למה חזר יעקב על פכים קטנים?
השאלה שמעלה אבי היא שאלה מטרידה ולכאורה מביכה: איך ייתכן שיעקב אבינו, גדול האבות ואיש התם, חוזר על עצמו לעבר השני של הירדן בשביל "פכים קטנים"? ועוד יותר מכך – איך ייתכן שרש"י מסביר שזה בגלל ש"ממונם של צדיקים חביב עליהם יותר מגופם"? האם זו לא תמונה מביכה של צדיקים כקמצנים, כאנשים שכל מה שחשוב להם זה הכסף?
מעבר לרמז החנוכתי
נכון שיש כאן רמז ברור לחנוכה – תמיד סמוך לחג אנחנו קוראים על יעקב שחוזר בשביל פך קטן, והרי גם בחנוכה הנס התרחש בפך קטן. מעשה אבות סימן לבנים, וברור שיש כאן קשר עמוק. אבל הרמז הזה עדיין לא מסביר את המציאות הפשוטה: למה באמת חזר יעקב? למה באמת היה חשוב לו הפך הקטן הזה עד כדי סיכון עצמו?
אילו רש"י היה אומר "ידע יעקב שעתיד להיעשות נס לבניו על ידי פך קטן" – לא הייתה שאלה. אבל רש"י לא אומר את זה. רש"י אומר משהו הרבה יותר מהותי ועקרוני: שכך הם הצדיקים, שהממון חשוב להם מאוד. וזה דורש הסבר.
הממון כשליחות אלוקית
התשובה מתחילה בהבנה פשוטה אך מהפכנית: הצדיקים מבינים שהרכוש שמגיע אליהם הוא לא סתם אמצעים, אלא חלק מהשליחות שהקדוש ברוך הוא מטיל עליהם. אם קיבלת רכוש מהשם, אם הרווחת כסף – זה לא מקרה, זו שליחות. הקב"ה נתן לך את זה בשביל משהו.
משל מובהר: מפקד פלוגה יוצא לקרב ומקבל תחמושת – כדורי רובה, טילי RPG, פגזים לטנק. פתאום אחד החיילים משאיר שרשור במחנה כי "זה כבד, סתם, אין צורך". המפקד יגיד לו: "סליחה? זה חלק מהמשימה שלך! אתה צריך את זה!"
כך גם הממון – זה לא סתם מתנה, זו שליחות. זו תחמושת למלחמה הרוחנית, לבניית העולם, להגשמת הייעוד שלך בחיים.
הכסף בעיני האבות
הקפדה זו על הממון כשליחות מתחילה כבר מאברהם אבינו. בברית בין הבתרים, כשהקב"ה מנבא לו על הגלות המצרית – "ועבדו ועינו אותם ארבע מאות שנה" – איזו בשורה נוראית! עבודת פרך, תינוקות מושלכים ליאור, עינוי נורא. אבל הקב"ה מוסיף: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
למה זה חשוב? מה מעניין את אברהם הכסף אחרי כל האסון הזה? התשובה: זה לא עניין של כסף. זה שעם ישראל יוצא ברכוש גדול ממצרים, זאת אומרת שהוא יוצא עם שליחות חדשה. הכסף הזה נועד להקים עם חדש בארץ ישראל, לבנות משכן, להקריב קורבנות, להגשים את הייעוד של עם ישראל בעולם.
בעל אמצעים של ימינו
אדם בעל אמצעים שמבין את העיקרון הזה יודע שהממון שלו הוא שליחות. למשל: יהודי אחד קנה בית שלם בחברון – בית שעלה סכום אסטרונומי, כי הערבים שמחזיקים את הבתים לא רק רוצים לגזור קופון, הם גם פוחדים פחד מוות שאם יגלו שמכרו ליהודים יהרגו אותם. אבל אותו יהודי הבין – הממון שלי הוא בשביל מטרה: להחזיק ביישוב היהודי בחברון, לאפשר למשפחות יהודיות לגור בעיר האבות.
אותו אדם יצא גם ביוזמה של "התלמוד הישראלי" – לקחת נושאים מהדף היומי ולהתאים אותם ללימוד אבות ובנים. היום יש מאות מקומות שלומדים כך. זה מה שאפשר לעשות עם ממון כשמבינים שזו שליחות.
אדם בעל אמצעים יכול להחזיק עמותת חסד, להגדיל תורה, לתמוך פוליטית במי שיקדם את עם ישראל למקום טוב יותר. הממון הוא כוח, והכוח הזה נתון בידיך לא סתם – אלא בשביל לעשות טוב בעולם.
