בלוג

צהריים טובים.

יעקב שולח מלאכים לעשיו וכאמור, המלאכים חוזרים ואומרים לו הנה יוצא לקראתך ו-400 איש עמו.
וירא יעקב מאוד, ויצר לו וכולי, הוא מתארגן לדורון תפילה ומלחמה.
בתפילה, בתוך התוך תפילתו הוא אומר את הפסוק המפורסם, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לשני מחנות.
רש"י אומר, מה זה העניין הזה של קטונתי מכל החסדים?
אומר רש"י, קטונתי מכל החסדים, נתמעטו זכויותיי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי. לכך אני יראה שמה מי שיבטחני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשיו.

רש"י עונה פה בעצם על שתי שאלות. שאלה אחת, מה זה העניין הזה של קטונתי מכל החסדים?
מה מה המילה קטונתי קשורה פה? מה מה עשו פה החסדים והאמת?

אז רש"י מפרש, הרמב"ן חולק על זה, צריכים להביא את הרמב"ן, אבל רש"י מפרש על פי הגמרא מורה ברכות ששואלת על דוד שאומר, שאמרה נפשי כי חסיד אני, וכי דוד אומר שהוא חסיד? הרי הוא בכלל לא אומר שהוא חסיד.
הוא מתיירא, אז הגמרא אומרת שמה יגרום החטא, וגם יעקב אומר, קטונתי שמה יגרום החטא. וזה בעצם עונה מעבר למילה קטונתי שבעצם לפי רש"י משמעותה נהייתי קטן מרוב חסדים. ככל שהגדלת עליי חסדים, כך אני נהייתי קטן.

ובכך רש"י בעצם עונה על שאלה נוספת, והיא מה פתאום יעקב מפחד?
הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח לו, הוא בעצמו אומר את זה. ואתה אמרת היטב עתיד עמך ושמתי את רחך כחול הים אשר לא ייספר מרוב. כן, זה המשך התפילה.
אז אז איך ייתכן שיעקב מפחד?
אז התשובה היא שמה יגרום החטא. לכך אני יראה, שמה שיבטחני, נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשיו.

אז יש פה שני דברים שהם קורים במקביל. אחד, שמה נתלכלכתי בחטא, ואז אני יפחתו זכויותיי. והזכויות שהיו לי, יש פה בעיה אחרת, שמרוב חסדים שעשית עמי, נתמעטו זכויותיי. כלומר, גם שהבטחת לי, אני הייתי צדיק. ונשחת לי הבטחות. נפלא. אבל במקביל קרו שני דברים. גם אני אולי כבר לא כזה צדיק. אולי, אולי נתלכלכתי בחטא. וגם כבר הבטחת, כבר לא רק הבטחת, כבר עשית עיתי כל כך הרבה, שאני כבר לא יודע אם זה כבר קטונתי. קטונתי הכוונה היא, נתמעטו זכויותיי. היה לי היתרת זכות בהבטחות אצלך, אבל אולי גם אני חטאתי וגם בזבזתי. קיבלתי כל כך הרבה חסדים, זה כבר בזבזתי את ה זכויות שהיו לי אצלך, אני לא יודע עכשיו אם ההבטחה תקפה או לא. כך אומר רש"י.

הרמב"ן חולק על כך.
הוא אומר ואיננו נכון בלשון הכתוב.
ולכן אומר הרמב"ן, לכאורה זה פירוש פשוט שאומר המדרש. מופיע בראשית רבה, ע"ו, אות ה'. רבי אבא אמר קטונתי איני כדאי.
קטונתי מכל החסדים. אני לא ראוי, מי אני שאני אקבל את כל החסדים כל כך הרבה עשית עמי.

ובהקשר הזה, ואתה אמרת היטב עתיד עמך. כלומר, אמנם מי אני, אבל הבטחת לי. אז אני אבקש שתקיים.

היתרון של הפירוש של רש"י שבאמת הוא מסביר גם מדוע יעקב מפחד. על פי חז"ל שמא יגרום החטא.

אנחנו כהרגלנו בשיעור הזה, שהוא שיעור של פרשת השבוע לאור החסידות. אז אנחנו לוקחים כל פעם משהו מתוך הפרשה ומעינים בו לאור דברי תורה תלמידי חכמים וגדולי החסידות. והיום אני רוצה שנראה מגוון של כמה דברים שנאמרו על העניין הזה של קטונתי. נקודה ראשונה, מתוך התולדות יעקב יוסף. רבי יעקב יוסף מפולנה היה תלמידו הישיר של הבעל שם טוב. ממש מהדור הראשון של החסידות.
אחרי שהבעל שם טוב נפטר, אז המנהיג הבלתי מעורר של תנועת החסידות הפך להיות המגיד ממעזריץ'. רבי דוב בער ממעזריץ'. אבל רבי יעקב יוסף למשל, הוא לא היה ממש תלמיד שלו. הוא היה מבוגר ממנו, הוא היה מבוגר אפילו מהבעל שם טוב. אז כשהבעל שם טוב נפטר הוא, בסדר, היה מנהיג אחד לתנועת החסידות וזה המגיד ממעזריץ'. אבל התולדות יעקב יוסף היה בפני עצמו, והוא בעיקר היה הסופר הגדול של החסידות. הסופר הראשון, הכותב הראשון של תורת החסידות. כי הבעל שם טוב לא כתב כלום. המגיד ממעזריץ' לא כתב כלום.
יש ספר כתר שם טוב על התורה, של הבעל שם טוב. יש ספר תורת המגיד של המגיד ממעזריץ', אבל הם לא כתבו אותם.
זה תלמידיהם ששמעו מהם דברי תורה בעל פה, אז הם כתבו סידרו את הדברים. לפעמים אחרי שניים שלושה דורות.

אבל אבל הם לא כתבו. רבי יעקב יוסף מפולנה ממש היה הראשון שכתב דברים עמוקים ומסודרים בנושא הזה של תורת החסידות. ופה הוא כותב על פרשת השבוע. הוא מביא פירושו חז"ל שמתלכלכתי בחטא. לכך אני יראה.
והוא כתבתי שמעתי ממורי בשם הרמב"ן. מי זה מורי? הבעל שם טוב. כי בימי הקטנות מצוי החטא והעונש וכולי. ויען שם.
וזהו שאמר קטונתי כי בימי הקטנות שהם ימי הדין, הפך ימי הגדלות שהם חסדים ורחמים. זהו שאמר קטונתי מכל החסדים שהוא אז בימי הקטנות. לכך אני יראה מהחטא הגורם עונש לימסר ביד עשיו, וצורח להתפלל שינצל מהחטא על כל פנים.
הוא אומר פה דבר שהוא עמוק מאוד והוא נוגע מאוד להמון עניינים בחיים.

קטונתי, אומר רבי יעקב יוסף מפולנה, זה נכנסתי למוחין דקטנות. יש מושג כזה בחסידות בקבלה, מוחין דקטנות.
יש שיר כזה של שלולי רנד. אבל חוץ מזה, זה לקוח כמובן מתוך מושג שהוא מקור בקבלה, מקור בחסידות.
יש דבר כזה קטנות וגדלות. ומה שתיכף נסביר את זה קצת יותר. אבל מה שאומר פה התולדות יעקב יוסף, זה שהחטא והעונש קשור לקטנות. ולעומת זאת, כשאתה בגדלות, זה החסד ורחמים, זה לא במידת הדין.

