בלוג

שיעור א

ערב טוב. אומר המדרש על פרשת ויקרא. מספר המדרש כך: אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד 1000 עולות. שלח ואמר לכהן הגדול "אל יקריב אדם היום חוץ ממני". אני נותן לך פקודה, המלך נותן לכהן הגדול פקודה, שלא תקבל אף קורבן מאף אדם, רק אני היום.

בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לכהן "הקרב לי את אלו". אמר לו הכהן הגדול: "המלך ציווני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום". אמר לו אותו עני: "אדוני כהן גדול, ארבעה עופות אני צד בכל יום. אני מקריב שניים ומתפרנס משניים". כלומר, אני ובני ביתי אוכלים את שני בני היונה האחרים ושניים אני מקריב. "אם אין אתה מקריבם, אתה חותך את פרנסתי".

נטה הכהן הגדול והקריבם. התגלה לו לאגריפס בחלום ואמרו לו: "קורבנו של עני קדמך". הקורבן של העני נכנס לפניך. אתה הקרבת 1000 עולות, אבל הקורבן של העני נכנס לפניך. שלח ואמר לכהן הגדול: "לא כך ציוויתיך? שאל יקריב אדם היום חוץ ממני?". אמר לו: "אדוני המלך, בא עני אחד בידו שתי תורים אמר לי הקרב לי את אלו. אמרתי לו המלך ציווה לא להקריב אף אחד חוץ ממני היום. אמר לו ארבע אני צד, שניים אני מקריב, אם אתה לא מקריב אתה חותך פרנסתי. לא היה לי להקריבם?". אמר לו המלך: "יפה עשית כל מה שעשית".

אגריפס המלך היה מלך צדיק. זה תקופה מאוחרת יחסית, כבר סמוך לתקופת החורבן. ואגריפס המלך הוא אחד מצאצאיו של הורדוס. שהורדוס עצמו היה מלך רשע שהרג את החכמים אבל גם שיפץ אחר כך את בית המקדש. אגריפס מלך שאוהב את תלמידי החכמים, אוהב את עבודת השם, מחזק את עבודת השם בבית המקדש.

עכשיו, מה היגיון, יש פה שלושה אנשים בסיפור: העני, הכהן הגדול ואגריפס המלך. צריך להבין מה עובר בלב ובראש של כל אחד מהם. נתחיל מהעני. למה הוא נותן חצי מפרנסתו כל יום? איפה שמענו דבר כזה? אני מכיר בן אדם שנותן מעשר. לתת מעשר, "עשר תעשר", עשר בשביל שתתעשר, עד כדי כך שהנביא אומר "ובחנוני נא בזאת" אמר השם צבאות "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". תביאו את המעשר ואני אעשיר אתכם. אז מעשר אני מבין למה נותנים. אבל חצי?

למי אתה נותן חצי? חצי נותנים לשותפים. כשיש שני אנשים שהם שותפים בעסק מתחלקים חצי חצי. העני לא מרגיש שהפרנסה שלי זה שלי ואני רק נותן מעשר. הוא אומר אני מרגיש שותף לקדוש ברוך הוא. וזה… הגיון עסק טוב להיות שותף של הקדוש ברוך הוא. כי הקדוש ברוך הוא המניות שלו לא יורדות רק עולות. אז אותו עני אומר "אני רוצה להיות שותף, שותף של הקדוש ברוך הוא". אז חצי מכל פרנסתי אני נותן לבית המקדש, אני נותן כקורבן.

