בלוג

אחר הצהריים טובים.
השיעור שלנו הוא שיעור פרשת השבוע לאור החסידות. אנחנו לוקחים כל פעם איזושהי נקודה מתוך הפרשה ומעיינים בה לאור הכתבים של אדמו"רי החסידות. זו זווית מסוימת בתוך פרשת השבוע, זו גם זווית מסוימת בחסידות.

והיום אנחנו רוצים קצת לדבר על ה התרפסות המדכאת של יעקב מול עשיו.
אז בכותרת שמתי את הפסוק שהוא אולי השיא של העניין: "וישתחו ארצה שבע פעמים עד גישטו עד אחיו".
עשיו סוף סוף מגיע. תודה רבה.
אז אה אז יעקב פשוט שם כן את נשיו, את ילדיו והוא עבר לפניהם: "וישתחו ארצה שבע פעמים". תדמיינו את הסיטואציה הזאת. הוא כבר רואה את עשיו לקראתו, כן? אז הוא הולך משתחווה, הולך עכשיו להשתחוות זה לא כמו לקוד קידה מנומסת יפנית. "וישתחו ארצה" הכוונה היא פישוט ידיים ורגליים. בן אדם משתטח על הארץ.
זה זה לא נתפס, בימינו בכלל אין דבר כזה. אף אחד לא אולי בדיקטטורות אה הזויות, לא יודע.
שאתה משתטח על הארץ ואתה גם לא יודע אם אתה תצליח לקום בחיים. אבל בדרך כלל בעולם ה בעולם שלנו היום בכלל זה נראה לנו משונה, אבל גם בעולם הקדום זה היה דבר חריג. בן אדם שמשתטח ארצה לפני השני זה משהו שהוא מבטא איזו ביטול מוחלט.

עכשיו, זה כמובן מתחבר לזה שבלי סוף פעמים הוא קורא לו אדוני. ולעצמו הוא קורא עבדך. בפסוקים שהבאתי לפניכם אז זה רק חלק מהתמונה. אה כן, הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך, ואחר כך למצוא חן בעיני אדוני, ואחר כך ויאמר אליו: אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עליי, יעבור נא אדוני לפני עבדו עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, ועוד אחד שלא הדגשתי, פסוק ט"ו, למה זה אמצא חן בעיני אדוני.
אבל זה רק חלק מהתמונה, כי עוד לפני שהם נפגשים, עוד לפני כן יעקב קודם כל שולח לו מנחה מטורפת. כן, עזים 200, רחלים 20, יתקשם פשוט בלי סוף אה אילים, כבשים, חמורים, גמלים וכולי. ובנוסף אז אה "כֹּה תֹּאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו". הוא אפילו לא אומר את זה לעשיו, הוא אומר לשליחים: "כֹּה תֹּאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו".
אתה מדבר על השליחים שלך, למה אתה צריך להגיד אדוני? תגיד: כֹּה תֹּאמְרוּן לְעֵשָׂו. תגיד לא, יעקב רוצה להטמיע בשליחים שהם יבואו באווירה כזאת. תבואו באווירה שעשיו הוא אדוני. אז כה תאמרו לאדוני לעשיו. כה אמר עבדך יעקב. וכולי. וישלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך. ואז הוא מצווה אותם: כי יפגשך עשיו אחי ושאלך לאמור, למי אתה ונה תלך ולמי אלה לפניך? מה זה כל המנחה הזאת? ואמרת: לעבדך ליעקב. מנחה היא שלוחה לאדוני לעשיו, והנה גם הוא אחרינו. בקיצור, כך הוא חוזר כל פעם כל הזמן על ה על הביטויים האלה: גם עבדך ואדוני, וגם המנחה המאוד מאוד מוגזמת. ואולי השיא זה הנושא הזה של "וישתחו ארצה שבע פעמים עד גישטו עד אחיו".
מה זה העניין הזה שיעקב מתרפס בצורה כזאת? האם אה יש כשיש לנו אויב או איום, אז זו הדרך שבה אנחנו צריכים לנהוג? זה נראה ממש גלותי ו ו מדכא אותנו שזה ככה יעקב אבינו מתייחס וככה הוא מתנהג.
עכשיו, באמת מתברר שחז"ל מתחו ביקורת על יעקב בעניין הזה. אומר המדרש, בבראשית רבא פרשה ע"ח, מופיע לפניכם בדף המקורות: באותה שעה שקרא יעקב לעשיו אדוני אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אתה השפלת את עצמך וקראת לעשיו אדוני שמונה פעמים". זה חמש במקור של לפני כן, ועוד שלוש ב לפני כן עם ה-30.
שמונה פעמים קראת לעשיו אדוני, חייך! אני אעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך. שנאמר: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל". זה בסוף פרשת וישלח. ושם מתואר שמונה מלכים שמלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל. אז זה בעצם סוג של עונש ש ש יעקב מקבל, שעם ישראל מקבל לדורות, שא אתה המלכת אותו, בסדר, אין בעיה. אז הוא יהיה מלך, יהיו לה שמונה מלכים עוד לפני מלוך מלך לבני ישראל.

כמובן, זה לא רק המלכים האלה, אלא אנחנו יודעים שבמשך אלפי שנים כל הזמן יש את היריבות המרה הזאת בין אדום לבין ישראל. וזה זה חוזר ונשנה, וכל פעם אדום, כן, עשיו, עשיו הוא אדום, וצאצאיו של עשיו. קודם כל עמלק. עמלק הוא נכד של עשיו. עמלק בן של אליפז בן של עשיו.
ו וגם לא רק עמלק, אלא גם אדום עצמם שזה אפשר לראות בהרבה מקומות בתנ"ך. ו במובן מסוים גם הנצרות בכלל רומא והנצרות בכלל, הם גם חז"ל רואים אותם בתור ממשיכי דרכם הרוחנית של אדום, אבל הם גם צאצאים שלהם באופן חלקי. בעיקרון, סנחריב מלך אשור הגלה את כל האומות וגם החרים את אדום חורבן מוחלט. אבל השארית הפליטה של האדומים עברו לאירופה והם היו בעצם חלק מאלה שהקימו את ה את האימפריה הרומאית. למעשה זה היה רומא כמה שליש מאדומים, שליש מברברים שבאו מהצפון הרחוק של אירופה, ועוד שליש של איטלקים מקוריים, לא באמת קוראים לזה איטלקים, אבל אלה שגרו שם באזור.
