בלוג

שיעור א

ערב טוב אישים נשים ורבותיי. פרשת ויקרא פותחת את עניין הקורבנות וכתוב "אדם כי יקריב מכם קורבן להשם, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם". אני רוצה להביא היום דברים שאומר הרב שלום נח ברזובסקי, היה אדמו"ר מסלונים, נפטר בשנת תש"ס, לפני עשרים ושלוש שנה בדיוק, והוא כתב ספרים שקוראים להם "נתיבות שלום". הוא היה אדמו"ר מסלונים והוא כתב ספרים על פרשת שבוע, על החגים, ככה זה נקרא "נתיבות שלום".

אז הוא שואל על הפסוק הזה בפרשת ויקרא הוא שואל כמה שאלות. דבר ראשון "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם", שימו לב מדובר לשון יחיד, לא כתוב "כי תקריבו קורבן" אלא מה כתוב "אדם כי יקריב", לשון מדבר על אדם אחד. אבל איך מסיים הפסוק? "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם", לשון רבים. הדבר לא מתאים. פסוק שמתחיל בלשון יחיד צריך לסיים בלשון יחיד. ניקח דוגמא אחרת, "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר". אומרים לך "איש" זה לשון יחיד, "כי יפליא לנדור" זה לשון יחיד. אם פתאום היה כתוב "איש כי יפליא לנדור נדרי נזירים" אז באמת זה היה דבר מוזר. וזה מה שקורה פה. מתחיל בלשון יחיד "אדם כי יקריב" ומסיים "תקריבו את קורבנכם". למה הוא מתחיל בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים?

שאלה נוספת על הפסוק הזה. איך נקרא הקורבן בתחילת הפסוק? "אדם כי יקריב מכם קורבן להשם". זהו קורבן להשם. טוב, ברור שזה קורבן להשם. אבל בואו נראה איך קורא לו הפסוק בסוף הפסוק, "תקריבו את קורבנכם". טוב, זה ברור שזה קורבן שלכם. שני הדברים נכונים, זה קורבן שלך ואתה מקריב אותו להשם. אז אם שני הדברים נכונים למה בתחילת הפסוק הוא נקרא "קורבן להשם" ובסוף הפסוק הוא נקרא "קורבן שלך"? שני הדברים נכונים, אז או שתגיד… בכלל שאלה שלישית למה צריך להגיד כלום בסוף הפסוק? מספיק זה מילים מיותרות. מספיק היה להגיד "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו אותו". הרי דיברנו בתחילת הפסוק על הקורבן. "אדם כי יקריב מכם קורבן להשם מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן תקריבהו, תקריבנו, תקריב אותו", לא צריך "תקריבו את קורבנכם", זה מיותר.

ושאלה אחרונה על הפסוק הזה זה על עצם הפתיחה שאומרת "אדם כי יקריב מכם". הפשט של הפסוק זה אחד מכם שמקריב קורבן. אבל היה צריך להיות יותר מתאים להגיד "אדם מכם, אחד מכם, כי יקריב קורבנו להשם". למה "אדם כי יקריב מכם"? סדר הפסוק מוזר. אז יש פה ארבע שאלות על פסוק אחד קטן פשוט, יש פה ארבע שאלות בדקדוקי לשון.

אז אומר הרב שלום נח ברזובסקי האדמו"ר מסלונים, הוא אומר כך: קודם כל נתחיל מהשאלה האחרונה "אדם כי יקריב מכם". באמת יותר היה מתאים להגיד "אדם מכם כי יקריב", אבל אומר ה"נתיבות שלום" זה בא להגיד לך שכאשר אתה מקריב קורבן זה צריך להיות מכם, זה צריך להיות ממך. לא סתם אתה זורק לקדוש ברוך הוא יאללה אני אזרוק לו איזה קורבן שיעזוב אותי בנחת, חס ושלום. הקרבת הקורבן צריכה להיות מעומק הלב.