ואז הוא בטוח שאם אני לא אתן, מה יגיב שותף? הוא בעצם אומר "אני הולך ועובד לתפוס את היונים". האם זה קל לתפוס יונים? היונה הולכת ככה בנחת. אבל אתה מזנק עליה היא בורחת. יש מלכודות. היונים גם לומדות להיזהר מהמלכודות. זה לא דבר קל, לא דבר כל כך פשוט. מרגיש העני: אני אמנם עובד וטורח אבל הפרנסה זה משמיים. הכל זה סיעתא דשמיא. אם הקדוש ברוך הוא לא יזכה אותי אני לא אתפוס כלום. עכשיו תאר לך, אנחנו עבדנו היום, אני עבדתי בלצוד יונים, גם הקדוש ברוך הוא עבד איתי. מה הוא עבד? מה הוא עבד איתי? נתן לי סיעתא דשמיא. עכשיו אם אני לא נותן לו את חלקו, אם אתה עובד עם שותף ואתה לא נותן לו את החלק שלו, מחר הוא לא ירצה לעבוד איתך. אז אומר העני "אם אני לא נותן היום חצי מפרנסתי לריבונו של עולם, אז חלילה אחתוך את פרנסתי".

זו הסברה של העני. הכהן הגדול זה אפשר להבין. הכהן הגדול רואה את ליבו השבור של העני. הפסוק אומר "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה". והכהן הגדול רואה את העני, אומר "אדם כזה אני יכול לסרב לו? לא היה לי להקריבם".

אבל צריך לחזור לאגריפס המלך ולהבין אותו. אגריפס המלך רוצה להקריב 1000 עולות ביום אחד. אשריך, מצוין, כל הכבוד. מי מפריע לך? למה אתה צריך לדאוג שרק אתה תקריב ואף אדם לא יקריב? למה ההוראה שאתה נותן זה "אל יקריב אף אדם היום"? זה מלמד שאגריפס לא בא בלב שלם לשם שמיים. הוא עדיין שם את עצמו במרכז ולא את הקדוש ברוך הוא. הוא לא רק רוצה להקריב הרבה, הוא לא רק רוצה לתת לקדוש ברוך הוא, אלא הוא רוצה להיות בראש. הוא רוצה להיות יותר מכולם.

ולא סתם שהוא רוצה להיות יותר מכולם, הוא רוצה דווקא להקריב 1000 עולות. יש לנו עוד מישהו אחד בהיסטוריה, שלמה המלך. כך כתוב במלכים א' פרק ג': "וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה". "אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא". ובפסוק הבא: "בגבעון נראה השם אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלוקים שאל מה אתן לך". ושלמה המלך הוא מקריב לא בשביל שהקב"ה יגיד לו תבקש מה שתרצה. הוא מקריב כי הוא באמת רוצה להתקרב לשם. הקדוש ברוך הוא רואה את ליבו הפתוח של שלמה ואומר לו "שאל מה אתן לך", תבקש מה שאתה רוצה. ושלמה אומר "אני לא מבקש לא עושר ולא כבוד ולא אריכות ימים". שלמה היה מלך צעיר בן 12, ובתור מלך הוא צריך לדעת להיות מסוגל לשפוט את עם ישראל להוביל את עם ישראל. צריך המון חוכמה לדבר הזה. לכן הוא מבקש חוכמה למען עם ישראל.

אומר לו הקדוש ברוך הוא: "יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת לך עושר ולא שאלת נפש אויביך ושאלת לך הבין לשמוע משפט, הנה עשיתי כדבריך. הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך. וגם אשר לא שאלת נתתי לך, גם עושר גם כבוד אשר לא היה כמוך איש במלכים כל ימיך."

