בלוג

שיעור 1
-----------
פרשת השבוע עשרת הדיברות, והדיבר הראשון הוא אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.
מה בעצם המצווה בדיבור הזה?
מה המצווה? מה אנחנו מצווים לעשות?

עוד פעם נאמר את לשון הפסוק: אנוכי השם אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. מה המצווה?
מה?
רק שמעתי את המילה הראשונה. הוא השם, הוא בורא עולם.
הוא השם, אבל מה המצווה?
אני חייב להאמין בו.
אה, להאמין בו. המצווה היא מצוות האמונה.

הרמב"ם מונה את המצווה הזאת בתור המצווה הראשונה, לא רק בעשרת הדיברות, אלא גם בספר המצוות. תרי"ג מצוות, המצווה הראשונה היא לֵידַע. הרמב"ם אומר לֵידַע, לדעת שיש
אלוקים. לדעת שיש שם שברא את העולם כולו ומנהיג אותו והוציא אותנו ממצרים. לדעת את הדבר הזה, להאמין בדבר הזה, זה המצווה הראשונה בתרי"ג המצוות וזו המצווה הראשונה בעשרת הדיברות.
לדעת, לדעת זה להאמין, לא?

אז כשהרמב"ם אומר לֵידַע, כוונתו להאמין.
בהמשך הוא אומר: האמנת דבר זה מצוות עשה. כלומר, להאמין בדבר הזה, זוהי המצווה.
אתה צודק שברגע שבן אדם יודע משהו, זה לא בדיוק נקרא להאמין. זאת אומרת, כשאני רואה אותך פה, אני יודע שאתה פה. אני לא צריך להאמין שאתה פה. אני רואה את זה.

אנחנו צריכים להאמין בקדוש ברוך הוא כאילו אנחנו יודעים את זה בידיעה ברורה. אנחנו הרי לא חווינו בעצמנו את מעמד הר סיני.
אנשים שראו את מעמד הר סיני וכל זה שהקדוש ברוך הוא מתגלה אליהם, הם יודעים.
אנחנו צריכים להאמין בקדוש ברוך הוא בידיעה כל כך חזקה כאילו ראינו בעצמנו.

השאלה הגדולה היא, אחת השאלות הגדולות על המצווה הזאת: זה הניסוח של הפסוק.
בדרך כלל, משה, תסגור בבקשה את הדלת של המטבח.
תודה רבה, השם יברך אותך.

אנחנו קוראים את הפסוק הזה: אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. חסרה פה מילה של ציווי.
זאת אומרת, הייתי מצפה שהוא יגיד לי למשל: האמינו בי שאני השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.
בדרך כלל בכל מצווה יש ציווי. למשל, שמור את יום השבת. זכור את יום השבת. כבד את אביך ואת אמך.
כל דבר ודבר, כל מצווה ומצווה, יש ציווי. למשל, וקשרתם, תודה רבה. וכתבתם.
המצווה היא מה לעשות?
פה הייתי מצפה שיהיה כתוב או האמן בי, או דע שאני השם אלוקיך, או קבלו עליי, קבלו עליכם את מצוותיי, קבלו עליכם שאני שאנוכי השם אלוקיך. אבל לא כתוב פה ציווי. כתוב פה רק: אנוכי השם אלוקיך.
זה נשמע כמו הכרות. שלום לכולם, אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. שלום גם לך, אנחנו עם ישראל.
זה נשמע כמו הכרות, זה לא נשמע כמו מצווה. חסר פה מילת ציווי.

אז למה זה מנוסח ככה? למה בעצם כתוב את המצווה של האמונה בלי להגיד: תאמינו שאנוכי השם אלוקיך.
המהר"ל עונה על זה שתי תשובות. מהר"ל מפראג היה רב של העיר פראג לפני 400 שנה.
והוא אומר, כתב 20 ספרים בערך, יותר מ-20 ספרים.
והוא עונה למה המצווה הזאת כתובה כך.
הוא עונה שתי סיבות. תשובה ראשונה: שלא יחשוב האדם כאילו הקדוש ברוך הוא תלוי בך. הקדוש ברוך הוא לא תלוי בך.
אם אתה לא מאמין באלוקים, אז הוא לא אלוקים?
הוא לא תלוי בך. אנוכי השם אלוקיך – נקודה. זו עובדה.
זה לא תלוי בך אם אתה רוצה או לא רוצה.
אתם מכירים את זה שלפעמים בן אדם, קרה לי הרבה פעמים בצבא, נוצר מצב שחייבים לחלל שבת בצבא, בגלל פיקוח נפש.
אתה חייב להניע את האוטו ולצאת לסיור. אתה חייב לעשות כל מיני דברים.