אומר הרמב"ן על הפרשה שלנו דברים מבהילים על נושא הקורבנות. אומר הרמב"ן מעשה בני אדם הם במחשבה בדיבור ובמעשה. כל מעשה שאדם עושה. עכשיו באת לבית הכנסת? זה כנראה היה פה מחשבה, חשבת והתכוונת, אמרת טוב הגיע זמן מנחה בוא נבוא לבית הכנסת, חשבת את הדבר. דיבור, לא תמיד לא בטוח שהיה. לא בטוח אמרת למישהו שאתה הולך לבית הכנסת. אולי אמרת לאשתך אשתי האהובה תדעי שאני הולך לבית הכנסת אל תדאגי לי. יכול להיות אמרת לה, יכול להיות סתם באת מהעבודה לא הספקת להגיד לאף אחד. לא תמיד יש דיבור. אבל מחשבה תמיד יש. ותמיד המחשבה באה לידי ביטוי או בדיבור או במעשה, כי חשבת להגיד משהו, התכוונת להגיד משהו, אז חשבת ודיברת, או חשבת ועשית.

אז אומר הרמב"ן כל מעשה האדם זה במחשבה דיבור ובמעשה ולכן ציווה השם שכאשר האדם יחטא יביא קורבן. אז קודם כל כאשר האדם מביא קורבן הדבר הראשון שהוא עושה עוד לפני ששוחטים את הקורבן מה צריך האדם שמביא את הקורבן? וסמך את ידו על ראש העולה. הוא סומך את ידו. בשביל מה? אומר הרמב"ן זה כנגד המעשה. הידיים זה האיבר המרכזי שאדם עושה את מעשיו. כל דבר אדם עושה בעזרת הידיים. ולכן כשאדם סומך את ידיו על ראש הקורבן הוא בעצם אומר את המעשה של החטא אני עכשיו מקריב לקדוש ברוך הוא. רק שנייה אחת אני אשלים רגע את הרמב"ן. אז זה המעשה. והוא צריך להתוודות, והתוודה עליו את חטאתו אשר חטא. אם הוא… אני אתן דוגמא של עולה אבל בעצם זה קורבן חטאת הרמב"ן מדבר, שהאדם חטא אז הוא צריך גם לסמוך את ידו גם בדיבור, להגיד אשמתי חטאתי, חטאתי עוויתי פשעתי ועשיתי כך וכך, אני רוצה מבקש מהקדוש ברוך הוא שהקורבן הזה יכפר לי. אז זה גם וידוי, זה בדיבור. וגם כנגד המחשבה האדם שורף באש חלק מהקורבן שזה הקרב והכליות שזה כלי המחשבה והתאווה.

ולכן אומר הרמב"ן כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה, כאשר האדם מקריב את הקורבן מה הוא צריך לחשוב? הוא צריך לחשוב שחטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי היה לו שיישפך דמו ויישרף גופו לולי חסד הבורא עליו שלקח ממנו את הקורבן במקום את עצמו, וכיפר הקורבן הזה שדמו של הקורבן במקום דמו של האדם, נפש תחת נפש ואיבריו של הקורבן כנגד איבריו של החוטא. וכך בעצם "אדם כי יקריב מכם", זה בעצם הרעיון לפי הרמב"ן, הרעיון של הקורבן, שהקורבן צריך להיות מהנפש של האדם, מכל הלב.

הרבה פעמים הנביאים כותבים בתנ"ך נגד הקורבנות. איך הנביאים כותבים נגד הקורבנות? הרי התורה ציוותה על הקורבנות. נכון, התורה ציוותה. אבל התורה ציוותה שזה יהיה קורבן שבא מכם, בא מהלב. קורבן שהוא בא לא מהלב זה לפעמים יותר גרוע מאשר בלי קורבן. לכן אומר למשל ישעיהו בפרק א: "כי תבואו לראות פניי, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי. לא תוסיפו הביא מנחת שווא". קורבן מנחה הוא קורא לו מנחת שווא. מה זה שווא? כאילו שווא זה על כלום, זה לא מנחה עם תוכן זה מנחת שווא. לא תוסיפו הביא מנחת שווא קטורת תועבה היא לי. אתם מביאים קטורת, קטורת זה הדבר הכי הכי עמוק, הכי קדוש. הקטורת הזאת שלכם היא תועבה. מדוע? כי כאשר קורבנות באים רק כאילו מה הקדוש ברוך הוא צריך את הבשר שלנו? הוא צריך את הקטורת את הריח שלנו? "שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי". לא ביקשתי מכם סתם תזרקו דם תביאו בשר זה לא המטרה. הקדוש ברוך הוא לא רעב ולא צמא ולא זקוק לריח. הוא רוצה את הלב, רחמנא ליבא בעי, הוא רוצה את הלב שלנו. וזה מה שרמוז במילה "מכם". "אדם כי יקריב מכם", אפשר היה להגיד "אדם מכם כי יקריב קורבן", אבל רצו להגיד כאשר אתה מקריב תקריב ממך, תקריב מהלב.