שלמה המלך לא הקריב 1000 עולות בשביל שהקב"ה יגיד לו "שאל מה אתן לך". הוא עשה את זה לשם שמיים. ולכן הקב"ה אמר לו "אתה יודע מה, מה שאתה מבקש תקבל". אבל אחרי שזה קרה פעם אחת, עכשיו למה אגריפס רוצה להקריב 1000 עולות? הוא חושב זה כמו ג'יני שמשפשפים את המנורה יוצא שד ונותן לך שלוש משאלות. זה לא עובד ככה. אז הוא חושב אני אקריב 1000 עולות והקב"ה יגשים לי משאלה. אז הוא אומר לכהן הגדול שאף אחד לא יקריב היום. הוא שם את עצמו במרכז. שלמה המלך לא הקריב בשביל עצמו וגם אחרי שהקדוש ברוך הוא נתן לו משאלה לא ביקש בשביל עצמו. בשביל מה ביקש חוכמה? בשביל העם, בשביל להנהיג את העם, לשפוט את העם. אגריפס אנחנו לא יודעים מה הוא רצה לבקש, אבל אנחנו רואים שהתפיסה שלו היא כזאת שאני נותן קורבנות בשביל עצמי בשביל שאני אוכל לבקש. והדבר הזה הוא כמובן דרך פגומה להקריב את הקורבנות.

באמת הקב"ה מתגלה לאגריפס, בדומה לזה ששלמה המלך הקריב 1000 קורבנות והקב"ה התגלה אליו אותו לילה ואמר לו מה אתה מבקש, גם אגריפס הקריב 1000 עולות והקב"ה באמת התגלה אליו. אבל מה הוא אומר לו? "קורבנו של עני קדמך". זה לא איזה טריק קבוע, זה לא מנורה ישנה שאתה משפשף ואז מגיע איזה שד או איזה דג זהב שנותן לך שלוש משאלות. זה לא עובד ככה. הקורבן זה דרך להתקרב לקדוש ברוך הוא. "נפש כי תקריב". על הפסוק הזה "נפש כי תקריב" אומרים חז"ל קורבנו של עני קדמך. כי העני הוא מקריב את נפשו. מה שהוא נותן זה מעומק הלב, זה מליבו, נפשו.

לעומת זאת אגריפס המלך עשיר מופלג. בשבילו 1000 עולות לא כמו העני שזה חצי מפרנסתו. בשבילו זה אפילו לא מעשר. זה קטן עליו 1000 עולות. ולכן ברובד של הממלכה אגריפס המלך הוא הקריב יותר, אבל מצד הנפש העני קודם. העני בא ומקריב את נפשו לקדוש ברוך הוא. הוא גם מקריב חצי מפרנסתו. הוא עושה את זה יום יום, לא פעם ב. עושה את זה יום יום מתוך תחושה שהוא שותף עם הקדוש ברוך הוא, מתוך תחושה שכל יום הקדוש ברוך הוא נותן לי את משאלתי. ואני לא שואל, אני לא מבקש עכשיו עושר ולא כבוד ולא אריכות — מה אני מבקש? שהקדוש ברוך הוא ימשיך לתת לי סיעתא דשמיא כמו אתמול. שימשיך לתת לי פרנסה.

הקורבנות הראשונים בהיסטוריה. מה היה הקורבן הראשון בהיסטוריה? קין והבל. והקדוש ברוך הוא שעה אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. יש פה קורבן אחד שהשם מקבל, קורבן אחד שהוא לא מקבל. קין הביא מפרי האדמה, כלומר את הפחותים ופחות טובים מפרי האדמה. הבל הביא מבכורות צאנו ומחלבהן — הוא הביא דווקא את המשובחים. אבל העיקר זה לא הכמות כמה בן אדם הביא. כי העיקר זה הלב. הקורבן הוא מתנת הלב. בשביל הבל זה לא היה כסף קטן בשבילו. הוא התחיל לגדל צאן ואת הבכורות צאנו ומחלבהן הוא הביא. ולכן הנקודה פה זה לא כמה אתה מביא, אלא כמה זה עבורך, כמה זה הקרבה בשבילך ועד כמה האדם מביא את ליבו עם הקורבן.

שיעור ב

ערב טוב, ברשות מורי ורבותי. פרשת ויקרא מתחילה לעסוק בתורת הכהנים ובפרט בעניין הקורבנות. יש מדרש מופלא שמופיע על פרשת השבוע ומספר כך: אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן הגדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. אני רוצה להיות לא רק שאני מביא אלף עולות, אני רוצה להיות היחיד. בכל זאת, מלך.

