בלוג

ערב טוב, ברשות מוריי ורבותיי.
נו, נו,
בפרשת ויצא, אנחנו פוגשים את יעקב אבינו בורח מפני עשיו,
הוא מגיע לבית אל, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש.

אומרים חז"ל, מה הכוונה ויפגע במקום? הפשט, ויפגע זה כמו לפגוש.
הוא פגש במקום, הגיע למקום מסוים.
אבל חז"ל אומרים, למה דווקא זה נאמר כאן בלשון פגיעה?
זה לשון מאוד מוזרה, מאוד נדירה. לכאורה מתאים היה להגיד ויבוא אל המקום.
או, אז דורשים חז"ל שעל זה נאמר שהקדוש ברוך הוא אמר, ואתה אל תתפלל בעד העם זה, ואל תשא בעדם רינה ותפילה, ואל תפגע בי.
מכאן, שלפגוע במישהו, זה לבקש.
זה להפתיר, זה לבקש בקשה, לכן זה נקרא פגיעה.
לפגוע במישהו, זה כמובן, חלילה, לפגוע בו, להזיק לו.
אבל כשאתה מבקש ממישהו ומפתיר בו ומחביר בקשות, זה כאילו אתה פוגע בו. וכשקשה לו לעמוד מולך.
אז הקדוש ברוך הוא כמובן, זה רק על דרך ההשאלה, הקדוש ברוך הוא לא קשה לו, הוא יודע בדיוק איזה בקשות הוא רוצה לקיים, ואיזה בקשות הוא לא רוצה למלא וזה
זה רצון השם.
אבל בלשוננו, זה נקרא פגיעה.

לכן אומרים חז"ל, אין פגיעה אלא תפילה.
ויפגע במקום ויאלן שם, זאת אומרת, יעקב מתפלל תפילת ערבית.
וזה מצטרף לנו לשני האבות הקדושים, אברהם ויצחק.
שאברהם התפלל תפילת שחרית, שנאמר,
וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם.
אז קודם כל חז"ל אומרים, אין עמידה אלא תפילה, שנאמר, ויעמוד פנחס ויתפלל.
אז פנחס מתפלל וכתוב ויעמוד פנחס, אז עמידה זה תפילה.
אבל גם בלי הלשון מפנחס, אנחנו מבינים לבד, וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם.
כל בוקר היה עומד, ומה הוא עושה? הוא מגיע למקום אשר עמד שם,
ואז בשביל מה הוא עומד שם? הקדוש ברוך הוא אומר לו, דע לך, שה חטא סדום ועמורה כי רבה, רעה סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד.
ואז אברהם מתפלל אל השם. זה פשט פסוק, זה לא רק מן לשון עמידה.
הוא בא למקום אשר עמד שם, ומתפלל. כתוב מפורש, הוא מתפלל, ריבונו של עולם,
אנוכי עפר ואפר, אולי יהיו 50 צדיקים, אולי 40, מתפלל בעד סדום.
אז אברהם, וזה כתוב וישכם אברהם בבוקר, מכאן שאברהם מתפלל תפילת שחרית.
ויצחק כתוב, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב.
מה זה לשוח? מה פירוש המילה לשוח?
מה פשט המילה הזאת?
לשוחח.
הוא יצא לשוחח, עם מי הוא משוחח? עם עצמו?
זה פשט. אבל חוץ מזה, חז"ל גם לומדים, אין שיחה אלא תפילה, שנאמר, תפילה לעני כי יעטוף ולפני אדוני ישפוך שיחו.
זאת אומרת, שיחו, זו תפילתו. ויצא יצחק לשוח בשדה, זו תפילה.
אז ראינו שזה קודם כל גם פשט הפסוקים, וגם חז"ל לומדים את זה מהגזירה שווה, מלשון הפסוק, עמידה, שיחה ופגיעה, לשונות של תפילה.
ואצל יצחק כתוב מפורש מתי זה היה. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב.
וישא עיניו ויר והנה גמלים באים, והוא רואה את רבקה מגיעה עם אליעזר, עם עבד אברהם, ומכאן שהוא התפלל תפילת מנחה.

