הדודאים – מבחן האופי
סיפור הדודאים מגלה לנו משהו מרתק על רחל ולאה, שתי האחיות שבנו את בית ישראל. ראובן, בנה של לאה, מוצא בשדה דודאים – צמח שנודעה לו סגולה לכניסה להריון. כאן מתגלה ההבדל העמוק בין שתי האחיות.
רחל, שהייתה יותר קשורה לפן הרוחני, מתעניינת בדודאים כסגולה. מה ההבדל בין סגולה לתרופה? תרופה היא דבר מדעי ומדיד – אדם עם חום של 38 מעלות לוקח אקמול והחום יורד ל-36.5. זה אחד פחות אחד, זה דרך הטבע. סגולה, לעומת זאת, היא משהו רוחני לחלוטין. כמו הסגולות הרבות שמוכרות לנו מחתונות – לשתות מהיין של החופה, לאכול מהחלה של החתן והכלה. סגולה אינה מתמטיקה, היא לא מובטחת, והיא פועלת בממד אחר לחלוטין.
לאה, לעומת זאת, היא האישה המעשית והפרקטית. כשרחל מבקשת את הדודאים, לאה עונה לה בכאב: "המעט קחת את אישי ולקחת גם את דודאי בני?" את לקחת את האיש שלי – ובאמת, יעקב אהב את רחל ועבד בשבילה שבע שנים. כל מה שנשאר לי הם הבנים שלי. יש לך את הקשר הרוחני עם יעקב, את האהבה – ומה יש לי? בנים.
העסקה והמשמעות
רחל מוכנה לעסקה מיוחדת: "לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך." קחי את יעקב ללילה הזה שהיה אמור להיות שלי, בתמורה לדודאים. כשיעקב חוזר מהשדה, לאה פונה אליו בביטוי ישיר ובלתי מסותר: "אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני."
חז"ל מתפלאים על הביטוי הזה – האם אישה סוחרת את בעלה? אבל הגמרא מסבירה שלאה לא נמנעה מלהגיד זאת כי הדבר היחיד שחשוב לה הוא להעמיד שבטים מיעקב, להוליד בנים. לא מעניין אותה שום דבר אחר – היא רוצה בנים, נקודה. ובאמת, באותו לילה לאה נכנסת להריון ונולד יששכר, שנקרא כך על שם השכר של הדודאים.
כאן מתגלה מקרה המבחן: כל אחת מהאחיות מחפשת את מה שחשוב לה. רחל הרוחנית מחפשת את הסגולה של הדודאים, ולאה הפרקטית מחפשת משהו תכלסי – עוד לילה שבו היא יכולה להוליד ילד מיעקב.
מסירת הסימנים – ויתור על הקשר הרוחני
אבל יש משהו עמוק יותר שמחבר בין שתי האחיות. כל אחת מהן מוותרת לאחותה על הדבר שהכי יקר לה.
המדרש מספר שיעקב ורחל קבעו סימנים ביניהם. יעקב, שהיה כבר שבע שנים אצל לבן, הבין היטב עם מי יש לו עסק. הוא ידע שעומדים לרמות אותו. אז הוא תיאם עם רחל איזו סיסמה, משהו שרק שניהם ידעו, כדי שבחופה יוכל לדעת מי באמת עומדת מולו.
רחל הבינה: עכשיו יביאו את אחותי לחופה, יעקב ישאל אותה את הסיסמה והיא לא תדע לענות – היא תתבייש. עמדה רחל ומסרה את הסימנים לאחותה.
זה לא רק ויתור זמני. רחל לא ידעה בוודאות שהיא בכלל תתחתן עם יעקב. היא ויתרה על האיש שהיא אוהבת ושאוהב אותה, ויתרה על הקשר הרוחני ביניהם. ואפילו כשהיא התחתנה איתו שבוע לאחר מכן, הפגיעה לא נמחקה. מה יעקב הרגיש? הוא קבע את הסימנים כדי שלבן לא יעבוד עליו, ורחל מסרה את הסימנים לאחותה. זו מעילה באמון, פגיעה בקשר הרוחני שכל כך היה חשוב לרחל.
התפילה על דינה – ויתור על עוד בן
וגם לאה ויתרה על הדבר שהכי חשוב לה.
כשלאה נכנסת להריון שוב, היא יודעת ברוח הקודש שליעקב עתידים להיות שנים עשר בנים. היא כבר ילדה ששה, בלהה שניים, זלפה שניים. אם היא תלד עוד בן, ישאר לרחל רק בן אחד. "לא תהיה אחותי כאחת מן השפחות?" עמדה והתפללה על התינוק, והוא נהפך לבת – לדינה.
