בלוג

טובים טובים.
השיעור הזה הוא שיעור של פרשת השבוע לאור החסידות. אנחנו בכל שבוע לוקחים משהו אחד מתוך הפרשה ומעיינים בו לאור דברי האדמו"רים החסידיים ומהלך הדורות.
היום אנחנו נעסוק בתורתו של רב צבי אלימלך מדינוב מתוך הספר הזה אגרא דקלה על פרשות השבוע.
אבל לא יודע כמה מכם שמעו פעם את הספר אגרא דקלה או האם בכלל שמעתם את השם רב צבי אלימלך מדינוב. אבל לעומת זאת, אני מקווה שאם הייתי אומר בני יששכר, אולי זה שם של ספר שיותר, יש כאלה שמהנהנים, יותר מפורסם. זה אותו בן אדם, כן, רב צבי אלימלך מדינוב היה הוגה מאוד פעיל ועשיר שכתב המון המון כתבים בחסידות, בהמון תחומים של התורה, היה גדול בתורה בנגלה ובנסתר.
אמא שלו הייתה אחיינית של רבי אלימלך מליז'נסק, שזה גם כן שם שמסתם קצת יותר מכירים.
ההורים שלו היה להם הרבה שנים בלי ילדים. כל פעם נולד להם ילד ומת. ואז אמא שלו שהייתה כאמור אחיינית של רבי אלימלך מליז'נסק פנתה לדודה וביקשה ברכה. אז הוא אמר לכם ייוולד אמר להם ייוולד לכם בן ותקראו אותו על שמי אלימלך. והוא יהיה גדול בתורה ויאיר את עיני ישראל בתורה.
והאכן נולד להם בן, והוא נשאר בחיים. אבל ההורים לא רצו לקרוא לו אלימלך. למה? כי מאשכנזים. ואשכנזים לא קוראים לילד על שם בן אדם בחיים. רק על שם מי שכבר נפטר. אז אומנם זה דוד שלי מאה והוא תלמיד חכם עצום רבי אלימלך אבל הוא עוד חי. אז קראו לו צבי אלימלך.
אז רבי אלימלך אמר להם טוב בזכות זה שלא קראתם לו ממש על שמי, אז הוא לא יהיה ממש מלך, רק חצי מלך. זה יש בזה גם איזה חידוד כזה כי לרבי אלימלך קראו הכינוי שלו היה מלך. ככה היה הכינוי שלו. טוב אז הוא יהיה חצי מלך.
אבל עניינינו
בפרשיה שלפנינו, פרשת וישב, מכירת יוסף
יש הרבה שאלות אדירות על הפרשה. גם על עצם השנאה הגדולה הזאת בין יוסף לאחים. המון המון שאלות.
אבל רבי צבי אלימלך מדינוב על פרשת השבוע לא מתייחס לשאלות האלה. אלא הוא מתחיל משאלה שאולי אנחנו לא היינו שואלים אותה. היא נראית לנו בכלל אולי לא לא קשה עבורנו.
אם נזכור נספיק, אז נראה שהוא מסיים בשאלה שהיא כן שאלה משמעותית שהרבה שואלים אותה. אבל אני לא יודע אם נספיק. אז נתחיל קודם כל, נתחיל לפי הסדר בדבריו של רבי צבי אלימלך מדינוב, אבני יששכר, בספר אגרא דקלה.
והוא מתחיל כך. ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר. מי אמר למי? יעקב ליוסף. כבר אמרנו שזה אי אפשר שדיבורו של צדיק לא יתקיים. זה שאלה, וואו, לא הייתי שואל את השאלה הזאת. אבל כי זה לא קשה בדרך הפשט, אבל אם אתה מסתכל בתור בעולם הסוד, בעולם החסידי, זה שאלה קשה. יעקב אומר ליוסף לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר. האם יוסף קיים את השליחות הזאת? לכאורה לא קיים. אומר רבי צבי אלימלך מדינוב לא יכול להיות שצדיק אמר משהו. צדיק גוזר. צדיק גוזר אפילו הקדוש ברוך הוא מקיים. נגיד בסוגריים,
אומרים שחסיד אחד אמר לאחד המתנגדים לחסידות, אמר לו הרבי שלי צדיק גוזר הקדוש ברוך הוא מקיים. כל מה שהוא אומר נהיה מויפת והקדוש ברוך הוא מקיים את דברו. אמר לו המתנגד לרב שלי יש מעלה יותר גדולה, שהקדוש ברוך הוא גוזר והרבי שלי מקיים. אז זה קצת מאפיין את ההבדלים בין החסידים לבין המתנגדים. אבל המושג הזה של צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים זה מושג ידוע. זה מושג זה דבר ואומר רבי צבי אלימלך אם ככה איך יכול להיות שיעקב אמר לך נא ראה את שלום הצאן, את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר וזה לא מתקיים. איך יכול להיות שלא מתקיים?
אפילו הדבר שיוצא ממנו כשגגה שיוצא מפי השליט מוכרח שיתקיים, כי שכינה מדברת מתוך גרונו. דברים אמיתיים מחמת ששמר את עצמו מדברים בטלים ואסורים. כנודע הדבר ללבאים בסוד השם. כלומר, הפה של האדם, איך זה עובד שצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים? שכל דבר שיוצא מפיו זה פועל במציאות. איך זה עובד? זה עובד על ידי זה שאדם שומר את פיו, הקדוש ברוך הוא נתן לך פה. השאלה מה אתה עושה עם הפה? מה אתה מכניס לפה? מה אתה מוציא מהפה?
אז אדם שכל דיבורו זה אך ורק קדושה. כל דיבורו רק דברים אמיתיים ואפילו גם לא דברי חולין. לא דברים בטלים ולא דברים אסורים. אז ממילא הפה שלו זה צינור ישיר לרצון השם. לכן ברכה של צדיק יש לה ערך עצום. אז אומנם הגמרא אומרת אל תהא ברכת אדיוט קלה בעיניך. אפילו ברכה של אדיוט, אפילו אדם פשוט שאומר שמברך אותך שיהיה לך יום נפלא, שימלא השם כל משאלות ליבך לטובה. גם ברכה של אדם רגיל זה גם דבר בעל ערך. אבל מכל שכן, אדם צדיק ככל שפיו יותר טהור, כך שכינה מדברת מתוך גרונו. כן.
האם לא דווקא היה רצון השם שיוסף יגיע לשם ואז האחים שלו יקחו אותו? הרי גם יוסף אמר שכל מכל כל זה היה מעט השם. אז אולי זה היה זה ברור שכל מה שקרה זה מעט השם. בשביל זה אפילו לא צריך להיות חסיד בשביל להאמין שהכל בהשגחה פרטית. ודברים כאלה. אבל הדיבור הזה של יעקב שאומר לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר.
