בעולם החסידות, ישנם ספרים שהפכו לעמוד תווך של תורה ושל קדושה — ואחד מהם הוא ספר "נועם אלימלך" של רבי אלימלך מליז'נסק. ידוע ש"נועם אלימלך" הוא גם סגולה ללידה קלה — שמים אותו מתחת לכרית או ליד המיטה. ויום ראשון לפני השיעור הזה, ביום כ"א באדר, היה יום פטירתו של רבי אלימלך — כ"א באדר, יום ההילולה שלו.
בתחילת דרכם — סיפור הכלא
רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי, האחים הקדושים, יצאו בתחילת דרכם ל"גלות" — נדדו ממקום למקום, לא הציגו את עצמם כחכמי תורה, ובאו לאנשים כקבצנים שמחפשים לינה. הם קיבלו ביזיונות וייסורים מכל עבר — כולל מגויים שחיו באותם אזורים — וזה היה סוג של "סיגופים," שקיבלו על עצמם כדי לכפר על עם ישראל.
הגיעו פעם למקום ששלט בו ראש-עיר גוי. הוא אסר אותם בכלא מפשוט שוטטות. לא הציגו את עצמם, לא הסבירו — נזרקו לתא עם פושעים, שיכורים ויצורים שכל מינם. רבי זושא ראה שרבי אלימלך יושב בעצבות. שאל אותו: "מלך אחי — מה אתה בעצבות? הרי ידענו שנבואו עלינו ייסורים. מה קרה?"
השיב לו רבי אלימלך: "מצטער אני כי יש פה שירותים בתוך החדר, ולכן אי אפשר ללמוד תורה." לא תלונה על הביזיון, לא על הקור, לא על בני-הלוויה המפוקפקים — רק על שלא יוכל ללמוד תורה.
אמר לו רבי זושא: "לא הבנתי. כרגע — הקדוש ברוך הוא רוצה שתלמד תורה, או שלא תלמד?" אמר לו: "לא, כי יש שירותים בחדר — ברור שאינו רוצה שאלמד." "אם כן," אמר זושא, "זה שאנחנו יושבים ולא לומדים תורה — אנחנו עושים רצון ה'! ואם כן — מה אתה עצוב?!"
מיד — כך מסופר — קמו שניהם ויצאו בריקוד של שמחה. שמחה על שאינם לומדים תורה, כי זהו עתה רצון ה'. שומר בית הסוהר הציץ, ראה שניים שרוקדים בשמחה — ואמר: "אלה לא פושעים, אלה משוגעים." הוציאם וגירשם.
הסיפור הזה מאפיין את כל עמדתם של שני האחים: רבי אלימלך — הצרה שלו הייתה שלא יוכל ללמוד תורה. רבי זושא — הדריכוהו השמחה הפשוטה ועשיית רצון ה' בכל רגע, מכל מצב.
שלושה סוגי אנשים — שלוש דרגות השפעה
בספר "נועם אלימלך" על פרשות ויקהל-פקודי, מזהה רבי אלימלך שלושה סוגי אנשים שהשתתפו במלאכת המשכן — ולומד מהם שלוש דרגות של השפעה בעולם:
הסוג הראשון: "וכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן ותולעת שני… הביאו." לא יצרו, לא המציאו — פשוט הביאו מה שכבר היה ברשותם. הם נתרמו. אדם שיש לו אוצר ומעביר אותו הלאה — כך גם בתורה: מי שמעביר תורה שקיבל, מספר לאחרים מה ששמע, מביא ידיעות קדמוניות ללא חידוש משלו. גם זה השפעה חשובה.
הסוג השני: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו." הן לא רק הביאו חוטים — הן טוו. יצרו. לקחו חומר גלם ויצרו ממנו משהו חדש. זוהי "חכמת לב" — לא רק להעביר ידיעה, אלא לחשוב כיצד ליישמה במציאות. זו חכמה שמחוברת ללב — שיודעת להוריד רעיון מהשכל אל חיי היום-יום. רבי אלימלך מייחס סוג זה ל"נוקבא", לעיקרון הנשי שבבריאה — ואכן הנשים הן שטוו, כי יישום הרעיון במציאות הוא עניין נשי מאז ומתמיד.