על כל פנים המדרגה הזאת שאדם מביא קורבן והוא מרגיש כאילו מביא את עצמו "אדם כי יקריב מכם", כמו שאומר הרמב"ן הוא מרגיש כאילו חלבו ודמו על גבי המזבח זה באמת מדרגה מאוד גבוהה. לפני הרבה שנים שגרתי בגוש קטיף אז זכיתי ללמוד תורת הנסתר תורת הקבלה מפיו של הרב יצחק ראמה השם יקום דמו. היה אחד מגדולי המקובלים, היה צדיק נסתר לא הכירו אותו הרבה. אבל אחרי שהוא נפטר הוא היה גר בגוש קטיף והוא נרצח בפיגוע בכביש כיסופים, הכביש שמוביל מגוש קטיף לשאר המדינה. וגם זה היה דבר הזוי, הוא נסע עם כל המשפחה לשבת, הוא היה רב יישוב בגוש קטיף, רב של היישוב נצר חזני, נסע עם כל המשפחה היו לו שבעה ילדים, יש לו שבעה ילדים, הוא ואשתו ושבעה ילדים באותו רכב כזה. וירו עליהם מחבלים, ריססו אותם, באוטו היה שלוש מאות חורים של כדורים, אף ילד לא נשרט, אשתו לא נשרטה, בו פגע כדור אחד בצוואר והרג אותו. זה לא נתפס.

על כל פנים אחרי שהוא נהרג אחרי שהוא נרצח אז פתאום הגיעו בלוויה ובשבעה הגיעו כל מיני גדולי המקובלים מירושלים ודיברו בשבחו דברים מופלאים. אחד המקובלים האדמו"ר מקומרנא אמר שלא קם כמוהו בדור הזה בקיא בתורת הנסתר, אמירות… אז אני זכיתי יצא לי זכיתי ללמוד ממנו. ופעם הרב תוך כדי השיעור הוא אמר לנו כמסיח לפי תומו, אמר לנו שבכשאדם אומר קריאת שמע שעל המיטה נכון בערב לפני שהולכים לישון אז יש קריאת שמע שעל המיטה. אז הוא אמר שאני כך הוא מספר כשאני אומר קריאת שמע על המיטה אז אני מתכוון "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך", מה אמר רבי עקיבא מה זה "בכל נפשך"? אפילו נוטל את נפשך. אז אומר אני כל ערב אני הולך לישון הקדוש ברוך הוא נוטל את נפשי לו. מה קורה בלילה שאדם ישן? הנשמה עולה למעלה. מה אנחנו אומרים בבוקר? "המחזיר נשמות לפגרים מתים". כאשר האדם ישן הוא כמו פגר מת, שינה זה אחד משישים במיתה. ולכן אומר אני כל לילה כשאני הולך לישון אני אומר קריאת שמע על המיטה ואני מתכוון "בכל נפשך" אני מוסר את נפשי לקדוש ברוך הוא. מדרגה מאוד מאוד גבוהה שאדם ירגיש ככה בטח כל לילה.

לכן אומר ה"נתיבות שלום" לכן זה נאמר בלשון יחיד "אדם כי יקריב מכם", לשון יחיד, כי לא כל אחד מסוגל לזה, זה יחידי סגולה, צדיקים מסוגלים להרגשה עד כדי כך. אבל בהמשך הפסוק כתוב "תקריבו את קורבנכם". "אדם כי יקריב מכם קורבן להשם", זה קורבן עליון קורבן להשם. בלשון רבים זה נאמר "תקריבו את קורבנכם", זה כל אחד יכול להגיע למדרגה הזאת של קורבנכם, כלומר שכאשר אדם גם אם הוא לא מרגיש שהוא נותן את נשמתו בידיו של הקדוש ברוך הוא, אבל "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם", אדם אומר אוקיי משהו מרכושי אני נותן, אני נותן את ממוני לקדוש ברוך הוא, ובעצם זה שאני תורם תרומה ונותן קורבן מרכושי אני בעצם מתקרב לקדוש ברוך הוא.