יוסף כמו שהוא תכף שואל, תכף אנחנו נראה את השאלה, נחדד את זה יותר. אבל אני רוצה רק לומר בהקשר הזה שהוא מדגיש פה את הפה. פיו של הצדיק ששכינה מדברת מתוך גרונו. אבל בהחלט באותו אופן זה גם העיניים של הצדיק. הרבה פעמים אנחנו יודעים על צדיקים שהם יודעים כל מיני דברים.
והצדיקים לדוגמה, החוזה מלובלין. למה הוא נקרא החוזה? היה לו כוח ראיה. הוא היה חוזה. הוא היה רואה בן אדם והיה יודע להגיד עליו את כל הגלגולים שעברו עליו בעולמות קודמים וכל מה שעבר עולם בגלגול הזה. היה רואה, ראיה פנימית. מכוח מה זה קרה? עכשיו זה לא שאני עכשיו ממליץ אל תנסו בבית, כמו שאומרים. אבל בעיקרון, החוזה מלובלין בגיל שש החליט שהוא לא רוצה להנות מראיית העולם הזה. אז הוא קשר לעצמו, בכל זאת צריך לראות, הוא לומד תורה כל היום בגיל שש. אז הוא צריך לראות את הספר. אז הוא קשר לעצמו חתיכת בד למצח שככה הוא רואה רק את הספר שלפניו. כשהוא הגיע לגיל 13, העיניים שלו כבר היו די מנובנות, הוא לא ראה טוב.
אבל הוא ראה כשהוא הסתכל על בן אדם הוא ראה את כל נשמתו. עכשיו שוב זה לא משהו שאני ממליץ כדרך הנהגה לעבודת השם. אבל זה ברור שככל שאדם שומר את עיניו, שומר את ראייתו, אז הראיה היא יותר ראיה אלוקית. כשאדם שומר את דיבורו, אז הדיבור שלו הוא דיבור אלוקי.
אז אם כך שואל אגרא דקלה, שואל אם כך, איך יכול להיות שכאן דיבורו לא יתקיים?
וכיסברת יעקב האמיתי, יעקב הוא איש אמת, תיתן אמת ליעקב. איך יכול להיות ואיך יכול להיות שיבורו לא התקיים? וכי סלקה דעתך שיחס וחלילה דבורו לריק? ועל כורחך הוא שיתקיים. והנה בכאן תיוה קחזינן. מי שלמד השנה בבא בתרא, אז מכיר את הביטוי הזה שתיוא זה סדק. אני רואה פה סדק בהשקפת העולם הזאת, בהנחת היסוד הזאת שציווה הוא לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן.
והנה לא ראה. כי תכף כאשר בא אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כותונתו. ואחיה יכול לדרוש לו מה בטובתם. וביותר קשה והשיבני דבר ולא נתקיים. כי תכף שנכסם ממנו שוב לא חזר אליו. אז יוסף גם לא יכול באמת לבדוק את לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן, כי מיד הם נסתערים עליו להורגו וברגע האחרון זורקים אותו לבור, וברגע אחרי האחרון מוכרים אותו לישמעאלים.
גם לא יכול לראות את שלומם, וגם הוא ודאי לא משיב את הדברים אל יעקב. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. אמן.
אמן. אומר רבי צבי אלימלך, באמת ברור, אחו כי באמת שכינה דיברה מתוך גרונו. דברים אמיתיים לאשורה. זה יתגשם מילה במילה.
יוסף רואה את שלום אחיו ואת שלום הצאן ומשיב דבר ליעקב. טוב, זה כמובן לא קורה באופן פשוט. מתי כן יוסף משיב את התשובה ליעקב? אחרי 22 שנה. כאשר יוסף מלך על כל מצרים, שני למלך על כל מצרים, אז הוא שולח ליעקב כה אמר בנך יוסף, שמני אלוהים אדון לכל מצרים וכולי. אבל אז הוא מספר על עצמו שמני אלוהים לאדון לכל מצרים. איך זה קשור לשלום אחיו ואיך זה קשור לשלום הצאן? אז בואו נראה.
אחיי ידוע עניין גלויות ישראל הוא עבור לברר מהקליפות ניצוצים הנידחים שנפלו בקליפות בעת השבירה. הניצוצים שנפלו בקליפות על ידי הדורות שחטאו ועברו את פי השם כי גון דור המבול, דור הפלגה, דור אנוש ואנשי סדום. וכן הניצוצות שנפלים בכל דור על ידי מעשה הרשעים. היסוד הזה של העלאת ניצוצות הוא יסוד מרכזי בתפיסת החסידות ובכלל בתורת הקבלה. מה זה המושג הזה של העלאת ניצוצות?
אומרים המקובלים, זה הדבר הזה רמוז כבר בזוהר וכתוב מפורש בכתבי הארי ז"ל. שיש כאשר בא הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, אז בעצם העולם נשבר. יש שבירה בעולם.
הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבם. ובאופן כללי כאשר הקדוש ברוך הוא יוריד אור אלוקי לעולם, העולם לא מסוגל לקלוט את האור הזה ולכן הכלים נשברים. זה מושג שבירת הכלים גם כן מושג בקבלה ובחסידות. לא אנחנו יכולים להסביר עכשיו את כל המושגים לפרטי פרטים, אבל אנחנו כן יכולים להבין שכשהקדוש ברוך הוא בורא את העולם יש כל הזמן משברים. בכל בריאת העולם מהיום הראשון עד היום השישי, אין יום אחד שהבריאה הצליחה כמו שהקדוש ברוך הוא תכנן אותה כביכול. כלומר, ביום הראשון הקדוש ברוך הוא בורא את האור. מבדיל בין האור ובין החושך. מה בכל זאת לא מתקדם כמתוכנן? ביום הראשון?
זה ביום רביעי. מה קורה עם האור? שביום הראשון? נגנז. ראה הקדוש ברוך הוא שהאור הזה העולם לא ראוי לעמוד בו, ראה את מעשיהם של הרשעים, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. אז הנה יש, הקדוש ברוך הוא בורא אור אבל גונז אותו. הבריאה לא מסוגלת להכיל את האור הזה.
וביום השני הקדוש ברוך הוא מבדיל בין המים שמעל הרקיע למים שמתחת לרקיע. אבל קודם כל מעשה המים לא נגמר, רק ביום שלישי הוא נגמר וכן לא נאמר כי טוב. עוד הסבר שאומר המדרש למה לא נאמר כי טוב ביום השני? כי נבראה בו גיהינום, נבראה בו המחלוקת. יש כל מיני דברים בעייתיים שפתאום למה הקדוש ברוך הוא לא גומר את מעשה המים ביום השני? נגמר לו הזמן פתאום? לא נשאר זמן ביום? הקדוש ברוך הוא זה זה דיבור. מה מה הסיפור שמה הבעיה לגמור? לא, זה זה משהו חסר. ביום השלישי מעשה הצמיחה. תוציא הארץ דשא עשב. עץ פרי עושה פרי למינו. כך מצווה הקדוש ברוך הוא את הארץ. אבל האדמה חטאה, כך אומרים חז"ל. והוציאה לא הוציאה עץ פרי עושה פרי, אלא כתוב ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא עץ פרי עושה פרי. מה הכוונה? שאמור להיות טעם העץ כטעם הפרי. אז גם ביום השלישי משהו פגום ביצירה. עכשיו זה דבר מוזר זה. האדמה חוטאת?