שימו לב לוויתור הזה. כל הקשר של לאה עם יעקב בנוי על הילדים. כשהיא יולדת את ראובן היא אומרת "ראה ה' בעוניי", את שמעון – "שמע ה' כי שנואה אנוכי", את לוי – "הפעם ילווה אישי אלי כי ילדתי לו שלושה בנים". כל פעם היא קוראת לילדים על שם הקשר שלה עם יעקב. זו נקודת האחיזה שלה, העוגן שלה. ובכל זאת, היא מוותרת על עוד בן למען אחותה.
אחווה מתוך ויתור
רחל ויתרה ללאה על הסימנים – הביטוי לקשר הרוחני, הדבר שהכי יקר וחשוב לה. לאה ויתרה לרחל על עוד בן – הדבר שהכי חשוב וחשוב לה. כל אחת מוותרת לאחותה על הדבר שהכי מהותי לה.
כמה גדול הויתור הזה, כמה גדולה מסירות הנפש, וכמה גדולה האחווה שבין רחל ולאה. למרות שכל אחת היא צרתה של השנייה – וזה לא ביטוי ריק, צרות זה מה ששתי נשים נקראות זו לזו – למרות העימותים והחיכוכים, בסופו של דבר, במקרה המבחן, כל אחת מוותרת לאחותה על הדברים הכי מופלאים והכי יקרים לה.
תמלול השיעור
ערב טוב.
הזכרנו אתמול שרחל ולאה,
רחל הייתה יותר קשורה לפן הרוחני, ולאה היא יותר לפן המעשי.
זה מאוד בולט למשל בנושא של הדודאים.
ראובן, בנה של לאה, מוצא דודאים בשדה.
הדודאים הוא צמח שיש לו סגולה לכניסה להריון.
אומרת רחל, רחל היא אוהבת סגולות, היא אוהבת דברים רוחניים. סגולה, זה לא
הדודאים זה לא תרופה. זה סגולה.
תרופה זה משהו שהוא מדעי. אתה יכול להגיד שאדם שיש לו חום לוקח אקמול, מוריד לו את החום.
זה זה אחד ועוד אחד.
יותר נכון אחד פחות אחד. יש לך חום 38, אתה לוקח חום, חום יורד מ-38 ל-36 וחצי.
זה דבר רגיל, זה טבע.
אדם יש לו דלקת גרון, לוקח אנטיביוטיקה,
אז זה עובר בגרון.
אז זה להגיד שכל תרופה עובדת תמיד? לפעמים אתה לוקח תרופה וזה לא עוזר.
אבל זה דרך הטבע.
לומת זאת, סגולה זה לא דרך הטבע.
אתם מכירים למשל סגולה למשל
בחתונות יש הרבה סגולות, סגולה לשתות מהיין של החופה, סגולה לאכול מהחלה של החתן והכלה, כל מיני סגולות כאלה.
שמה? מי ששותה, זה, אז הוא זוכה לאיזה זיווג הגון?
אני מכיר כמה אנשים שעשו כבר את כל הסגולות שבעולם וזה לא עבד.
כי זה לא מתמטיקה. זה לא מדע, זה משהו רוחני.
הדודאים זה משהו רוחני. רחל שהיא רוחנית, היא רוצה את הדודאים, היא רוצה בנים, זה מה שהיא רוצה.
אבל היא מחפשת משהו רוחני, סגולה.
אומרת לה לאה:
"המעט קפחת אישי ולקחת גם מדודאי בני?"
לקחת את האיש שלי.
האיש שלי, זה בעצם האיש שלנו, כן? זה אפילו יותר האיש של רחל מאשר של לאה, עם כל הכבוד ללאה,
אבל בעצם יעקב אהב את רחל ועבד בשביל רחל.
אז אומנם בסופו של דבר לאה התחתנה איתו ראשונה בגלל הרמאות של לבן.
אבל בסופו של דבר, איך שלא יהיה,
היא אומרת לאה לרחל: "לקחת את אישי ועכשיו את גם רוצה לקחת את הדודאים של בני?" הרי מה נשאר לי? מה יש לי? יש לי רק בנים.
רחל יש לה את הקשר הרוחני עם יעקב, את האהבה.
לאה מה יש לה? בנים.
אומרת לה רחל:
"לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך."
אומרת רחל אין בעיה, תביאי לי את הדודאים,
בתמורה יעקב היה בעצם כל לילה ישן עם אישה אחרת מנשותיו.