אומר הרב קוק זצ"ל, זה לא מקרה שבדיוק אברהם תיקן תפילת שחרית, בדיוק יצחק תיקן תפילת מנחה, ויעקב תיקן תפילת ערבית.
אם זה דבר כל כך חכם להתפלל שלוש תפילות ביום, למה אברהם לא מהתחלה תיקן שלוש התפילות?
למה כל אחד תפילה אחרת? יש לזה משמעות.
וכל תפילה נקראת גם בלשון מיוחדת.
תפילת שחרית נקראת עמידה.
אל המקום אשר עמד שם. תפילת מנחה נקראת שיחה, ותפילת ערבית נקראת פגיעה.
אז מתברר שיש כאן בעצם שלוש תפילות שונות. לנו נראה כאילו שלוש פעמים ביום מתפללים את אותה תפילה, אז זה לא בדיוק אותה תפילה.
בשחרית יש לנו פסוקי דזמרה, ויש לנו זה.
אבל תפילת הלחש, תפילת, מה שאנחנו קוראים תפילת העמידה, זו אותה תפילה. אנחנו חוזרים עליה שלוש פעמים על 19 הברכות.
ואף על פי כן, אומר לנו הרב קוק, כל תפילה משלושת התפילות האלה היא בעצם תפילה שונה במהות שלה.
ולכן זו מתאימה לאברהם, וזו ליצחק וזו ליעקב.
נתחיל מתפילת שחרית. תפילת שחרית, אדם מתפלל איך שהוא קם בבוקר. וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם.
אסור לעשות שום דבר צורכי עצמו לפני התפילה.
מותר לאדם שקם בבוקר מזיע, מותר לו להתקלח לפני התפילה, כי זה לצורך התפילה, זה חלק מהכנה לתפילה.
אבל אסור לאדם לעשות שום דבר לצורך עצמו לפני התפילה. קמת בבוקר, אתה הולך לתפילה.
מה המשמעות של הדבר הזה? שהתפילה בבוקר היא בעצם העמדת מוצא של האדם לקראת כל ההתמודדויות של היום.
במשך היום, האדם עובר הרבה התמודדויות.
התמודדות מול היצר, התמודדות מול אנשים שמנסים לפעמים לפגוע בו, אפילו לפעמים לא מנסים לפגוע בו, רק ב מסע ומתן או מסחר או כל יחסים של מעביד ועובד או או אדם ולקוח, אז כל הזמן יש איזה עימותים קטנים כאלה. אתה מנסה באופן טבעי, אתה רוצה לקנות במחיר יותר זול, הוא רוצה למכור במחיר יותר יקר.
אה, או לא משנה, אתה רוצה להשיג יותר, הוא רוצה לתת לך פחות, או כל דבר. כל מציאות של העולם היא כולה בהתמודדות.
במשך היום, האדם מתמודד. אפילו בלי שאתה מתחכך עם אנשים. הטילו עליך משימה, עכשיו אתה צריך לעשות אותה.
בכל עבודה שאדם עושה, בכל דבר, בכל תחום.

אז ההתמודדות, אפילו בחור ישיבה שיושב כל היום בישיבה ולומד תורה, זה התמודדות לא פשוטה בכלל.
כי הוא עכשיו שם לעצמו משימה, אומנם אין לו בוס שאומר לו תעשה ככה, ואם לא אני אפטר אותך.
אבל הוא יושב בישיבה והמשימה שלו כרגע זה להידבק בתורה, ולעסוק בתורה כל הזמן, בעוצמה כמה שיותר גדולה, בעיון כמה שיותר עמוק, בריכוז כמה שיותר כולל.
זה חתיכת התמודדות.
אז כל אדם, כל אדם בכל היום יש לו כל מיני התמודדויות.
ותפילת שחרית מטרתה לשאוב מהעמידה כשאני עומד מול הקדוש ברוך הוא, לשאוב כוחות להתמודדויות האלה מול המשך היום.
לכן, התפילה הזאת, האדם הכי מתאים לתקן אותה זה אברהם אבינו.
איזה התמודדויות היו לאברהם אבינו? עשרה ניסיונות ניתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם.
ואיך אנחנו אומרים? שהוא עמד בכולם.
הכוונה היא שהוא עמד פיזית ולא ישב? לא דווקא עמד. לך לך, אז הוא הולך, הוא לא עומד. אז מה זה לעמוד בניסיון?
זה למרות כל ה מה הניסיון מנסה לעשות לאדם? להפיל אותו. לא, אני לא נופל, אני עומד.
לעמוד זה אומר לא להיכשל מול ההתמודדויות.
לכן, תפילת שחרית, אברהם אבינו מתקן אותה, כי הוא האדם שהכי הכי מוכשר להתמודדות בלעמוד מול הניסיון.
וזה המהות של תפילת שחרית. ולכן איך נקראת תפילת שחרית? עמידה. אל המקום אשר עמד שם.
אז לכן דווקא אברהם אבינו מתקן את התפילה בבוקר והיא נקראת עמידה.
התפילה השנייה זו תפילת מנחה.
מנחה, אומנם אפשר להתפלל גם מנחה גדולה בצהריים. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. אמן.