לאדמה אין בחירה חופשית, אין לה בכלל תודעה. מה הכוונה שהקדוש ברוך הוא מצווה אותה והיא לא עושה את הדברים כמו שצריך? ביום הרביעי כמו שיונתן הזכיר קודם, הקדוש ברוך הוא בורא את שני המאורות הגדולים. המאור הגדול והמאור הקטון. אז חז"ל אומרים כן בהתחלה נבראו שניהם גדולים ואז הלבנה קיטרגה ואמרה אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. אמר לה לכי ומעטי את עצמך. עוד פעם איזושהי נפילה. ביום החמישי התנינים הגדולים. תנינים חסר י', וחז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא ברא את שני התנינים, לא מדובר פה על תנינים על מה שאנחנו מכירים היום תנינים בעולם, אלא על יצורים כאמאיים בראשיתיים שאין אותם היום בעולם. כי הקדוש ברוך הוא ראה שהעולם לא מסוגל לעמוד בפניהם, אז הרג אחד מהם ו על זה נאמר שלעתיד לבוא הצדיקים עומדים לאכול בסוכת עורו של לוויתן. אז זה הלוויתן, לוויתן ותנין זה מושגים חופפים במידת מה בתנ"ך וחז"ל.
אז אם אתה יודע, הקדוש ברוך הוא לא ידע מראש שהעולם לא מסוגל לעמוד בעוצמה, העוצמה הרעה הזאת של התנינים הגדולים? אז למה הוא בורא אותם? ואחר כך הוא צריך להרוג אותם? מה מה בדיוק הנקודה?
וכך גם ביום השישי כמובן שהקדוש ברוך הוא בורא את האדם והאדם חוטא. אז כל יום יש איזה פאשלה, כל יום יש איזה נפילה. נגיד ביום השישי עוד זה חטא של האדם. בראת האדם עם בחירה אז פאשלה אז הוא חטא. אבל מה עם כל החמישה ימים הראשונים? הקדוש ברוך הוא בורא משהו פתאום גונז אותו. בורא תנינים הורג אותם. בורא שני מאורות גדולים, טוב, אחד יורד. הנקודה היא שבירת הכלים. האור הוא כל כך אל הקדוש ברוך הוא הוא אינסוף, שהוא בורא עולם גשמי וחומרי אז בהכרח יש פה איזה שבירה. יש פה איזה נפילה. זה לא שהקדוש ברוך הוא רצה ולא הצליח לו. אלא עצם הירידה של ההתגלות של אורו של הקדוש ברוך הוא בעולם בהכרח, כיוון שהקדוש ברוך הוא רצה לברוא עולם גשמי, אז מצד אחד יש איזושהי מציאות רוחנית עליונה אינסופית ומצד שני כשזה יורד לעולם זה תמיד יורד בצורה מוגבלת.
דוגמה לדבר, זה בא לידי ביטוי בשבירת הלוחות. הקדוש ברוך הוא בורא לוחות ראשונים שהם עוצמתיים. חז"ל אומרים שאדם היה מתבונן בלוחות הראשונים, המתבונן ולא היה שוכח תורה לעולם. אבל הם נשברו. לא במקרה הם נשברו. זה תהליך שתמיד העולם תמיד קורה בעולם. הקדוש ברוך הוא בורא גן עדן, אדם חוטא ומגורש מגן עדן. מגיע לעולם הזה. לוחות ראשונים נשברים, מגיעים הלוחות השניים. תמיד יש איזושהי שבירה של הכלים כי העולם לא מסוגל להכיל את האור האלוקי בשלמותו, רק לאחר השבירה אז מהשברים אנחנו זה התפקיד שלנו בעולם הזה לאסוף את השברים. ולבנות מהם עולם חדש מתוקן וכך בעצם להגיע ל חדש ימינו כקדם, מקדם לגן עדן, לתקן את כל העולם במלכות שדי.
אז זה המושג של שבירת הכלים ובעצם האור הזה שמגיע לעולם מתפזר להרבה ניצוצות. כשאני אומר הרבה בגדול רפ"ח ניצוצות. איך הגיעו דווקא לרפ"ח? 288? זה פרשיה שלמה בתורת הנסתר, בתורת הקבלה. אבל זה רמוז, הארי ז"ל אומר שזה רמוז בביטוי ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. המילה מרחפת באמצע שלה יש את האותיות רפ"ח. רפ"ח לא משנה, מרחפת.
וחוץ מהאמצע, מה יש עוד בצדדים? מת. כביכול יש פה איזה מוות. האור הזה מתנפץ, נשבר. ולכן הוא לא מופיע בשלמותו בעולם הזה. ומה שנשאר זה רפ"ח ניצוצים. הניצוצות האלה שאנחנו אומרים 288, זה רק הכוונה שזה באמת אינסוף ניצוצות. אבל 288 זה במדרגה הראשונה שנקראת עולם האצילות. אז היה שם 288, אבל משם הם מתפרטים לעד שמגיע לעולם הזה, זה כבר אינסוף ניצוצות. עד כאן דברי השיעור בנושא הקבלה. ומכאן אנחנו חוזרים אל העולם שלנו.
מה כל זה אומר לנו? זה סוד מאוד מרכזי בתורת החסידות שלקחה את זה כאמור מהקבלה. שכל דבר ודבר שאדם עושה בעולם, הוא צריך להעלות ניצוצות. דרך אגב, זה יסוד מרכזי גם בתורת הרב קוק, למשל, בספר מוסר אביך. יש שם בסוף מידות הראיה, פסקאות של הרב קוק בנושא המידות. אז יש שמה חלק שנקרא בנושא העלאת ניצוצות. בסוף דף המקורות, ממש בפסקאות האחרונות, הבאתי לכם פה שתי דוגמאות מתוך דבריו של הרב קוק, למשל, פסקה א': כמו שיש ניצוצות באכילה, אך הנאמי, אך הנאמי בכל פעולה מפעולות אדם. והוא הדין בכל שמיעה וקריאה. וכולי. כלומר,
קודם כל נתחיל בניצוצות באכילה. כשאדם אוכל משהו אז זה לא סתם, זה איזה באמת, תחשבו רגע איזה בזוי זה כשאנחנו צריכים בשביל לקיים את הנשמה המופלאה, חלק אלוק ממעל, אנחנו צריכים לאכול כל מיני דברים גשמיים, מהצומח, מהחי, לשתות מים מהדומם, חי.
למה אנחנו צריכים? למה הקדוש ברוך הוא ברא אותנו ככה שאנחנו זקוקים לכל הדברים החומריים האלה? אחת הסיבות העמוקות זה כי בכל המציאות יש ניצוצות אלוקיים. במים יש ניצוץ אלוקי. בלחם שאתה אוכל יש ניצוץ אלוקי.