אז קרה לי כמה פעמים שבא אליי חבר לא דתי ואמר: תביא לי, אני אעשה, לי מותר.
למה מותר?
איך לך מותר?
מה, אתה לא יהודי? אתה גם יהודי.
זה לא משנה אם אתה מאמין, לא מאמין, חושב שזה מיועד אליך, לא חושב שזה מיועד אליך. אנוכי השם אלוקיך, נקודה.
אם היה כתוב: תאמינו בי שאני השם אלוקיכם, מה נשמע? כאילו אם אתה לא מאמין, אז זהו.
אז זה לכן נאמר כעובדה, זה לא תלוי בך.

התשובה השנייה, אומר המהר"ל:
כי הרי בעצם יש שאלה. איך אפשר בכלל, ושאלו את זה, יקשו את זה הגאונים. איך אפשר לצוות על אמונה?
תארו לכם שהיה בא לפה אדם והיה אומר: שלום לכולם, אני המשיח.
אני מלך המשיח.
מה היינו אומרים לו?
אתה אומר או שהוא שקרן, משיח שקר, שבתי צבי. אני אומר את האמת, אני הייתי חושב, אני הייתי חושב שהוא כנראה צריך אשפוז.
שבתי צבי, יצא ראשון.
שבתי צבי היה אדם מאוד כריזמטי. לא רק כריזמטי, באמת עם יכולות, יכולות מאוד גבוהות. הוא לא סתם סחף אחריו אנשים, היה לו עוצמות אדירות.
אם יבוא סתם איזה תמהוני ויגיד שהוא המשיח, בסדר, אז נביא לו כדור צהוב.
סימנים, צריך סימנים.
נכון.
והוא יבוא ויגיד: רבותיי, אני מצווה עליכם תקבלו אותי בתור מלך שלכם, אני מלך המשיח, תקבלו אותי!
נגיד לו למה שנקבל אותך? אתה לא יכול לצוות עלינו שנקבל אותך,
אם היית המלך שלנו? אם כבר לפני זה היינו מכירים אותך בתור מלך המשיח?
וואו, אם היה באמת בן אדם בא ומוכיח שהוא מלך המשיח, והיה אומר לנו: תקשיבו, איך היה מוכיח? למשל, מי יכול לתת לי דוגמה איך הוא יכול להוכיח שהוא מלך המשיח?
סימנים, מופתים.
אותות ומופתים.
היה פתאום לא יודע מה, באמצע הקיץ יורד גשם.
באמצע הקיץ יורד גשם, באותה שנייה בכל הארץ כולה נשמע תקיעת שופר ענקית, תקע בשופר גדול לחירותנו. לא יודע, כל מיני ניסים שהיית מצפה אותם בדור של גאולה,
ובא בן אדם ואומר לך: הנה, ואני עכשיו אעשה נס כזה וכזה.
ואז אחרי שהוא עושה לך כמה ניסים כאלה ואומר לך: אני מלך המשיח.
והוא אומר לך: עכשיו הגיע הזמן, כל אחד יעזוב הכל, בואו איתי ביחד לירושלים.
יש מצב שהיינו באים לירושלים.
לא אומר עכשיו ולא יודע מה, היה אומר לעזוב את התורה והמצוות, חס וחלילה.
אבל היה בא, עושה ניסים, היה אומר לנו: בואו לירושלים. יאללה, בוא.

