבותיי, עיקר המצווה פה
היא לא תיקח האם על הבנים.
כלומר, אם לא הייתה המצווה הזאת, מה האדם היה עושה? היה לוקח גם את האמא וגם את הבנים.
ולאכול גם את האמא וגם את האפרוחים. אומרים לו לא, לא תיקח האם על הבנים.
אומרים לך אל תהיה אכזרי שאתה משמיד משפחה שלמה.
תהיה רחמן.
כן.
אתה לא חייב. אתה קיימת את המצווה גם אם שילחת את האם ולא לקחת את הבנים.
אבל באמת באמת שזה כבר
כן, אבל אתה לא תאכל אותם באמת. אתה לא תאכל אותם.
כן, אבל אם תיקח אותם תחזיר אותם, אז הם ימותו סתם.
אוקיי, אז בוא נדבר מה הטעם. השאלה היא באמת מה הטעם?
בדבר הזה שלוש שיטות מאוד יסודיות שהם לא רק לגבי המצווה הזאת, זה שיטות עקרוניות לגבי כל המצוות כולן, יש לנו תרי"ג מצוות, ובכל אחת אתה יכול לשאול מה הטעם.
ובעניין הזה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן
וגישה שלישית מופיעה במהר"ל, ובגישה של המהר"ל הלכו גם המקובלים.
נציג את שלושת השיטות.
הרמב"ם אומר: כל מצווה בתורה יש בה טעם, הגיוני, שכלי, זה בא למעט אולי פרה אדומה, בסדר, גם בזה אפשר למצוא טעם.
עם כי, הרמב"ם אומר שבפרטי המצוות אין טעם. כלומר, למשל, תן רגע דוגמה פשוטה.
תפילין. מה הטעם במצוות התפילין? הטעם הוא די מובן לדעתי.
מה הרעיון של מצוות התפילין?
כן, אתה לוקח את הדברים היסודיים של היהדות. מה כתוב בתפילין? כתוב קריאת שמע, והיה אם שמוע, קבלת עול שמיים, קבלת עול מצוות, יציאת מצרים. דברים מאוד יסודיים.
פרשת והיה כי יביאך
אה, יציאת מצרים וכל המשמעות של זה לדורות.
כל הדברים שהם יסודות של היהדות, אתה שם אותם על הראש כן נגד המוח, על היד כנגד המעשה וכנגד הלב, לכן ביד שמאל כנגד הלב,
כדי שהדברים יהיו על בראשך ועל ליבך כל הימים.
רגע, וזה גם הרמב"ם מסכים, זה הטעם של המצווה. רגע,
למה דווקא התפילין צריכות להיות מרובעות? למה דווקא שחורות? למה הקשר דווקא ככה?
למה? זה לדעת הרמב"ם אין בזה סיבה. ככה הרמב"ם סובר.
שבפרטי המצוות סתם הקדוש ברוך הוא נתן כל מיני דברים. למשל, למה צריך תן דוגמה אחרת.
למה לשחוט בהמה דווקא?
אז לדעת הרמב"ם זה מכיוון שהקדוש ברוך הוא מרחם על בעלי החיים והוא רוצה שתהרוג אותם בדרך הכי מהירה והכי פחות כואבת.
ולכן שחט אותם.
אבל, אומר הרמב"ם והוא נותן את הדוגמה הזאת מפורש.
למה בעצם לשחוט מהצוואר? למה לא מהעורף?
חז"ל כבר אומרים, חז"ל אומרים את המשפט הזה כי מה אכפת לו לקדוש ברוך הוא אם אתה שוחט מן הצוואר או מן העורף? אלא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את ישראל. כלומר,
משמע לכאורה מפשט המשפט הזה,
שהקדוש ברוך הוא לא אכפת לו מהצוואר או מהעורף, אין בזה סיבה. אז למה הוא אמר דווקא מהצוואר ולא מהעורף?
כדי לצרף בהם. כלומר, כדי לנסות בהם את ישראל. הוא נותן לך עוד ועוד ועוד פרטי מצוות
סתם בשביל להקשות עליך.
זה ניסיון. לא, אין בזה שום סיבה לדעת הרמב"ם. ככה הרמב"ם מסביר את דברי הגמרא האלו.
לדעת הרמב"ם, אני תכף נתקדם לשיטות אחרות, לדעת הרמב"ם אין בזה סיבה.
הוא אומר את זה חד משמעית במורה נבוכים, חלק ג', זה מופיע למשל בפרק מ"ו.