האריז"ל אומר על הפסוק, לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי השם יחיה האדם. אומר האריז"ל, לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא על מוצא פי השם שבלחם. הלחם שאתה אוכל מחיה את הגוף. מוצא פי השם שבלחם מחיה את הנשמה. וכך בכל דבר ודבר. עכשיו, ניקח את זה רגע בצורה יותר פשוטה כמו שאומר גם הרמח"ל בספר מסילת ישרים.
כאשר אדם אוכל בעצם אדם לוקח בדרך כלל מהדומם והצומח, רוב מה שאנחנו אוכלים זה העולם הדומם והעולם הצומח. סליחה, העולם הצומח והעולם החי. כן, זה יכול להיות מהחי, בשר, דגים, ביצים, חלב, גבינות, כל הדברים האלה בעולם החי. יכול להיות מהעולם הצומח, פירות, ירקות וכדומה. מעט מאוד אנחנו אוכלים מהדומם, בעיקר מים ומלח. בוא נרשום גלוטומט וכל מיני עין בישין שמכניסים לנו לאוכל, זה גם מהעולם הדומם בדרך כלל, אבל זה לא בטוח שכדאי לאכול.
אבל מים ומלח זה באופן טבעי מהעולם הדומם.
בעצם כאשר אנחנו לוקחים בעל חיים, לוקחים איזושהי פרה, שוחטים אותה ואוכלים את בשרה. הפרה הזאת הייתה בסך הכל בעל חיים בעולם החי. ועכשיו לקחת אותה, אכלת אותה, הפכת אותה לחלק מהגוף שלך. של אדם מדבר שהוא בכלל גם, ספציפית אתה יהודי קדוש. ספציפית אתה לא סתם יהודי קדוש, אלא עוד לומד תורה. שומר תורה ומצוות, עובד השם. זה אילוי אחר אילוי של הניצוצות של האור האלוקי שקיימים באותה דרגה של עולם החי.
אז אומנם לעתיד לבוא כן אנחנו מצפים לאיזושהי שלב כך אומר הרב קוק בחזון הצמחונות והשלום. מצפים לאיזושהי שלב שבו העולם כולו יהפוך להיות צמחוני וזה יהיה אילוי של כולנו כי עולם החי יתוקן. כל עולם החי יתרומם לאיזושהי מדרגה כזאת שהוא לא זקוק יותר להעלה של הניצוצות.
וכמובן כך בעולם הצומח. אתה לוקח ירק שהוא בסך הכל עולם הצומח. אתה מעלה אותו כמה דרגות. לא רק לעולם החי, לעולם המדבר, לעולם יהודי, וכן הלאה. לכן אומרים חז"ל שכל המאכיל תלמיד חכם מנכסיו כאילו מקריב קורבן. וכל המשקה תלמיד חכם כאילו מנסך יין על גבי המזבח. כי בעצם במקור העלאת ניצוצות זה בקורבנות. זה האומן של עניין הקורבנות. זה לא רק טוב, אתה לוקח רכוש שלך ו משלם אותו כביכול לקדוש ברוך הוא, אלא מה שאתה עושה בקורבן זה מעלה את זה לא רק למדרגת הגוף הקדוש שלך, אלא למדרגת קודש קודשים. אז זה בעצם חלק מהתהליך הזה של העלאת ניצוצות באכילה, בהקרבת קורבנות. זה בעצם כמו שהרב קוק אומר פה בכל פעולה מפעולות אדם. כאשר אתה משתמש במחשב לטובה, אז אתה מעלה ניצוצות מהמחשב. כאשר אתה יושב על כיסא ומתעסק בזה לטובה, אז זה מעלה ניצוצות. כל דבר בעולם שאתה משתמש בו לעבודת השם, אז זה לא רק שזה השתמשת בזה לטובה, אלא יש פה במובן הרוחני יש פה איזה ניצוץ אלוקי שמופיע ואתה קירבת אותו אל אל המקור, אל האור האלוקי. כן, יונתן.
זה אומר שבעתיד לא יצטרכו להקריב קורבנות? שהעולם כבר מתוקן כן, זה לא הנושא של השיעור שלנו. אבל אה חז"ל אומרים בכלל מצוות בטלות לעתיד לבוא. שעתיד לבוא כל המצוות יתבטלו. עכשיו, מה זה אומר, אנחנו רפורמים? מבטלים מצוות? לא.
זה נושא לשיעור אחר. אבל גם לגבי הקורבנות הרב קוק אומר את זה מפורש על הפסוק בעולת ראיה בפירושו על הסידור, על הפסוק וערבה להשם מנחת יהודה וירושלים, כמי עולם וכשנים קדמונים. כלומר, יבוא יום אנחנו נבנה את בית המקדש החדש ואז נקריב קורבן מנחה. אומר הרב קוק למה דווקא מנחה? מנחת יהודה וירושלים. למה? כי עולם החי כולו יתוקן בשלב כזה, ואז בעצם לא יהיה צורך להקריב בעלי חיים. אז נקריב מנחה מהעולם הצומח.
עכשיו כאמור הניצוצות הללו זה דבר שקיים בעצם בכל דבר ודבר בעולם. אבל בפרט צבי אלימלך מדבר פה על הגלויות. שזה עניין גלויות ישראל לברר מהקליפות ניצוצות הנידחים שנפלו בקליפות בעת השבירה. האור האלוקי מתגלה גם אצל אומות העולם.
ואצל כל אומה יש לה איזשהו ניצוץ אלוקי. יש לה שליחות אלוקית. הייתי קורא לזה ככה, הניצוץ האלוקי זה בעצם למה הקדוש ברוך הוא ברא את זה. למה הוא ברא את האומה הזאת? למה הוא ברא את האומה ההיא? למה הוא ברא את האוכל? למה כל דבר יש בו שליחות אלוקית.
ו ואיך זה קורה? איך אנחנו מעלים ניצוצות בגלות? אומר רבי צבי אלימלך כי על ידי מה שישראל נתונים תחת יד איזה אומה שמענים אותם בעינויים והם מחזיקים באמונתם ותורתם, על ידי זה מוציאים בלעם מפיאהם. היינו הניצוצות שבהם. וכאשר משתלמים הניצוצות, אז יוצאים לחירות מתחת ידי האומה. והאומה נשארת שפלה ובזויה, מחמת שהוציאו חיותה. וכאשר השתלמו ניצוצים מכל העולם, אז יתעלם משיח צדקנו ויהיה החירות העליונה מופלג לולמת כנודע. כלומר, אני רוצה להסביר מה הוא אומר ואחר כך טיפה להסתייג ולהגיד משהו אחר.
או להוסיף על דבריו. מה שהוא אומר, איך מעלים ניצוצות בגלות? על ידי זה שאנחנו נתונים ביסורים ועינויים תחת אותה אומה, ולמרות היסורים האלה אנחנו מחזיקים בתורתנו ואמונתנו.