אז לכן גם הגרעין, השארית הפליטה של אדום באמת הגיעה גם לרומא והיה שמה מעורב. וחז"ל רואים את רומא בתור המשכיות של אדום. ושל עשיו.
על כל פנים, אז כל המאבק הזה הוא חוזר ומהדהד לנו כל הזמן. וממילא, שוב, גם היום, היום אנחנו לא בדיוק במאבק, לא מול הנצרות, לא מאבק ישיר, וגם לא מול רומא ולא אדום. אבל כן, נראה לי שאנחנו מרגישים שיש פה איזה מורכבות כזאת, שלא יודע, אני מרגיש לפחות, שיותר מדי פעמים אני מרגיש שמדינת ישראל מנסה יותר מדי להתרפס בפני האויבים שלנו. ואה אחרי שיורקים עלינו אנחנו אומרים שזה גשם, ואחרי שאנחנו מושיטים יד לשלום וקורתים לנו את היד, אז אנחנו מושיטים את היד השניה. וקצת הגזמנו עם הדבר הזה, ואולי התוצאה הכי בולטת של זה זה ה זה מה שחווינו לפני שנה אה ש שהתפיסה, חלק מהקונספציה, הקונספציה יותר רחבה מזה, אבל חלק מה הקונספציה זה היה שניתן להם כסף, ואז ואז הם בעצם יהיו איתנו בשלום, ויהיה להם משתלם וכולי. שזה דומה קצת למה שיעקב עושה. נותן לעשיו דורון מאוד מאוד גדול. לא לא מזוודות של כסף, אבל לא משנה, עדרים של בהמות.

אומנם, יש לציין שבמבחן התוצאה זה עובד לו. הוא עושה תפילה. אה, הוא גם מוסיף תפילה. כן. אני מודה שאם אה ראש הממשלה ושר הביטחון וכל הקבינט היו מוסיפים תפילה, אני הייתי מרגיש יותר טוב. אבל עדיין זה היה מפריע לי. כאילו חלאס, זה רוצחים אכזריים. מה אתה מתרפס עליהם? מה אתה מנסה רק להשלים איתם? באויבים, נלחמים. טוב, לא משנה, אפשר להתווכח על זה. וגם חז"ל מתווכחים על זה. כי ראינו פה את המדרש שאומר שיעקב מקבל עונש על הדבר הזה. עם ישראל מקבלים עונש על הדבר הזה. ומצד שני, מדרש באותה פרשה, בראשית רבא פרשה ע"ח, במקור הבא זה באות ה'.

רבנו אמר לרב אפס. רבנו, מי זה יכול להיות? רבי יהודה הנשיא. אה, זה לא יכול להיות רבי אה ארי"ף. אתה צודק שלפעמים קוראים לרי"ף רבנו. לפעמים גם לרבי נחמן מברסלב קוראים רבנו. לפעמים גם לרב ציוודה קוראים רבנו, תלוי תלמידים של מי. אה, לא, אני הלכתי דווקא לרב אפס. אה, טוב, זה מדרש. המדרש זה תקופת התנאים והאמוראים, זה לא יכול להיות שמדברים על הרי"ף שחי אלף שנה אחריהם.
אה תלוי אחרי מי. לא משנה. אבל אה רבנו במדרשים זה תמיד רבי יהודה הנשיא. רבי יהודה הנשיא, תראו, באופן כללי, תמיד התלמידים קוראים לרב שלהם רבנו. הרב. ב בישיבת מרכז הרב ובכלל, בכל התלמידי הרב קוק, אז הרב זצ"ל זה הרב קוק, זה ידוע. ולמרות שבגוש, אז מתחכמים ואומרים: הרב זצ"ל, אה, הכוונתי לרב סולובייצ'יק, לא. בסדר. אבל זה אבל גם הם עושים את זה בתור התחכמות, גם הם יודעים ש בדרך כלל קוראים לרב קוק, הרב זצ"ל, כי הוא הגה דעות, מוביל הדרך של הציונות הדתית ומשנתה. אבל אה במדרשים קוראים רבנו רבי יהודה הנשיא. עורך המשנה. נשיא הסנהדרין בדורו וכולי.
ורב אפס היה תנא בדורו של אחד מתלמידיו של רבנו, של רבי יהודה הנשיא. מוזכר כמה פעמים בגמרא. הוא לא מופיע הרבה. הוא לא מופיע במשנה בכלל, הוא גם תלמיד של רבי. רבי במשנה הזכיר את התנאים שהיו לפניו. אבל בני דורו הם גם נחשבים תנאים.
על כל פנים, רב אפס היה תלמידו וסופרו של רבי יהודה הנשיא. אז אומר רבנו: כתוב חד אגרה מן שמי למרן מלכה אנטונינוס. אנטונינוס ידוע, הוא היה אחד הקיסרים הרומאים שהיה בידידות מאוד מאוד קרובה אל רבי יהודה הנשיא. יש הרבה סיפורים על רבי ואנטונינוס. אז הוא אומר לו: תכתוב איגרת אחת. אני רוצה לכתוב איגרת. קם וכתב: מן יהודה נשיאה למרן מלכה אנטונינוס.
האיגרת מיהודה הנשיא אל מרן מלכה אנטונינוס. מרן זה מורנו. כלומר תואר כבוד. מרן מלכה אנטונינוס. לקח רבנו האיגרת וקראה וקרעה. הוא קרא אותה בא', ואז הוא קרע אותה בעין. אמר לו: כתוב מן עבדך יהודה למרן מלכה אנטונינוס. מרן מלכה אנטונינוס זה בסדר גמור, אבל אל תכתוב יהודה הנשיאה. עבדך יהודה. אמר לו: מפני מה אתה מבזה על כבודך? אתה נשיא ישראל, אתה נשיא הסנהדרין. איך אתה מבזה על כבודך וב בצורה הזאת כותב עבדך יהודה. אמר לו: מה אנא טוב מינסבי? לא כך אמר יעקב? כה אמר עבדך. אני מה, אני יותר טוב מיעקב אבינו? אני לומד מיעקב אבינו, כמו שיעקב אבינו עשה כך גם אני אעשה, עבדך יהודה.
ובדומה, מופיע בפסיקתא זוטרתא, מדרש לקח טוב, שזה גם בבראשית, יש גם בתהילים, אז הוא אומר על הפרשה שלנו: אמר רבי יונתן, כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם ותכסיסיהם, יניח פרשה זו לפניו וילמד ממנה. תכסיס פיוסים וריצויים, הנה יש לך מדריך לפוליטיקאי המתחיל. אתה רוצה להסתדר עם כל מיני מלכויות? הנה, יש לך פה תשתחווה שבע פעמים, פה תגיד עבדך, פה תגיד אדוני.
כן, עכשיו, הדבר הזה הוא כמובן מאוד אה שוב, לא נוח לנו. אולי זה לא פלא שרבי יהודה הנשיא, הוא חי בזמן גלות. כן, הוא אומנם חי בארץ, אבל זה זמן של חורבן, זה זמן ששולטים פה בארץ ישראל הרומאים. אז הוא פונה אל השלטונות הקדומים. בסדר, זה אולי מתאים לגלות. התפיסה הזאת, הגישה הזאת. וגם רבנו יונתן גם כן באותו באותו דור פחות יותר. אז אה בסדר, אולי זה מתאים לגלות, אבל אה בכל זאת, יעקב אבינו אומנם אפשר להגיד בסדר. אפשר להגיד שזה כשאין חב ררה ואתה עשיו יוצא לקראתך עם 400 איש עמו, שזה ה-400 איש הללו זה לא משלחת קבלת פנים. ה-400 איש הללו אלו גדוד שבאים להרוג את יעקב, כמו שעשיו כבר אמר כשיעקב רק ברח: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרוג את יעקב אחי". הכעס והשנאה שלו לא הצטננו, והוא רק רוצה ליישם את העניין.

ולכן יעקב מבין שאין לו ברירה. עכשיו, תראו, ליעקב זה לא שיעקב הוא איזה חלשלש. יעקב אומנם הוא לא אין לו לוחמים, אבל יש לו את הילדים שלו שבפרשה שלנו שמעון ולוי גוברים על כל שכם. בסדר, אז זה לא אה גן ילדים. זה כנראה יש לו כוח. מעבר לזה, ראינו בפרשה הקודמת: "ויפרוץ האיש מאוד ויהי לו צאן ובקר גמלים וחמורים ועבדים ושפחות". יש לו המון המון, תראו, מה שהוא נותן, רק מה שהוא נותן לעשיו זה עדרים ענקיים, וזה רק ה הכסף קטן שהוא מפריש לו. זה הפיצוחים שהוא נותן לעשיו. נשאר לו כמובן רוב גדול של העדרים שלו. אז יש לו עדרים ענקיים. וכמובן יש לו הרבה עבדים ושפחות שמטפלים בהם. אז יש לו הרבה אנשים, זה לא לוחמים, זה רועי צאן. אבל זה לא אומר שהוא שהוא הולך עכשיו למשרפות, זה לא אומר שהוא עכשיו יודע שהלך עליו. אבל עדיין, אם יהיה מלחמה, אז הוא יודע שיהיה גם אבדות. אבדות כנראה קשות בדרך הטבע. ולכן הוא גם מחלק את העם, אם יבוא עשיו על מחנה אחת ויכהו, והמחנה הנשאר לפליטה.

על כל פנים, אנחנו רוצים היום להתמקד בנושא הזה של ההתרפסות הזאת של יעקב לפני עשיו, ואנחנו נראה נלמד היום מתוך השם משמואל, שם משמואל, הרב שמואל מבורשטיין, האדמו"ר מסוכטשוב, שזה אבא שלו, אבא של השם משמואל, רבי אברהם מסוכטשוב, היה תלמיד חתנו ותלמידו של הרבי מקוצק. הרבי מקוצק הוא דמות בעולם החסידות, בהזדמנות צריך לדבר עליו. אבל בשבוע שעבר, נכון, שבוע שעבר למדנו שפת אמת?
לפני שבועיים מה היה בשבוע שעבר? אה, נכון, למדנו על המכלה. לפני שבועיים למדנו על שפת אמת, למדנו מתוך השפת אמת, והשפת אמת זה מתוך חסידות גור. הרבי הראשון מ'גור', הסבא של השפת אמת, הוא גם היה תלמיד של הרבי מקוצק. אז עכשיו זה ענף אחר, כי חסידות קוצק אז היה לה שני ענפים מרכזיים. אפשר להגיד שלושה, אבל לא משנה, זה סיפור אחר. אה ענף אחד זה גור, שהמשיך גם אל השפת אמת, ענף אחר זה רבי אברהם מסוכטשוב, חתנו ותלמידו של הרבי מקוצק, ובנו, השם משמואל, הרב שמואל בורנשטיין, שהוא היה ציוני, הוא חי לפני כ-100 שנה, תרע"ו. תרע"ו כתוב פה, זה טעות, זה תרע"א.

זה תרע"א. אה כן, זה לפני כמה? 114 שנים. בסדר? זה לא גדולי החסידות של לפני 250 שנה, 300 שנה, אז התחילה תקופת החסידות, אלא זה יחסית נחשב מהאחרונים. והוא אה היה ציוני. כאמור אה לפני כ-100, 120 שנה, 100 שנה. הוא תמך בהקמת מדינת ישראל, שלח את רוב בניו וחתניו למדינת ישראל, ובזכות זה הם ניצלו ולא נספו בשואה. הוא עצמו נפטר לפני השואה, אבל בניו וחתניו רובם עלו לארץ וחיו פה בארץ. חלקם חרדים, חלקם ציוניים דתיים. יש לו למשל נין שגר פה במעלות, משפחת רפפורט מי שמכיר. אולי מישהו מכיר את הרב שבתי רפפורט, שמעתם עליו? היה ראש ישיבה, והיה ראש הכולל התורני באוניברסיטת בר אילן, תלמיד חכם עצום בן דורנו. אז הוא גם נין שלו. על כל פנים, נחזור לענייננו.
אז הוא אומר לנו כך. הוא מתחיל ממדרש אחר. במדרש רבא רבי בנימין בשם רבי שמעון: "אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא". זה כמובן מבוסס על הפסוק מתוך מתוך פרשת וזאת הברכה: "אין כאלה ישורון רוכב שמים בעזרך ובגאבותו שחקים". מה הכוונה "אין כאל ישורון"? מה זה ישורון? בדרך כלל מה הכוונה במילה ישורון? וישמע נישורון ויבט. ישורון בדרך כלל זה כינוי לעם ישראל.

כאן כתוב: "אין כאל ישורון". הפשט הוא: אין כאל, פסיק, ישורון. כלומר, ישורון, עם ישראל. אין כאלוקינו. אבל המדרש אומר: אין כאל. ומי כאל ישורון? יש בכל זאת מישהו שהוא כמו הקדוש ברוך הוא, חס וחלילה להוציא את המילים האלה מהפה, אבל המדרש אומר אז אנחנו קוראים. מי כאל ישורון? מי זה ישורון? ישראל סבא. ישראל סבא, הכוונה היא יעקב אבינו, שהוא כידוע נקרא גם ישראל. כן, זה שמו ישראל, אז הוא נקרא גם ישורון. איך אתה אומר שיעקב אבינו הוא כמו הקדוש ברוך הוא? מה הקדוש ברוך הוא כתיב בו: "ונשגב השם לבדו". אף יעקב: "וייוותר יעקב לבדו". עד כאן. זה מכנים את הדבר הזה מדרש פליאה. מדרש שזורק לך איזה משפט, אתה נשאר כזה עם פה פעור ואומר: מה? מה רוצים ממני פה? אז לפחות יש שיר כידוע שמבוסס על המדרש הזה. נכון? לא מכירים? מכירים. ונשגב ונשגב ונשגב השם לבדו ביום ההוא, זה פסוק מישעיהו. ואז ממשיך: וייוותר יעקב לבדו. מה הקשר? הקשר זה המדרש הזה. המלחין, שאני לא יודע מי הוא, קרדיטים אחר כך. אה הוא לקח את המדרש ואמר: או, הנה, יש קשר בין ונשגב השם לבדו לבין וייוותר יעקב לבדו. אבל השיר, למרות שזה שיר מקפיץ וכיף לשיר אותו, מה הקשר? השיר לא מסביר את הקשר. אז השם משמואל פה למענינו.
נראה בירור הדברים. דהינה, בריאת העולם הייתה על ידי צמצום, ולכן יש קיום לכל הבריאה. דאם לא כן, בלתי אפשר היה לבריאה להתקיים, כי הייתה מתבטלת במציאות. נסביר את העניין. כביכול, לפני בריאת העולם, הקדוש ברוך הוא היה אור אינסוף, מלוא כל הארץ כבודו. לא, אפילו לא מלוא כל הארץ, עוד לא הייתה ארץ. הכל זה רק אור אינסופי של שכינת הקדוש ברוך הוא. אז במצב כזה אי אפשר לברוא עולם. למה? כי כל דבר שאתה, כשהקדוש ברוך הוא יברא, אבל אם יש אור אינסוף שחובק הכל, אז הכל מתעיין ומתבטל אל ה אל המהות, אל הקדוש ברוך הוא שהוא אינסוף. זה הפירוש של "לא יראני האדם וחי". אין הכוונה שאה, ראית את הקדוש ברוך הוא? עונש מוות, בום. זה לא הכוונה. אלא הכוונה היא שהקדוש ברוך הוא זה הכל, והנשמה שלנו היא זה כמו, תדמיינו איזה פירור קטנטן של מתכת שלידו יש איזה מגנט ענק. הפירור הזה פשוט נצמד אליו וספציפית בגלל שזה חומר, אז המגנט נשאר והפירור דבוק אליו. אבל אה אבל מכיוון שזה אנחנו מדברים על הנשמה שלנו שהיא חלק אלוקה ממעל, אז הנשמה כל הזמן נשתוקקת לקדוש ברוך הוא. אז אם אדם רואה את הקדוש ברוך הוא, אז הנשמה פשוט נשאבת מתוכו ודבקה בקדוש ברוך הוא והוא מת, כי הנשמה ללא הגוף זה מוות. בדומה לזה, אם הקדוש ברוך הוא אינסוף, אז אין מקום לשום דבר אחר. לכן הקדוש ברוך הוא מצמצם שכינתו, כאילו הוא יוצר איזשהו מקום שהוא מפנה רגע, כי זה הכל על דרך משל, אבל הוא כביכול מפנה רגע את האור אינסוף, כדי שיהיה שם חלל פנוי ששם יברא העולם.
אז בשביל זה יש צמצום. ובמה זה בא לידי ביטוי? בזה שבעולם שלנו אתה לא רואה את הקדוש ברוך הוא עין בעין. אתה בעצם רואה פה שולחן, ואתה רואה מחשב, ואתה רואה מצלמה, ואתה רואה אנשים, ואתה רואה חדר, ואתה רואה בחוץ עצים ובעלי חיים, וכן הלאה וכן הלאה. בעצם הכל זה אלוקות. הקדוש ברוך הוא שוכן בכל דבר ודבר. הקדוש ברוך הוא מחיה בטובו בכל יום תמיד בראשית. כל רגע ורגע כל מה שיש במציאות זה הכל מקבל חיות אלוקית רק מהקדוש ברוך הוא. לכן הקדוש ברוך הוא שוכן בכל דבר, אבל מה? הקדוש ברוך הוא אל מסתתר. זה הביטוי שהקדוש ברוך הוא רק הוא מצמצם את גילויו והוא מסתתר בבריאה.

אבל כאן יש גם בעיה. מצד אחד הצמצום הזה הוא הכרחי. הצמצום הזה הוא מה שמאפשר לבריאה להתקיים. כי אחרת היינו כולנו נשאבים אל האור האלוקי. אבל אחרת, אחרי הצמצום שוב יוכל לבוא לידי שניות חס ושלום. להתנסה ולומר: "אני אמלוך".
המקור של זה זה מאדוניהו בן חגית, "מתנסה לומר אני אמלוך", ו מלכים א, פרק א. כאשר דוד כבר זקן בא בימים, ואחרי כבר מרד אבשלום, אבל אדוניהו בן חגית מתנסה לומר: "אני אמלוך". ואז הוא עושה לו רכב, פרשים וכולי. ו והחסידות לקחו את זה, כבר מהזוהר הקדוש, אנא אמלוך, אני אמלוך, זה ביטוי שכאילו אדם באמת הקדוש ברוך הוא מלך על כל הארץ. אבל כל רגע ורגע שאדם לא חווה את זה, ולא ממש מכיר בזה, ו ומתנהג באופן מודע שהקדוש ברוך הוא המלך, אז כביכול הוא אומר: "אני אמלוך".