אה, אצטט לך רגע משפט אחד.
אבל מה שיש להדגים בו באמת מעניין הפרטים הוא הקורבן.
כדוגמה הוא מביא את הקורבן. שהציווי בהקרבת הקורבן יש לו תועלת גדולה וברורה כמו שהוא באר.
אדם מקריב קורבן, אז הוא מתקרב לקדוש ברוך הוא, ויש לזה הרבה סיבות ברורות.
אבל, היות הקורבן
זה כבש, וזה איל, ושיהיה מניין מסוים, למה בסוכות צריך שבעה כבשים ופרים ככה וזה?
לזה אומר הרמב"ם אי אפשר לתת טעם כלל. כל מי שמעסיק עצמו לדעתי בהמצאת טעמים לאחד מן הפרטים הללו הרי הוא הוזה הזיה גדולה.
זה דעת הרמב"ם.
כן, לדעת הרמב"ם, יש מצוות, יש חד משמעית הלכות מאוד ברורות. איזה קורבן מקריבים בשחרית, ואיזה קורבן מקריבים במנחה ואיזה קורבן מקריבים בשבת, ואיזה קורבן מקריבים בראש חודש.
אבל לדעת הרמב"ם אין בזה שום סיבה.
סתם. זה שיש קורבנות, יש לזה טעם. אבל לפרטי המצוות לדעתו אין טעם.
לדעת הרמב"ם אין טעם.
קודם כל, דבר אחד, דבר אחד לפני שאתה זה
מקפידים שכשמדברים על שחיטה לא לעשות תנועה על עצמך.
בסדר? לא להדגים.
אפשר להגיד פה טעם. אני עכשיו מציג את שיטת הרמב"ם. בוא נסיים עם הרמב"ם, נעבור לרמב"ן. אבל הרמב"ם
זו דעתו ולכן הוא אומר, שילוח הקן, למה באמת המצווה לשלח את האם?
אומר הרמב"ם, פשוט נו. כמו שהקדוש ברוך הוא ריחם על בעלי חיים ואמר
ואמר
שלא שלא סתם להרוג אותם בכדור בראש אלא לשחוט אותם.
כך הקדוש ברוך הוא מרחם על בעלי החיים ואומר, אל תיקח האם על הבנים.
אלא מתוך רחמנות, זה לא מצווה אכזרית. זה מתוך רחמנות אומרים לך
קח רק את הבנים ותאמר תשלח.
ביצים אפשר לאכול.
אתה מוצא אם רובצת על ביצים, בסדר? ביצים אפשר לאכול, אז נמחל חביתה. שלח את האם, קח את הביצים, תעשה חביתה.
רגע, גם אפרוחים פעם היו אוכלים. אתה לא רגיל לזה, כי אתה חי בדור אחר, גם אני כמובן לא רגיל לזה.
אבל אבל פעם היו אוכלים גם אפרוחים.
אתה מסביר אתה מסביר לא לפי הרמב"ם. הרמב"ם לדעתו אין שום סיבה לעשות את המצווה הזאת אם אתה לא רוצה לאכול את הבנים.
כי לדעתו כל המצווה משמעותה, זה מה שהרמב"ם אומר. כל המצווה הזאת, היא פשוט כי הקדוש ברוך הוא מרחם על האמא.
תהרוג גם אותה וגם את הבנים שלה.
לדעת הרמב"ם, מה? בוודאי בשביל לאכול.
בשביל לאכול.
חיזוק לדעת הרמב"ם.
עכשיו זה כאמור זה מה שאומר הרמב"ם.
יש קושיה עצומה על הרמב"ם שהוא בעצמו שואל אותה.
יש משנה שאומרת, מסכת ברכות,
האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך,
ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים משתקין אותו.
כלומר,
מי שאומר בתפילה, אם החזן פעם היו רגילים שבכלל בזמן המשנה עוד לא כולם היו נוהגים להתפלל תפילת שמונה עשרה, תפילת העמידה עם כל הברכות כפי שאנחנו נוהגים היום. זה התחיל אז בתקופת התנאים, התחילו אז רבן גמליאל זה הזקן סידר את זה על סדר ביבנה.
אבל אז רק התחיל, לא כולם עדיין נהגו את זה.
והיה מאוד מקובל שחזן עולה וגם אם הוא אומר את התפילת שמונה עשרה מוסיף כל מיני תפילות וכל מיני בקשות.