הסוג השלישי: "וכל אישה אשר נשא ליבה אותנה בחכמה טוו את העיזים." היה כאן קושי מיוחד — לא טווים חוט שנותק מן המקור, אלא טווים את שערות העזים כשהן עדיין מחוברות לגוף החיה, לעורה. רש"י מציין שזו חכמה מיוחדת שלא הייתה אפשרית בדרך אחרת. אומר רבי אלימלך: כאן מדובר על היצירה המחוברת לשורש — לא רק ליישם רעיון, אלא להבין מהיכן הוא בא, לאיזה שורש הוא שייך. בחסידות, השורש הוא תורת הנסתר — קבלה וחסידות שמוציאה את הרעיונות מהעמקים ומחברת אותם לחיי האדם.
ולכן בעצם מהות החסידות כולה מתוארת בשיעור זה: לקחת את הדברים מהשורש — ממקום עמוק, נסתר — ולהביא אותם אל המציאות היישומית. לא ידע אבסטרקטי, לא הנחיות יבשות — אלא דברים שהם "מחוברים לגוף", מחוברים לחיים, מחוברים לנשמה.
המסר לדורות
שלושת הסוגים האלה אינם רק תיאור של מה שקרה במשכן — הם מסגרת לכל פעולה יצירתית ומשפיעה בעולם. בלימוד תורה, בחינוך, ביצירה, במנהיגות — יש מי שמביא, יש מי שמיישם, ויש מי שמחבר לשורש. אין ביניהם עדיף ועדיין — אבל יש ביניהם הבדל. וההשלמה בין שלושת הסוגים היא שהשלימה את בניין המשכן.
שבוע טוב. נתבקשתי לעשות פה משהו מענייני פרשת השבוע מהזווית של חסידות. אז האמת שהשבוע, לא היום אלא לפני יומיים ביום ראשון, היה יום פטירתו של רבי אלימלך מליז'נסק, אחד מגדולי החסידות. אז נפתח אולי באיזשהו סיפור עליו ואחר כך משהו מתורתו מספר "נועם אלימלך" על פרשת השבוע שלנו. ספר נועם אלימלך, אני לא יודע אם זה ידוע, אבל זה גם סגולה ללידה קלה. שמים את זה מתחת לכרית או ליד המיטה. היום יש המון נועם שלומדים… קוראים לו נועם אלימלך. כאמור, נפתח בסיפור. בתחילת דרכם של האחים הקדושים, רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי, הם יצאו לגלות. כלומר, היו הולכים ממקום למקום, מקומות שלא מכירים אותם. הם לא הציגו את עצמם כחכמי תורה שהם היו, ולא לימדו שיעורים, פשוט הלכו, נדדו ממקום למקום כאילו כשני קבצנים שבאים להתארח אצל מי שיארח אותם, וקיבלו גם ביזיונות וייסורים, גם מגויים שהיו הרבה פעמים מסביב. וזה היה סוג של סיגופים שהם קיבלו על עצמם ייסורים כדי לכפר על עם ישראל. הגיעו למקום אחד ושם היה איזשהו שליט גוי, איזה ראש עיר, שאסר אותם בכלא בעוון שוטטות. ורבי זושא רואה את אחיו רבי אלימלך שהוא קצת בעצבות. שאל אותו, תמיד הוא קרא לו מלך, זה היה שם חיבה שלו, "מלך אחי, מה אתה בעצבות?" אז הוא אמר לו, "אני מצטער כי אין פה שירותים", והיה שם שירותים בתוך החדר עצמו, "ולכן אי אפשר ללמוד תורה במקום הזה, על זה אני מצטער". אמר לו רבי זושא, "לא הבנתי. כרגע הקדוש ברוך הוא רוצה שתלמד תורה או שלא תלמד תורה?". אמר לו, "רוצה שאני לא אלמד תורה, כי אם יש פה שירותים בתוך החדר, אז הוא רוצה שאני לא אלמד תורה". אמר לו, "אבל אם הקדוש ברוך הוא רוצה שלא תלמד