ויש אפילו מעלה גדולה בתפילת מנחה גדולה.
אבל עיקר זמנה של תפילת המנחה זה כמו שאנחנו עושים פה בבית הכנסת, סמוך לשקיעה.
שנאמר, יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים. מתי הזמן מתאים להיראות לפני השם? יראוך עם שמש, סמוך לשקיעת השמש.

וזה גם הזמן שתיקן יעקב, סליחה, יצחק. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. זה היה לפנות ערב.

מה מיוחד בזמן הזה? בזמן חז"ל, השקיעה היה תמיד סיום יום העבודה.
אם תפילת שחרית זה עמידה לקראת כל ההתמודדויות שיש במשך היום, אז מנחה זה בעיקרון אחרי סוף היום. נגמר יום העבודה.
בזמנם לא היה תאורה חשמלית. היום יש אנשים שעובדים גם בלילה.
או בשעות כאלה של חורף, רוב האנשים מסיימים את העבודה באותה שעה, חורף, קיץ, אין הבדל. אנחנו לא חקלאים שעובדים בחוץ.
ולכן, היום אנחנו לא מרגישים את זה כך. אבל בזמן חז"ל, אז ה תפילת המנחה בעצם הייתה סיום יום העבודה.
בשעה כזאת, אדם מסיר מעצמו את הטרדות. סיימת.
התמודדויות חדשות בעבודה יהיו מחר.
עכשיו אתה רגוע. עכשיו שאתה רגוע, אתה יכול לא רק להתפלל, ריבונו של עולם, אני עומד לפני התמודדויות, תן לי כוחות, תן לי עוצמות, תזכה אותי לעמוד בכל האתגרים שלי.
עכשיו אתה רגוע. עכשיו מה אתה עושה? אתה מסוחח עם הקדוש ברוך הוא.
לשוח בשדה. בתפילת המנחה אתה יותר רגוע. נגמר כבר היום. עכשיו אתה בא בנחת.
יוצא יצחק. יצחק היה איש שדה. הוא היה חקלאי. ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא 100 שערים ויברכהו אדוני.
אז יצחק הוא זורע, הוא חקלאי. ובסוף יום העבודה הוא יוצא לשוח בשדה.

בין העשבים. זה מזכיר לנו את ה תפילה המפורסמת של רבי נחמן מברסלב.
דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת.
כמה יפה להתפלל ביניהם ובשמחה לעבוד את השם. להתפלל בין העשבים, בין העצים, בין הצמחים.
אנחנו מתפללים בבית הכנסת, ודאי שיש מעלה מיוחדת להתפלל בבית הכנסת, וכך ראוי לעשות.
אבל כאשר יוצא לפעמים, לפעמים אדם נמצא בשדה, בטיול, או בכל מיני הזדמנויות שהוא נמצא בטבע,
או סתם ככה מעבר לשלוש תפילות. שלוש תפילות מתפללים בבית הכנסת.
אבל אם אדם יוצא לו להיות באיזה מקום בטבע, אומר איזה פרק תהילים, אומר איזה תפילה לפני ריבונו של עולם, יוצא להתבודדות, מדבר, מסוחח עם ריבונו של עולם.
זה כל כך מתאים לטבע. שלווה, נחת, רגיעה. זה מתאים.
קודם כל זה מתאים לזמן הזה של היום. מתאים ל סוף יום העבודה.
זה גם מתאים למילה שיחה, לשוח בשדה, שזה גם מלשון הלבלוב והפריחה של הצמחים.