אז תארו לכם, עולה חזן, והוא אומר בתפילה, ריבונו של עולם,
על קן ציפור יגיעו רחמיך. כלומר, הרי אנחנו רואים שאפילו על ציפור, על הקן של הציפור אתה מרחם.
אחת כמה וכמה תרחם עלינו.
כלומר, זה בקשה יפה לכאורה.
אתה פונה לקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, אתה כזה רחמן, אפילו על הציפור אתה מרחם, תרחם גם עלינו.
אומרת המשנה, משתקים אותו. אסור להגיד ככה.
מדוע? מה רע?
מסבירה הגמרא,
שאני עושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזרות.
מה חשבת שזה בגלל שהקדוש ברוך הוא מרחם על הציפור?
הבל הבלים. זה בכלל לא שהוא מרחם על הציפור, זה גזירה. חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אתה לא מסוגל בכלל להבין את זה.
וזה קושיה עצומה על הרמב"ם. הרי הרמב"ם אמר
שיש פה סיבה מאוד ברורה והסיבה היא כי הקדוש ברוך הוא מרחם על הציפור.
לכאורה הגמרא סותרת את זה.
אומנם, הרמב"ם שואל את זה והוא אומר, תדע לך, שיש בגמרא עוד סיבה.
הגמרא מביאה שתי סיבות.
סיבה ראשונה, כי זה לא כי לא זה טעם המצווה, הקדוש ברוך הוא לא מרחם על הציפור.
סיבה שנייה,
כי מי שאומר את זה, מטיל קנאה במעשה בראשית.
כאילו עכשיו, מה? הקדוש ברוך הוא מרחם על הציפורים והוא לא ריחם על למה הוא לא ריחם על בהמה אחרת? על חיה אחרת? למה רק על ציפורים הוא מרחם?
מטיל קנאה במעשה בראשית.
אומר הרמב"ם, יש פה מחלוקת מה הסיבה.
הטעם הראשון אומר שהסיבה היא לא מתוך רחמים.
הטעם השני אומר שהקדוש ברוך הוא כן מרחם, רק אל תגיד את זה כדי לא להטיל קנאה במעשה בראשית בין הציפורים לבין בעלי חיים אחרים. אומר הרמב"ם, אני פוסק הלכה
כמו הטעם השני.
שבאמת סיבת המצווה זה כן רחמים. הקדוש ברוך הוא מרחם על הציפור.
ולכן הוא אומר לך אל תיקח האם על הבנים.
זוהי גישת הרמב"ם.
הרמב"ן חולק עליו. הרמב"ן בפרשת השבוע שלנו
קודם כל מתחיל ואומר, כי יקרה קן ציפור לפניך בדרך,
הוא אומר הרמב"ן שזו מצווה מבוארת.
מה הכוונה מצווה מבוארת? כל המצוות בספר דברים
הרמב"ן מחלק אותם לשני סוגים. מצווה מבוארת ומצווה מחודשת.
מחודשת זה מצווה שלא הופיעה בארבעת החומשים הקודמים, ועכשיו פעם ראשונה הקדוש ברוך הוא נותן אותה למשה רבנו, מופיעה פעם ראשונה. זה מצווה מחודשת.
לעומת זאת,
יש מצוות שהם מבוארות. כלומר, מצוות שכבר הופיעו בארבעת החומשים הקודמים,
אבל כאן הם מתבארות עוד.
למשל, דוגמה קלאסית, מצוות ערי מקלט.
שכבר הופיעה גם בספר שמות, פרשת משפטים, ושמתי לך מקום אשר ינוס שם. גם באריכות רבה זה מופיע בפרשת מסעי, בסוף ספר במדבר.
וזה מופיע שוב בספר דברים. אז זו מצווה מבוארת ומבארים אותה באמת. מחד מוסיפים פה משהו בספר דברים. למשל,
תכין לך הדרך ושילשת את גבול ארצך. זה שצריך
אה, לעשות שלטים, עיר מקלט.
כדי שהרוצח ידע לאן לברוח וכל הכבישים בארץ ישראל צריכים להיות מסומנים היכן פונים לעיר מקלט, זה הוספה, ביאור נוסף שמופיע בספר דברים. אבל המצווה עצמה כבר הייתה כתובה לפני כן ופה מוסיפים לבאר אותה.
אומר הרמב"ן, מצוות שילוח הקן זו מצווה מבוארת.
כלומר, היא כבר הופיעה בחומשים הקודמים,
וכאן מוסיפים לבאר אותה.