תורה, אז בעצם זה שאנחנו יושבים פה ולא לומדים תורה, אנחנו עושים את רצון השם. אז מה אתה עצוב?". מיד התאוששה דעתו של רבי אלימלך ויצאו שניהם בריקוד של שמחה על זה שהם לא לומדים תורה עכשיו, כי הקדוש ברוך הוא ציווה אותם עכשיו לא ללמוד תורה. ראה את זה שומר בית הסוהר, אמר "אלה לא פושעים, אלה משוגעים", הוציא אותם וגירש אותם. יש בספר "נועם אלימלך" על פרשת השבוע שלנו, אז הוא מתייחס לשלושה אנשים שמופיעים שם, שעוסקות בביצוע מלאכת המשכן. אז אומר רבי אלימלך מליז'נסק בספר "נועם אלימלך", שמופיע בפסוקים שלושה סוגי אנשים שהשתתפו במלאכת המשכן. "וכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן ותולעת שני וכולי וכולי הביאו". כלומר, קודם כל מי שקצת שותף, הוא לא עושה כלום, הוא לא יוצר כלום, הוא פשוט מביא. סוג שני: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו". כלומר נשים באופן טבעי היו אז יותר מיומנות בטוויה ואריגה, ולא רק הבגדים של הכוהן אלא כל המשכן כולו בעצם היה עשוי מיריעות והמסך והפרוכת וכולי. אז הן טוו, כל אישה חכמת לב בידיה טוו. ואחר כך כתוב: "וכל אישה אשר נשא ליבה אותנה בחכמה טוו את העיזים". מי שהיה לה חכמה יתרה, נשא ליבן אותנה בחכמה, אז הן טוו את העיזים. למה העיזים צריכים חכמה יתרה? רש"י כבר מתייחס לדבר הזה ואומר שסתם ככה לקחת חוטים ולטרוג אותם, זה מיומנות, זה אומנות, אבל זה לא איזה משהו מיוחד במינו. לעומת זאת העיזים, היה צריך לטוות אותם על העור של העיזים. עז אין לה פרווה, אין לה צמר, יש לה שיער דק, קצר. אז לשזור את החוטים האלה כשהם מחוברים אל השערות האלה כשהם מחוברות אל העור, זה היה החכמה המיוחדת. אומר רבי אלימלך מליז'נסק, ששלושת הסוגים האלה זה בעצם שלושה סוגים של השפעה בעולם. סוג אחד זה כאשר אדם לא יוצר כלום משל עצמו, הוא רק מביא. כמו שאני עכשיו עושה, אני לא מחדש חידושים, לא המצאתי כלום, אני סך הכל מספר לכם מה אמר רבי אלימלך מליז'נסק. לקחתי אוצר ואני מביא אותו אליכם. זה הסוג הראשון. סוג שני, "כל אישה חכמת לב בידיה טוו", זה חכמת לב הוא אומר זה כבר להוריד דברים לתוך המציאות, להביא שכינת השם למציאות ולחשוב איך אתה מיישם דברים. אתה לא סתם לוקח ומעביר, אלא אתה כבר חושב איך ליישם את זה. וזה כבר חידוש. הסוג השלישי, אלה שנשא ליבן אותנה בחכמה, הם טוו את העיזים. כלומר זה ליצור משהו צמוד לשורש. לא רק לקחת משהו, איזה רעיון ולראות איך מממשים אותו במציאות, אלא לראות איך זה מתחבר לשורש. השורש, אצל רבי אלימלך מליז'נסק, תמיד השורש זה תורת הנסתר, תורת החסידות, שהיא בעצם תמיד לוקחת את הרעיונות העמוקים מתורת הסוד ומנסה לראות כיצד הם משפיעים ובאים לידי ביטוי בעבודת הנפש של האדם.תמלול השיעור
שיעור זה תומלל ושוכתב על ידי בינה מלאכותית (AI). אם מצאתם טעות, נשמח אם תפנו אלינו.