על ידי זה בעצם נעלם להם הניצוץ. למה נעלם להם הניצוץ? כי פירוש הדבר הוא, ואני אני לא מסתייג מהדברים האלה. אני אומר שלפעמים זה ככה. פירוש הדבר שהמטרה היחידה, הניצוץ זה למה הקדוש ברוך הוא ברא את האומה הזאת? למה הוא ברא אותה? נטו בשביל דבר אחד. שהאומה הזאת תענה אותנו ותיסר אותנו, ועל ידי זה אנחנו נשתלם. אנחנו נתעלה. אנחנו נתקן את עצמנו. זה המטרה של האומה הזאת. בשביל זה הקדוש ברוך הוא הביא אותה.
וכאשר הם סיימו את תפקידם, כי אנחנו כבר עשינו את התיקון שהיינו צריכים לעשות, אז אין להם צורך. ואז ממילא האומה הזאת נשארת שפלה ובזויה. יש הרבה אומות שבאמת כבר אינן קיימות. אם מדבר על אשור או על בבל העתיקה, כל מיני אומות הארץ קיימת, המקום, זאת אותה מקום שהיום בבל, אז נמצאית נמצאת בעיראק. אבל זה לא אותה אומה. זה לא צאצאים של אותם האנשים וזה לא אותה מלכות, זה לא אותו דבר. עכשיו גם, זה גם שינוי השם. אז יש מדינות שבאמת היו אימפריות אדירות ולא קיימות היום. לעומת זאת, יש גם אימפריות שהיו אדירות כמו יוון ורומא, והם קיימות היום, אבל הם לגמרי כמו שהוא אומר פה, האומה נשארת שפלה ובזויה. סליחה שבלי להעליב, אבל מה זה יוון היום? פעם הייתה איזה מעצמה אדירה לא רק בכיבושים של אלכסנדר מוקדון, אלא גם בתרבות ואומנות ומדע. היום יוון זה מדינה נכשלת באירופה.
למה? כי נגמר השליחות העצומה שהייתה להם בזמנו, איננה עוד. עכשיו אני א א' אני לגמרי חותם על כל מילה במובן הזה שיש לפעמים שיש אומה שהתפקיד שלה זה לתת לנו מכה כדי לתקן אותנו.
אני חושב שדבר פשוט ש אני חושב שכל אחד מבין שלפני תחילת המלחמה הזאת, ההיא הנוכחית, היינו במצב נורא ואיום מבחינת פירוד, מבחינת שנאה, בהרבה בחינות אחרות. והמכה הקשה שחטפנו בשמחת תורה שעבר טלטלה אותנו ולפחות בשלב הראשון יצרה איזה תיקון מאוד מאוד גדול של אחדות, של התמסרות, של נתינה, של התנדבות. זה שאנחנו לא לצערנו לא תמיד מצליחים להחזיק מעמד באותה מדרגה, זאת בעיה אחרת. אבל זה מכה שחטפנו והיא לא, מכה שאנחנו חוטפים היא לא בהכרח עונש על חטא. היא יכולה להיות התעוררות לתיקון. סוג של ניתוח שגורם לנו בסופו של דבר לצאת מהמשבר ולהגיע לתיקון. אז זה סוג של ניצוץ שאנחנו מעלים על ידי הייסורים והעינויים. אבל זה לא חייב להיות דווקא בצורה הזאת. לפעמים לא דווקא הייסורים והעינויים שמתקנים אותנו. הרבה פעמים האומה עצמה שאנחנו מדברים עליה יש לה שליחות משל עצמה. היא מביאה לעולם אומה אחת מביאה לעולם את הערך של חופש. אומה אחרת את הדיקנות והיסודיות. אומה אחרת מביאה לעולם את הערך של אהבת היופי. כל מיני דברים שזה ערכים חשובים. אנחנו עם ישראל תפקידנו ללקט את הניצוצות. כל אומה שמביאה משהו עוצמתי ואמיתי לעולם לקחת את נקודת האמת שלה ו לצרף אותה יחד לאיזושהי שלמות יותר גדולה.
וכאשר השתלמו הניצוצות מכל העולם, אז אנחנו אוספים את כל הניצוצות. אז באמת מגיעים ל שלמות, למשיח צדקנו.
ופסחים צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם עם ישראל שהגלה אותם לאומות העולם. כי הגלות מאפשרת לנו ללקט ניצוצות. אז מה, אז לכתחילה שיהיה גלות? לא, לא בהכרח. הנה היום למשל, העולם כולו הוא כפר גלובלי ואנחנו יכולים ללקט ניצוצות גם בלי המציאות הנמוכה הזאת של גלות ויסורים. לפעמים אנחנו כן מקבלים יסורים לצערנו. אבל העיקר הוא שאתה יכול למשל, הפוסט מודרניזם והפרוגרסיביות. כל מיני תפיסות שהם בעייתיות. והיהדות לא חיה איתם בשלום.
אבל האם אין בהם נקודת אמת? יש נקודת אמת בכל דעה בעולם. בכל דבר יש ניצוץ ואם התגלה לפני כמה עשרות שנים תפיסה חדשה שנקראת פוסט מודרניזם, זה אומר שיש בזה נקודה של אמת. האם אנחנו צריכים עכשיו ללכת לגלות לכל מיני מקומות כדי לקנות את זה? לא. כי אנחנו הגענו למצב שהעולם הוא כפר גלובלי ואתה יכול לשבת פה בארץ ישראל או במעלות ואתה הוגה באיזה תפיסה, אתה קשור לעולם כולו ואתה יכול לקלוט ניצוצות גם מרחוק.
וזה באופן כללי הדרך הנכונה להתמודד עם כל תפיסה חדשה בעולם. עם כל דבר, גם כשהוא מנוגד ליהדות וברור לך שהוא שלילי. רגע, אבל איפה נקודת האמת בו? אם הקדוש ברוך הוא הביא את התפיסה הזאת לעולם, הביא את התנועה הזאת לעולם, יש בזה איזושהי נקודת אמת. אז להיות בורר כמו מלאכת בורר של שבת, לברור את האוכל מתוך הפסולת, זה העלאת הניצוצות, וזה בעצם תפקידו המרכזי של האדם בעולם.
אני ממשיך בפסקה הבאה. והנה מצרים היה המקום האכור שבכל העולם, שהיה נקרא ערבת הארץ. ונודע כל מה שיש באדם, ישנו בארץ. מצרים היא מקום הערבה. ושם היו משוקעים לרוב הניצוצים הנידחים. על דרך שאמרו רבותינו ז"ל, שרפח ניצוצים שנפלו בשבירה, היו במצרים רב ניצוצים. מתוך 288 ניצוצות, 202 היו במצרים. בסוד ויצבור יוסף בר. יוסף אוסף בר, הוא אוסף תבואה.
אבל הוא לא רק אוסף תבואה. כשהוא אוסף תבואה במצרים הוא בעצם מלקט ניצוצות. במצרים היה מצד אחד טומאה גדולה, שפל של ערבת הארץ, שטופים בזימה ושטופים בקשפים, שטופים בהרבה כוחות של טומאה. אבל מצד שני, יש בהם עוצמה אדירה שצריך למצוא את הנקודת אמת שבה ולעלות אותה לקדושה. וזה ויצבור יוסף בר. דרך אגב, מה שהוא לא אומר כאן, אבל המגיד ממזריץ', תלמידו הגדול של ה של הבעל שם טוב, אומר עוד שני פסוקים על העניין הזה של של ליקוט הניצוצות ממצרים. כתוב וירא יעקב כי יש שבר במצרים.