אנחנו רגילים שהתורה מלאה שכר ועונש והיה עם שמוע וכולי. כל ספר דברים מלא מהנושא הזה של שכר ועונש. אבל בעצם אומר לנו רבי יעקב יוסף מפולנה, זה לא זה דבר שהוא מוחלט.
אלא השכר והעונש, שזה סוג של קטנות. איזה חשבונאות כזאת, רגע, פה חטאת, אז מגיע לך ככה. פה עשית איזה מצווה, אז נשפר אותך. זה קטנות, זה הנהגה של קטנות, שהקדוש ברוך הוא לפעמים מנהיג את עולמו בקטנות. למה? בגללך. כי אתה בקטנות.
אתה רוצה להינצל משכר ועונש, מחשבונאות כזאתי של להעניש על מעשיך? אז תהיה אתה בגדלות.
מה זה אומר? מה זה להיות בקטנות ומה זה להיות בגדלות? קודם כל, בצורה פשוטה,

ניקח את הדוגמה של תשובה מיראה ותשובה מאהבה. מופיע במסכת יומא, ארבעה חילוקי כפרה, והרמב"ם מזכיר אותם בהלכות תשובה, לרמב"ם, שיש יש חטאים שאדם עבר ואז ברגע שבעיקרון כל אדם שעבר על על עשה, מצוות עשה, אז עשה תשובה, מוחלים לו. ברגע שאדם חוזר בתשובה, מוחלים לו.
אבל, יש עבירות חמורות יותר שגם אם הוא עשה תשובה, זה לא מספיק, אלא תשובה ויום הכיפורים מכפר.
עשה תשובה, זה עוד לא התכפר, יום הכיפורים, מצימו של יום. יש עבירות חמורות מאלה שלא רק תשובה ויום הכיפורים, אלא גם ייסורים.
אי אפשר להתכפר בלי ייסורים. ועבירות שיש בהם חילול השם, זה מתוך ארבעת חילוקי הכפרה, זה החלוקה הרביעית שמי שעשה עבירות שיש בהם חילול השם, אז על זה נאמר הפסוק כי מכופר לכם מעוון הזה עד תמותון. רק תשובה יחד עם המוות מכפר.
עכשיו, זה נשמע מאוד מאיים. כאילו אנחנו, תשובה, איזה יופי, יש דבר כזה, חזרה בתשובה. לא, זה לא כזה פשוט. לפעמים יש דברים שאתה חוזר בתשובה, עדיין ייסורין, מוות, דברים מורכבים וקשים.

אומר הרב קוק זצ"ל בעולת ראיה, שכל אותם חילוקי כפרה נכונים אך ורק לתשובה מיראה. לעומת זאת, אדם שחוזר בתשובה מאהבה, כל כמו שהגמרא אומרת, כל העוונות נהפכות לו לזכויות. זה לא שהעוונות נהפכות לשגגות, אז עוונות נהפכות נהפכים לזכויות לשגגות. אתה יכול לומר, בסדר, עדיין יש פה איזה סוג של עבירה, צריך לכפר עליה באיזו דרך, אז גם אם זה עבירה יותר חמורה, אז ממילא צריך לכפר עליה בכפרה יותר קשה.
אבל כאשר זה תשובה מאהבה, אז הזדונות הופכות לזכויות. אז ממילא אין על מה לכפר. הפוך, יש לך זכויות. מה, צריך לכפר, צריך מוות, צריך ייסורים? לא צריך גם לכפר לחכות ליום הכיפורים. תשובה מאהבה, עכשיו, תשובה מאהבה זה סוג של גדלות.
כשאדם בעצמו בא מיראה, בא מאיזה תחושה של קטנות, גם קטנות של עצמו, אני קטן. בפשט של קטונתי. קטונתי, מי אני? אני לא מסוגל, אני לא ראוי. זה בעצמו קטנות שמביאה לאדם את מידת הדין. אה, אתה קטן? אין בעיה, אתה בא מיראה, אתה בא מאיזה חשיבה כזאתי קטנה,

אין בעיה. אז הקדוש ברוך הוא ידון אותך מידה כנגד מידה, במידת הדין, בשכר ועונש, בחשבונות. חשבונות קטנה כביכול.
ולעומת זאת, כאשר אדם בא בגדלות, שבעיקר ברובד הראשון, גדלות זה אומר תשובה מאהבה.

אז כשאדם בא וחוזר בתשובה מאהבה, אז זה זה תשובה בגדלות. ותשובה שהיא בגדלות, אז היא ממילא הופכת את ההנהגה של הקדוש ברוך הוא גם כן להנהגה של גדלות. והנהגה של גדלות היא הנהגה של חסד ורחמים.

ולכן, כמו שאומר הרב זצ"ל, אז ב כשדן חוזר בתשובה מאהבה, אין את כל חילוקי הכפרה האלה. התשובה מוחקת הכל ומרוממת ומעלה את הכל.
ניתן דוגמה נוספת למושג הזה של גדלות וקטנות, איפה זה פוגש אותנו בחיים.

יש הקדמה מפורסמת לספר שערי יושר. שערי יושר זה ספר של רבי שמעון שקופ, ספר למדני ועיוני. אחד מהספרים המפלפלים ביותר.
ובהקדמה, באופן כללי, זה משהו מעניין ללמוד הקדמות של ספרים. זה מקצוע בתורה. על כל פנים, בהקדמה של השערי יושר, אז הוא מביא שיש תהליך בחיים של האדם, שכשהוא תינוק, אז הוא מבחינתו, הוא זה כל העולם. פסיכולוגים אומרים שהתינוק אפילו לא מודע לזה שאמא שלו והוא זה אנשים שונים. מבחינתו, עכשיו תחשבו מה זה אומר. כשהוא בעצם רעב, מבחינתו זה אפוקליפסה עכשיו. זה זה חורבן העולם. זה זה משהו של העולם כולו נתון בסכנה. אז לא פלא שהוא בוכה. זה אותו דבר כשכואב לו הבטן. אותו דבר כשהוא עייף. אותו כל דבר שמציק לו, אז מבחינתו זה שבר עולמי.

אבל זה הסתכלות קטנה של תינוק שרואה את עצמו שהוא כל העולם. כשהילד מתבגר, אז הוא לומד לזהות שיש אנשים שסביבו. הוא לומד, צריך לדעת להתחשב, צריך לדעת לוותר, צריך לדעת נתינה. זה זה חלק מתהליך הגדלות של הילד.
ועדיין, אז יש לו את החברים מהגן, יש לו את המשפחה. אבל כשהוא גדל יותר, אז הוא מבין כבר שיש לו את העם. והוא גם מתגייס לצבא והוא מוכן לסכן את עצמו בעד העם שלו. לא רק בעם ישראל, באופן כללי, בעמים שונים. אנשים הולכים לצבא, כל אחד עניינו וזה, לא ניכנס עכשיו לכל ה צבא מקצועי, צבא צבא העם וכולי. אבל בעיקרון, אנשים כן מבינים ש שאני צריך לוותר לא רק בשביל עצמי או בשביל משפחתי, אלא אני גם חלק מעם.