אבל לפני שבן אדם בא ומוכיח שהוא המלך שלך, למה שתשמע בקולו?
אם הוא בא ואומר לך: תקבל אותי בתור המלך שלך.
למה?
אחרי שקיבלת אותו בתור מלך, אז אתה יכול שיהיה יצווה אותך במצוות.
ולכן גם כאן הקדוש ברוך הוא קודם כל אומר: אנוכי השם אלוקיך. מי שלא מאמין באלוקים,
תגיד לו: אבל יש מצווה להאמין באלוקים.
מה, מי אמר שיש מצווה? כתוב בתורה. אבל אני לא מאמין בתורה. אז מה זה מעניין אותי שיש מצווה להאמין?
בסדר, זה אותו עיקרון. מי שלא מקבל את מלכותו של הקדוש ברוך הוא,
ממילא גם לא מקבל את המצווה להאמין.
לכן זה יש פה איזה שהוא אבסורד פנימי, לצוות על מישהו להאמין.
לכן זה לא מופיע בתור מצווה תאמינו בי, אלא בתור ניסוח של עובדה.
קודם כל אנוכי השם אלוקיך. זה לא שלא אני מצווה אותך, אלא קודם כל אנוכי השם אלוקיך. איך אתה יודע?
אשר הוצאתיך מארץ מצרים ומבית עבדים. כמה ניסים עשה לנו הקדוש ברוך הוא? כמה מופתים ביציאת מצרים?
לכן הדיבור הראשון הוא: אחרי שהוכחתי לכם, אחרי שעשיתי לכם כל כך הרבה ניסים,
אז קודם כל אתם כבר יודעים אנוכי השם אלוקיך. עכשיו אחרי זה אני יכול לצוות אתכם מצוות.

תשובה נוספת למה זה לא מופיע בלשון של ציווי, אומר רבי צדוק הכהן מלובלין, אחד מגדולי החסידות, שחי לפני קצת יותר ממאה שנה, בעיר לובלין בפולין.
והוא אומר: למה לא כתוב תאמינו בי שאנוכי השם אלוקיכם?
הוא עונה: התשובה היא כי כתוב בגמרא, מסכת שבת: כל ישראל מאמינים בני מאמינים.
צריך להבין את הגמרא הזאת.
הגמרא הזאת נאמרת, הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו.
משה רבנו, הקדוש ברוך הוא מצווה אותו: לך לעם ישראל, תגיד להם השם אלוקי אבותיכם שלחני עליכם להוציא אתכם ממצרים.
עכשיו באמת מה יגידו לו למשה? אומר משה: "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך השם". זה בדיוק מה ששאלתי אתכם קודם. יבוא מישהו ויגיד: אני המשיח באתי לגאול אתכם.
תוכיח.
מי אמר?
וזה מה שמשה רבנו טוען. הקדוש ברוך הוא שולח אותו: לך תגאל את עם ישראל.
אומר משה: הן לא יאמינו לי.
אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אומר לו יאמינו? הם מאמינים בני מאמינים.
כל ישראל הם מאמינים בני מאמינים.

האם באמת כל ישראל מאמינים?
אני מכיר כמה אנשים שתשאל אותם: האם אתם מאמינים באלוקים? הם יגידו לא.
זה מזעזע אותנו, אבל זו עובדה.
נכון? יש לצערנו אתאיסטים גם בעם ישראל. אז איך אפשר להגיד: כל ישראל הם מאמינים בני מאמינים?
אומר רבי צדוק הכהן מלובלין: יש לך טעות. כל ישראל מאמינים.
מה הכוונה?
כן, אם תשאל אותו הוא יגיד אני אתאיסט, אני לא מאמין.
אבל באמת באמת הרי אנחנו יודעים שבתוך כל יהודי פנימה, יש נשמה אלוקית קדושה.
מה זה אומר?
שבתוכו, מה זה הנשמה? הנשמה היא חלק אלוקה ממעל.
הקדוש ברוך הוא נמצא בתוכו, בתוך כל יהודי ויהודי.
נמצא שוכן בתוכך.
זאת אומרת שאם אתה תעמיק ותסתכל פנימה, אתה תרגיש שהקדוש ברוך הוא נמצא שם.
רק מה? בן אדם לא מודע לנשמה שבתוכו.
בן אדם לא חווה אותה.
אז הוא חי לו את החיים והוא אומר: אני לא מאמין.
אבל יש הרבה פעמים שגם יהודים לא מאמינים ולא דתיים
פתאום משהו מפיל את המחיצות שעל הלב,
ופתאום נפתח להם הלב והם מרגישים באמונה חזקה את הנשמה שבתוכם.
מתי זה קורה?
מתי זה קורה? זה לא קורה לכל אחד. יש אנשים שעד 120 ככה.
אבל למשל, אתן כמה דוגמאות.
היה אדם בשם, השם ירחם לי, דן בן אמוץ, היה אחד כזה. כן, נכון?
היה עיתונאי, בואמיאן כזה, סופר, פובליציסט.
כן, היה במבוהמה. היה אתאיסט, אנטי דתי.
על ערש דווי, מה הוא ביקש? שיגידו עליו קדיש.
מה?
למה אתה רוצה? מה, מה פתאום? למה?
אה, פתאום, יש איזה רגע, לפעמים זה על סף מוות.
יש כאלה שרק על סף מוות, פתאום משהו זז.
פתאום הנשמה גועשת ורועשת ומשמיעה את קולה.