זאת אומרת, אומר הנה יעקב ראה שהשבירה בעיקר נמצאת במצרים. כמובן הפשט הוא יש שבר כמו לשבור בר, הכוונה היא לקנות תבואה. אז לשבור זה לקנות, יש שבר, יש מכירה, יש קנייה. יש אפשר לקנות תבואה במצרים. זה מה שיעקב רואה. אבל למה הקנייה נקראת שבר? כי באמת המהות של לקנות משהו, שאתה קונה משהו, אתה הופך אותו לחלק מהשליחות שלך בעולם. כי הרכוש שלך הוא חלק מהשליחות שלך בעולם. אז עכשיו שאתה קונה זה בעצם השבירה. יש את השבירה שיש איזה ניצוץ, אמרנו שהניצוצות מגיעים מתוך השבירה של האור. אז יש איזה שבר ומתוך זה אתה מלקט ניצוצות. אז וירא יעקב כי יש שבר במצרים, הוא ראה שהשבירה היא בעיקר במצרים ואז הוא שולח את בניו גם כן לשבור בר, לקנות את התבואה ובעצם ללקט ניצוצות. ואיפה רואים? עוד אמירה של המגיד ממזריץ', איפה רואים שבאמת עם ישראל, לא רק האחים ויוסף שרק עושים את ההתחלה, אלא שעם ישראל יוצא ממצרים ותיקן את כל הניצוצות במצרים וגם ערב רב עלה איתם. רב אותיות בר, זה 202 ניצוצות. עכשיו, הערב רב זה דבר מאוד בעייתי. כמה צרות עשו לנו הערב רב? כמה כישלונות וכמה נפילות באו לנו בגללם? באמת ניצוצות, ללקט ניצוצות זה לא דבר פשוט.
אדם שחושב שהוא ילך ללקט, יש ניצוצות בכל מקום. אז בוא נלקט בכל מקום. נזכיר לדוגמה את הרב שלמה קרליבך, זכר צדיק לברכה. הרב המנגן, בטח שכולם מכירים, שמעו. עכשיו, מכירים את הניגונים, את השירים, קבלת שבת קרליבך וכולי וכולי. הרב קרליבך היה הולך לכל המקומות הכי נידחים מבחינה רוחנית. הוא היה הולך למועדוני לילה, הוא היה הולך לכל מיני מקומות שתלמיד חכם לא אמור להיכנס אליהם. הוא הולך לשם. ובנשמה הגדולה שלו היה מנגן והיה מאיר את הנשמות. האם זה דבר שאני ממליץ לעשות אותו? לא. זה דבר בעייתי. זה משימה לא פשוטה. אם אתה יורד למקומות הכי נמוכים והכי שפלים ללקט ניצוצות, אתה גם בעצמך מתלכלך. אתה גם בעצמך עלול לשקוע שם. זה לא רק חד כיווני, אתה רק מעלה ניצוצות, אתה גם נופל.
להעלות ניצוצות זו עבודה רוחנית מורכבת. בזמנו, כשאני הייתי בערך בגילכם, אז אה אז היה מעט מאוד עיתונאים דתיים. ואז אורי אורבך, זכרונו לברכה, שהיה אחד העיתונאים הדתיים היחידים, אז הוא הוציא איזה סיסמה הטובים לתקשורת. כל הטובים לטייס, אז הטובים לתקשורת. צריך להתגייס זה, ברוך השם היום יש לא מעט עיתונאים דתיים.
אבל לא רק לתקשורת, אלא לכל העולם המדיה, לתקשורת, לקולנוע, לאומנות, ל ל וכולי וכולי. תאטרון. ו והיה, כשאני הייתי בגילכם, התחילה נהירה של חברה דתיים, גם ביינישים, ללכת לעולם התרבות והקולנוע, והמוזיקה, והעיתונאות וכולי. והרבה פעמים החברה האלה הורידו את הכיפה או ירדו מאוד ברמה הדתית שלהם. וכן הלאה. האם זה הכרחי שזה יקרה? זה לא, זה לא הכרחי שזה יקרה. האם זה שליחות חשובה ללכת למקומות האלה? כן, זה שליחות חשובה. זה גם סוג של העלאת ניצוצות. אבל זה מורכב.
בזמנו, הבדיחה הייתה ש עדר של כבשים פתאום רואים זאב, כולם בורחים, כבשה אחת נשארת. צועקים לה למה את לא בורחת? אז היא אומרת אני רוצה לתקן את הזאב מבפנים. אז ככה זה כשהולכים לתקן את התקשורת או את עולם הקולנוע מבפנים, זה בדרך כלל כמו שהכבשה מתקנת את הזאב מבפנים. אבל זה לא חייב להיות ככה. כן? הצורה האידיאלית, אני לא אומר, אני לא נגד זה. אני חושב זה דבר חשוב. זו משימה קדושה של העלאת ניצוצות. אבל צריך לדעת שהעלאת ניצוצות זה דבר מורכב. להעלות ניצוצות מאוכל זה יחסית פשוט. למרות שגם זה, כשאתה אוכל ארוחת צהריים ואתה הנה, בצורה הכי טבעית, אפילו לא חשבתי על זה, אבל לקחתי סלט ירקות ולקחתי בשר ולקחתי אורז, והנה, העלתי את הצומח והחי אל גופי. ואם שמתי קצת מלח, אז בכלל גם את הדומם, הנה נהדר.
אבל זה גם לא בדיוק ככה, כי בסוף כשאדם אוכל, אז עד כמה אתה אוכל מתוך תאווה גשמית? עד כמה מתוך באמת רצון להעלות ניצוצות? זה באמת דבר מורכב. אבל נגיד, באכילה אין כזאת סכנה גדולה. אבל כשאתה נכנס לתוך עולם רוחני מורכב, או מכניס, או ערב רב, אתה מכניס את ה את העולם המעורבב הזה, זה ערב רב, גם פשוטו כמשמעו. הם מעורבבים, הם כן. למה הם עלו עם עם ישראל? כי הם כן רצו להידבק בעם ישראל. אבל הם עדיין כן היו שקועים ונגועים בטומאת מצרים. אז זה דבר מורכב.
וערב רב, זה לא רק הם, האנשים ההם. בתוך כל אחד ואחד מאיתנו בנשמתו יש בחינה של ערב רב. וגם ערב רב עלה איתם. אז מצד אחד מעלים ניצוצות, זה הרב. 202 ניצוצות שהיו במצרים. ויצבור יוסף בר, אבל מצד שני זה מורכב.