באותו יום בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לכהן: הקרב לי את אלו. אמר לו הכהן: המלך ציווני אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר לו: אישי הכהן הגדול, ארבעה תורים אני צד בכל יום. שניים אני מקריב ושניים לפרנסתי ולפרנסת אנשי ביתי. אם אי אתה מקריבם, אתה חותך את פרנסתי. נטל הכהן הגדול את התורים והקריבם. באותו לילה נראו לו לאגריפס בחלום ואמרו לו: קורבנו של עני קדמך. שלח ואמר לכהן הגדול: לא כך ציוויתיך, אל יקריב אדם חוץ ממני היום? אמר לו: אדוני המלך, מה אעשה? בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לי: הקרב לי את אלו. אמרתי לו: המלך ציווני אל יקריב אדם היום. אמר לי: ארבעה אני צד בכל יום, שניים אני מקריב ושניים אני מתפרנס. אם אתה לא מקריב לי את אלו, אתה חותך את פרנסתי. לא היה לי להקריבם? אמר לו אגריפס המלך: יפה עשית כל מה שעשית.

אז שואל: מה זה קשור, "אם אתה לא מקריב אתה חותך את פרנסתו"? לא יקריב היום, יקריב מחר. מה קרה? ואפשר לשאול גם על אגריפס המלך: מה הצרה עינך בזה שעוד מישהו הקריב היום? אתה מלך, אתה מקריב אלף עולות, גם לבד אתה צריך להיות? וכשהוא אומר "חותך את הפרנסה", זה לא חותך, זה נשאר לו עוד שני תורים. לכאורה זה הפוך על הפוך. אם אני לא מקריב לך אותם, אז יש לך היום ארבעה תורים לאכול, היום תעשה חגיגה.

העני הזה מבין היטב כמה שהוא דל וכמה שכל יום בסך הכל יש לו רק שני תורים לו ולפרנסת אנשי ביתו. הוא יודע היטב בזכות מה הפרנסה שלו. הפרנסה שלו היא בזכות מה שהוא נותן לריבונו של עולם, מה שהוא מקריב. הוא מרגיש שותף עם הקדוש ברוך הוא.

אחד הסיפורים על אליהו הנביא מספר שהיה אדם אחד עני מרוד והתפלל לריבונו של עולם: תן לי פרנסה יותר ברווח. שלח לו הקדוש ברוך הוא את אליהו הנביא בדמות סוחר ואמר לו אותו סוחר, שהוא אליהו הנביא: בוא נעשה עסקה ביחד, שותפות. אמר לו: מחילה, אין לי אפילו גרוש על הנשמה, אני לא יכול, אין לי כלום להשקיע בעסקה. אמר לו: לא נורא, אני אשקיע, אני אתן לך דינר זהב, אתה תעשה את כל העסקה, אני אהיה המשקיע, אתה תהיה המבצע, ונהיה שותפים חצי חצי. אמר לו: אבל אני לא מכיר אותך, אתה נותן לי דינר זהב למישהו שאתה בכלל לא מכיר? אמר לו: מה אכפת לך? אני סומך עליך, אני מכיר אותך קצת, אתה נראה לי בן אדם ישר. אמר לו: ואם אני לא יודע איפה אתה גר, מה אני אעשה עם החצי שלך? נגיד שאני אשקיע את הדינר הזה ואני ארוויח, מה אני עושה עם החצי שלך? זה שותפות, זה חצי חצי. אמר לו: את החצי שלי, אם אני לא בא, תעשה פה צדקה, יהיה לזכות של עניי ישראל.