פרס של 100,000 שקל למי שמוצא את המצווה הזאת בחומשים קודמים.
לא.
אין, אין, זה לא קיים. אני לא סתם מציע 100,000 שקל כי אין.
אין, אין שילוח הקן לפני.
כן.
אם היה הסיכוי שמישהו ידע, אז הייתי אולי מציע פרס, אבל לא כזה פרס.
אז אומר הרמב"ן, למה זה מצווה מבוארת?
כי כתוב לנו בספר ויקרא,
אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
לגבי בהמות.
שור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
אז הוא אומר הרמב"ן, זאת אותה עיקרון. אסור לך לקחת אם על הבנים, אב ובנו לא תשחטו ביום אחד.
והטעם בשניהם, אומר הרמב"ן,
לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם.
לכאורה הרמב"ן דומה מאוד לרמב"ם אבל שונה.
מדוע?
קודם כל, כי הרמב"ם
אמר שהסיבה היא כי הקדוש ברוך הוא מרחם על הציפור.
על קן ציפור יגיעו רחמיך.
לפי הרמב"ם הקדוש ברוך הוא מרחם ולכן הוא גזר את זה.
לפי הרמב"ן לא שהקדוש ברוך הוא מרחם, אלא
הקדוש ברוך הוא רוצה לחנך אותנו לרחמים.
הוא רוצה שאתה תטען בליבך את מידת הרחמנות.
לכן הוא עשה את זה.
הבדל נוסף,
שהרמב"ן לא מוכן בשום אופן לקבל את הטענה של הרמב"ם שבפרטי המצוות אין טעם.
מה פתאום? בכל פרט ופרט יש טעם.
עכשיו, כשאתה מגיע לפרטים באמת זה הרבה יותר קשה למצוא סיבה הגיונית.
שאתה יכול להגיד למה לא תיקח אם על הבנים כדי לחנך לרחמנות.
אבל בוא נקרא רגע את אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
אם למשל, לפני מנחה שחטתי
את ה את השור,
אחרי ערבית עברה שעה, מותר לי לשחוט את בנו?
כן, זה כבר לא אותו יום.
אבל אין בזה איסור.
ולעומת זאת,
אם שחטתי, אם אני שוחט עכשיו
אחרי ערבית אני שוחט שור,
מחר אחרי צהריים מותר לי לשחוט את בנו?
לא, זה אותו יום.
זה אותו יום.
אז אתם רואים שמבחינת הפרטים זה לא יוצא כזה הגיוני. הנה מותר לי לשחוט, לא רק בפער של שעה, גם אם אני מתפלל מנחה מוקדמת וערבית מאוחרת, אז אני יכול בפער של לפני לפני שקיעת החמה ואחרי צאת הכוכבים, פער של 20 דקות לשחוט אותו ואת בנו וזה מותר.
אבל בפער של 23 שעות אסור, כי זה באותו יום.
אז אנחנו מבינים שאפרטי המצווה קשה מאוד להבין בטעם.
אז הרמב"ם אומר אין טעם. הרמב"ן אומר מה פתאום אין טעם? יש טעם, רק זה טעם אלוקי.
זה טעם רוחני. טעם שאולי הוא רק על פי הקבלה.
אולי אתה לא יכול להבין אותו, הוא לא בשכלך אנושי, אבל ודאי שיש טעם גם בפרטים.
והוא מביא פה מדרשות של רבי נחוניה בן הקנה שיש במצווה הזאת סוד. שלח תשלח את האם ולא אמר את האב. האם זה כנגד מידת הבינה שנקראת אם בעולם, שנאמר אם לבינה תקרא.
את הבנים תיקח לך, זה רומז לשבעת הבנים, לשבע הספירות התחתונות מהבינה שזה גם כנגד שבעת ימי הסוכה ושבעת ימי השבוע, המצווה הזאת רומזת לעניין גדול. זה רק דוגמה. הרמב"ן היה מקובל, אחד מגדולי המקובלים לדורו.
והרבה פעמים בתוך פירושו לתורה הוא מביא כל מיני הסברים על דרך האמת, על דרך הסוד.
המהר"ל מוסיף ואומר,
(ובזה נסיים)
שלא רק פרטי המצוות עניינם טעם נסתר וסודי ואלוקי, אלא גם המצווה עצמה.
כלומר, אל תחשוב ש כמו הרמב"ם טען יש טעם שכלי למצווה ולפרטים אין בכלל טעם.