לא קמצנות – חשיבות
לכן יעקב אבינו חוזר על פכים קטנים. לא כי הוא קמצן – הוא עשיר מופלג! לא בשביל הכסף עצמו. אלא בגלל המשמעות והחשיבות שיש בדבר.
זה כמו רבי יהודה הנשיא שהיה עשיר מופלג, חי בפאר כראוי לנשיא, נהנה מן העולם – אבל לא היה מוציא מטבע אחד מיותר. להוציא כסף מיותר זה בל תשחית. ואתה משחית לא רק כסף – אתה משחית את המשימה שהקב"ה נתן לך.
או הרב עובדיה יוסף זצ"ל שנסע ברכב משוריין ששווה מאות אלפי שקלים – לא כי זה עניין אותו, אלא כי מבחינה ביטחונית ומבחינת נוחות, זה הכרחי כדי שיהיה לו צלילות דעת לעבוד את השם. זה לא בצע, זו שליחות.
המדרגה של יעקב
רובנו לא חיים במדרגה כזאת. אנחנו עוברים ליד מאפייה לפני חנוכה, מריחים סופגניות, אומרים "יאללה, נתפנק". זה בסדר, זה לא איסור, זה לא דבר רע. אבל האם אכלנו את זה כי זה ייתן לנו כוח לעבוד את השם? לא – אכלנו להתפנק. ורוב השקלים שלנו לא יוצאים לשם שמיים טהור.
אבל יעקב אבינו היה במדרגה כזאת שכל שקל שהוא מוציא, מוציא לשם שמיים. כל מעה הולכת למשמעות, לייעוד. עכשיו נשאר לי כמה פכים קטנים מעבר לירדן – מה, לא אחזור בשבילם? אני רוצה להשתמש בכסף הזה כשאגיע לארץ ישראל ליישב אותה, להקים את המשפחה, למלא את השליחות שלי!
ההתייחסות לזמן כמשקף
אפשר לראות את זה גם בהתייחסות לזמן. לנו קורה שאנחנו מבזבזים חצי שעה וכשמסתכלים אחורה אומרים "וואלה, בזבזתי את החצי שעה הזאת". אבל לרב גדול? אתם חושבים שיוצא לו לבזבז חצי שעה?
ככל שאדם יותר קריטי לו הזמן, הוא לא מבזבז גם דקה. יש כאלה שמדקדקים על כל שנייה. יש כאלה שרק אם עבר יום שלם בבטלה – אז הם מרגישים "באסה, בזבזתי יום". אבל אם בזבזו חצי שעה? זה נראה רגיל.
ככל שאדם יותר צדיק, יותר בעל תורה, יותר רגיל לנצל את החיים שלו כל רגע ורגע – כך חשוב לו כל דקה. ואותו דבר יהיה חשוב לו כל שקל. כי כל שקל זה לא סתם בשביל פינוק – כל שקל הולך לשם שמיים. ממילא הוא גם חשוב מבחינה תורנית ורוחנית.
תמלול השיעור
אבי שואל, איך ייתכן שיעקב אבינו חוזר בשביל פכים קטנים, ורש"י אומר שממונם של צדיקים חביב עליהם יותר מגופם.
אז זה, זה קצת, סליחה שאני אומר, זה כמעט אנטישמי. אה, רבנים, כל מה שחשוב להם זה כסף. בסדר, בצורה קצת קיצונית.
אבל כאילו להגיד שהממון חביב יותר מהגוף? איזה מין דבר זה?
ומה הוא משתגע? חוזר בשביל פכים קטנים. ותראה איך הוא מסתבך, נאבק עם המלאך, וזה, צרות קורות לו. בשביל מה? בשביל כמה פכים קטנים?
אז קודם כל אמרת, איך קוראים לך?
חזי.
חזי אמר שיש בדבר הזה רמז, ודאי שיש בדבר הזה רמז. בדיוק תמיד סמוך לחנוכה, תמיד שבוע-שבועיים לפני חנוכה אנחנו קוראים על יעקב אבינו שחוזר בשביל פח קטן. איך אפשר לא לשים לב לדמיון? שגם בחנוכה הנס נעשה בפח קטן.
אבל זה עוד לא מסביר. זה כן נותן איזה רמז. מעשה אבות סימן לבנים.
אבל זה לא מסביר את מה שרש"י אומר. רש"י אומר, הוא לא אומר, ידע, אם היה אומר, ידע יעקב אבינו שעתיד להיעשות נס לבניו על ידי פח קטן בזכות שהוא חוזר על פח קטן. אז אבי לא היה שואל שאלה.
זה שיעקב אבינו נביא, זה שיש לו רוח הקודש, זה שמעשה אבות סימן לבנים, על זה אין שאלה.
השאלה היא איך זה שיעקב אבינו, כתוב ברש"י שחשוב לו עד כדי כך הממון, הרכוש. לא כתוב בגלל העתיד, לא כתוב בגלל משמעות. כתוב פח קטן, חזר על פקים קטנים.
האם בשביל זה צריך לחזור, לסכן את עצמו וכולי.
וחביב עליהם, ממונם של צדיקים חביב עליהם יותר מגופם. איזה מין דבר מוזר.
אז הנקודה היא כזאת: קודם כל, זה שהממון הוא חביב זה מאוד משמעותי.
זה לא בגלל שהצדיקים הם קמצנים. יעקב אבינו מתקמצן על איזה פח קטן. לא זאת הנקודה.
כסף זה דמים?
מה הכוונה שזה דמים?
הוא מזיע עליהם, הם...
אדם השקיע את חייו על...
אז מה?
בכל זאת, אז מה, אז בשביל כסף?
הנקודה היא יותר עמוקה, זה לא רק בגלל שאדם השקיע מאמץ ודמים בשביל לקבל את הרכוש הזה.
אלא בגלל שהצדיקים מבינים,
שנייה, אני רגע, אני רוצה להשלים את העניין.
הצדיקים מבינים שהרכוש זה לא סתם אמצעים שיש להם, אלא זה חלק מהשליחות שהקדוש ברוך הוא מטיל עליהם. כלומר, אם קיבלת רכוש, מהשם הייתה זאת. ואם הרווחת כסף, הקדוש ברוך הוא נתן לך את זה בשביל משהו.
לכן הצדיקים, קודם כל, הם כמובן מאוד מקפידים לא להוציא כסף לריק. לא כי הם קמצנים. כי למה לזרוק כסף אם אני יכול להשתמש בו לטובה ולברכה. אני רוצה להשתמש בכסף הזה למטרה שלשמה הוא ניתן.
למשל, רבי יהודה הנשיא היה עשיר מופלג.
ואף על פי כן, הוא היה בהחלט נהנה מן העולם, חי בפאר כראוי לנשיא. אבל אף על פי כן, לא היה מוציא מטבע אחד מיותר. להוציא כסף מיותר, זה בל תשחית. ואתה משחית פה לא כסף. אתה משחית פה את המשימה שהקדוש ברוך הוא נתן לך.
משל למה הדבר דומה? נניח שמ"פ בצבא, מפקד פלוגה, מקבל תחמושת לקראת יציאה לקרב. מקבל כך וכך כדורי רובה, כך וכך טילי RPG, כך וכך טילי לאו. מקבל מה שמקבל. אם הוא מ"פ בשריון, אז הוא מקבל טילים לטנק, פגזים לטנק, מה שמה הוא צריך, הוא מקבל.
עכשיו נניח, הוא יוצא עכשיו לקרב, פתאום הוא רואה את אחד הנגביסטים משאיר שרשור אחד במחנה. אומר לו, למה אתה לא לוקח? זה כדורים לנקל"ה.
אז הוא אומר לו, לא, זה כבד, עזוב, סתם, אין צורך. מה זה? פכים קטנים. סליחה? זה חלק מהמשימה שלך. אתה צריך את זה בשביל המשימה.
אז אם קיבלת את זה, זה משהו שנדרש, משהו שאתה צריך להשתמש בו לטובה. וכך בדומה לזה, יעקב אבינו וכל הצדיקים מבינים שרכוש שמגיע אליהם זו שליחות אלוקית. זה לא סתם מתנה, זו שליחות.
לכן הקדוש ברוך הוא כל הזמן מתעקש על הדבר הזה. רואים את זה אצל כל האבות. החל מאברהם אבינו, למשל, שהקדוש ברוך הוא מתנבא לו בברית בין הבתרים, ועבדו ועינו אותם 400 שנה וכולי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. מה זה מה שמעניין את אברהם אבינו? הוא שומע עכשיו בשורה נוראית, הבנים שלו יהיו גרים בארץ לא להם, ועבדו ועינו אותם 400 שנה, עבודת פרך במצרים. התינוקות יושלכו ליאור. איזה עינוי!
אל תדאג, בסוף יוצאים עם מלא כסף.
מה מעניין הכסף? לא.
זה לא עניין רק של כסף. שהם יוצאים ברכוש גדול ממצרים, זאת אומרת שהם יוצאים ממצרים עם שליחות חדשה. הכסף שעם ישראל מוציא אותו ממצרים, לא נועד בשביל תענוגות. נועד בשביל להקים עם חדש בארץ ישראל. שליחות גדולה. נועד בשביל לבנות משכן, בשביל להקריב בו קורבנות. נועד בשביל להגשים את הייעוד שלך בעולם, אתה צריך כסף.
אדם רוצה, יצא לי להיפגש אתמול עם אדם בעל אמצעים.
אה, לא משנה באיזה הקשר, אדם בעל אמצעים. אז הוא סיפר לי על שני דברים שהוא עשה בקטע של תרומה. אחד קנה בית בחברון.
אה ובית שהיום גרים בו משפחות. אתם יודעים שכל בית בחברון עולה הרבה הרבה מעבר לערכו, בגלל שהערבים שמחזיקים את הבתים, למרות שזה בתים שהיו שייכים פעם ליהודים, לא משנה. כרגע הערבים מחזיקים אותם, לא רק שרוצים לגזור קופון. הם בצדק מפחדים פחד מוות, כפשוטו כמשמעו, שאם יגלו ייהרגו. יגלו יהרגו אותם.
אז הם גם עושים הרבה קשיים וגם דורשים סכום אסטרונומי.
אז אותו יהודי החליט אני רוצה לתרום ליישוב היהודי בחברון, שעוד יהודים יגורו בחברון, קנה בית, בית גדול. שגרות בו ברוך השם כמה משפחות.
זה דבר אחד למשל שהוא עשה. עוד דבר שהוא עשה,
לפני כבר תשע שנים שהתחיל פעם שעברה מחזור של הדף היומי, אתם יודעים, לומדים כל יום דף גמרא. אז לפני תשע וחצי שנים, משהו כזה, אז התחיל מחזור חדש. אז הוא יצא ביוזמה שנקראת התלמוד הישראלי.
זה לקחת נושאים מתוך הדף היומי, מתוך המסכתות של הגמרא, שמתאימים לילדים, ולעשות פרויקט של אבות ובנים, יש היום מאות מקומות שלומדים דפים של לימוד תורה אבות ובנים יחד, סביב הנושאים של הדף היומי.
אז למשל, אדם שהוא באמת בעל אמצעים, זה ניתן לו לא בשביל סתם ליהנות. ניתן לו בשביל מטרה. אדם יכול להחזיק עמותת חסד, הוא יכול להגדיל תורה, הוא יכול לתרום ליישוב היהודי בחברון, הוא יכול לעשות המון דברים.
אפילו ברמה ש ברמה פוליטית. אתה חושב שלא ברמה פוליטית במובן של לתמוך בפלוני ולא באלמוני בגלל איזה חיבה אישית. אלא בגלל שאתה חושב שהבן אדם הזה יקדם את עם ישראל ומדינת ישראל למקום טוב יותר, למצב טוב יותר. אז כן, אתה משפיע בעזרת הממון שלך לכיוון הזה.
גם אברהם יצחק ויעקב, וגם אחר כך עם ישראל ועד היום, כל אדם בעל ממון, צריך להבין שזה שליחות אלוקית. ולכן יעקב, חשוב לו גם פכים קטנים, גם דבר קטן חשוב לו.
כי הוא מבין, זה לא עכשיו אני לא מזלזל בזה. כי זה לא עניין בשביל הכסף.
הוא עשיר מופלג. לא בשביל הכסף הוא הולך לחפש את זה חזרה את הפכים הקטנים.
לא רגע. אלא בגלל המשמעות והחשיבות שיש בדבר. וזה מה שרש"י אומר. שחביב עליהם ממונם של צדיקים יותר מגופם. לא כי חביב עליהם כי הם קמצנים, לא כי חביב עליהם כי הם טבי בצע, חס ושלום. מה? כל אחד מאיתנו שמכיר רבנים גדולים, צדיקים, מה הם טבי בצע? לא טבי בצע.
טוב, כמה היה שווה הרכב של הרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה? כמה היה שווה?
למה זה עניין אותו בכלל?
אתם יודעים כמה היה שווה? הרכב?
הרבה כסף.
השב"כ החליט לתת לו...
השב"כ בדיוק, רכב משוריין. עלה כמה מאות אלפי שקלים.
אבל מי חושב שזה עניין אותו? מישהו חושב שהוא נהנה לנסוע ברכב זה לא היה רכב מפואר. זה לא היה רכב עם לא יודע מה, אפילו אני לא יודע מה להגיד.
מבחינה ביטחונית
מבחינה ביטחונית וגם מבחינת נוחות. כל אחד מאיתנו רוצה שאדם כמו הרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה, ייסע ברכב הכי נוח. שכשוא נוסע משיעור לשיעור או ממקום למקום, יהיה לו את הצלילות הדעת, זה ברור, זה הכרחי. זה לא בגלל שאתה עב בצע.
אז גם כאשר צדיקים עושים דברים שהם בעלי באמצעות ממון רב, זה לצורך השליחות, לצורך ההגשמה של הייעוד שלהם בחיים.
אז למה רש"י אומר?
אתה היית צריך לזרוק איזה משהו. היית צריך להגיד איזה ו, בואנה, כפרה, בסדר, אז זה...
אז סתם הרבה אנשים ככה יעשו.
אתה יודע במה זה תלוי? זה תלוי האם גם בשגרה כל שקל שאנחנו מוציאים, מוציאים באמת רק לשם שמיים.
רובנו לא חיים במצב הזה. בן אדם עובר היום לפני חנוכה, עובר ליד איזה מאפייה, מריח סופגניות, אומר לעצמו, יאללה, נוציא כמה שקלים, נאכל סופגנייה, נתפנק.
סבבה, זה לא איסור, זה לא דבר רע. אולי זה משמין, אבל זה לא, זה לא דבר נורא לאכול סופגנייה. תאכל סופגנייה שיהיה לך לבריאות.
אבל האם אכלת את זה כי עכשיו זה ייתן לך כוח לעבוד את השם? לא, אכלת להתפנק, זה בסדר גמור. כי אנחנו לא כולנו במדרגה כזאת שכל שקל שמוציאים זה לשם שמיים. אבל יעקב אבינו היה במדרגה כזאת.
כל שקל שהוא מוציא, לא היה אז שקלים, היה אז לא משנה.
מאה קסיטה, כל מרה שהוא מוציא, הוא מוציא לשם שמיים, בשביל משמעות. עכשיו רגע, נשאר לי כמה פכים קטנים, מה אני לא אחזור בשבילם? אני רוצה להשתמש בכסף הזה, אחר כך אני מגיע לארץ ישראל ליישב את ארץ ישראל, להקים את המשפחה בארץ ישראל, לא יודע, למלא דברים.
אז אצלו הוא היה ברמה כזאת שכן. הוא היה חוזר על כל דבר קטן כי הוא מבין שזה חלק מהמשמעות. זה כמו ש
ההתייחסות לזמן.
האם יצא לנו פעם לבזבז חצי שעה?
שאתה מסתכל אחורה ואומר, וואלה, בזבזתי את החצי שעה הזאת.
אני מניח שלאנשים, כמוני כמוכם, קורה דבר כזה.
לרב גדול, אתם חושבים יוצא לו לבזבז חצי שעה?
ככל שאדם יותר קריטי לו הזמן שלו, הוא לא מבזבז גם דקה.
אז יש כאלה שמדקדקים על כל שנייה. יש כאלה על כל דקה. יש כאלה על כל שעה.
יש כאלה שרק אם הם בזבזו יום שלם, ישנו יום שלם, ישבו בבית ולא יודע מה עשו, צפו בסדרות או ישנו במיטה או הסתכלו, לא יודע מה, ברשתות חברתיות, עבר יום שלם אז הוא מרגיש באסה, וואי, בזבזתי יום שלם.
אבל אם הוא בזבז חצי שעה, זה נראה לו דבר רגיל.
לא מרגיש התרגשות מזה.
אבל ככל שאדם הוא יותר צדיק, יותר בעל חסד, יותר בעל תורה, יותר רגיל לנצל את החיים שלו כל רגע ורגע, אז באמת חשוב לו כל דקה. אותו דבר יהיה חשוב לו כל שקל. כי כל שקל זה לא סתם בשביל פינוק. כל שקל הולך לשם שמיים. ממילא הוא גם חשוב עבורו מבחינת רמה תורנית ורוחנית.
רבי חנינא בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך קבע להם תורה ומצוות שנאמר אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.