וכמובן אפשר להמשיך את זה עוד ולומר ש יש פסקה ברב באורות הקודש שנקראת שיר מרובע, שמדברת על על שיר השירים, הוא נקרא שיר מרובע במדרש. אז הרב קוק מבאר את זה שזה יש אדם ששר את שירת עצמו, יש שר את שירת האומה, הוא שר קופץ לאומה. יש אדם ששר את שירת האנושות, שאכפת לו מכל האנושות כולה, ויש אדם ששר את שירת העולמים כולם, אכפת לו מכל בעל חיים, מכל צמח וכולי.
אני חוזר לשערי יושר, כי השערי יושר מגדיר שזה נקרא גדלות. שכשאדם גדל, ככל שאדם גדל יותר, אז הוא אכפת לו ממעגלים רחבים יותר.
זה המשמעות של להיות אדם גדול. להיות אדם גדול, זה שאני לא שם את עצמי במרכז, אני לא אגואיצנטרי. אני באמת אכפת לי, אני באמת רואה את הדברים בפריזמה הרבה יותר רחבה. אכפת לי ממש מ קודם כל מכל העם שלי, אבל לא רק מכל העם שלי, אלא מעבר לזה, אכפת לי גם אם בתאילנד היה צונאמי ונהרגו כך וכך אנשים, זה את כל אחד הוא צלם אלוקים, וזה וזה אכפת לי וזה חשוב לי וזה משמעותי וזה כואב לי ואני מתפלל על זה.
ובצורה יותר רחבה, אכפת לי מכל הבריאה, מכל בעל חיים, מכל צמח, כי הכל זה בריאה אלוקית.

רבי ברוך לוין הצדיק הירושלמי סיפר שהוא פעם אחת הלך עם הרב הרב קוק זצ"ל, ותוך כדי הליכה, אז רבי ברוך לוין שלח את ידו וקטף איזה עלה מאיזה ענף, סתם ככה כי לפי תומו. הרב קוק הזדעזע כולו, עצר ואמר לו, האמן לי שמעולם לא קטפתי עלה ולא פרח ללא צורך. כל פרח אומר שירה. כל עלה הוא בריאה אלוקית. מה פתאום סתם לכתוף?
אז זה מדרגה שאנחנו לא נמצאים בה כרגע. אבל זה אחד המושגים של גדלות. כשאדם הוא עניינו רק עצמו, אז אז הקדוש ברוך הוא דן אותו בחטא ועונש.
אבל כאשר האדם הוא לא רק עצמו, אלא הוא אדם גדול, שאכפת לו עכשיו, הוא לומד תורה, כי הוא בשליחות למען עם ישראל. הוא מתגייס לצבא, כי הוא בשליחות למען עם ישראל. הוא כל דבר שהוא עושה, הוא חושב לא רק על עצמו, אלא חושב, מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני? מה הדבר הנכון? לטובת עם ישראל, לטובת העולם, לטובת תיקון העולם, לטובת גאולה שלמה.
אז איפה אני כשליח בדבר הזה? כאשר אדם הוא כשלח, אז שליחו של אדם כמותו. ואם אתה שליח של עם ישראל או שליח של הקדוש ברוך הוא, אז זה זה נותן לך גם כוחות של המששלח, שזה כוחות אינסופיים. וגם ממילא הקדוש ברוך הוא מתייחס אליך בגדלות, בדרך של חסד ורחמים. חסדים ורחמים. כי זה לא הוא לא דן אותך לפי מעשיך, אתה חלק מאיזה כלל הרבה יותר גדול. כמו שאומר קוהלת, כל אשר יחובר אל כל החיים, יש כי מי אשר יחובר אל כל החיים, יש ביטחון. אם אתה מחובר על כל החיים, יש ביטחון. אתה מחובר על כל החיים, זה להיות מחובר לעם ישראל, להיות מחובר לקדוש ברוך הוא, להיות מחובר לתורה, להיות מחובר אל חיי העולמים, אל הבחינה שמחייה את העולם כולו. אז ממילא יש ביטחון.
קשור למה שהרמח"ל אומר על הנהגת הייחוד והנהגת המשפט. שבדרך כלל, בשגרת העולם, הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בהנהגת המשפט. זאת אומרת, משפט דין, שכר ועונש לפי המשפט. אבל, יש זמנים שבהם הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בהנהגת הייחוד. לדוגמה, יציאת מצרים, אומרים מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא בקריעת ים סוף, אלה עובדי עבודה זרה ואלה עובדי עבודה זרה. מדוע אתה מטביע את אלו ומוציא את אלו? אמר להם, שתקו, ככה עלה במחשבה לפניי.
אין פה איזה הסברים. זה לא עכשיו עניין של לענות, לא, אבל כאן יש טיפה יותר חטאים ופה יש טיפה פחות, זה בכלל לא מעניין. כי העולם צריך להגיע לתעודתו ויעודו ותפקידו של העולם זה להיגאל על ידי עם ישראל. ולכן, זה פה אנחנו הקדוש ברוך הוא שוקל שיקולים אחרים של איך אני מסתכל על העולם כולו, על המהלך של ההיסטוריה שהקדוש ברוך הוא רוצה להוביל.
אז ממילא, כאשר אדם הופך להיות אדם גדול, הוא הופך להיות חלק מהתהליך ההיסטורי שהקדוש ברוך הוא מוביל בעולם, אז אז ממילא, הוא לא צריך להתיירא מהשכר והעונש, אלא הוא בגדלות, והגדלות זה הנהגה של חסד ורחמים.
יעקב אומר יעקב אבינו אומר, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. כלומר, אני קטן, אני אני עכשיו בקטנות. נו, מה? יעקב אבינו, למה אתה בקטנות? אז תהיה בגדלות. זה לא תמיד ככה. לפעמים אדם מרוב קשיים הוא נמצא בקטנות. קשה לו להשתחרר מזה.