והדבר הזה הוא המתאים ביותר גם ליצחק.
יצחק הוא האדם המתאים, הוא חי הכי הרבה יותר מכולם חי את הטבע.
אברהם אבינו הוא פורץ דרך להאמין בריבונו של עולם.
יעקב כל הזמן פוגש מלאכים, נאבק עם מלאכים, שריתה עם אלוהים ועם אנשים. הוא אדם שיש לו דברים על טבעיים.
יצחק חי למרות שהוא אדם, יצחק ודאי היה עולה תמימה. ברגע שהוא נעקד על המזבח, ראה את השכינה, היה מאוד מאוד מחובר לעולמות הכי הכי עליונים.
אבל בחיים הטבעיים, הוא חי את הטבעיות.
חוץ מהעקדה, שזה איזה רגע שהוא מחבר את החיים היומיומיים עם הנצח, עם האינסוף, עם השכינה,
אבל מתוך זה, את כל החיים הוא חי חיים טבעיים.
עבד בשדה, חפר בארות, סתמו לו אותם, הלך למקום אחר, חפר עוד פעם בארות. גם רועה צאן, גם עובד אדמה, אדם ש חי חיים טבעיים.
ולכן הוא לא מחולל ניסים. איזה נס אנחנו מכירים שיצחק עשה?
חז"ל אומרים שזה לא תמיד קל. חז"ל דווקא בתורת הקבלה, אברהם הלך למצרים. אברהם הלך למצרים לחפש את האוכל. נגמר. יצחק היה צריך להתמודד.
כן, במובן מסוים כשיש רעב, יותר קל ללכת למצרים מאשר להישאר בארץ ולהתמודד.
אבל, אבל אנחנו לא עושים תחרות למי היה יותר קשה. חז"ל אומרים שדווקא יצחק נקרא מידת הגבורה.
כי לפעמים דווקא יום אחרי יום, חיים טבעיים של עוד יום לצאת לשדה לזרוע, עוד עונה לקצור, עוד עונה לחפור בארות, סותמים לך אותם, אתה בכל זאת נשאר בארץ, בכל גבורת השגרה, זה עוצמה מאוד מיוחדת שיש ליצחק.
על כל פנים, אבל הגבורה הזאת היא הגבורה של הטבע.
ולכן זה מתאים ליצחק לתקן את תפילת מנחה, שזה בעצם התפילה שבאה מתוך השדה, מתוך השיחה, אחרי יום העבודה.
עכשיו ברגיעה, בשלווה, בנחת, לא מתוך כל הזמן מאבקים של התמודדויות מול ניסיונות, כמו אברהם, לא מתוך מפגשים עם מלאכים בעולמות עליונים כמו יעקב, אלא מתוך עבודת השם בתוך העולם הטבעי. זוהי תפילת המנחה.

תפילת ערבית לעומת זאת, שעליה אנחנו מדברים בפרשה שלנו, ויפגע במקום ויאלן שם. תפילת ערבית זמנה בלילה.
הלילה הוא זמן שבו החושים החומריים פחות עובדים. אתה לא רואה בלילה. יש לנו היום בתוך הבית תאורה מלאכותית. אבל בזמנם, באופן טבעי, היה חשוך בלילה. גם היום חשוך בחוץ. אבל גם בתוך הבית אז היה להם נרות, זה לא מאיר כל כך הרבה כמו היום.
ולכן, הלילה זה כאילו החושים החומריים יותר חלשים.

וכך כותב הטור בהלכות תפילה על תפילת ערבית, הוא כותב כך:
חסידים ואנשי מעשה היו מתבודדים בלילה, מכוונים תפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות קרוב למעלת הנבואה.
זאת אומרת, דווקא בלילה, כשאדם עוזב את כל ענייני החומריות, את כל ענייני הגוף, זה זמן שאדם יכול להגיע בו למעלות רוחניות יותר גבוהות.

כך למשל כותב רבנו בחיי בספר חובת הלבבות, שער אהבת השם.
תפילת הלילה זכה יותר מתפילת היום.
מכמה פנים, מכמה בחינות. כי האדם בלילה יותר פנוי ממה שהוא ביום.
ביום אתה עדיין טרוד. וגם תאוות הגוף, מאכל ומשתה, יותר נחות בלילה.
ביום האדם פעיל, הוא כל הזמן, אז הוא זקוק גם ליותר אכילה ושתיה. בלילה אחרי שאדם אכל ארוחת ערב, אז כבר אין לו יותר מדי תאוות של אכילה ושתיה.
וגם, כי בלילה אדם מתפנה מטרדות העולם, משא ומתן, בניין, חרישה וזריעה.
וגם, שבלילה אדם לבדו. הוא כבר לא עם כל האנשים. הוא נמצא בבית.
ועוד ועוד מביא רבנו בחיי כל מיני סיבות למה תפילת הלילה יותר מרוחקת מענייני העולם הזה.
ולכן זו תפילה ברמה רוחנית גבוהה יותר והי מתאימה ליעקב אבינו. כבר אמרנו קודם של יעקב אבינו מה שמאפיין אותו, זה המפגש עם המלאכים.
כל הזמן. יעקב יוצא מ יוצא מארץ ישראל, חולם חלום, סולם מוצב בארץ וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו.
לאחר מכן מלאך מתגלה אליו בחלום הלילה ואומר לו לחזור לארץ ישראל. הנה מראה לו את העתודים העולים על הצאן עקודים, נקודים וברדומים. ראיתי את כל אשר לבן עשה לך.
לאחר מכן מגיע למחניים והנה והו רואה מלאכי אלוהים. ויקרא שם המקום ההוא מחניים.
ואחר כך הוא שולח מלאכים אל עשיו אחי. ואחר כך הוא נאבק עם המלאך.
כל הזמן הוא פוגש מלאכים.