כי אם למשל ודאי כאשר אדם חוטא. כאשר אדם חוטא, אז במקום שהקדוש ברוך הוא הוא המלך, אז אני בעצם בוחר מה לעשות, אני זה שמחליט על עצמי. אז אני אמלוך. אבל זה לא רק במובן של החטא, אלא בכלל, ברגע שאני עוצם עיניים מלראות את נוכחות האלוקות בכל רגע ורגע, אז זה בעצם אני כאילו סוטה ממלכותו של הקדוש ברוך הוא.
ולכן זה יכול לקרות רק על ידי הצמצום. על ידי אם אם הקדוש ברוך הוא היה נוכח והיינו רואים אותו בכל רגע ורגע, הוא לא מסתתר, אלא נגלה, אז אף אחד לא היה מסוגל להסתיר את פניו לרגע, אבל מצד שני גם אף אחד לא היה מסוגל להתקיים. אז יש פה את המורכבות. מה שאין כן לעתיד שכתוב: "ונשגב השם לבדו ביום ההוא", ו"אלילים כליל לחלוף", ו"באו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד השם ומאדר גאונות". אז תתבטל כל השניות. לעתיד לבוא, אז לא יהיה מקום לשום שניות. שניות הכוונה היא שיש את הקדוש ברוך הוא, ויש כאילו עוד כוח. אין באמת עוד כוח. אבל אתה מתנהג כאילו אתה כוח אחר, כאילו יש לך כוח לפעול נגד רצון השם. לעתיד לבוא, האלילים כליל לחלוף, ונשגב השם לבדו ביום ההוא.
והינה, ביעקב אבינו עליו השלום כתיב בו: "ויעבור את מעבר יבוק". וידוע כי יבוק, זה ראשי תיבות ייחוד, ברכה, קדושה. מה זה יבוק? זה נחל. כן, יש נחל יבוק שנשפך אל הירדן. יעקב עובר את מעבר יבוק. יבוק הוא לא עובר את נחל יבוק, הוא עובר את מעבר יבוק. בירדן יש הרבה מעברות, הרבה מקומות שאפשר לעבור, הרבה גשרים כאלה, והוא עובר את הירדן במעבר יבוק. נכנס לארץ. על כל פנים, למה זה נקרא ייחוד, ברכה, קדושה? דעניין ייחוד, ברכה וקדושה שייך רק במקום שנמצא כנגדו, ולידמות שייך שניות, שייך לומר ייחוד, וכן ברכה וקדושה. כלומר, זה שיעקב עובר את מעבר יבוק, זה אומר שלפני כולנו, נגיד ככה, כולנו נמצאים במצב שאנחנו לא חיים בתודעה בלתי פוסקת של ייחוד, של הקדוש ברוך הוא אחד, ואין שום דבר מבלעדיו, ומלא כל הארץ כבודו, ואין עוד מלבדו.
שאומרים אין עוד מלבדו, אז הכוונה היא לא רק שאין עוד אלוהים מלבדו. באמת אין עוד מלבדו כלום. שום דבר. אתה זה אלוקים או לא אלוקים? אתה בעצם, עכשיו אתה בפרדוקס. אם אתה תגיד שאתה לא אלוקים, אם תגיד שאתה אלוקים, זה קצת מביך. אבל אם תגיד שאתה לא אלוקים, אז מה בעצם המשמעות? שהקדוש ברוך הוא לא אינסופי, הוא מגיע עד אליך ואתה כבר לא אלוקים. אה, אז איך זה גם וגם? הוא מסתתר בך. נכון? אבל באמת באמת אף אחד מאיתנו לא חי 100% מהזמן ב-100% תודעה של ייחוד. בקריאת שמע זה נקרא ייחוד השם. קבלת עול מלכות שמיים, ייחוד השם שהשם אחד, כן? כשאנחנו אומרים השם אחד, זה לא הכוונה רק אחד ולא שניים, אלא אחד שאין אחד כדמותו, שהוא בעצם שוכן בכל העולם כולו. אז כשאדם עוצם את עיניו ואומר: "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד", אז הוא מייחד, כי לפני זה הוא לא חשב על זה. אז ייחוד זה אומר שלפני זה לא עשיתי את הייחוד בצורה מלאה, לצורך העניין, נקרא לזה שניות, ועכשיו שאני מייחד, אז אני מרגיש את זה בצורה מלאה. וכך גם ברכה וקדושה. אם עכשיו יש ברכה, סימן שלפני זה לא הייתה ברכה. אם עכשיו יש קדושה, סימן שלפני זה לא הייתה קדושה מלאה.
וכמו שכתוב: "כי יתרון האור מן החושך". ואם יש חשיכות, שייך לומר אור. יתרון האור מן החושך, זה לא רק שהאור הוא יותר טוב מהחושך, זה פשיטא, אלא היתרון של האור הוא בא מתוך החושך. אם אף פעם לא היית בחושך, אז אתה לא יודע להעריך את האור. ואם היית פעם בחושך, לא משנה חושך פיזי או חושך רוחני, או סבל או אבל, או שהוא ייאוש, או משהו שקשה, אז פתאום אתה יודע להעריך את האור.
ויעקב שעבר את מעבר יבוק, היינו שידבק במקום גבוה מאוד. עד שאין שייך שם שום הידמות של שניות חס ושלום, הוא למעלה מכל הנבראים. וזהו שכתוב: "וייוותר יעקב לבדו", דשם הוא לבדו. ושום בריאה אינה יכולה לבוא לידבק שמה, ולכך ניצחו למלאך. יעקב נמצא במעלה כל כך גבוהה, אפילו יעקב לא היה שם כל חייו. אבל כאשר הוא מגיע אל ארץ ישראל, הוא מרגיש כזאת התעלות, בערך כמו שאתה מרגיש בתפילת נעילה של יום הכיפורים. וואו, אני עכשיו בשיא של כל אלול ועשרת ימי תשובה ויום הכיפורים ותפילת נעילה. כך יעקב ופותחים את ההיכל ואומרים קבלת עול מלכות שמיים. כך יעקב מרגיש שהוא מגיע לארץ ישראל.