עסקה כזאת משתלמת לא מקבלים כל יום. אמר לו: בשמחה, קדימה. לקח ממנו את הדינר, עשה והצליח, התפרנס יפה. חמישים אחוז ואת הסוחר הזה, שזה אליהו הנביא, לא ראה יותר לעולם. חמישים אחוז היה נותן לצדקה והתפרנס ברווח ובשפע. אחרי כמה שנים אשתו הציקה לו ואמרה לו: חמישים אחוז זה צדקה? הרי כתוב בהלכה "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". בעיקרון, מעשר זה כבר יפה מאוד, אבל אתה נותן חמישית? וואו, עשרים אחוז זה מדהים, אבל חמישים אחוז זה כבר לא מוסרי לתת. ההלכה אומרת שאסור. ככה הציקה לו עד שהוא לאט לאט הפסיק לתת חמישים אחוז. למרות שאמנם היא צודקת שיש דבר כזה של לא לתת יותר מעשרים אחוז צדקה, אבל זה לא שלו. מעשר אתה צריך לתת מהחמישים אחוז שהם שלך. חוץ מהחמישים אחוז שאתה נותן לצדקה שזה חלקו של השותף. הוא הפסיק לתת, לאט לאט ובהדרגה פחת והלך עד שהפסיק לתת כמעט בכלל. לאחר זמן בא הסוחר, אליהו הנביא מתגלה אליו שוב. אומר לו: איפה החצי שלי? אמר לו: נתתי לעניים, לא היית, נתתי לעניים. אמר לו: מה שנתת לעניים יפה נתת, ועכשיו רק תן לי דינר זהב שנתתי לך בהתחלה להשקעה. נתן לו דינר זהב. מאותו יום הלך מזלו והורע עד שירד חזרה לעברי פי פחת ונהיה עני מרוד כבתחילה. בא אליו שוב אותו סוחר. אומר לו אותו אדם: נו, כשהיינו שותפים היה לי מזל טוב. אולי אתה רוצה לעשות עוד פעם שותפות? אמר לו: דע לך שאני אליהו הנביא ובאתי לנסות אותך. וכל זמן שעמדת בניסיון, צלחה פרנסתך. עכשיו שהפסקת לתת צדקה לעניים, נטלתי ממך אותו דינר זהב ונטלתי ממך את הברכה.

העני הזה מבין היטב מאיפה באה פרנסתו. העני הזה יודע שהפרנסה זה רק משמים. ולכן הוא אומר: אני בטוח במאה אחוז שמבחינתי אני שותף עם הקדוש ברוך הוא. אני נותן, כל יום אני מצליח לצוד ארבעה תורים. האם זה מובן מאליו שגם מחר אני אצוד ארבעה תורים? לא יודע. אדם כזה אין לו עתודות, אין לו ביטחון כלכלי. מה יש לו? חסדי שמים. כל יום מהשמים נופלים עליו ארבעה תורים — לא נופלים, צד אותם, אבל כל יום הוא פורס מלכודות ומתפלל שהקדוש ברוך הוא יזכה אותו. אם יום אחד הוא צד רק שניים, מה דעתכם הוא עושה? אחד הוא מקריב. למה? כי הוא יודע שזה הכל משמים. הוא יודע שהוא שותף עם הקדוש ברוך הוא. יופי, אז היום יהיה לי ארבעה, אז אני אוכל ואשבע, ומה עם מחר? אם אני לא שותף עם הקדוש ברוך הוא, אז גם מחר לא יהיה לי. אותו עני מאמין בזה באמונה כל כך גדולה ושלמה שהוא אומר: אם אתה לא מקריב אותם, אתה חותך פרנסתי. מחר לא יהיה לי מה לאכול. זה שאני רוצה לתרום, זה האוכל של הילדים שלי. לא הכסף שאני משאיר בבית. זה שאני תורם, זה מה שמחזיק אותי.