בכל מיני מערכות, למשל, הצבא זה מערכת כזאת שהיא מאוד טוטליטרית. הצבא שולט עליך מבוקר עד בוקר, 24/7, ואומר לך מה לעשות החל מצחצוח הנעליים ואז כמה לאכול ומתי לאכול, ודרך מה לרוץ ו שולט בך גם במתי יהיה לך טלפון והאם תצא הביתה או לא ו זה זה שלטון מאוד מאוד מאוד רחב ומקיף.
והרבה אנשים בתוך הצבא נשאבים לאיזה הסתכלות כזאת שהיא יותר קטנה. למרות שאתה באמת אתה עכשיו חלק מכלל ישראל בצורה הכי רחבה. אתה לובש מדים, אתה כל כולך שייך לכלל ישראל, אתה חלק ממצווה הגנה על ישראל. אבל במודעות, במנטליות, בסטייט אוף מיינד, אדם לפעמים נמצא באיזה קטנות. זה חלק מהאתגר. למשל, בצבא, לא רק בצבא, גם בכל מיני הזדמנויות אחרות. לשים להוציא את הראש מעל המים. ולא להיות בתוך ה כמו איזה עכבר בתוך המבוך ששמו אותך. אלא רגע, לנשום, להסתכל על הדברים מעבר לגובה הדשא.
אלא פעם הרב וילמיר רבי משל על אנשים שתקועים בפקק. ומה הם רואים? הם רואים את הפגוש שלפניהם וגם זה מעייף ועוד שניה מנקרים ומתעצבנים וחם להם גם המזגן לא עובד וגם השעה הולכת ומתאחרת והווייז רק מוסיף דקות.
אבל אם תסתכל על כל הדבר הזה מהמטוס הקל של אני יודע מה, פעם היה מטוסים כאלה שנסעו מעל התנועה ודיווחו על פקקי התנועה. אז היום כבר לא צריך את זה. אבל אבל פעם היה דבר כזה. וברדיו היו מודיעים, מהמטוס הקל מודיעים ככה, מדווחים. אם אתה מסתכל מלמעלה, אז לא רק שאתה צוחק על הנהגים ש תקועים למטה בפקק, אלא שאתה יכול להסתכל על זה בצורה אחרת. אתה לא נתון עכשיו בסבל הקטן של מצוקה כזאת או אחרת שדוחקת בך. אז כשאתה לא נתון בסבל הזה, אתה יכול הרבה יותר בקלות להסתכל בגדלות ולומר וואו, איזה שפע, כמה אנשים, כמה יהודים חזרו לארץ ישראל אחרי 2000 שנות גלות. סיוני חורי כולם נקבצו ובאיו לך. כמה מכוניות, זה מראה על השפע הכלכלי שיש במדינה. זה בסדר, זה גם מראה על התשתית של הכבישים שאפשר לעשות יותר וש רכבת לוקח פה 20 שנה עד שנוצר לא משנה, אפשר להסתכל גם בצורה שלילית. אבל כל הדברים האלה יש בהם גם גדלות. להסתכל ברוחב, להסתכל במ ה מהלכים האלוקים הרחבים.

אז זה הנקודה הראשונה. שיעקב אומר, לפי הפירוש הזה, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. אני מידי קטן, אני נמצא בקטנות בשביל שיהיה לי חסדים ואמת. ולכן אני מתיירא. כי כשאני במצב של קטנות, אז אדרבה, אני נתון להנהגת השם שהיא הנהגה של מידת הדין, של שכר ועונש. אז אולי אני לא ראוי, שם אני התלכלכתי בחטא.

אז זה נקודה אחת, שמה שצריך לקחת ממנה זה תמיד להיות בגדלות, תמיד להיות חלק מהכלל, תמיד להסתכל איך אני חלק מכלל ישראל? איך אני לא עובד בשביל עצמי, אלא איך אני בגדלות, איך אני רואה את הדברים במבט היותר רחב. ואז ממילא גם ההנהגה שלי תהיה בעזרת השם יחד עם הכלל בצורה של חסדים ורחמים.

המקור השני, הנועם אלימלך, זה רבי אלימלך מליז'נסק. גם דור שני של החסידות נגיד, הוא תלמיד של המגיד ממעזריץ'.

והוא אומר קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. נראה לי דיני כתיב גומל נפשו איש חסיד. דהיינו הצדיק העובד השם באמונה הוא גומל לנפשו. ואמת הוא מדרגת יעקב, כמו שאמרת תתן אמת ליעקב. ואמר יעקב, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. פירוש, קטונתי ממדרגה זאת, שהייתי איש חסיד ואמת, ועכשיו נפלתי ונחסרתי ממדרגה זאת. כלומר, זה נועם אלימלך הולך באותו כיוון של רש"י שנתלכלכתי, אולי נתלכלכתי בחטא, אז הוא אומר קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. הייתי במדרגה של חסד ואמת, הייתי במדרגה גבוהה, ועכשיו נפלתי ממנה. קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. זה דומה קצת למה שאמר התולדות יעקב יוסף בשם הבעל שם טוב.
אבל זה כי מה שאמר התולדות יעקב יוסף זה שקטונתי, אני קטן ולכן אני לא זכאי לכל החסדים וכל האמת. הנועם אלימלך אומר טיפה שונה, נפלתי. קטונתי, כלומר, נהייתי יותר קטן. פעם הייתי במדרגה של כל החסדים וכל האמת, ועכשיו ירדתי משם.