הוא עובר את מעבר יבוק: "וייוותר יעקב לבדו". הוא נותר לבדו, בפשט כמובן הוא נותר לבדו. אז תומז רש"י אומר בשם חז"ל שהוא הלך להביא פקים קטנים שנשארו. הוא כבר העביר את כולם, והוא חוזר רגע להעביר עוד משהו, זה הפשט. אבל בעומק, אומר לנו השם משמואל, הוא נותר לבדו מכל העולם. אף יצור חי בעולם לא הגיע למדרגה הגבוהה הזאת של להיות מעל כל הנבראים. אפילו מעל המלאך. המלאך הגיע לשם לריב איתו כשהוא היה שמה לבד. לא שמה המלאך לא הגיע למדרגה העליונה הזאת. המלאך נאבק איתו. בפועל יעקב היה בעולם הזה. בסדר, הוא היה פיזית במעבר יבוק, על הירדן. המלאך בא לשם להתעמת איתו. אבל מבחינה רוחנית איפה יעקב היה? הוא היה לבדו. הוא היה באיזה סיטואציה מאוד מאוד מעלה רוחנית מאוד מאוד גבוהה שהוא לבדו נמצא שם. אף אחד לא מגיע למדרגה הזאת, ולכן הוא יכול גם לנצח את המדרש, את המלאך, סליחה.
וזה מה שהמדרש אומר, לא שיעקב הוא כמו הקדוש ברוך הוא, אלא שכמו שלעתיד לבוא יהיה ונשגב השם לבדו, יעקב הוא היחיד שהגיע למדרגה הזאת של אין כאל. אין כאל שווה ישורון. כלומר, יעקב אבינו הגיע למדרגה הזאת של ייחוד מוחלט של הקדוש ברוך הוא.
אני הופך את הדף. ובזה נוכל להבין עניין שבע השתחווית עד גישטו עד אחיו.

דהינה, בקידושין דף כ"ט עמוד ב', מסופר סיפור: אבא ההוא מזג בירבנן, דאביה ורבה ברעקב עלו בירדן והוא בירבנן, אדמלה קטנין דשבעה רשבתי. בוא נקרא את הסיפור בפנים, במקור ש אבא. בסדר? קידושין דף כ"ט עמוד ב': תנו רבנן, הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו. יש מצוות לימוד תורה. אבל אם גם אתה לא למדת וגם הבן שלך לא למד, אז מי ילך קודם? הוא קודם לבנו, כי קודם כל אתה מצווה ללמוד, גם אתה מצווה ללמד את הבנים, אבל קודם כל אתה. רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו. מי שיותר זריז, מי שיותר ממולח, אנחנו משקיעים פה זמן וכסף של אדם הולך לישיבה ללמוד, אז אנחנו רוצים שיהיה כמה שיותר תשואה טובה על ההשקעה הזאת, ולכן מי שיותר זריז וממולח, הוא ילך ללמוד.
כירה דרב יעקב ברד רב אבא בר יעקב. שדרה אבוא לקמ דאביי. יש פה את רב יעקב, בנו של רב אבא בר יעקב, כנראה קרואי על שם הסבא. אז אבא שלו, רב אבא, שלח אותו אל אביי. לבית המדרש של אביי. כי אתה, אז הוא הלך לישיבה. חוזר בסוף זמן חורף או בשבת חורף. חזיי דלא אבא מיחד דין שמעתיי. ראה ראה רב אבא, האבא, ראה שהבן שלו לא שמועותיו לא מחוזות. הוא לא סגור, הוא לא הוא לא שולף, הוא לא דברים לא משוננים בפיו, הוא לא, לא למד ברצינות. או שהוא לא מוכשר מספיק. או לא יודע. אמר לי: אנא עדיף מנך, טובא דיי זילנה. אם ככה, אז אני עדיף יותר ממך. עדיף שאני אלך ללמוד. שב אתה בבית ואני אלך. למה רק אחד מהם יכול ללכת? למה לא שניהם יכולים ללמוד תורה?
כן, מישהו צריך לפרנס את הבית, מישהו צריך לפרנס את המשפחה. יש כנראה שדה בבית או משהו כזה שמתפרנסים ממנו. מישהו צריך לטפל בזה. אז אחד הולך, אחד נשאר. שמע אביי דכאבה אטי. אביי שמע שהוא מגיע, שרב אבא מגיע. מי זה אביי בסיפור? ראש הישיבה. בסדר? כי רב אבא שלח את הבן שלו לישיבה של אביי. זה לא עבד. הבן חזר. אז רב אבא הולך ללמוד בישיבה של אביי. אביי שמע דכאבה אטי. אהב ההוא מזיק ביי רבנן דאביי. היה איזה מזיק בבית המדרש של אביי, בישיבה של אביי. מה הכוונה מזיק?
שד. טוב, מוזר. איך אנחנו מתייחסים לסיפור כזה? תכף נדבר על זה. אבל היה שם איזה שד. איזה שד דקיאבו אייל בטרן, אפילו ביממה אבו מין זקיי. היו באים בשניים, אפילו ביום היו ניזוקים. בדרך כלל שדים פוגעים רק באדם בודד או בלילה. שתדעו לשמור על עצמכם פה באזור ביערות פה באזור. אז אה אז בבית המדרש של אביי, אפילו שהיו באים שניים, אפילו ביום, גם היו ניזוקים מהמזיק הזה. אמר להו, אומר אביי לתלמידיו, וואו, שמעתי שרב אבא מגיע. לא ליטיב להיינן שושפיזה. שיהא אף אחד לא ייתן לו ארוחה, שאף אחד לא יעז להכניס אותו הכנסת אורחים. מה, למה?
אפשר דמטרחיש ניסא. אם אף אחד לא יהיה ירח אותו, הוא יאלץ להישאר לישון בבית המדרש. ואז הוא יתעמת עם השד. ואפשר דמטרחיש ניסא. אפשר שיתרחש נס, ו ו ואז אנחנו בפשט טובה נינצל מהמזיק הזה. על בת בהוא ביי רבנן. בא רב אבא, ו באמת הלך לישון באותו בית מדרש. אי דמיילי כטנינה דשבעה רשבתי. נדמה לו המזיק כטנין של שבעה ראשים. מה עשה רב אבא בר יעקב? כל קריאה דקרה, נתר חד רש. אז הוא קרא שבע פעמים וכל קריאה שלו נשר ראש אחד של הנחש. אמר לו למחר, לא איטרחיש ניסא. סכנתי. מה זה? זה לא תקין שהימתם אותי במצב הזה? אמנם יתרחש נס, אבל אם לא היה יתרחש נס, אז הייתם סיכנתם אותי. טוב, סיפור הזיה. מה נגיד? אה טוב, אולי יש שדים ואולי אה איך צריך להתייחס לזה? אז יש לזה גישות שונות. אנחנו לא, זה לא שיעור בנושא שדים. זה תבואו בלילה. אבל אה והשם משמואל מבאר פה ביאור מדהים. קודם כל הוא מביא בשורה השלישית מלמעלה. הוא מביא דברי המרשה: "וכתב המרשה בחידושי אגדות דז' רישין דתנינא". שבעה ראשי התנין הם ז' כוחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם. עד כאן.