עכשיו הדבר הזה הוא בעצם בא לידי ביטוי גם בחיים של כל אחד ואחד מאיתנו. כי כל אחד ואחד מאיתנו אנחנו לא זוכים היום להביא קורבנות למקדש, אבל אנחנו כן נותנים תרומה לדברים של קודש, לבית כנסת, ללימוד תורה, לצדקה, לצורך מצווה, הרבה מצוות גם עולות כסף. עכשיו פסח, פסח לא עולה כסף? עולה מצות וזה כל הדברים. אז כל פעם שאדם נותן כסף לצורך מצווה או לצורך בית כנסת או לצורך לימוד תורה יחשוב בלבו "תקריבו את קורבנכם". יחשוב בלבו קודם כל שהוא נותן מממונו לקדוש ברוך הוא, הוא רוצה להתקרב בזה, לא סתם בבאסה, לשמוח בזה שאתה מתקרב לקדוש ברוך הוא במצוות. והמדרגה היותר גבוהה זה כשאדם באמת מרגיש שהוא נותן לא רק מממונו אלא נותן מעצמו. וזה המדרגה העליונה של "אדם כי יקריב מכם קורבן להשם".

שיעור ב

שלום וברכה מורי ורבותיי. פרשת השבוע, פרשת ויקרא, עוסקת בעניין הקורבנות והיא פותחת בפסוק שהוא מאוד מרכזי ומכונן בכל ההתייחסות שלנו לעניין הקורבנות.

אומרת התורה כך: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קורבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם." אם נדייק בפסוק, נראה שיש כאן כמה שאלות שצריך לשאול על הלשון של הפסוק. מה בעצם אומר הפסוק? אדם שמביא קורבן, יביא מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן. זה הקורבנות שמביאים. בסדר. אבל אם נדייק, קודם כל הפסוק מתחיל בלשון יחיד: "אדם כי יקריב". ומה בסוף אומרים? "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם", לשון רבים. אז זה נראה הבדל דק אבל בעצם זה עברית כאילו נראית עברית לא תקינה. אם אתה מתחיל "אדם כי יקריב", "יקריב את קורבנו". למה "תקריבו את קורבנכם" פתאום אתה עובר ללשון רבים? זה הבדל אחד. ויש הבדל נוסף. בתחילת הפסוק כתוב "אדם כי יקריב מכם קורבן לה'", הקורבן נקרא קורבן לה'. ואיך מסיים הפסוק? "תקריבו את קורבנכם", זה קורבן שלכם. עכשיו ברור ששני הדברים נכונים, הקורבן הוא מצד אחד קורבן לה', מצד שני הוא קורבן שלכם שאתם מביאים, אבל למה באותו פסוק בהתחלה קוראים לו קורבן לה' ואחר כך קוראים לו קורבן שלכם? נכון ששני הדברים נכונים, אבל תהיה עקבי, תשתמש באותו ביטוי. ובכלל הסוף של הפסוק לכאורה מיותר, כי ברגע שאמרת "אדם כי יקריב מכם קורבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", "יקריב אותו". למה להגיד שוב "תקריבו את קורבנכם"? אנחנו כבר יודעים שמדובר על הקורבן. ושאלה נוספת, למה בעצם אומרים "אדם כי יקריב מכם"? מה זה מכם? מכם זה מתוככם. אדם, יותר מתאים לומר "אדם מכם כי יקריב קורבן לה'", כי מכם זה אדם מתוככם, אחד מכם. לא הקורבן הוא מכם, אלא "יקריב מכם". אז למה כתוב "אדם כי יקריב מכם"?