אני רוצה להתמקד במקור הבא, איגרת הקודש. תניא, איגרת הקודש. בעיקרון ספר התניא, כתב רבי שניאור זלמן מילאדי, אדמו"ר הזקן, מיסד חסידות חב"ד. ולספר התניא יש לו כמה וכמה חלקים. החלק הרביעי זה איגרת הקודש. זה מכתבים שהאדמו"ר הזקן כתב לחסידיו. האדמו"ר הזקן גם כן ממש בדור השני של החסידות. הוא גם בדור של תלמידי המגיד ממעזריץ'. אבל הוא בדור של תלמידי המגיד ממעזריץ' של חסידות התפזרה והתרחבה להרבה מאוד מקומות. המגיד בעצמו עודד את התלמידים שלו ללכת כמה שיותר מקומות, וכל אחד יהיה אדמו"ר באיזה עיירה, וכך הוא יפיץ את תנועת החסידות ואת המסר של החסידות. האדמו"ר הזקן היה ברוסיה, וכך חסידות חב"ד יש לך הרבה דורות הייתה גם בתחת קשיים מאוד מאוד חמורים ברוסיה.
אבל האיגרת הזאת, איגרת הקודש פרק ב', זו תאיגרת שכתב האדמו"ר הזקן ביט כסלב, הממשמש ובא. עוד פחות משבוע, יהיה יט כסלב, י"ט בכסלב, שזה אצל חב"ד ראש השנה לחסידות, או חג הגאולה. מה הסיפור? האדמו"ר הזקן נאשר על ידי השלטונות הרוסים. בסוכות והיה כחודשיים מסוכות עד י"ט כסלב, זה בדיוק חודשיים. לא זוכר בדיוק באיזה יום בחול המועד סוכות הוא נאסר, אבל ב פחות או יותר חודשיים, אולי חודשיים פחות יום או משהו כזה. והיה בכלא הרוסי, והשתחרר בי"ט כסלב.
טוב, למה הוא היה בכלא הרוסי? האם תפסו אותו על סחר בסמים או משהו כזה? לא. אלא, לצערנו, יהודים, המתנגדים לחסידות, הלשינו עליו לרוסים. וגרמו למעצרו. מה הלשינו עליו? היו שתי השמות מרכזיות שבסעיפי האישום, בכתב האישום נגד האדמו"ר הזקן, אחד שהוא מיסד כת. יש בהרבה מאוד מדינות חוק נגד כתות. גם במדינת ישראל דרך אגב. יש חוק נגד כתות. אסור לך להקים כת. כת זה איזושהי קבוצה ששוטפים את המוח לאנשים, באיזשהו פולחן אישיות לראש הכת, ו אף מדינה לא אוהבת את זה, כי זה גורם, א' זה בסוף פוגע בחירות של האנשים, כי אתה שוטף להם את המוח, וזה גורם הרבה פעמים לאנשים להיות נאמנים לאישיות הדומיננטית הזאת של ראש הכת ולא למדינה, לא לחוקי המדינה.
והרבה פעמים בתוך כתות יש פגיעות שונות ורבות בחברי הכת. בכל אופן, המסנגדים, המתנגדים לחסידות, טענו שהחסידות היא כת. עד היום מלגלגים על חב"ד שזה הכת הכי קרובה ליהדות. אבל אבל זה היה זה באמת דבר נורא. כן, צריך להבין, לנסור לשיטונות הרוסים זה לא בטוח שיוצא משם בחיים. יש מושג כזה מוסר, מוסר, בהלכה, זה דבר נורא ואיום. אבל הם ראו את החסידות כדבר כל כך מסוכן שהם הבינו שחייבים להילחם. נגיד בסוגריים, למה הם ראו את זה כדבר כל כך מסוכן? כי ממש מעט זמן לפני זה היה את כל הסיפור של שבתי צבי, שם רשעים ירקב, שהוא סחף אחריו המונים, גם גדולי ישראל, שחשבו שהוא איזשהו משיח, או איזשהו גדול בישראל שמקרב את הגאולה.
היה הרבה דברים דומים. הוא עשה מופתים וגם גדולי החסידות עשו מופתים. הוא טען שהם מדברים אליו מהשמיים ושמתגלים לו מלאכים, מגידים, וגם גדולי החסידות טענו כך. הוא בשלב מסוים שבתי צבי אמר, יש ברכה בברכות השחר, ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם, מתיר אסורים. אז הוא שינה את זה ל מתיר איסורים. אמר, הגיע הזמן הגאולה. עכשיו, בזמן המשיח, תורה חדשה מאיתי תצא, יש כל מיני איסורים שהיו פעם והיום כבר לא רלוונטי.
אז הוא התחיל להתיר כל מיני דברים. האם בחסידות היה דבר דומה לזה?
תלוי את מי אתה שואל.
בואו נאמר ש עצם זה שזה חד משמעית מובהק שהחסידות שמה המון המון דגש על עבודת השם, על תפילה, על שמחה, על התוועדויות, על איחוד איחודים, ממילא זה בא על חשבון זמן יקר שהייתה מקדיש לפני זה, שאם אתה גדול בתורה, או אם אתה עובד השם, אז לפני זה המתנגדים היו מקדישים ללימוד גמרא והלכה. אז אם אתה מדגיש עכשיו אמונה, חסידות, התוועדויות, שמחה, לא משנה, כל מיני דברים אחרים של עבודת השם. זה בהכרח בא על חשבון. אז אתה כבר גורם לפחות ידיעת הלכה. זו הייתה טענה אחת.
טענה שנייה הייתה, שבאמת ב בסיטואציות שונות, היו חסידים שגם שמו את ההלכה באמת במקום שני נכבד. אחרי הרגש בעבודת השם.
זאת אומרת, למשל, ניתן דוגמה, היה היהודי הקדוש מפשיסחה. אחד קדוש עולם, אדם גם גאון עצום וגם צדיק, עושה מופתים, יהודי מיוחד במינו בהמון המון המון מובנים.
אבל הוא ככה מספרים עליו חסידים, הוא לא כתב ספרים. אבל החסידים חסידיו היו לו הרבה מאוד תלמידים שגם כתבו ספרים. אבל אבל תלמידיו וחסידיו מספרים שהוא כשהוא היה מתפלל, זה היה תפילה עם כל הלב והנשמה, עם כל כאילו נפש רוח נשמה חיה יחידה, הכל רבנה נשמה, היו שותפים בתפילה. אבל אם הוא לא היה מרגיש שהוא עומד בתפילה עכשיו מתוך כל כל אמיתיות נשמתו, אז הוא לא מוכן להתפלל.
ואם יעבור זמן מנחה? אז הוא לא יתפלל מנחה היום.
כי לא שייך, מה אני עושה שקר בנפשי? אני צריך להיות אמיתי. אם אני לא אמיתי, אז אני סתם ממלמל מילים. עכשיו, להלכה? כן. תמלמל מילים. למה? ככה, כי יש עבודה, יש מצווה להתפלל, והמצווה דאורייתא, לפי הרמב"ם, ועבדתם את השם אלוקיכם, לשון עבודה, כי עבדים שעובדים לפני אדונם, ומדרבנן, שלוש תפילות ביום, נוסח קבוע. חובה עליך. הלכה.
אבל היהודי הקדוש מפשיסחה כל כך דבק במידת האמת ובמידת הדבקות בקדוש ברוך הוא, שהוא אמר, מה שייך אני סתם ממלמל, אני עושה שקר בנפשי? אז או שאני אתפלל עם כל הלב והנשמה, או שאני לא אתפלל. עכשיו, אצלו זה היה נדיר שהוא לא מתפלל. בדרך כלל הוא היה מתפלל שלוש תפילות ביום עם כל הלב והנשמה, הלוואי, אשרי אשרי חלקו והלוואי שהיינו זוכים. אבל מצד שני, אתם מבינים שאמירה כזאת היא אמירה שעכשיו זה לא משנה, הוא היה הרבה אחרי האדמו"ר הזקן. אבל אבל ניצנים של דברים כאלה היו כבר בהתחלה.
אז אם כן, מאוד מאוד התנגדו לחסידות, מאוד חששו מפניה. ולכן, דבר ראשון, הלשינו ואמרו לרוסים, לשלטונות הרוסים, ש זה כת. כת חדשה.

הטענה השנייה הייתה נבזית ממש, כי הלשינו עליו שהוא משתף פעולה עם מדינת אויב.
עכשיו, זה ממש אמירה חמורה שאתה מסייע למדינת אויב, זה בגידה במדינה שלך. עכשיו, למה למה אמרו את זה? כי האדמו"ר הזקן, כמו כל היהודים בגולה, היה שולח כספים לארץ ישראל. באותו זמן ארץ ישראל הייתה תחת השלטון הטורקי, ותורקיה הייתה באותו זמן אויבת של רוסיה, אז מדינת אויב. אז עכשיו, זה זה באמת אשמה נבזית, כי כל היהודים בכל התפוצות, יהודים פה בארץ ישראל לא התפרנסו, הם חייו מכספי החלוקה שלא משנה, אשכנזים, ספרדים, מכל התפוצות. כל כולם שלחו כספים לארץ ישראל.
אז בכל אופן, זה מה שהאשימו אותו. החוקרים הרוסים, זה היה מראה לגמרי סוריאליסטי ש קצינים רוסים חוקרים את האדמו"ר הזקן על כל מיני עקרונות בתורת החסידות. כי מה הוא בעצם טען? על האשמה השנייה, הוא הסביר להם, אני יהודי, שולח, יש לנו הרי אחים יהודים. אתם רוצים לדון אותי על זה, תדנו אותי על זה, אבל ככה זה יהודים עושים. על האשמה הראשונה, אז הוא אמר זה לא כת. זה עומק היהדות. זה, אני לא מחדש כלום. לא המצאתי כת. החסידות, זה בדיוק מה שהיהדות תמיד אמרה.
אז היה איזה 20 סעיפים. למשל, חסידות אומרת שלת אתר דפני מינה כלל, אין מקום פנוי ממנו יתברך. והרי בתורה כתוב ושמיים כיסי. הקדוש ברוך הוא יושב בשמיים, אז איך אתה אומר שהוא נמצא בכל מקום? זה פלפולים בין אני יודע מה, פיודור פיודורביץ' לבין האדמו"ר הזקן שצריך להסביר לו את עומק תורת החסידות.