לעומת זאת, אני מכיר אדם אחר שהיה, אה,
גדל בקיבוץ חילוני, קיבוץ עין גב, שכן של ההורים שלי.
ההורים שלי גרים ברמת הגולן, מושב נוב ברמת הגולן.
היהודי הזה, הוא היום גר ליד ההורים שלי, מושב נוב, מושב דתי, אדם ירא שמיים.
משפחה דתית.
אבל הוא גדל בקיבוץ חילוני, קיבוץ עין גב, ליד הכנרת.
גדל, היה אנטי דתי.
אתאיסט, חילוני.
התגייס לשייטת. היה קצין בשייטת 13, בקומנדו הימי.
ובמלחמת יום הכיפורים, היום הוא מבוגר, אני לא זוכר בן כמה הוא, אבל הוא היה כבר קצין,
בטח 70 ומשהו.
משהו כזה, כן, זה יותר. כי הוא היה כבר קצין, יותר לא רק מתחיל, היה כבר קצין כמה שנים.
ובמלחמת יום הכיפורים, שהייתה לפני 50 שנה, 50 ו...
כמעט 50 שנה.
בערך. כן.
בקיצור, אז היום הוא בטח בן 70 פלוס.
אבל אז הוא היה קצין צעיר בן 20 פלוס.
ו, היו באיזה פעילות ברמת הגולן מול הסורים.
ויריות מכאן ומכאן וחברים שלו נופלים מסביבו.
והוא נמצא בסכנת חיים.
ובאותו רגע תקטה בו ההכרה הברורה: יש אלוקים.
לא בגלל שהוא ראה איזה נס.
זה לא שכדורים שרקו מימין ומשמאל ובנס הוא לא נפגע.
כדורים שרקו מימין ומשמאל, חלק נפגעו, חלק לא.
אבל הרגע הזה טלטל אותו והטלטלה הזאת פתאום מסירה את המחיצות מהלב.
אחרי המלחמה הוא ביקש פסק זמן מהצבא, הוא רצה להמשיך להיות קצין, אבל הוא ביקש שנה חופש, רוצה ללכת ללמוד בישיבה.
הלך, למד בישיבת מרכז הרב, חזר בתשובה שלמה, הקים משפחה דתית. היום הוא אבא לילדים, סבא לנכדים, וכולם דתיים.
המשיך אחר כך עוד בצבא.
אפילו קיבל קידום.
נכון.
אז יש אנשים שיש להם את הרגע הזה.
עכשיו לפעמים זה סכנת חיים, לפעמים לא.
אני מכיר המון אנשים, חילוניים, חילוניים. אבל פתאום הם נמצאים בחו"ל,
בתאילנד או באירופה או ב לא משנה כל מיני מקומות.
ויש כאלה שרק נוח להם ללכת לבית חב"ד כי כי זה כיף, כי יש שמה אוכל, כי יש שמה אווירה וזה נחמד,
אז הם באים ופתאום נדבקים.
ויש כאלה שלא הולכים לבית חב"ד, שותים כל השבת כאילו כלום. ובמוצאי שבת
פתאום הם מרגישים איזה ריקנות.
מה קרה?
בארץ, אם אתה תרצה או לא תרצה, מסביבך יש שבת.
גם אם האדם בבית מחלל שבת ונוסע ברחוב והולך לים,
אבל הוא רואה מסביבו אווירה של שבת. פתאום בחו"ל, פתאום הוא מרגיש אין שבת. פתאום הוא מרגיש משהו חסר לנשמה.
המון המון פעמים אנשים מרגישים. כל מיני רגעים כאלה שהנשמה מתעוררת.
כאילו שהנשמה בתוך שינה.