למה היה לו לתנין שבעה ראשים? זה שבעה כוחות הטומאה שהביא נחש הקדמוני לעולם. נחש ותנין זה מושגים שתמיד בתנ"ך הם בתנ"ך, אצל חז"ל, הם חופפים הרבה פעמים. משה משליך את המטה. למה הוא נהפך? שניכם צודקים. שניכם צודקים. פעם אחת כתוב נחש, פעם אחת כתוב תנין. כשהוא עושה את הנס הזה לעם ישראל, כתוב שהוא הופך לנחש. כשהוא עושה את זה לפני משה, לפני פרעה, אז זה כתוב שנהפך לתנין. זה דברים שהם קשורים, זה שני זוחלים כאלה. דברים שקשורים, באופן כללי, זה גם הביטוי לכוחות הרוע בעולם. מאז הנחש הקדמוני בחטא אדם וחווה, אז זה הכל ביטוי לכוחות הטומאה, לכוחות הרוע בעולם, ולא במקרה אז המזיק הזה הוא נדמה כתנין בעל שבעה ראשים.

נראה דז' כוחות הטומאה הם מת ושרץ ונבלה, זבה, נידה, יולדת וצרעת, לא ניכנס לזה, זה שבעה דברים שהם מטמאים, שהם כולם, כל אחד כנגד. עכשיו, חשוב להבין מה זה אומר כוחות הטומאה. כוחות הטומאה. הנחש, חז"ל אומרים שזה גם כנגד היצר הרע. הנחש מסיט את חווה ואת אדם לאכול מעץ הדעת. זה היצר הרע. נחש הקדמוני נמצא בתוך כל אחד מאיתנו. זה היצר הרע. אז שבעה ראשים של הנחש הקדמוני זה בעצם שבעה ראשים של היצר הרע, אולי שבעה יצרים שונים, שבעה כוחות שונים שיש בתוכנו.
אני עוצר שניה. מתברר ששדים ומזיקים לא בהכרח הכוונה ליצורים מכונפים ומגעלים עם רגליים של תרנגולת, שתעשה כל מיני טריקים אז תוכל לראות אותם. אלא אלא השדים נמצאים בתוכנו. ובבית המדרש של אביי יש איזה שד כזה שכולם ניזוקים ממנו, זה אומר שהאווירה היא מאוד עכורה. אווירה מאוד בעייתית. לא פלא, לא רק אווירה של בן אדם לחברו. תכף ננסה להבין יותר מה הבעיה. אבל זה לא פלא שהבן של רב אבא, רבי יעקב, לא הצליח ללמוד תורה, הוא חוזר ושמועותיו לא מחוזות. למה? כי יש משהו פגום בנפש, באווירה החינוכית בבית המדרש הזה.
מה זה הדבר הזה? אנחנו יודעים את זה, אנחנו יכולים לשער לפי הפתרון. מה הפתרון של רב אבא בר יעקב? השתחווה.
לכרוע. שבע פעמים הוא קורע על כל קריאה נתר חד רש. משמע שהבעיה הייתה גאווה. גאוות לב. "אני אמלוך". אפילו בתורה זה יכול להיות. שאדם וואו, יש לו איזה חידוש, אז הוא עכשיו מתנסה מעל חברו, ולא אפילו בצורה של ליגלוג או השפלה או עזב. עצם זה שבנפש יש כל זה תחרות כזאת של קנאת סופרים, שכל אחד רק מנסה לקנא בשני ולהתגבר על השני. במקום זה תתבטלו כלפי הקדוש ברוך הוא. רב אבא בר יעקב בא והוא קורע. הוא קורע ואומר: אני מתבטל כלפי הקדוש ברוך הוא.
לאור זה, אומר לנו השם משמואל: וידוע דזן כוחות הטומאה הם כנגד שבעת ימי הבניין. דלמעלה משבעת ימי הבניין אין להם שום שליטה. אני לא אסביר את זה, אבל אני רק אגיד בשתי מילים: שבעת ימי הבניין הוא רומז לשבע ספירות. יש עשר ספירות. אבל שבע הספירות התחתונות אז שייך בהם הסטרא אחרא. שלוש הספירות העליונות אין בהם שום שליטה לקליפות ולחיצוניים ולמזיקים וכולי וכולי. וידוע דעשיו הוא מזן פן דקליפה. כלומר, הוא מה זה הקליפה של זר אנפין, זה אומר הסטרא אחרא של השבע ספירות הללו. והיינו שכל שבעה כוחות הטומאה היו נכללים בה. ויעקב אבינו שעבר את מעבר יבוק, נמצא עולה למעלה משבעת ימי הבניין. כלומר, יעקב אבינו, כמו שאמרנו בפיסקה הקודמת, הוא "וייוותר יעקב לבדו". הוא עולה מעל כל כוחות הרוע בעולם. הוא נמצא במצב של ייחוד שלם, הוא במדרגה של שלוש הספירות העליונות. עשיו זה כל כוחות הטומאה שנמצאים למטה.
מה עושה עשיו? וכן בכל קריאה שקרא, נתר לך דרש. וסילק והפריד ממנו את שבעה כוחות הטומאה, ונשאר בו בעשיו רק החלק הטוב שהיו בראשו נשמות גבוהות. וזהו אחיו של יעקב. וזהו עד גישטו עד אחיו. זאת אומרת, בעצם, אומר לנו השם משמואל, כאשר יעקב משתחווה, האין הוא משתחווה לעשיו? מה פתאום? אולי בעיני עשיו זה נראה שהוא משתחווה לעשיו. אבל יעקב מבחינתו משתחווה לקדוש ברוך הוא. הוא בכלל לא פונה לעשיו. הוא כרגע אומר, הוא נמצא באיזה מדרגה מאוד מאוד גבוהה רוחנית, הוא משתחווה ומשמעות ההשתחוויה היא ריבונו של עולם, אני מבטל את עצמי לפניך באופן מוחלט. אתה מלך העולם, וכל מה שקורה בעולם הוא ממך. וממילא בזכות ההתבטלות שלו כלפי הקדוש ברוך הוא, עשיו מתרצה.