האדמו"ר הזקן השתחרר, הזכו אותו, הוציאו אותו זכאי משתי האשמות, ו כשהוא השתחרר, הוא שלח את האיגרת הזו לחסידיו.
אז זה מתאים, טוב, זה לא במקרה מתאים. למה הוא בדיוק דיבר על המילה קטונתי? כי יט כסלב תמיד קרוב לפרשת וישלח. אז אז הוא דיבר על זה. אבל אנחנו גם עכשיו, גם פרשת וישלח וגם כמובן באופן טבעי קרובים ליט כסלב. אז זה גם כן מתאים. והוא אומר כך: קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. פירוש, שבכל חסד וחסד שהקדוש ברוך הוא עושה לאדם צריך להיות שפל רוח מאוד. זה האדמו"ר הזקן הולך על דרך הפשט, כמו שהרמב"ן הסביר, שקטונתי, הכוונה היא מי אני, אני לא ראוי, כמו שהמדרש אומר, איני ראוי. מי אני? קטונתי מכל החסדים וכל האמת.
אבל אומר אומר האדמו"ר הזקן, ככל שהקדוש ברוך הוא יותר עושה איתך חסדים, ככה אתה צריך יותר ויותר להשפיל את עצמך ולהיות שפל רוח. לא להשפיל במובן השלילי, אלא להיות במובן של ענווה. מדוע?
כי חסד זרועה ימינה. חסד זה זרועה ימין. בזוהר מקבילים את עשר הספירות לגוף האדם. כתר חכמה בינה זה כנגד הראש. חכמה ובינה זה כנגד שתי שתי האונות של המוח. חסד וגבורה כנגד יד ימין, זרוע ימין וזרוע שמאל. הגוף זה כנגד התפארת וכן הלאה. זה מופיע גם בחלק מהזוהר שספרדים נוהגים להגיד אותו לפני התפילה, בכתר של פתח אליהו.
אז חסד זרועה ימינה, זה זרוע ימין. וימינו תחבקני, זה פסוק בשיר השירים. שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, כן, משל הדוד והרעיה, משל הקדוש ברוך הוא ועם ישראל, אז וימינו תחבקני, זה מידת החסד שמחבקת את עם ישראל. שהיא בבחינת קרבת אלוקים ממש ביתר סעד מלפנים.
וכל הקרוב אל השם ביתר סעד ויגדיל למעלה למעלה, צריך להיות יותר שפל רוח למטה למטה. כמו שכתוב מרחוק השם נראה לי. וכינודע דכל הקמי דווקא כלא חשיב. ועם כל שהוא קמי יותר, הוא יותר כלא ועיין ואפס. כלומר, ככל שאתה הקדוש ברוך הוא אינסוף. אז ככל שאתה מרגיש חסדים שהקדוש ברוך הוא גומל איתך, ככל שאתה מרגיש שאתה יותר קרוב לקדוש ברוך הוא, כך אתה הפוך, מרגיש הרבה יותר קטן. הרבה יותר בענווה, אתה יותר שפל רוח. מרחוק השם נראה לי.
אורי אורבך, זכרונו לברכה, שהיה עיתונאי והיה אחר כך שר בממשלת ישראל, יהודי יקר, ירא שמיים, צדיק, אז הוא אמר פעם כשהוא היה שר, אז הוא אמר מה ההבדל בין הר לבין שר?
הר, ככל שאתה מתקרב אליו, אתה מגלה שהוא יותר גבוה. מכירים את זה את הקודם כל מרחוק אתה רואה זה הר, בסדר. כשאתה מתקרב, פתאום אתה רואה כמה הוא גדול. אתה עולה עליו, אתה חושב שכבר הגעת לפסגה, פתאום אתה חושב שזו הפסגה, אתה רואה ממולך עוד איזה התגברות של ההר. אז הר, כמה שאתה מתקרב אליו, אתה רואה שהוא יותר גדול. שר, כמה שאתה מתקרב אליו, אתה רואה שהוא יותר קטן. אז זה קצת לעקוץ את השרים.
אבל אבל להבדיל פי אינסוף, אז הקדוש ברוך הוא ככל שאתה מתקרב אליו, כי הוא מחבק אותך, כי הוא נותן לך חסדים, אז אתה מרגיש כמה אני קטן, כמה אני לא ראוי.
דכל הקמי כלו חשיב. אז ככל שאתה יותר קמי, ככל שאתה יותר לפניו, ככל שאתה יותר קרוב אליו, אתה מרגיש שאתה כאין וכאפס. וזוהי בבחינת ימין שבקדושה. וחסד לאברהם, שאמרנו כי עפר ואפר. זוהי גם כן מדותו של יעקב, שהוא אומר, קטונתי מכל החסדים.

מספרים על אחת מישיבות המוסר שתמיד היו היו כמה ישיבות שהיו תנועת המוסר. זה לא בדיוק תנועת החסידות, זה משהו אחר, אבל שמו הרבה דגש על עובדת המידות ו לא בכל ישיבות המוסר, אבל בחלקן היה מאוד מאוד דגש על ענווה ועל שפלות ממש.
אז מספרים שפעם בא איזה שבוש לישיבה הזו, ו וראה איזה בחור בשיעור ו', יושב ואומר איזה אפס אני. איזה כלום אני. אני עין ואפס. אני שום דבר. אני גורנישט. טוב. הוא רואה אחר כך הוא מסתכל, רואה בחור בשיעור ט', שאומר, שום דבר אני. עין ואפס. חוטא ופושע. הבל הבלים אני, אני שום דבר. טוב, הבין שזה מה שעושים בישיבה, אז הוא התיישב במקום שהיה פנוי. התחיל להגיד, איזה אפס אני, איזה כלום אני. פתאום שני המבוגרים מסתכלים עליו, אומר לו מה אתה עושה? רק הגיע כבר חושב שהוא אפס?
להיות אפס זו איזו מדרגה. זה לא עכשיו זה זה כמובן בדיחה שמגרחת דלה ישיבות המוסר, אבל אבל יש בזה משהו במובן הזה שככל שאדם יותר גדול, ככה הוא מבין כמה הוא קטן. אם אתה חשת את עצמך ואתה חושב שאתה איזה משהו מיוחד, אז זה סימן מובהק לכמה אתה קטן.

ובזאת יתנצל על יראתו מפני עשיו. לכן יעקב מפחד. האדמו"ר הזקן גם כן מתייחס לשאלה, למה יעקב מפחד? הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח לך, אז מה אתה מפחד?