על השאלות האלו עונה בספר "נתיבות שלום" שכתב האדמו"ר מסלונים. קודם כל, למה כתוב, נתחיל מהשאלה האחרונה, למה כתוב דווקא "אדם כי יקריב מכם"? כי לכאורה יותר מתאים היה להגיד "אדם מכם, אחד מעם ישראל, שיקריב קורבן". אומר הנתיבות שלום, הדבר הזה רומז לעומק של מושג הקורבן. כאשר אדם מקריב קורבן, הוא צריך להרגיש שהוא מקריב מעצמו. לא שהוא מביא איזה בהמה, אתה לא נותן איזה שוחד לקדוש ברוך הוא, משלם לו "הנה הבאתי לך איזה שוחד". "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי". לא ביקשתי, אני לא צריך את זה, מה הקדוש ברוך הוא זקוק לאכול את הקורבנות שלנו? הוא לא זקוק לשום דבר מאיתנו. הקורבן הוא בשבילנו. ואדם שמקריב קורבן, "אדם כי יקריב מכם", הוא צריך להרגיש שהוא מביא ממנו, מעצמו, ממהותו. הדבר הזה מתאים לדברי הרמב"ן. הרמב"ן אומר על פרשת השבוע שמעשי בני אדם הם במחשבה, בדיבור ובמעשה. כל מעשה שאדם עושה, גם מצווה וגם חלילה עבירה, אז הוא מתחיל ממחשבה. המוח שולח פקודה, ובדרך כלל יש גם דיבור. כי בדרך כלל יש מעשים שאדם עושה בינו לבין עצמו והוא לא מדבר עליהם, אבל הרבה פעמים אדם חושב על איזה משהו ואז הוא אומר "טוב, יאללה, אני הולך לעשות כך וכך", ואז הוא גם עושה. מחשבה, דיבור ומעשה. ולכן ציווה השם יתברך שכאשר אדם חוטא, אז הוא יביא קורבן. והוא קודם כל סומך את ידיו על הקורבן. כשהוא סומך את ידיו על הקורבן, הוא נשען בכל כוחו על הקורבן, ובכך הוא בעצם עושה מעשה בקורבן ובא להגיד "אני את הכוח של המעשה שחטאתי בו, אני רוצה לבטא אותו בקורבן הזה שאני עכשיו מקריב". אבל זה לא מספיק שהוא סומך את ידו, אלא גם הוא צריך להתוודות. כאשר אדם מביא קורבן על חטא, אז הוא צריך לומר וידוי. חטאתי, עויתי, פשעתי, עשיתי כך וכך, ואני מבקש שהקורבן הזה יהיה כפרה על החטא שלי. ולאחר מכן, בכל קורבן שעל חטא, כמו חטאת ואשם, אז לא כל הקורבן עולה עולה על המזבח, לא כל הקורבן נשרף על המזבח. מה כן נשרף על המזבח? הקרב והכליות. הקרביים והכליות של הבהמה הם נשרפים על המזבח, שהם בעצם כנגד החלק של התאווה, של המחשבה, של היצר הרע שגרם לאדם לחטוא. והדם שנזרק על המזבח הוא כנגד הנפש, כי הדם הוא הנפש. וכך כאשר אדם מקריב את הקורבן, אז הוא צריך לחשוב במחשבתו שבגלל שהוא חטא לקדוש ברוך הוא בנפשו, במחשבתו, בדיבור ובמעשה, לכן בעצם הוא "אדם כי יקריב מכם", הוא צריך להרגיש כאילו הוא קרב אל המזבח, כאילו הדם של הקורבן הוא כנגד דמו ונפשו, וראשי האיברים הם כנגד איבריו, וחלבו ודמו של הקורבן זה כנגד חלבו ודמו. כלומר, אדם צריך להרגיש כאילו הוא מקריב את גופו ונפשו לקדוש ברוך הוא.

הדבר הזה נכון גם לגבי קורבן על חטא. היום אנחנו לא מקריבים קורבנות, אבל בבית המקדש כאשר אדם היה מביא קורבן על חטא, אז כך הוא היה מרגיש, שהוא היה לא סתם משלם כופר, אלא היה מרגיש שבעצם הוא עצמו היה ראוי להתקרב על גבי המזבח בגלל שהוא חטא באיבריו, והנה הוא מביא את הקורבן תחתיו. "אדם כי יקריב מכם", הוא מביא מעצמו, ממהותו שלו. כך מביא הרמב"ן.