מספרים על הבן איש חי, הבן איש חי, רבנו יוסף חיים, שהיה חי בבגדד ובבבל. וגיסו, רבי אליהו מני, היה רב של חברון. ופעם אחת הוא נסע לחברון, הלך, מה זה נסע? נסע על סוסים ועל חמורים עם משלחת מתוך הקהילה עם בגדד, יוצאים לארץ ישראל. הם לא נשארו פה בארץ, הם גם חזרו לשם, אבל באו לבקר. ו ללות את ה כן, להיות בחברון, בירושלים, במקומות הקדושים. וגם לפגוש קרובי משפחה וכולי. בדרך, כן. איך זה מסתדר עם זה ש נשאר בעשיו רק החלק הטוב, איך זה מסתדר עם זה שהוא תכף, אני אגיע לזה. אז אה אז אם כן, בדרך מתנפלים עליהם שודדים. ואומרים להם: אנחנו הולכים לרצוח את כולכם ולקחת את רכושכם, אבל אם אתם רוצים בקשה אחרונה לפני המוות. כולם נושאים את עיניהם לרבי יוסף חיים, וחשבו אולי הוא יבקש לפחות איזה זמן להגיד וידוי, לא יודע מה. מבקש: אם אפשר, בבקשה כוס מים.
מה? רבנו יוסף חיים, הבן איש חי, זה מה שיש לך לבקש לפני המוות? כוס מים? טוב, מביאים לו כוס מים, והוא מברך: שהכל נהיה מדברו. בשניה אומר: שהכל נהיה מדברו. באותו רגע מגיעים גדוד של חיילים של הסולטן, תופסים את השודדים ומחלצים את בני השיירה. אמרו לו: רבנו, זה שאתה יודע לעשות מופתים אנחנו יודעים, אבל למה מתחת אותנו עם הכוס מים? אז הוא אמר להם: זה לא שאני מותח אתכם. פשוט מאוד רציתי להגיד: שהכל נהיה מדברו. אם אם הגיע זמננו למות, גם זה מדברו. אבל שהכל נהיה מדברו. אז זה מה שאני רוצה להגיד. אני מבטל את עצמי לחלוטין לקדוש ברוך הוא. אם זה רצונו, בסדר, אז זה רצונו. אני מפקיד את נשמתי ורוחי בידו. ואם זה לא רצונו, שיעשה משהו. אז אז בבחינה הזאת, יעקב אבינו מבטל את עצמו כלפי הקדוש ברוך הוא, לא כלפי עשיו.
עכשיו, בפועל, אומר לנו השם משמואל, בעצם זה גורם לעשיו לא רק שזה שהוא מתרפס, אלא עשיו מרגיש את הקדושה. יש מציאויות כאלה. גם אדם מאוד רחוק מקדושה, בסוף הוא אח של יעקב, הוא בן של יצחק. גם אדם שמאוד רחוק, אבל פתאום הוא נתקל באיזה אירוע של קדושה, אז הוא הוא מרגיש משהו, זה משפיע עליו. וזה גורם עד כדי כך שהוא מסלק ומפריד ממנו את שבעה כוחות הטומאה, ונשאר בו רק החלק הטוב. וזו המשמעות: "וישתחו ארצה שבע פעמים עד גישטו עד אחיו". כלומר, הוא ניגש אל הנשמה של אחיו, אל פנימיותו, עד שהוא הפך אותו לאחיו, שהוא באמת אחיו של יעקב.
ואם היה נשאר עומד כאשר העמיד אותו יעקב, היה נשאר טוב. אה זו ההזדמנות, זו השעת כושר לעשיו, לא רק לנשק את יעקב, אלא ממש לחזור בתשובה שלמה. אבל מחמת גאותו, חזר כמו שהיה, כמו שכתוב: "וישב עשיו ביום ההוא לדרכו שעירה". כי באותו רגע שדיבר עמו יעקב, היה טוב, אחר כך נפל ממדרגתו.
מה אנחנו לומדים מהדבר הזה? שהדרך הנכונה להיאבק ברוע זה לא להילחם בו, אלא להפוך אותו לטובה. קודם כל, הדבר הזה הוא נכון לגבי לגבי עצמנו, שכאשר אנחנו יש בתוכנו כוחות שליליים, יש בתוכנו יצרים, יש בתוכנו גאווה, מידות רעות, אז הדרך הנכונה היא קודם כל להתבטל כלפי הקדוש ברוך הוא, ולא להרוס את המידות הללו, אלא להוציא מהם את הכוחות החיוביים. אין תכונה ואין כוח בנפש שאין לו שורש חיובי. אנחנו צריכים, הדרך הנכונה לעבודת המידות, זה כמו שיעקב מנסה לקרב את עשיו ולרומם אותו ולהפריד ממנו את כוחות הטומאה, ויישאר בו רק החלק הטוב. כך בעצם גם אנחנו צריכים.
והדרך הנכונה לעשות את זה זה על ידי ביטול. כלומר, לא בגאווה, לא מתוך האגו של האדם, אלא הקדוש ברוך הוא נתן לי את היצר הזה. רגע, אם הקדוש ברוך הוא נתן לי יצר שלילי למשהו, זה הקדוש ברוך הוא נתן. אז גם מתוך זה אם אני מתבטל כלפי הקדוש ברוך הוא אני יכול להתחיל את העבודה של למה הקדוש ברוך הוא נתן לי את היצר הזה? ואת התכונה הזאת? ואת המידה הזאת שאני מנסה להתגבר עליה? הוא נתן לי אותה בגלל משהו, בגלל שיש בדבר הזה דבר טוב. בכל איזה באג שיש לנו בנפש, יש לו גם ברכה. אם אנחנו נדע לזהות את הברכה שגם בפגם הזה, זה בעצם חלק מהביטול שלנו לקדוש ברוך הוא. להבין שגם הפגם הזה הוא מאת השם, ולכן גם התיקון הוא צריך להיות לרומם אותו ולהיטיב אותו.
שאלות? מצוין שאין שאלות כי אין לנו זמן לשאלות. מה, רוצה לשאול משהו? חזק וברוך. חזקו וימצאו.