ובזאת יתנצל על יראתו מפני עשיו. ולא ידע לו ובהבטחתו וכיני אנוכי עמך. הקדוש ברוך הוא הבטיח לו, והוא אנוכי עמך. אשמורתך בכל אשר תלך ואשובתך לאדמה זאת כי לא אזובך. אז מה אתה מפחד? תשובה: מפני היות קטונתי, יעקב מאוד מאוד בעיניי מחמת ריבוי החסדים, כי במקלי עברתי ונו ראוי וחדאי כלל להינצל וכולי. וכמאמר חז"ל, שמה יגרום החטא שנדמה בעיניו שחטא.
האדמו"ר הזקן לא באמת אומר שחלילה יעקב חטא, אבל הנדמה בעיניו כאילו חטא. אז הוא אמר, מי אני? אני למה נדמה בעיניו שהוא חטא? כי ככל שהוא יותר מתקרב, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. מרוב שעשית איתי חסד, לא כמו שרש"י אומר, אה, אז ידעתי חסדים, אז אולי נוקו לי מזכויותיי. אלא עשית איתי חסדים, זה נחשב מבין כמה אני קטן. שאני רואה כמה אני קטן, אני מרגיש כאילו חטאתי.

מה שאין כן בזה לעומת זה, זה לעומת זה זה ביטוי שהקדוש ברוך הוא את כל העולם ברא זה לעומת זה. כלומר, מה שיש בקדושה, יש גם בטומאה. כל דבר שיש בקודש בסיטרא דקדושה, יש גם בסיטרא אחרא. אז בזה לעומת זה, הוא ישמעאל. חסד דקליפה.
ספירת החסד בקליפה, בסיטרא אחרא. כל שהחסד גדול, הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב ליבו. שזה לצערנו אנחנו רואים הרבה, שככל שאדם יש לו יותר כסף, יותר עושר, יותר שליטה, אז הוא רק הולך וגדל בגובה וגסות הרוח. אבל מה שאדם, כמו שהחזון איש אמר, שאדם צריך להשתדל להיות הולך וגדל. אז זה כמו שדיברנו על הגדלות, להיות הולך וגדל ברוחב של ההסתכלות, בעומק, וממילא בעצמו הוא מרגיש יותר קטן.

והדבר יפה יפה זה הסיום של האיגרת. ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש. אנ"ש זה אנשי שלומנו. הוא מודיע הודעה חשובה לכל החסידים על ריבוי החסדים אשר הגדיל השם לעשות עמנו. באמת, זכות. הייתי בכלא, יצאתי אחרי חודשיים, זכאי מכל האשמות, נפלא. חסד גדול.
אז מה אני מודיע לכם? לאחוז במידותיו של יעקב. שאר אמו, ושאר ישראל, שהם מציימים עצמם כשרירים ומותרות ממש, אין בו שום צורך. כלומר, יעקב אבינו מידתו זה ענווה. והוא נקרא שאר אמו, הוא נקרא שאר ישראל, לא יעשו עולה. וחז"ל דורשים על הביטוי הזה של שאר ושרית, שארית ישראל. כן. ישראל זה יעקב. אז למה זה נקרא כל פעם שאר ושרית? כי יעקב משיא את עצמו כשרירים, מי אני? אני רק השוליים, אני השרירים, אני לא המרכז.
אז כולנו, הקדוש ברוך הוא עשה איתנו כזה חסד, עכשיו כולנו צריכים לאכול לאחוז במידותיו של יעקב. איך זה בא לידי ביטוי? לבלתי רום לבבם מאחיהם וכולי. ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם חס ושלום. מי זה אחיהם?
המתנגדים. תראו איזה גדלות רוח. הרגע מסרו אותו לשלטונות הרוסים, היה יכול להיות בקלות שהוא לא יצא משם חי. והוא נותן מודעה רבה לכללות אנ"ש שכולנו לא, לבלתי רום לבם, לא להגביה לב מה מאחיהם, לא להתגאות ודאי לא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם חס ושלום. הזמיר להזכיר בהזהרה נוראה, רק להשפיל רוחם ולבם במידת אמת ליעקב. מפני כל אדם, ונמיכות רוח. ומענה רך משיב חמה ורוח נכאה וכולי איי ואולי יתן השם בלב אחיהם כמו מים הפנים לפנים. הרי שלמה המלך אומר בחוכמתו, כמה הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. אנחנו בכל מקרה בלי שום קשר, אנחנו, אומר האדמו"ר הזקן, יהיה בשפלות רוח, מענה רך משיב חמה, הכל בניחות רוח, הכל בנימוס.
ואולי, כולי והיי ואולי, הלוואי שהקדוש ברוך הוא ייתן גם בלב אחיהם שיהיה כמו הפנים לפנים וגם הם ירבו שלום וענווה מולנו.

טוב, יש פה עוד הרבה דברים לראות, אבל נזכיר, מכיוון שהזכרנו את האדמו"ר הזקן שבעצם לקח את הקטונתי למציאות שהוא חי בה, אז נראה את האש קודש, שגם מצמרר לראות את הדברים שהוא כותב לאור הסיטואציה שהוא היה חי בה. כי האש קודש כידוע, זה רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נה, שכתב איזה ספרים.
חובת התלמידים, מה עוד? נכון. חכמת האבריכים. אבריכים. צווה וזרות. כן, יש לו כל מיני ספרים, בעיקר במוסר. אש קודש, זה הספרים של דברי תורה שהוא אמר בגטו ורשה. פיאסצ'נה זה עירה קטנה סמוכה לורשה. הוא היה שם אדמו"ר. אבל הייתה לו ישיבה בורשה והוא היה גם ראש ישיבה בורשה. ובמהלך השואה, אז הוא היה בורשה, בגטו ורשה, והיה סביבו קהילה של חסידים. במהלך ימי השואה, בא זה אחר זה נהרגו כל בני משפחתו. אשתו וכל ילדיו. לא זוכר כמה, אבל לא מעט ילדים. ו ו אחרי מרד גטו ורשה, הוא הוגלה למחנה ריכוז והוא נרצח שם בשנת ת"שד, 1943.
בתחילת ת"שד.

כן, אמרתם דרך המלך, נכון? מי אמר? כן. דרך המלך גם. מחשבה טובה. כן. על כל פנים,
דמות נוראת הוד. שכן נספה על קידוש השם בשואה.

ודברי תורה שהוא אומר בספר אש קודש, הם מצמררים בגלל הרקע. זה דברים שנאמרים בגטו ורשה, במהלך שנות השואה האיומות. לחסידים שכולם כמוהו בערך. כולם הילדים שהם נלקחים, ו ו האחים וההורים ו חיים בחרפת רעב.

ובתוך כדי הדברים, בשנת ת"ש, 1940, אז הוא כותב כך. זה פרשת וישלח. קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית עם עבדך. ו במקלי עברתי את הירדן הזה ו הייתי לשני מחנות. פרש רש"י וכולי. וצריך להבין, אם ייראה שמה יגרום החטא, אם כן מה מועיל בזה שמזכיר ואתה אמרת עתתב איתי עמך? הרי יש פה שני דברים סותרים. יעקב יירא, למה הוא ירא? הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח לו, אז למה הוא ירא? אומר רש"י, שמה יגרום החטא. אוקיי, אבל יעקב אומר בתפילה, ואתה אמרת, היטב איתי עמך. מה אתה מזכיר את ההבטחה? הרי אתה חושש שמה ההבטחה לא רלוונטית. אז מה אתה מזכיר את ההבטחה? תגיד, אז אני מבקש מתנת חינם. והתחנן אל השם. אף על פי שלא מגיע לי, אני יודע שאולי חטאתי, אז לא מגיע לי. בכל מה מה אתה מזכיר את ההבטחה אם אתה חושב שההבטחה פג תוקפה?
עונה אש קודש, אמנם מיתר בשמות רבה על הפסוק וירא השם כי סר לראות. ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני. אומר המדרש: אתה מוצא באברהם, אברהם יש פסיק. יעקב יעקב יש פסיק. שמואל שמואל יש פסיק. אבל משה משה אין בו פסיק. יש ארבעה אנשים בתנ"ך כולו, ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. אמן.