אומר רבי צבי אלימלך, על כן לזה הוצרך רשית הבירור להיות במצרים. בגלל ששם זה היה המקום המקום עם הכי הרבה טומאה והכי הרבה כשפים, הכי הרבה, כן, כמו שהוא אומר בשורה אחרי זה, על כן היו מצרים שטופים בזימה ובעלי כשפים כי המקום של הקליפה הגורם ערבת הארץ. זה מקום טמא. ואז בעצם עם ישראל צריכים ללכת דווקא לשם. אני חוזר לשורה למעלה כי הכפתור וירעשו הסיפים. זה פסוק בעמוס, שהנביא מדבר על זה שאתה מכה הכפתור, זה אבן הראשה, זה בעצם המשקוף של הדלת, שתמיד במי שמכיר באתרים ארכיאולוגיים, בתי כנסת עתיקים וכאלה, אז יש את האבן המשקוף היא כזאת מעוטרת ויפה. לכן זה נקרא כפתור כי מעטרים את זה בכפתורים כמו שבמנורה היו כפתוריה ופרחיה, אז הכל הוא ענייני עיתורים. אתה מכה במשקוף, הכ הכפתור וירעשו הסיפים. אז גם אמות הסיפים שזה בעצם הקרקע. אתה מכה בראש הכל רועד. אז ככה אתה דבר ראשון מצרים. מצרים זה מרכז הטומאה שהייתה באותו דור. 202 ניצוצות מתוך 288 נשארו שם. דרך אגב, אם אתה מוריד מתוך 288, מוריד 202, כמה נשאר? 86 בגימטריה שם אלוקים. אז את שם אלוקים צריך להיות לתקן מאז והלאה. על כל פנים,
הנה הוצרך יוסף הצדיק לרדת בתחילה למצרים. בעצם יעקב לא ידע את זה. יעקב שולח את יוסף, לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן בצורה פשוטה, הוא מתכוון לך תראה מה שלום אחיך ומה שלום הצאן.
אבל בעומק השליחות האמיתית של יוסף זה לרדת למצרים ולתקן שם את הטומאה. איך יוסף מתקן שם את הטומאה? במה?
מה יכול להיות? מה? העלאת ניצוצות. בצורה יותר טבעית, בצורה יותר גלויה. איפה יוסף במצרים מתמודד עם הטומאה ומנצח אותה? אשת פוטיפר. לא.
אז בואו נקרא את הדברים בפנים. אה והנה הוצרך יוסף הצדיק לרדת בתחילה למצרים. מפני שהוא היה בקדושה מדרגת אות ברית קודש. יוסף צדיק יסוד עולם. זה מדרגת היסוד, מדרגת אות ברית, זה כל הספירות הם כנגד איבריו של האדם. מי שמכיר יש ב בסידורים הספרדים יש קטע שנקרא פתח אליהו, שאומרים אותו לפני התפילה, זה בעצם קטע מתוך ספר הזוהר. ויש מסופר מתואר שם שבעצם יש שם כן, כל הספירות, חסד וגבורה כנגד הידיים ימין ושמאל. הגוף זה כנגד התפארת, נצח והוד זה כנגד הרגליים. היסוד כנגד איבר המין. המכונה בלשון חז"ל האמה. זה מדרת היסוד. יוסף הוא מדרת היסוד בגלל שהוא מקדש את יצר המין, את יצר הרע והעריות.
הוא משתמש בו לקדושה. וזה מדרת היסוד צדיק יסוד עולם. ולכן הקליפה ערבת הארץ רצתה להחטיאו בדבר ערבה. אם יוסף היה נכשל ואז היו חס ושלום נשארים ישראל משוקעים בערבת הארץ. אנחנו יודעים שזה היה ככה קרוב. חז"ל אומרים לנו שא עם ישראל היו שקועים במצרים במ"ט שערי טומאה.
ובסוף יצאו ממצרים. אבל אם הם היו שקועים ב-50 שערי טומאה? זהו, זה ירידה שאין אחריה עליה. ובזכות מה הם איכשהו החזיקו מעמד לא לשקוע ב-50 שערי טומאה? בזכות יוסף. אך להיות שיוסף הצדיק שמר מדרגתו ועמד בניסיון וגדר עצמו ממנה, עשה הכנה לכל ישראל שיגדרו עצמם מן הערבה ונשארו נקיים. זה היה איזשהו עוצמה אדירה של איזה מעשה מכונן שהשפיע לדורות, גם במובן הפסיכולוגי והחינוכי, אבל גם במובן הרוחני. ואז עם ישראל גדרו עצמם מן הערבה ונשארו נקיים. ואחת הייתה או פרסמה הכתוב. חז"ל אומרים במדרש ששלומית בת דברי, הרי כתוב בפרשת אמור שהיה המגדף. ויצא בן איש מצרי והוא בן אישה ישראלית, בתוך וכולי, האישה הישראלית והוא בן איש מצרי וכולי. בקיצור, הוא בן של איש מצרי ואישה ישראלית. ושם אמו שלומית בת דברי למטרה דן. אומר המדרש אחת הייתה או פרסמה הכתוב. כלומר, רק אישה אחת יהודיה שילדה בן למצרי. עכשיו זה זה באמת פלא. כי המצרים שולטים בעם ישראל. ולא במקרה חז"ל דורשים בפרשת פנחס, ליכין משפחת היכיני. ולבלה משפחת הבלי, וכן הלאה. תולה שם את האותיות של י"ק לומר, שכינה שרתה עליהם והם לא לא נטמאו במצרים. לא נטמאו בא' ולא נטמאו בעין.
ועל כן יוסף הצדיק מבית האסורים יצא למלוך. מה נתן לו את הכוח להיות אדון לכל מצרים? כי עמד בתוקפו נגד הקליפה של הארץ ומשל עליה. והתחיל תכף לברר הניצוצים. בסוד ויצבור יוסף בר. ויתיש כוח ערבת הארץ, מה שציווה להם לגזור בשר עורלתם כנודע. והגמרא במדרש בבראשית רבה, בפרשת צדיק אות ו', אז מופיע שפרעה אומר למצרים כל אשר יאמר לכם תעשו. לכו ליוסף, כל אשר יאמר לכם תעשו. אומר המדרש, שהוא אמר להם תימולו. תמולו בשר עורלתכם.
עוד רגע נגמר לנו הזמן. אז אני לא אקרא את הכל בפנים, אבל אני אגיד רגע את היסוד.
אומר לנו צבי אלימלך מדינוב שיוסף הצדיק, יעקב לא התכוון לזה. יעקב התכוון לך תראה את שלום אחיך ותחזור. אבל בעצם מה שעושה יוסף, הוא יורד למצרים לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן. זאת אומרת, שלום אחיו זה לדאוג למידת השלום גם כן מידת היסוד, שעם ישראל יהיה בשלום במובן הרוחני, ובמשך כל 210 שנים שהם במצרים, עם ישראל שומר על קדושתו, שומר על ערכו. וזה בעצם הייתה השליחות של יוסף.