אז זה מצד העני. מה מצד אגריפס? למה הוא רוצה דווקא להקריב אלף עולות ושהוא יהיה יחיד שיקריב באותו יום? כמו שלמה המלך. שלמה המלך כאשר הוא נמשח למלכות, כתוב "אז יקריב שלמה אלף עולות על הבמה הגדולה בגבעון". ביום אחד הקריב אלף עולות. ומה היה למחרת בלילה? באותו לילה אחרי שהוא הקריב את אלף העולות, התגלה אליו הקדוש ברוך הוא ושאל אותו: מה אתה רוצה שאני אתן לך? האם אתה רוצה עושר? האם אתה רוצה אריכות ימים? האם אתה רוצה חוכמה? תגיד מה אתה מבקש. אמר לו שלמה המלך — הוא לא רוצה חוכמה כדי להתפאר בזה שהוא החכם מכל אדם. הוא לא רוצה חוכמה כי מסקרן אותו להבין את שפת החיות והעופות. למה הוא רוצה חוכמה? "אני נער צעיר ואני עכשיו התמניתי להיות מלך על ישראל. מי יוכל לשפוט את עמך הגדול הזה?" איזו אחריות מוטלת על כתפיי הצעירות. איך יהיה לי תבונה להנהיג עם שלם? גם לדעת איך להנהיג מבחינת משפט, לדעת איך להנהיג מבחינת מיסים, מבחינת כלכלה, מבחינת יחסי חוץ. צריך להיות ממש גאון בשביל לדעת איך להנהיג את עם ישראל בצורה נכונה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כיוון שביקשת חוכמה להנהיג את העם ולשפוט את העם ולא ביקשת לעצמך, לא ביקשת עושר וכבוד, לא ביקשת אריכות ימים, אז אני אתן לך גם חוכמה, גם עושר וכבוד, ואם תעשה את מצוותיי, אתן לך גם אריכות ימים.

על כל פנים, אגריפס המלך חשב זה כמו ג'יני של אלדין. אתה מוצא איזה מנורה, משפשף משפשף, יוצא לך שד, נותן לך שלוש משאלות. זאת אומרת, אני אקריב אלף עולות, יתגלה אליי הקדוש ברוך הוא בלילה וישאל אותי מה אני מבקש. נכון? ככה זה עבד אצל שלמה, אז הנה גם אצלי. אבל מה? כאן אני רוצה להיות לבד, שלא עכשיו אם עוד מישהו מקריב, שלא ייקח ממני… אני רוצה להיות היחיד בפרונט אצל הקדוש ברוך הוא. האם זה עבד לו? כן התגלו אליו בלילה. מלאך התגלה אליו בחלום ואמר לו: קורבנו של עני קדמך. זאת אומרת, כן התגלו אליו, אבל לא נתנו לו. כנראה זה אדרבה מה שהמדרש רוצה להגיד, שזה לא איזה מנורה ישנה שאתה משפשף ומופיע שד. אלא זה המסר. המסר הוא שהקורבן הוא לא טריק שאתה משלם לקדוש ברוך הוא ועכשיו הוא חייב לך. הקורבן הוא דרך להתקרב אל הקדוש ברוך הוא.

ואם כן מהדבר הזה אנחנו לומדים בכלל להבנה של הקורבנות. במשך הרבה שנים הנביאים התריעו בעם ישראל וגערו בהם: "למה לי רוב זבחיכם יאמר השם", וכל מיני ביטויים מאוד קשים. כי כאשר הקורבן בא רק מהפה ולחוץ הוא הופך להיות הדבר הכי מכוער. כי כאילו אתה משלם לקדוש ברוך הוא, אתה זורק לו כמה בהמות, יאללה עכשיו תשלם. כאילו זה איזה סחר מכר. הדבר הכי בזוי. כי באמת כאשר אתה לוקח דבר שהוא ביטוי לקשר עמוק ואתה הופך אותו לסחר מכר, זה ביזיון. הקורבן שהוא היכולת, ההזדמנות להתקרב לריבונו של עולם, לקרב משהו מתוכנו אל ריבונו של עולם, אז הדבר החשוב ביותר שיבוא מעומק הלב. ובעזרת השם במהרה ייבנה המקדש ונזכה להבאת הקורבנות במהרה.