ששמם מופיע פעמיים בזה אחר זה, שקוראים להם. לא כמו אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה, אלא קוראים להם אברהם אברהם, משה משה, יעקב יעקב. ובכולם יש פסק, יעקב, פסק, בטעמים. קו כזה מפסיק שיש ספרדים קוראים אותו בצורה אחת, אשכנזים קצת אחרת. לא משנה. משה משה אין בו פסיק. ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני. למה כן? משל לאדם שנתן עליו מסוי גדול. הוא קורע תחת המסוי. וקורא פלוני פלוני, קרובי, זרוק מעליי מסוי זה. עד כאן לשון המדרש. כלומר, שאתה צועק למישהו, פלוני פלוני, תעזור לי. אתה במצוקה, אז אתה לא מפסיק. אתה לא אומר, אברהם, אברהם, שיש איזה הפסק, אלא משה משה. אתה אתה בלחץ.

עכשיו, כביכול, היינו, שלכן קרא השם את משה ב', פעמיים ולא פסיק, כביכול כמו שנתנו מסוי גדול עליו. על מי זה עליו? על השם. כאילו הקדוש ברוך הוא נמצא במצוקה, חס ושלום, כביכול. וקורא לקרובו שימהר לילד הוא מעלה. משה משה, עם ישראל בגלות, עם ישראל בעבודת פרח במצרים. אתה חייב לעזור לי, הקדוש ברוך הוא.

וזהו החילוק. יש בחינת עמו אנוכי בצרה. כשהצרה חס וחלילה על ישראל, והוא יתברך רק סובל עמן. בכל מקרה, כל צרה של עם ישראל, זה הקדוש ברוך הוא עמו אנוכי בצרה, הוא סובל עמנו. אבל כשצרת ישראל גדולה כל כך שבכוחם אי אפשר להם לעמוד בהם, ורק שהוא יתברך נותן כוח להתקיים ולהישאר בחיים בצרות קשות ואכזריות כאלו, אז כביכול המסוי הגדול כאילו עליו נתונה. כלומר, בצרה רגילה של עם ישראל, אז עם ישראל סובל והקדוש ברוך הוא עמנו בצרה. אבל כשעם ישראל נתון בצרות, וברור שהאדמו"ר מפיסאצ'נא אומר את הדברים האלה, הוא מתכוון למה שהוא חווה. הוא ועם ישראל, באמצע ימי השואה. והוא אומר זה צרות קשות ואכזריות כאלה שאין שום כוח לעמוד בהם. רק איכשהו הקדוש ברוך הוא מחייה אותנו בחיים, לא ברור איך בכלל. אז הסבל הוא על הקדוש ברוך הוא. המסוי הגדול כאילו עליו יתברך נתונה. ואדרבה, הוא קורא לישראל, כמו שקרא זה משה, פרוק מעליי המסוי. ובפעם נוכל אנחנו בצרות כאלו לפרוק בתשובה, בתפילה, ובצדקה, וברחמנות זה על זה וכולי.
איזה דבר מצמרר. להבין את הסיטואציה שהוא נמצא. אל מי הוא מדבר? מי הקהל שעומד בתפילת ליל שבת? זה לא אנשים שבאים אחרי יום שישי, שלא יודע מה הם עושים ונרדמים בדבר תורה בין בין קבלת שבת לערבית. זה אנשים שהם צפרא דור אדם על עצמו. זה אנשים שמשפחתם חלקם חלקם איננה כבר. ובקושי יש מה לאכול. ומה הוא אומר להם?

זה אנחנו. אנחנו, הקדוש ברוך הוא פונה אלינו. השכינה בעפר. שכינתא בגלות. עכשיו אנחנו צריכים להיות משה רבינו שעוזר לקדוש ברוך הוא עם המסוי. איך? על ידי תשובה, תפילה, צדקה, רחמנות זה על זה. כמה קושי יש בתוך אם דיברנו קודם על קטנות, דיברנו על אהבתי רב כפל. כן, דיברנו על הצבא שלפעמים זה מערכת טוטליטרית כזאת שקשה לך להוציא את הראש מעל המים. אי אפשר לדמיין מה זה שואה.
יש את הסיפור המפורסם של רבי שלמה מקרליבך שפגש את ה את מטאטאי הרחובות, את מנקי הרחובות בתל אביב. מכירים? כולם מכירים, יש לו שיר של אהרון רזל. כולם מכירים. מי שמכיר יספר למי שלא מכיר. אני אספר בקיצור, שהוא פגש מישהו, הבין שהוא מפיאסצ'נה. אמר אתה חייב להגיד לי משהו מהאדמו"ר. אמר לו נראה לך שאחרי המחנות משהו נשאר? שום דבר. לא, לא, אתה חייב להגיד לי. אמר לו, כשהיינו ילדים, אז הוא אמר לנו, הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טובה למישהו אחר.

אז הוא אמר לו במחנות, בכל ה תופת הזו, אומר, הוא היה ככה קרוב ללכת ולאבד את עצמו לדעת. אבל הכל פעם הוא שמע בראשו את האמירה הזאת של האדמו"ר מפיאסצ'נה. הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טובה למישהו אחר. ובמחנות אפשר לעשות המון טובה למישהו אחר. לא תמיד זה גם נצרו אחר כך. אבל ואנחנו יודעים ש הרבה מאוד אנשים הקריבו את חייהם ועשו ברחמנות ו ובמסירות וולא שרדו. אבל הוא דרך אחד מספר, הנה, הוא זה מה שהיה לו, זה מה שנתן לו את הכוח.

אז זה מה שאומר האדמו"ר מפיאסצ'נה. אני מדלג רגע על הפסקה האחרונה. הפסוק מרמז קטונתי וכולי שמה יגרום החטא. אבל ואתה אמרת היטב עתיד עמך. חוץ מזה פשוט מרמז שאני הייתי עמך כביכול. כיוון שעיקר המסוי כביכול עליך יתברך, אם כן אף אם גרם החטא חס ושלום ואיני כדאי ליושע, אבל אתה כדאי. ושני אמר ראה דרך עמך מיד. כלומר, הוא לוקח את הפסוק הזה, למה להגיד ואתה אמרת היטב איתי עמך? כי עזוב, אני קטונתי, אני לא מגיע לי. אבל אתה, ריבונו של עולם, עשה למען שמך. עשה למען שמך, אם לא למעננו. אם אני לא ראוי, תעשה למענך ותושיע אותנו מהצרות האלה, כי בסופו של דבר הצרות האלה הם עליך. המסוי הוא על הקדוש ברוך הוא כביכול, ולכן, ושיני ראה דרך עמך מיד.

יש עוד דברים מעניינים על העניין הזה, אבל אנחנו נסצור כאן. חזקו וימצאו.