יעקב לא ידע את זה, ויוסף לא ידע את זה. אבל הקדוש ברוך הוא מגלגל את האדם. והנה יוסף מתגלגל למצרים. יוסף יודע בכל מקום שהוא הולך, זה דבר מדהים, שבכל מקום שהוא הולך הוא נותן את הנשמה. הוא נמצא בבית פוטיפר עושה דברים מדהימים. מתאמץ מאוד מה יש לך להתאמץ? זה בית של איזה מצרי רשע, שר הטבחים. מה אתה מתאמץ להפעיל טוב את הבית שלו? יותר גרוע מזה. בלי מתוך שהוא חף מפשע, הוא נזרק ומושלך לבור בבית הסוהר.
ומה קורה שם? את כל אשר עושים שם הוא היה עושה. הוא הופך להיות המנהל של בית הכלא. מה אתה מתאמץ? מה נותן לך את המוטיבציה והאנרגיות להשקיע בבית הסוהר? התשובה היא ששם שמיים שגור על פיו. שהוא יודע שכל מה שבא אליו זה בא מאת השם. אז אם הקדוש ברוך הוא גלגל אותי לפה, סימן שזה השליחות שלי כרגע.
לפני כחצי שנה, נהרג במלחמה בוגר הישיבה. בן 51, סבא לנכדה. שהיה כמובן מתנדב, אלון ויס. ואחיו, אסף ויס, שהוא גם בוגר הישיבה, בן 52, אז הוא החליט שהוא לא היה במילואים, אבל הטלטלה הזאת שאחיו נהרג, אז הוא אמר יאללה, אז גם אני מתנדב. ו עכשיו, מתנדב, מה יעשו עם בן אדם זקן בן 52? כן, גם אני בן 52. אז מה מה אפשר לעשות כבר? זה לא שלב שאתה סוחב עכשיו 40 קילו על הגב, פקל נגב והולך לא יודע מה.
בסדר, אבל קודם כל יש דברים לעשות, יש מחלקות עניות, ויש כל מיני דברים לעשות. אבל אז הוא הלך, הוא עושה דברים חשובים. אבל בין השאר גם נתנו לו לנקות את השירותים. אז הוא הוציא להם, דאג שמישהו יצלם אותו, מנקה את השירותים בחיוך מאוזן לאוזן. כן? אני פה בשביל מה שצריך. אם אתה מבין שהקדוש ברוך הוא שלח אותך, אז זה לא רק אם אתה היית גבאי יחידה של הסיירת, אלא גם אם אתה עכשיו מנקה שירותים. הקדוש ברוך הוא שלח אותי לפה, אז אני עושה את זה מכל הנפש ומכל הנשמה.
והדבר הזה יוסף חי אותו. אז הוא כן חי אותו בבית הסוהר, הוא חי אותו בבית פוטיפר והוא חי אותו. אני לא יודע מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני, אבל אני דבק בשליחות האלוקית. ולכן בסופו של דבר, הוא עושה את השליחות הכי חשובה. להכין את עם ישראל מבחינה רוחנית להתמודדות עם ערבת מצרים, עם טומאת מצרים.
ולכן בסופו של דבר, וזה גם לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן. פה יש עוד איזושהי מדרגה ש לא נאריך בה, אבל אומר רבי צבי אלימלך שגם הצאן זה גם כן ניצוצות שמתגלגלים בצאן. לכן האבות היו רועי צאן וכל השבטים היו רועי צאן וכן הלאה. לא ניכנס לזה.
והשיבני דבר. באמת מתי יעקב, מתי יוסף סוף סוף משיב ליעקב? בפרשת ויגש הוא אומר כה אמר בנך יוסף, שמני אלוהים לאדון לכל מצרים. זה התשובה. עכשיו שמני אלוהים לאדון לכל מצרים, ולכן עכשיו בעצם תיקנתי את ערבת הארץ. עכשיו עם ישראל יכולים לרדת רדה אליי, כי עכשיו התגברתי על ערבת הארץ, ולכן שמני אלוהים לאדון לכל מצרים.
נגיד בשתי מילים, מה שאומר רבי צבי אלימלך בפסקה האחרונה, שזה שאלה מפורסמת. אמרנו שהוא פותח באיזה שאלה שלא היינו שואלים אותה. איך זה שלא התקיימה שליחותו של יעקב ליוסף? בסדר, כי הוא תכנן והאחים מכרו את יוסף, מה נעשה? טוב שלא הרגו אותו. לא, לא יכול להיות. יעקב הוא איש אמת, כל דבריו אמיתיים, שכינה מדברת מתוך גרונו, לא יכול להיות שלא התגשם. הנה התגשם בצורה אחרת, לא בצורה מתוכננת, אבל בצורה הרבה יותר עמוקה והרבה יותר משמעותית והרבה יותר אמיתית.
יש גם שאלה שהרבה שואלים אותה. למה יוסף לא שולח הודעה ליעקב שהוא חי? הרי האחים מוחקים אותו למצרים.
אז מילא בהתחלה הוא אבן של פוטיפר, נגיד לא יכל לשלוח הודעה. אחר כך הוא בבית הסוהר, ודאי לא יכל לשלוח הודעה. אבל אחר כך תשע שנים, שבע שנים של רעב ועוד שנתיים של שבע, עד שיעקב מגיע. תשע שנים אתה אדון לכל מצרים, אתה לא יכול לשלוח שליח לאבא שלך שיפסיק להתאבל? להגיד לו שאתה שאתה חי? אומר רבי צבי אלימלך עכשיו יש איזה כל מיני תשובות, כל אחת יותר קשה מהשנייה. אומר רבי צבי אלימלך, זה לא אומר שזה תשובה הכי קלה, אבל הוא אומר בעומק הדבר, יוסף היה לו שליחות. פתאום הוא מבין אחרי שהקדוש ברוך הוא גלגל אותו, הוא מבין את השליחות של יעקב, לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר. קודם כל תודא שמצרים מוכנה לקליטה רוחנית של עם ישראל ששברת את הקליפה, ואז תקרא לי.
אז זה לא מספיק שהוא ניצח את אשת פוטיפר, עובדה שעדיין הוא היה שנים בכלא. אז הוא הופך להיות אדון לכל מצרים, ועדיין מתי הוא כבר סוף סוף קורא ליעקב? בשנה השנייה של הרעב, של השבע, סליחה, אמרתי הפוך. שבע שנים שבע ואחר כך שנתיים רעב. בשנה השנייה של הרעב, אז כל מצרים נימולים. אז נאמר הפסוק הזה, זה מוכח בפסוקים, שזה נאמר בשנה השנייה של הרעב, שאז פרעה אומר למצרים, לכו ליוסף אשר יאמר לכם יעשו. וחז"ל אומרים שהוא מול אותם. אז על ידי זה שהוא מול אותם, התיש כוח ערבת הארץ, ואז נעשה אדון לכל מצרים, עכשיו אני יכול להשיב אותך דבר. מילאתי את השליחות אולי לא בדרך שהתכוונת, אבל בדרך שבא הקדוש ברוך הוא התכוון.
עד כאן. חזקו וימצאו.