הדבר הזה נכון לא רק לגבי קורבן על חטא, אלא גם כאשר היה אדם מקריב קורבן עולה, עולת נדבה. הוא לא חטא, הוא היה בסדר גמור, אבל הוא רוצה להתקרב לריבונו של עולם. קורבן מלשון להתקרב. וכיצד הוא מתקרב? הוא מביא בהמה שהיא רכושו והוא מקריב אותה, ובכך הוא בעצם אומר "אני מוסר את נפשי, את גופי, את אבריי, את כל כולי אני מוסר אל ריבונו של עולם". המדרגה הזאת להרגיש ש"אדם כי יקריב מכם", שאדם מקריב את עצמו, זוהי מדרגה מאוד מאוד גבוהה ומיוחדת, שלא כל בן אדם זוכה לה. לא כל בן אדם מתעלה למדרגה כזאת שהוא מרגיש את ההרגשה הזאת, שכאשר הוא מביא קורבן, הוא כאילו מקריב מכם, מקריב את עצמו כביכול.

בזמנו, לפני שגרתי בחולון, גרתי בגוש קטיף, ביישוב נווה דקלים. והיה שם בגוש קטיף תלמיד חכם, צדיק וקדוש, אחד מגדולי המקובלים בדור שלנו. קראו לו הרב יצחק ארמה. הוא היה נין ונכד, צאצא של הרב יצחק ארמה שהיה לפני כ-400 שנה, היה אחד מגדולי ישראל שכתב פירוש "עקידת יצחק" על התורה. ואחד הצאצאים שלו, הרב יצחק ארמה, שחי בדורנו והיה רב של היישוב נצר חזני בגוש קטיף, והוא היה תלמיד חכם ומקובל, עוסק הרבה בתורת הקבלה. ולאחר מכן הוא נרצח בפיגוע. היה נסע, נסע עם כל המשפחה, זה סיפור גם כן מצמרר. הוא נסע עם כל המשפחה מגוש קטיף אל תוך מה שנקרא הקו הירוק, ונסע לשבת, ביום שישי זה היה, פרשת ויחי. והוא נוסע ביום שישי עם כל המשפחה לשבת, נדמה לי שישה או שבעה ילדים באוטו, הוא ואשתו, רכב גדול. והדרך מגוש קטיף אל תוך הקו הירוק היה רק כביש אחד, כביש כיסופים שרק בו אפשר היה לעבור. וצמוד לכביש היו בתים של ערבים והרבה פיגועים היו, ערבים שהיו פשוט נכנסים לתוך אחד הבתים הקרובים ויורים על רכבים. ולצערנו בג"ץ לא אישר לצבא להרוס את הבתים האלה, עד שכבר היה מאוחר מדי לצערנו. אבל הוא נסע עם המשפחה, וארבו להם, ארבו להם מחבלים וירו 300 כדורים על הרכב. עכשיו, הוא ואשתו ושישה ילדים, אם אינני טועה, כולם בתוך הרכב, הרכב כולו מחורר מכדורים, אף אחד מהמשפחה לא נשרט אפילו, הרב יצחק ארמה שישב בכיסא הנהג חטף כדור אחד בצוואר ונהרג. זה היה ממש דבר פלא. זה היה בדרך הטבע לא היה אמור להישאר אף אחד מהמשפחה אחרי ש-300 כדורים פוגעים ברכב. אבל כל הכדורים פספסו אותם, מאת השם הייתה זאת.