וזה מתאים ליעקב, שיעקב הוא באמת תפקידו זה העיסוק הזה בעולם הרוחני.
ולכן המפגש הזה עם המלאכים, המפגש עם העולם האלוקי.
ולכן, כיוון שזה דבר שאתה לא יכול לעשות בצורה מתוכננת. להיפגש עם בן אדם אתה יכול לתכנן, אתה יכול להרים לו טלפון, לקבוע איתו להיפגש.
ללכת לעבודה אתה יכול לתכנן, לסיים יום עבודה אתה יכול לתכנן. לפגוש מלאך זה לא משהו שאתה יכול לתכנן. אתה לא מרים לו טלפון בוא ניפגש. הוא פתאום פוגש אותך.
ולכן, זה נקרא פגיעה. פגיעה זה פגישה פתאומית.
ולכן ויפגע במקום. וזה מה שמתאים ליעקב אבינו.

אז בעצם אם נסכם, ראינו שאברהם אבינו הוא העומד בניסיונות ולכן הוא מתקן תפילה לבוקר והיא נקראת עמידה.
יצחק הוא איש הטבע, שעובד בשדה, רועה צאן, חי את הטבע. ולכן הוא מתקן את תפילת המנחה שנקראת שיחה.
ויעקב חי בעולם רוחני מאוד מאוד עליון. ולכן הוא מתקן תפילת ערבית, שהיא תפילה רוחנית יותר.
ולכן היא נקראת פגיעה.

האם לאחר מכן כל עם ישראל במשך כל הדורות התפלל שלוש תפילות כל יום? לא בהכרח.
האבות תיקנו תפילת ערבית, אבל לא שהם חייבו את זה חובה מעכשיו להתפלל את כל התפילות.
הם תיקנו את התפילות, אבל זה היה כרשות.
חסידים וצדיקים כן היו מתפללים שלוש תפילות כל הזמן.
אנחנו רואים למשל אצל דוד שהוא אומר, ערב ובוקר וצהריים, שיחה ואעמה כולי. זאת אומרת, דוד מתפלל ערב בבוקר וצהריים.
דוד, דוד בזמן בית עוד לפני בית ראשון.
רק לאחר חורבן בית ראשון ובניין בית שני, אז אנשי כנסת הגדולה מתקנים את שלוש התפילות האלה כחובה.
ובתחילה הם מתקנים שחרית ומנחה כחובה, וערבית כרשות.
וזה מאוד מתאים למה שהסברנו. כי ערבית, מכיוון שזה כנגד יעקב אבינו, כנגד עולם רוחני מאוד עליון,
אז אמרו אנשי כנסת הגדולה לא כל אחד הוא כזה, לא כל אחד הוא איזה מקובל אלוקי קדוש ש עוסק בעניינים כל כך רוחניים.
אז שחרית ומנחה זה חובה, ערבית רשות.
לאחר מכן, באו עם ישראל וקיבלו על עצמם את זה כחובה. נהגו תפילת ערבית כדבר שבקבע.
ולכן, ולכן ממילא, כיוון שמנהג ישראל דינו, אז ממילא גם תפילת ערבית הפכה להיות חובה.
אבל גם ההבדל הזה המקורי שבתחילה היה הבדל בין תפילת שחרית ומנחה לבין תפילת ערבית, גם הוא נובע מתוך אותו עניין.
אז נעמוד לתפילת ערבית ויתקיים בנו בעזרת השם כל הברכות האלו של כל האבות הקדושים שתיקנו את התפילות.
אמן. רבי חנניה בן עקשה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך קירבה להם תורה ומצוות שנאמר: אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.