אומרת לה רחל בעצם הלילה הזה היה הלילה שלי,
קחיי את יעקב ללילה הזה ו
בשכר הדודאים שתתני לי.
ובאמת,
יעקב חוזר מן השדה בערב ואז לאה אומרת לו "אליי תבוא!"
"כי שכור שכרתיך בדודאי בני."
אז חז"ל אומרים מה זה הביטויים האלה? אפילו האישה הכי ריקנית לא מדברת ככה. מה את סוחרת את בעלך?
אומרת הגמרא,
לאה לא נמנעה מלהגיד בצורה כזאת כי הדבר היחיד שהחשוב לה זה להעמיד שבטים מיעקב, זה להעמיד בנים מיעקב.
ולכן לא מעניין אותה, אני רוצה בנים, נקודה.
רחל בעצם רוצה את הדודאים שזה סגולה,
זה סגולה רוחנית.
ולאה,
בשכר הדודאים, מה היא רוצה?
משהו פרקטי, עוד סיכוי להיכנס להריון
מיעקב.
ובאמת, באותו לילה
לאה נכנסת להריון מיעקב, ונולד יששכר.
יששכר בשכר "שכור שכרתיך בדודאי בני".
לכן הוא נקרא יששכר. כי זה השכר של הדודאים.
אז זה מעניין. זה אחי הגבאי בכור,
שלמה, אחי הגדול הוא הער את תשומת ליבי לנקודה הזאת מזמן, לפני הרבה שנים.
ש
בדודאים זה מקרה מבחן. כל אחת מהאנשים בעצם מחפשת את מה שחשוב לה. רחל הרוחנית מחפשת את הסגולה של הדודאים.
ולאה הפרקטית המעשית מחפשת תכלס, תן לי עוד לילה שאני יכולה
להוליד עוד ילד מיעקב.
בהמשך לזה אמר אחי
נשים לב גם
ש
כל אחת מהאמהות
מוותרת
לאחותה
על הדבר שהכי יקר לה.
על מה רחל מוותרת ללאה?
זה מפורסם,
על הסימנים.
הרי
המדרש מספר שיעקב ורחל עשו סימנים זה עם זו.
יעקב הוא כבר נמצא שבע שנים אצל לבן, הוא כבר יודע מי יש לו עסק.
הוא כבר מבין שהולכים לרמות אותו. אז הוא תיאב עם רחל: בואי נעשה סימנים.
מה נעשה סימנים?
נעשה באופן כזה שאני אישה אני אעשה איתך איזה הסכם, איזה סיסמה, איזה משהו שרק שנינו יודעים
ואז בחופה יביאו לי את מישהי אחרת, הוא לא יודע אם לאה, סתם מישהי אחרת.
הוא יודע שעומדים לרמות אותו. אז,
אני אשאל אותך, נגיד אני אגיד לך סיסמה,
לא יודע, אגיד לך
"סמכי חנה" (כך הוא שואל את אחד התלמידים בכיתה).
מה הסיסמה? חנה? כן. חנה, נידה, והדלקת הנר? כן.
אוקיי, לא הכרתי את זה. כנראה, יפה. לא הכרתי את זה.
נגיד, הסיסמה היא חנה.
כן.
שישאל אותה מה הסיסמה? עצור סיסמה? חנה. אוקיי, יכולה להיכנס.
על כל פנים
רחל אמרה
עכשיו מה שיקרה זה שאחותי תתבייש.
אחותי מביאים אותה לחופה
ויעקב שואל אותה את הסיסמה והיא לא יודעת לענות, היא תתבייש.
עמדה רחל ומסרה את הסימנים לאחותה.
עכשיו בזה שהיא מוסרת את הסימנים לאחותה,
זה לא רק
שהיא, אוקיי, אז היא ויתרה לה על מה?
הרי בסוף שתיהן יתחתנו עם יעקב.
רחל לא ידעה את זה בהתחלה. היא לא ידעה בוודאות שהיא גם תתחתן עם יעקב.
היא מוותרת על בעלה, היא מוותרת על
אהובה שהיא אוהבת אותו,
והוא אוהב אותה.
היא מוותרת על הקשר הרוחני ביניהם.
אפילו שבסופו של דבר היא התחתנה איתו. אחרי כמה זמן התחתנה איתו?
עוד שבע שנים.
לא שבע שנים.
התחתנה שבוע אחרי לאה.
בוודאי שיעקב עבד בשבילה עוד שבע שנים אחרות.