על כל פנים, הרב יצחק ארמה, השם יקום דמו, בימי השבעה שישבה המשפחה שבעה, אז הגיע מירושלים אחד מגדולי המקובלים מירושלים, והספיד אותו, את הרב יצחק ארמה, ואמר שהוא לא הניח כמותו בקי בתורת הנסתר בעולם הזה. שזה אמירה מדהימה. על כל פנים, זכיתי לשמוע ממנו פעם כמשיח לפי תומו שהוא סיפר הנהגה טובה שכדאי לעשות, שהוא אומר בקריאת שמע שעל המיטה. הרי מצווה על כל אדם לומר בערב קריאת שמע על המיטה לפני שהולך לישון. ובקריאת שמע אומרים "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ואנחנו יודעים מה שאומר רבי עקיבא "בכל נפשך" — כאילו נוטלת נפשך. אז אמר הרב יצחק ארמה שהוא משתדל כל ערב כשהוא אומר קריאת שמע שעל המיטה, אז הוא אומר הרי ממילא מה קורה בלילה? הנשמה עולה למעלה, נכון? אז אתה מפקיר, "בידך אפקיד רוחי". ובבוקר אתה אומר "נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה החזרת בי", כלומר הנשמה שנמצאת אצל האדם במשך היום עולה לגנזי מרומים בלילה וחוזרת בבוקר. אז הוא אומר שהוא משתדל, סיפר שהוא משתדל כל ערב לקיים את המצווה של מסירות נפש, "בכל נפשך", נוטלת נפשך. הנה הקדוש ברוך הוא נוטל את נפשך. בסופו של דבר לצערנו הוא גם נהרג על קידוש השם, אבל באמת הוא היה רגיל כל ערב להרגיש את הדבר הזה, "אדם כי יקריב מכם". כל ערב הוא מוסר את נפשו.

אז המדרגה הזאת, אם אנחנו נראה את הדברים כך, נוכל לומר שלמעשה הפסוק שפותח את הפרשה שלנו בכוונה נותן לנו שתי רמות שונות בהתייחסות לקורבן. הרמה הגבוהה מאוד זו הרמה שדיברנו עליה עד עכשיו: "אדם כי יקריב מכם". אדם שמרגיש כשהוא מקריב את הקורבן הוא ממש מרגיש שהוא עצמו מוסר את נפשו, מוסר גופו, את חלבו ודמו, הוא ממש מרגיש שכל כולו מתקרב כרגע, מבטל את עצמו לחלוטין לריבונו של עולם ומוסר את עצמו לריבונו של עולם, ולכן הדבר הזה נקרא "אדם כי יקריב מכם קורבן לה'". זה נקרא קורבן לה', זה קורבן עליון, קורבן מאוד מאוד ברמה גבוהה. אבל יש גם רמה יותר נמוכה. "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם". פה זה לא נקרא "קורבן לה'", אלא זה "קורבן שלכם". זאת אומרת, אתה מביא קורבן, אתה יודע שאתה צריך לכפר, אתה מביא קורבן, אתה לא מתעלה למדרגות כאלה גבוהות, אתה לא מרגיש ממש שכאילו אתה עולה על גבי המזבח. זה מדרגה מאוד עליונה. זה "אדם כי יקריב", זה יחידים, לכן זה נאמר, הפסוק פותח בלשון יחיד, "אדם כי יקריב". ויש כאלה שמתעלים למדרגה כזאת. אבל "תקריבו את קורבנכם" זה בעצם מדרגה של רבים, שרבים יכולים להגיע אליה.

ואנחנו מתוך הדבר הזה, אמנם כאמור לנו אין היום קורבנות, אבל מתוך הדבר הזה אנחנו יכולים להבין כיצד אנחנו יכולים היום לעבוד את השם. דרך אחת פשוטה, יהודי פשוט, יש מצווה לעשות — אני עושה. וגם המדרגה הזאת היא מדרגה חשובה, אז "תקריבו את קורבנכם". אין לנו היום קורבנות, אבל מה שיש לנו, אנחנו יכולים למשל לתרום תרומה. אדם יכול לתרום תרומה, והתרומה הזאת גם אם הוא לא חושב עכשיו על כל הרמות העליונות והגבהים העצומים שקיימים בתוך הדבר הזה, אז בוודאי יש פה את עצם המצווה, מצווה לתרום ואדם תורם, נותן משלו, ובכך הוא מתקרב. הקורבן תמיד מקרב את האדם אל ריבונו של עולם. והרובד העליון יותר זה באמת להגיע ל"קורבן לה'", להבין שאני כאן ממש נותן משלי, נותן מעצמי. כשאדם מבטל את עצמו ומתקרב אל ריבונו של עולם, זוהי הרמה הגבוהה. ובעזרת השם נזכה שייבנה בית המקדש השלישי ושם נעבוד את הקדוש ברוך הוא ברמות הגבוהות ביותר שאפשריות.