הנשמה, הנשמה חבויה עמוק בפנים. לעורר את הנשמה, לא דבר פשוט.
יש הרבה אנשים שחיים עד 120 בלי שהנשמה מתעוררת.
יש לפעמים רגעים כאלה שהוא אומר לעצמו אולי והיה אם, מה יהיה? אולי? איזה תחושה אבל הוא לא עושה עם זה כלום.
לא כל אחד קם, עוזב הכל, הולך לחזור בתשובה. זה דבר נדיר.
רוב האנשים, גם שהנשמה מציקה להם בייסורי מצפון,
אז הם משתיקים אותה.

אבל באמת באמת הנשמה קיימת בכל אחד ואחד מישראל. ולכן האמונה קיימת בתוכך.
וזה המשמעות כל ישראל מאמינים בני מאמינים. ולכן נאמר אנוכי השם אלוקיך.
לא שייך להגיד תאמין, כי אתה כבר מאמין.
רק מה אתה צריך לעשות? המצווה היא לחשוף ולגלות את האמונה האמיתית שכבר קיימת בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.
רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך קבע להם תורה ומצוות שנאמר: אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.



שיעור 2
-------------
ברשות מור ורבותיי, נברי התורה והברכות לעילוי נשמת מנשה בן חביבה, יעקב בן טפחה, ישראל בן משה. ששון בן זוהבה. ששון, ששון בן זוהבה. בעשרת הדיברות הדיבר הראשון, המצווה הראשונה בעשרת הדיברות היא אנוכי השם אלוהיך. טוב, מה בעצם המצווה פה? הקדוש ברוך הוא אומר לנו אנוכי השם אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. יפה מאוד. אנחנו עם ישראל. מה זה הכרות? הקדוש ברוך הוא מציג לנו את עצמו, אנוכי השם אלוהיך. מה המצווה פה? יש פה מצווה בדיבר הזה? כן. מה המצווה? להאמין שאלוהים הוא אלוהים. תאמין שאנוכי השם אלוהיך, זו מצוות האמונה. לא במקרה הרמב"ם מונה את המצווה הזאת בתור המצווה הראשונה בטריג מצוות. כי כל שאר המצוות יונקות מן המצווה הזאת. אדם שלא מאמין באלוהים, לא יקיים אף מצווה. הוא לא לא יהיה לו שום עניין בקיום המצוות. הוא לא מקבל עליו את תומלכותו של הקדוש ברוך הוא. משל למה הדבר דומה, אומר המדרש, למלך שבא אל מדינה. אמר להם קודם כל, קבלו מלכותי. אמרו לו הן והן, אנחנו מקבלים את מלכותך בשמחה. אמר להם אם כך, קבלו מצוותי. זאת אומרת, המלך קודם כל צריך שהעם יקבל אותו כמלך ואחר כך הוא מצווה עליהם מצוות. תארו לכם יבוא היום למדינת ישראל. עכשיו עוד מעט בחירות, אבל עוד לא נבחר ראש ממשלה. יבוא עכשיו, לא משנה מי, מישהו שהיום הוא לא ראש ממשלה, לא משנה אם זה לפיד, סער, בנט או כל מועמד אחר. יבוא, יבוא ויגיד לפני הבחירות, יבוא ויגיד מעכשיו, אני גוזר סגר שאסור לצאת מהבית. לא 1000 מטר. אסור לצאת מהבית. מי ישמע לו? אף אחד, אתה לא ראש ממשלה. אם אתה לא ראש ממשלה, אתה לא יכול לתת פקודות והוראות. גם לראש ממשלה לא תמיד. זה כבר בעיה אחרת, אתה צודק. אבל זה, זה בגלל שאנחנו במשטר דמוקרטי ולא במשטר של מלך. וגם בגלל שאנחנו עם כזה. כל אחד עושה מה שהוא חושב ולא שומע לקבלת מרות חיצונית. על כל פנים, זו היא המצווה הראשונה. אנוכי השם אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אבל האמת היא שמשהו חסר בפסוק. אז היה צריך להיות כתוב קבל עליך שאנוכי השם אלוהיך. האמן בי שאנוכי השם אלוהיך. וזה לא כתוב, כתוב כאילו רק ידיעה, אנוכי השם אלוהיך. למה לא כתוב קבל עליך אותי כאלוהים? האמן בי. קבל עליך עול מצוות. למה זה לא כתוב ככה? לשון ציווי. בכל מצווה כתוב לנו לשון ציווי. בסוכות תשבו שבעת ימים. מה צריך לעשות? לשבת. כתוב תשבו. קריאת שמע, כתוב ודיברת בה. מה צריך לעשות? לדבר. ברכת המזון, מה צריך לעשות? ואכלת ושבעת וברכת. כל מצווה יש ציווי מה לעשות. יש אמירה שמה צריך לעשות. תשבו, ודיברת, וברכת, וכן הלאה, כל שאר המצוות. ועשיתם. והקריב אהרון. כל דבר, יש מצווה מה לעשות. פה פתאום לא כתוב האמן בי שאני השם אלוהיך. ניקח רגע את עשרת הדיברות. הדיבר השני, לא, טוב זה מצוות לא תעשה זה יותר יותר פשוט שיהיה בזה איסור. אבל נגיד במצווה רביעית, זכור את יום השבת לקדשו. לא סתם אומרים לך, יום השבת הוא יום הקדוש. אחלה. טוב לדעת. אבל זה לא מספיק להגיד לך יום השבת הוא יום קדוש, אומרים לך מה לעשות, כי זה הציווי. מצווה לשון ציווי. מצווים אותך משהו. אבל עד שאתה יודע שהוא קדוש, אז אתה תשמור. אבל בכל זאת לא כתוב רק יום השבת הוא יום קדוש. מה כתוב? זכור. מצווה זה מצוות עשה לזכור את יום השבת. איך זוכרים? בדברים. לא בדברים. כן, בדברים, אבל לא סתם בדברים. בקידוש. בקידוש, רבותיי, מצוות עשה מן התורה. זו מצווה מן התורה הקידוש. מצוות הקידוש זה לא סתם עוד ברכה מדרבנן. רוב הברכות הם מדרבנן. שאנחנו עכשיו מברכים על ברכות הנהני לעילוי נשמת הנפטרים זה ברכה דרבנן. רק ברכת המזון היא דאורייתא, אבל קידוש זה מן התורה. זכור את יום השבת לקדשו. זכרהו על היין. מצווה להזכיר את יום השבת. אז חכמים תיקנו לנו את הנוסח. להגיד ברוך אתה השם מקדש השבת. להגיד את כל הנוסח של הקידוש. אבל עצם המצווה להזכיר את השבת ולקדש אותה זה מצווה מן התורה. אז כתוב לנו זכור. וכך לכבד אבא ואמא. כתוב כבד אבא יקבל את אביך ואת אמך, לא כתוב סתם אביך ואמך הולידו אותך והביאו אותך לעולם. זה נכון, זו עובדה נכונה. אבל אומרים לך לשון ציווי, כבד. גם בדיבר הראשון היה ראוי שיהיה לא רק ידיעה חשובה, אנוכי השם אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ראוי היה שיהיה לשון ציווי. האמן בי שאני השם אלוהיך. קבל עלי מלכותי שאני השם אלוהיך. למה לא כתוב לשון ציווי? המהר"ל מפראג אומר על זה שתי תשובות. תשובה ראשונה אומר המהר"ל, למה לא אומרים לשון ציווי? מכיוון שאם אתה אומר לשון ציווי זה נשמע כאילו זה תלוי בבחירתך. למשל, אם אדם מצווה לעשות קידוש, אז יכול להיות שהוא עושה קידוש, יכול להיות שהוא לא עושה קידוש. אתם מכירים מישהו שלא עושה קידוש בשבת? יש כאלה שלא. יש כאלה, לצערנו, לצערנו יש כאלה. ברוך השם זכינו שרוב עם ישראל, רוב מאוד גדול מעם ישראל, עושה קידוש בשבת, גם מי שלא שומר שבת, הוא עושה קידוש בשבת. אבל לצערנו יש אפילו גם כאלה שלא לא שומרים שבת ולא עושים אפילו קידוש. יש גם כאלה. כי ברגע שאתה אומר יש מצוות עשה לעשות כך וכך. יכול להיות שיש כאלה שלא עושים את זה. אתם מכירים כאלה שלא קוראים קריאת שמע כל יום? המון. יש לצערנו יש. כאלה שלא מניחים תפילין כל יום. אז ברגע שאתה מצווה ודיברת בם וקשרתם וכתבתם אז אמירה יש ציווי לעשות את זה, אבל יכול להיות שמישהו שלא יעשה. אבל אם אני אגיד תאמין בי שאנוכי השם אלוהיך. אז מה, אם אתה לא מאמין באלוהים, אז הוא לא אלוהיך? זה לא תלוי בבחירה שלך, אומר המהר"ל. זה הקדוש ברוך הוא גזר. זו בריאה שהקדוש ברוך הוא ברא. הוא אלוהיך, הוא הוציא אותך מארץ מצרים. ואם אתה לא מאמין בזה זה לא יפסיק. אנשים חושבים שאם יעצמו עיניים מהעובדות אז העובדות לא יהיו קיימות. זה כמובן הבל הבלים. זה יש ילדים עוצמים את העיניים, חושבים שאתה לא מוצא אותם. משחקים מחבואים. אתם מכירים את זה? ילד משחק מחבואים אז הוא רוצה להתחבא. מה הוא עושה? ככה עושה ככה, עוצם את העיניים. הוא חושב שאם הוא לא רואה אז גם אחרים לא רואים אותו. ככה יש אנשים שנהנים לעצום את העיניים מהעובדות. אבל העובדות הם שהקדוש ברוך הוא הוא אלוהינו שיוציא אותנו מארץ מצרים, וזה לא משנה אם אנחנו נאמין בו או לא נאמין בו. גם יהודים שלא מאמינים בקדוש ברוך הוא הוא עדיין אלוהינו שיוציא אותנו מארץ מצרים. זו תשובה אחת של המהר"ל. תשובה שניה, אומר המהר"ל למה לא מופיעה פה לשון ציווי? מכיוון מכיוון שכאשר המצווה הזאת ניתנת, היא בעצם הבסיס לכל המצוות האחרות. כמו שראינו במשל הראשון שהבאנו על המלך. מלך בא למדינה, אומר להם קבלו עלי מלכותי. אומרים לו הן. טוב, אם אתם מקבלים מלכותי, אז אבל הוא לא יכול להגיד להם, אני גוזר עליכם שאני אהיה המלך שלכם. אם הם מקבלים, מקבלים. אם לא אז זה לא שייך. אז בעצם קודם כל הבסיס הוא אנוכי השם אלוהיך. על הבסיס הזה אפשר לצוות מצוות. אבל הנקודה הראשונה אי אפשר להכריח, אי אפשר לצוות. זה אדרבה, זה תלוי בקבלה שלנו. זה קצת תשובה הפוכה מהתשובה הראשונה. התשובה הראשונה אומרת אין בחירה. בכל מקרה מה שלא תעשה, השם הוא אלוהיך. התשובה השנייה אומרת ברור שבכל מקרה השם הוא אלוהיך, אבל כל הקיום של מצוות נוספות, כל זה שהקדוש ברוך הוא נותן לנו מצוות אחרות זה מבוסס על זה שקודם כל אתה מקבל על עצמך את המצווה הזאת. תשובה שלישית עמוקה מאוד, אומר רבי צדוק הכהן מלובלין. אחד מגדולי החסידות, נפטר לפני קצת יותר מ-100 שנה. והוא אומר כך: למה לא אומרים תאמין בי שאני השם אלוהיך? כי באמת באמת בעומק ליבו ונפשו ונשמתו, כל יהודי כבר מאמין. אין דבר כזה יהודי שלא מאמין. אין מציאות כזאת. הקדוש ברוך הוא, בממד הר סיני, נתן בנו את התורה, נתן בנו את האמונה. אז יכול להיות בן אדם שהוא לא דתי, לא שומר מצוות. אז הוא אומר שהוא לא מאמין? הוא מאמין. יש גם אנשים שאומרים שהם אתאיסטים, כופרים, לא מאמינים. זה הבל. בעומק נשמתם, גם הם מאמינים. עכשיו, אל תבוא ותגיד לו זה רק נדמה לך שאתה לא מאמין, באמת באמת אתה מאמין. זה אמירה קצת מתנסה. זה לא אמירה ששייך להגיד לבן אדם, אני יודע יותר טוב ממך מה בנשמתך. זה לא נעים להגיד לו את זה. אבל האמת היא שלא שאני יודע מה בנשמתו. התורה יודעת מה הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא בוא שברא את כל העולם וכולו ואותו נתן בו נשמה. מה זה נשמה? נשמה היא חלק אלוה ממעל. זאת אומרת, אתה לא מאמין באלוהים? אלוהים נמצא בתוכך. בנשמה שבתוכך יש אלוהים. הוא עונה לי ככה. כן. אין לנו דרך לשכנע את השכן שלך, יעקב. השכן שלך שקודח יהיה בריא. קודח בשבת, עושה רעש בשבת, לא מכבד, אפילו מבחינת יחסי שכנים. בסדר, נכון. אין לנו דרך לשכנע אותו. רק לבקש יפה, כבד אותי, כבד את השבת. כן. אם אה עלה ידבר איתו, דברים העוצים מן הלב ייכנסו אל הלב. אמן. כן. דברי חכמים בנחת נשמעים. היו פה גם ערבים אומרים פה. זה מה שהיה אצל אברהם אבינו. שבא אליו אחד שהיה כזה מסכן כזה דבר, בסך הכל אברהם אבינו רץ אליו, נתן לו לאכול, לשתות, כל מה שהוא רצה, נתן לו עוד תברך את השם. בא, הוציא לו את זה פסל, התחיל ללקח כפודו, נשתחווה לו. מה זה? התחיל לדבר על פעם, פעם מנו על זה גירש אותו. בא אליו הקדוש ברוך הוא, הנה ואמר לו מה זה? אני 80 שנה מחכה לעץ הזה שיעזור לי בתשובה. אתה בא, אתה צילמת ושברת את הדבר הזה. מה זה צריך לחזור בחזרה. דיבר, דיבר דברי חמודות זה נקרא. ולאט לאט חזר הוא באמת חזר בתשובה. אז הדרך היחידה זה לדבר דברי נועם. דרכיה דרכי נועם. כן. כל הכבוד. לא סתם, אראלה. קוראים לך אהרון. אהרון הכהן. אוהב שלום ורודף שלום. דרכיה דרכי נועם. נכון, אכן כן. כבוד הרב, אין לי זמן לספר לך סיפור. כל כולם התנתקו להם מים. מי שלא היה משלם היו צריכים לנתק לו מים. הוא כולם התנתק להם מים. אתה יכול להתגוש נגד כולם מאחד? עם הפה שלי, עם הגישה שלי, אני אומר לו תבוא, תשלם, לא ניתקתי לו מים. וחברת היה בא לראות את הראיה יתפדל. שאלתי אותו, אמר לי ששון, הוא נהנה. כל הכבוד. אין כמוך, אראלה. אוהב ואהוב, ברוך השם. אז אם כן, אם כן, זה בעצם מה שאומר לנו רבי צדוק. מה הוא אומר לנו? שבעצם בכל יהודי יש אמונה. רק צריך למצוא את המסילות ללב שלו. איך אתה חודר ללב שלו? ויש יהודים שכל החיים לא האמינו. פתאום קרה להם משהו. פתאום נפגשו במשהו. פתאום אבא נפטר, משהו זעזע אותם ופתאום הם חשפו את הנשמה שבתוכם. ולכן לא צריך להגיד תאמין בי. כי אתה כבר מאמין. המצווה היא לחזק את האמונה בתוכנו, לגלות את האמונה בתוכנו, לחשוף את האמונה בתוכנו. אבל היא קיימת. זה לא שאני צריך ליצור אותה יש מאין. זה לא שאין אמונה, צריך ליצור אותה. הבן אדם לא מודע אליה והוא צריך להיות יותר מודע אליה. לכן נאמר אנוכי השם אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. רבי חנניה אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל. לפי כך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר אדוני חפץ מען צדקה, יגדיל תורה ויאדיר.