הרמב"ן אמר יש טעם הגיוני למצווה, ולפרטי המצוות יש טעמים רוחניים.
המהר"ל אומר, לכל המצווה כולה, כולל, מה אתה חושב שאתה יודע מה הסיבה למצווה?
זה לא הסיבה.
זה יכול להיות אולי בבחינת טעם. מה הכוונה טעם?
שאני אוכל תפוח.
אז יש לו טעם לתפוח, נכון?
הטעם זה המצווה זה התפוח עצמו?
לא.
התפוח זה ה זה הפרי, אני לא יודע, מולקולות שלו, אני לא יודע, תאים, זה התפוח.
הטעם זה משהו שאני מרגיש במוח שלי, זה הצורה שבה המוח מפענח את החישני הטעם שיש לי בחיך ובלשון.
כלומר,
זה משהו, מה שאני מרגיש מהתפוח.
תיאורטית, יכול להיות שאני כשאני אוכל תפוח מרגיש משהו אחד ואולי אתה שאתה אוכל תפוח אתה מרגיש בכלל משהו אחר.
יכול להיות.
מן הסתם לא, מן הסתם המוח שלנו בנוי אותו דבר.
אבל תיאורטית זה יכול להיות כי בעצם הטעם זה רק מה שאני מרגיש מהתפוח, זה לא התפוח עצמו.
אז כך גם על פי המהר"ל, אני יכול להגיד כל מיני טעמים. הטעמים זה רק איך אני מתחבר למצווה.
מה זה עושה לי, מה אני מרגיש במצווה.
אבל מצד הטעם של המצווה עצמה, מצד למה הקדוש ברוך הוא נתן את המצווה?
יש בזה אלף אלפי אינסוף טעמים.
אינסוף סיבות רוחניות, אלוקיות.
ולכן הרמב"ם, סליחה, המהר"ל עוד יותר מרחיק את הטעמים של המצוות ואומר שהמצוות בעצמן מצרפות את נפש האדם. זה מה שכתוב, מה אכפת לו לקדוש ברוך הוא, שוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף, אלא לצרף בהם את הבריות, הכוונה היא לא שזה סתם רק לניסיון כמו שהרמב"ם הסביר. אלא שזה בא לזכך את האדם.
לטהר אותו, לזכות אותו. אפילו שאתה לא מבין למה,
אבל תדע לך, שזה שאתה מסובב תפילין על היד ואתה שם על הראש,
וואו, זה מרומם אותך, זה מעלה אותך. שאתה לוקח בסוכות ארבעת המינים ומנענע אותם לכל הכיוונים, אין לך מושג מה אתה עושה. זה בכלל לא משנה.
זה אתה פועל פה בעולמות עליונים, על הנשמה שלך, על העולם כולו.
יש פה צירוף לצרף בהם את הבריות, כלומר, יש פה זיכוך, יש פה התעלות רוחנית במצווה גם בלי שום קשר לטעם.
אז זה בעצם שלושת הגישות ביחס לטעמי המצוות.
היום
אנחנו הרבה יותר נוטים, רוב, רוב גדול. יש כאלה שהולכים דבקים ברמב"ם, רמבמיסטים כאלה שהם דבקים בשיטת הרמב"ם.
אבל רוב רבני ישראל הולכים בשיטה של הרמב"ן ושל המהר"ל שבה גם צידדו המקובלים ואומרים שבכל מצווה
בוודאי במצווה כמו שילוח הקן שבצורה גלויה נראה כאילו אין בה טעם.
אבל אחת כמה וכמה ואפילו במצוות שהם נראות כאילו יש בהם טעם. טעם הגיוני ופשוט, בסדר, אבל זה רק הטעם הנגלה.
יש עוד אלף אלפי
טעמים נסתרים שבתוך הדברים. הוא מסכם את זה השל"ה הקדוש והוא אומר שכל התורה כולה היא נגלה ונסתר.
יש את החלק הגלוי, אבל זה רק חלק קטן, זה כמו קרחון ענק שאתה רואה רק את קצה קצהו ובזה אתה חושב שזה הטעם הנגלה. אבל יש עוד
החלק הארי, הענק, לפעמים האינסופי, של החלק הנסתר שבתורה שזה בעצם הטעמים האלוקיים והנסתרים.
רבי חנניה בן עקשיה אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפי כך הירבה להם תורה ומצוות שנאמר אדוני חפץ למען צדקו הגדיל תורה ויאדיר.