אבל היא התחתנה בתחילת השבע שנים אחרות.
כתוב שיעקב אומר, לבן אומר ליעקב:
"מלא שבוע זאת", כלומר,
הריגע התחתנת, נכון? אז תהיה עם אשתך לאה,
תהיה איתה שבוע זאת, כלומר,
שבוע ימים של שבעת ימי המשתה, שבע ברכות.
"ונתנה לך גם את זאת" - מיד ניתן לך. בסוף השבוע תתחתן גם עם רחל,
"בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות."
בסדר? אז דיליי של שבוע.
(מישהו אומר ברקע - "כמו כשנה")
אבל זה לא רק דיליי של שבוע,
אלא זה פתאום את האישה השנייה.
אבל זה לא רק שאתה האישה השנייה.
מה לדעתכם יעקב מרגיש?
יעקב הרי קבע את הסימנים. בשביל מה הוא קבע את הסימנים?
בשביל שלבן לא יעבוד עליו.
מה עושה רחל? מוסרת את הסימנים לאחותה.
איך יעקב מרגיש?
(מישהו אומר ברקע - "רמאות")
זה רמאות, זה
רמאית בת רמאי, סליחה ומחילה, כן?
זאתי הבת של אמא שלה. אני קבעתי את הסיסמה והיא הבריזה לי.
זה מעילה באמון, זה פגיעה בקשר הרוחני של רחל עם בעלה.
אז שימו לב, הנקודה פה זה הקשר הרוחני
ורחל מוותרת על הקשר הרוחני שכל כך חשוב לה.
אז לא מוותרת לגמרי, אבל מוותרת על משהו מאוד משמעותי בעניין הזה.
והנה גם לאה
ויתרה על הדבר שהכי חשוב לה.
מה הדבר הכי חשוב ללאה
בקשר עם יעקב?
(מישהו עונה מהקהל - "הדודאים", "הילדים")
מה?
(מישהו מהקהל - "שיהיו לה ילדים").
יש לה את הילדים, כן.
הילדים, זו נקודת האחיזה של לאה, זה העוגן שלה. בזה היא נאחזת.
זה הילדים.
ולכן היא אומרת:
ראובן - "ראה השם בעוניי" ויתן לי את זה.
שמעון - "שמע השם כי שנואה אנוכי" ויתן לי גם את זה.
לוי - אתה פעם "ילווה אישי אליי",
כי ילדתי לו שלושה בנים.
כל פעם היא מברכת, היא קוראת לילדים על שם ה זה הקשר שלה עם יעקב. זו הנקודת הקשר.
אבל לאה מוותרת לרחל
על עוד בן,
"שכר".
ככה אומר המדרש.
"ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה."
למה כתוב "ואחר ילדה בת"?
אפשר להגיד "ותלד לאה בת" או "ותלד לאה בת ליעקב ותקרא את שמה דינה".
מה זה "ואחר ילדה בת"?
אומרים חז"ל, בתחילה דינה הייתה בן ברחם.
היא נוצרה כבן.
אמרה לאה, אני הרי יודעת ברוח הקודש
שליעקב עתידים להיות 12 בנים, 12 שבטים.
אני כבר ילדתי שישה.
בלה שתיים, זלפה שתיים.
אם אני עכשיו אלד עוד בן,
ישאר לרחל רק בן אחד.
לא תהיה אחותי כאחת מן השפחות?
עמדה והתפללה עליה והנפכה לבת.
בדרך נס.
עכשיו שימו לב,
רחל על מה ויתרה ללאה?
על הסימנים שזה הביטוי לקשר הרוחני, על הדבר שהכי יקר לה והכי חשוב לה.
לאה על מה ויתרה?
על עוד בן שזה הדבר שהכי חשוב לה והכי יקר לה.
אז תראו איך כל אחת מהן מוותרת לאחותה על הדבר שהכי יקר לה והכי חשוב לה.
כמה גדול הויתור וכמה גדולה מסירות הנפש וכמה גדולה האחווה שבין רחל ולאה למרות שכל אחת היא צרתה של השנייה, ככה זה נקרא בעברית.
שתי נשים נקראות צרות זו לזו.
אבל
למרות שזה צרות, אוהבות זו את זו.
למרות העימותים והחיכוכים
בסופו של דבר, ובמקרה המבחן, כל אחת מוותרת לאחותה על הדברים הכי מופלאים והכי יקרים לה
ובזכות זה בנו שתיהן את בית ישראל.
רבי חנניה בן עקשיה אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר:
אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר."