ברכה שאינה ברכה
יעקב אבינו עומד לפני מותו ומברך את בניו. הוא אומר להם "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". בסופו של דבר, ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו השכינה, אבל הוא מברך אותם. ובתוך הברכות האלה, ישנה אמירה אחת שהיא לא בדיוק ברכה – ולא רק שהיא לא ברכה, אלא שבתוכה מופיעה המילה שהיא ההפך מ"ברוך": ארור.
"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" – אומר יעקב לשמעון ולוי. אמירה קשה מאוד. וגם עוד לפני כן: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם". המילה "חמס" היום מתקשרת אצלנו עם ארגון טרור, אבל גם בתורה – עוד לפני שקראו לארגון טרור בשם הזה – זה גזל. "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" נאמר במבול. זה בוודאי דבר חמור מאוד להגיד על שמעון ולוי "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם".
"בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִיש וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר". איפה רואים שהם הרגו איש ועיקרו שור? בשכם וביוסף. "בְּאַפָּם הָרְגוּ אִיש" – זה שכם, שבו שמעון ולוי לקחו "אִיש חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח" והרגו כל זכר. "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" – יוסף הוא זה שנקרא שור, שנאמר "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו" על יוסף. "עִקְּרוּ" מלשון לעקר, כמו לסרס, לגרום שיהיה עקר כמו עקרה שאינה מולידה.
כמובן, חלילה, הם לא פגעו ביוסף פיזית ולא עיקרו אותו – הרי בסופו של דבר הוא הוליד בנים, מנשה ואפרים. אבל עצם זה שהם זורקים אותו לבור ומוכרים אותו למצרים, ובכך מונעים ממנו לחיות חיים נורמליים, להקים משפחה, ובוודאי מונעים ממנו להיות המנהיג של כל בני יעקב כפי שהוא ראה בחלומותיו – זה נחשב כאילו ניסו לעקר אותו, בוודאי ניסו לעקור אותו מהשורש.
מי באמת מכר את יוסף? עומק הסיפור
איך אנחנו יודעים ששמעון ולוי הם שמכרו את יוסף? מי אמר שדווקא הם? הרי היו שנים-עשר בנים ליעקב. נכון, לא בדיוק שנים-עשר – היו שנים-עשר כולל יוסף ובנימין. בנימין היה ודאי קטן והוא ודאי לא השתתף במכירה של אחיו הבכור. גם יוסף הוא הנמכר ולא המוכר. נשארו עשרה.
חז"ל אומרים שאלה היו שמעון ולוי שהובילו את המכירה, ודורשים את זה על הפסוק "וַיֹּאמְרוּ אִיש אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא". "איש אל אחיו" – הם אלה שנקראים אחים: "שמעון ולוי אַחֵי דינה", "שמעון ולוי אַחִים כלי חמס מכרותיהם". אז זה שכתוב "איש אל אחיו", על דרך הדרש, זה רמז לכך שזה היה שמעון ולוי.
אבל זה לא רק איזה דרש שנתפסו בו על מילה. כי הפשט הוא שכולם היו בעצה הזו, "איש אל אחיו" פירושו שאחד אמר לשני. אבל אנחנו רואים:
ראובן ודאי התנגד למכירה, חד משמעית. הרי ראובן אומר להם "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ". והם לא אומרים לו "תפסיק לבלבל את השכל, אתה היית יחד איתנו" – כי כנראה הוא באמת אמר להם "בבקשה מכם, אל תחטאו בילד", ולא שמעו אליו. למרות שהוא היה בכור, לא היה לו את העוצמה ואת הכריזמה ואת המנהיגות לבוא ולהגיד להם "רבותיי, מספיק, עכשיו מיד תשחררו אותו". הוא לא היה מסוגל, הם היו חזקים ממנו. אבל הוא אמר להם "שִׁמְעוּ אֵלַי" – "בְּאַחַד הַבֹּרוֹת הָאֵלֶּה הַשְׁלִיכֻהוּ וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ", לפחות לא נהרוג אותו בידיים. ולמה? "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו". ואחר כך הוא בא "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו". ראובן היה באמת בכוונתו להציל את יוסף, אבל הוא לא הצליח.
יהודה אומר "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ, לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים". כלומר, יהודה גם לא היה בעצה להרוג את יוסף. הוא לא הבין את הדבר הזה, כי אם בהתחלה הוא היה אומר "בואו נהרוג אותו", אז הוא לא היה אומר אחר כך "מה בצע כי נהרגהו". אז יהודה הוא לא זה שהוביל את ההריגה, אלא אחרי שהוא כבר הושלך לבור, אמר "טוב, בואו נמכור אותו שלא ימות, לפחות נרוויח מזה כסף". זה היה יהודה – שפל, אבל לא המוביל.
אז מי כן הוביל את המכירה? מי אלה שאמרו "הנה בעל החלומות הלזה בא, לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו"?
נשארו מבני לאה: ישכר וזבולון – שני הבנים הצעירים. לא הגיוני שיש פה שישה בנים של לאה ועוד ארבעה בני השפחות, ושהצעירים או בני השפחות יובילו תהליכים מול בני לאה הגדולים. בני השפחות בוודאי לא ירימו ראש מול בני לאה. מתוך בני לאה – אם ראובן לא, יהודה לא, ישכר וזבולון קטנים – נשארו שמעון ולוי.
זה לא סתם דרשה של חז"ל על "איש אל אחיו" – זה חשבון פשוט בפשט שבאמת אלו שמעון ולוי.
שורש הכעס: למה שמעון ולוי?
למה שמעון ולוי כועסים כל כך על יוסף? מה העניין של הכעס הגדול הזה?
כל האחים כעסו על יוסף, אבל הכעס הזה אצל האחים האחרים היה קצת יותר מתון. ראובן הרגיש את האחריות, בכל זאת הוא בן בכור – לא יכול להיות שהוא יחזור בלי הבן האהוב של אביו. יהודה, אמנם היה פה בשפל, הוא לא קם ואמר להם "לא עושים דבר כזה", אבל הוא לא הוביל, הוא נגרר.
אבל כל האחים שנאו את יוסף. מדוע?
היריבות הזאת בין האחים לבין יוסף לא הייתה סתם עוד יריבות רגילה בין אחים. היא נבעה מכך שגם בדורות הקודמים, בכל דור היה רק אחד שהמשיך את התפקיד ואת המסורת ואת השליחות של עם ישראל:
אברהם אבינו היה אחד. "אברהם העברי" – הוא מעבר אחד, כל העולם מעבר אחר. מתוך בניו – שישה בנים היו לאברהם: יצחק, ישמעאל, וארבעה בני קטורה (מדן, מדין, ישבק, שוח). "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם". מתוך כל השישה, רק אחד נבחר – יצחק הוא ממשיך דרכו, ישמעאל יוצא מעל פניו, בני הפילגשים משתלחים לארץ קדם.
ליצחק ורבקה היו שניים: יעקב ועשיו. זה לא דומה אפילו לאברהם – אצל אברהם עוד היה ישמעאל בן הגר, האחרים בני קטורה, ורק יצחק היה בן לאברהם ולשרה. אבל אצל יצחק ורבקה, גם יעקב וגם עשיו שניהם בנים של יצחק ורבקה, שניהם יחד ברחם, תאומים. ואף על פי כן – יעקב נבחר, ועשיו נדחה.
המחשבה שהעלתה חמה
חושבים לעצמם האחים: מה יוסף חושב לעצמו? מה יעקב חושב לעצמו?
כאשר יעקב מקרב את יוסף – "בֶּן זְקֻנִים הוּא לוֹ" – אוהב אותו יותר מכל שאר האחים, אותו הוא מלמד תורה, רק לו הוא נותן כתונת פסים – מה מבינים האחים? יעקב בוחר ביוסף שהוא היחיד שימשיך!
אבל הם לא חשבו שהכוונה היא שיוסף יהיה המנהיג של עם ישראל. הם חשבו שהכוונה היא שיוסף מרחיק אותם מלהיות עם ישראל!
וזה בער בהם. הם הרגישו בעומק נשמתם שהם עם ישראל, שהם ממשיכים את יעקב אבינו. אז מי אתה, יוסף, שאתה תרחיק אותנו?
נקודת עומק: החיבור הבלתי ניתק
זה דרך אגב דבר מאוד עמוק. גם אדם שהוא לכאורה רחוק מתורה ומצוות – פתאום תגיד לו שהוא לא חלק מעם ישראל, שהוא לא יהודי – זה פוגע בשורש הנשמה.
יש דוגמה מעניינת: בקדנציה הראשונה של נתניהו, הוא לחש על האוזן של הרב כדורי זצ"ל: "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים". בום – איזה מלחמות עולם, איזה רעש היה בתקשורת! "מה זה? איך אתה אומר? שכחנו מה זה להיות יהודים?" גם אנשים שיום לפני זה אמרו "מה, אנחנו עם נבחר? מה השטויות האלה? אנחנו ככל העמים" – פתאום אומרים להם "שכחתם מה זה להיות יהודי" – בום, הם מתפוצצים. "מה פתאום אתה אומר לנו דבר כזה?"
או שיחה שנתן הרב שך זצ"ל, שדיבר בחריפות נגד חילוניים: "מה זה האנשים האלה? אוכלי חזירים ושפנים, מחללי שבתות…" ויצא לנו להיפגש אחר כך עם קבוצות של חילוניים שלקחו את זה נורא קשה. "מה, למה הוא אומר לנו אוכלי חזירים ושפנים?" "אתם אוכלים כשר?" "לא." "אתם אוכלים חזיר?" "כן, אבל אל תקרא לנו אוכלי חזירים!"
מה זאת אומרת? אם אתה אוכל חזיר, למה שלא יקראו לך אוכל חזיר?
אבל ברגע שאתה אומר למישהו "אתה מבחוץ, אתה לא חלק מעם ישראל, אתה לא יהודי" – זה פוגע בשורש הנשמה. כי כל יהודי, גם הכי רחוק, מרגיש שהחיבור שלו לעם ישראל, החיבור שלו לשורש הזה – זה חיבור של חיים. הוא לא יכול להתנתק מזה.
ולכן כאשר האחים מבינים שיוסף כאילו מרחיק אותם ורוצה שהם לא יהיו חלק מעם ישראל – זה מעורר שנאה עזה.
בוודאי שזה לא היה צריך להביא לתוצאה ששמעון ולוי מגיעים אליה. אבל בסופו של דבר…
הקללה שאינה קללה: "ארור אפם" ולא "ארורים אתם"
יעקב, כשהוא מסיים את האמירה שלו – ואני לא קורא לזה ברכה, זה בטח לא ברכה לשמעון ולוי, זה גם לא קללה – הוא לא מקלל אותם. הוא לא אומר להם "ארורים אתם". הוא אומר להם "אָרוּר אַפָּם".
מה זה "אפם"? כעסם.
ארור הכעס. הכעס ארור, לא הבן אדם ארור.
וזה דרך אגב הרבה פעמים מאוד ראוי – גם כשיש לך ביקורת חריפה על בן אדם:
- אל תגיד לו "אתה שקרן" – תגיד לו "זה שקר מה שאתה אומר"
- אל תדבר על האדם – תדבר על מה שהוא עושה או על מה שהוא אומר
- אל תגיד לו "אתה בוגד" – תגיד לו "המעשה הזה הוא מעשה בגידה"
ככה אנחנו לומדים מיעקב אבינו. הוא לא אומר "ארורים אתם" – "ארור אפם". כעסם הוא ארור. התכונה הזאת של הכעס, שהם הולכים אחריה והכעס משתלט עליהם – זו הבעיה. לא הם הבעיה. הם אנשים טובים, יהודים טובים – שמעון ולוי.
"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל": קללה או ברכה?
יעקב מסיים: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". כלומר: אני אפזר אותם. אני לא אתן להם נחלה, חלק ונחלה בארץ ישראל, ששמעון יהיה בפני עצמו ולוי יהיה בפני עצמו. אפזר אותם.
זה קללה או ברכה? תלוי.
שבט לוי: כשהפיזור הופך לברכה
משה רבנו לא בדיוק קיים את זה. משה קיים את זה רק לגבי שבט לוי. משה אמר ללוי שאתם לא תנחלו נחלה בארץ ישראל. "ה' הוא נחלתו".
וזה הפך לברכה בשביל לוי. אמנם הוא לא מקבל חלק ונחלה, אבל זה בגלל שהוא השתנה למעליותא. הוא עובד ה' בבית המקדש. שבט לוי מקבל תרומות ומעשרות, מקבלים ארבעים ושמונה מתנות כהונה (כהנים), הם מקבלים דברים קדושים, מקבלים מעלה של קדושה.
אז זה הפך לברכה.
איפה רואים את התיקון?
- בחטא העגל: כאשר משה אומר "מִי לַה' אֵלָי", ויקבצו אליו כל בני לוי – הם הם שעמדו נגד חטא העגל
- בפנחס מול זמרי: זמרי בן סלוא היה משבט שמעון, ופנחס בן אלעזר הכהן משבט לוי – והוא זה שתיקן את המעשה ועצר את המגפה
לוי תיקן את זה והפך את זה לגמרי לברכה.
שבט שמעון: תהליך ארוך של תיקון
אצל שמעון, שמעון בינתיים מקבל נחלה – באזור באר שבע ודרומה, בנגב. אבל הוא מרגיש שהאזור הזה קשה מדי בשבילו לכבוש אותו לבד. הוא מבקש מיהודה שיצטרף אליו, יהודה מצטרף אליו, ובסופו של דבר שמעון נבלע בתוך יהודה.
וחז"ל אומרים שהוא גם יתפזר בכל השבטים – והם היו מלמדי תינוקות, מורים של גיל בית ספר יסודי, מלמדי תינוקות של בית רבן עד גיל 13.
אז מצד אחד, אתה רואה שהכעס הוא לא תכונה טובה. ולכן שמעון ולוי, ששניהם יש בהם את התכונה הזאת, צריך לפזר אותם, כדי שזה לא יהיה במקום אחד.
מצד שני, לוי תיקן את זה ואצלו זה מיד התהפך לברכה. אצל שמעון היה תהליך עוד ארוך, וזה היה חייב להיות באמת מפוזר. אי אפשר עוצמה כזאת של כעס מרוכזת במקום אחד – זה לא בריא, אי אפשר להתמודד עם זה. זה חייב להיות מפוזר, וככה הדברים באים לידי תיקון בתוך עם ישראל.
רבי חנניה בן עקשיא אומר: "רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".
הקדוש ברוך הוא נותן לנו דרכים רבות לתקן, ללמוד, ולהתעלות – גם כשהדרך עוברת דרך כישלון, כעס, ופיזור. כי בסופו של דבר, התיקון תמיד אפשרי, והפיזור יכול להפוך לברכה.
תמלול השיעור
ערב טוב, ברשות מורי ורבותיי. יעקב עומד לפני מותו והוא מברך את בניו. אומר להם אספו ואגיד לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. בסופו של דבר הוא לא ממש מגלה להם את הקץ. ביקש יעקב לגלות את הקץ ו נסתלקה ממנו הנבואה. אבל הוא מברך אותם. ובתוך הברכות האלה שמברך יעקב את בניו, ישנה גם אמירה אחת שהיא לא בדיוק ברכה. ולא רק שהיא לא בדיוק ברכה, אפילו בתוך ה בתוך האמירה הזאת של יעקב נמצאת המילה שהיא ההפך מ ברוך, והיא ההפך מ ברוך? ארור. אומר יעקב לשמעון ולוי ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. אמירה קשה מאוד. וגם עוד לפני כן, שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכורותיהם. המילה חמס היום מתקשרת לנו עם ארגון טרור. אבל גם בתורה, שעוד לא קראו לארגון טרור בשם חמס, אבל זה גזל. כי מלאה הארץ חמס, נאמר במבול. אז בוודאי זה דבר חמור מאוד, דבר בעייתי מאוד, להגיד על שמעון ולוי כלי חמס מכורותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי כי ואפם הרגו איש וברצונם יקרו שור. איפה אנחנו רואים שהם הרגו איש ויקרו שור? שכם ויוסף. שכם ברצונם הרגו איש זה שכם. שמעון ולוי כתוב שהם לקחו איש חרבו ויבואו לעיר בטח. הם באים אחי דינה והם הורגים כל זכר בשכם. באפם הרגו איש. וברצונם יקרו שור. הם אלה שיוסף הוא זה שנקרא שור שנאמר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, על יוסף אמר. ולכן יוסף נקרא שור. והם ברצונם יקרו שור. יקרו מלשון לעקר, זה כמו לסרס. זה בעצם לגרום לו שיהיה עקר, כמו עקרה שאינה מולידה. עכשיו, כמובן, חלילה, הם לא פגעו ביוסף ולא עקרו אותו. הרי בסופו של דבר הוא הוליד בנים, מנשה ואפרים, וגם מולדתך אשר ילדת אחריהם לך יהיו. אז הוא לא היה עקר חלילה. אבל עצם זה שהם זורקים אותו לבור ומוכרים אותו למצרים, ובכך מונעים ממנו להיות, לחיות חיים נורמליים של להקים משפחה. תכף נדבר על זה, נכון. אהה, מונעים ממנו להקים משפחה, לגדול, בוודאי התוכנית שלו הייתה לשלוט על כל האחים, להיות המנהיג של כל בני יעקב כפי שהוא גם אומר להם בחלומות. והם בעצם מונעים את זה ממנו, אז זה בעצם נחשב כאילו ניסו לעקר אותו. בוודאי ניסו לעקור אותו מהשורש. אבל לא אמר להם שהוא הוא רצה בהתחלה להגיד להם את הקץ ונסתלקה ממנו הנבואה. זאת אומרת שלא בטוח שמה שהוא אמר זה לא באמת יקרה. זה לא הוא אמר את זה בנבואה, נסתלקה נבואה, נסתלקה מהשכינה. נסתלקה נבואה מלהגיד מה הקץ. תראה, קודם כל, קודם כל, מה שיעקב אבינו אומר זה דבר בעל משמעות, גם אם הוא לא אומר את זה אפילו בנבואה. עדיין זה דבר בעל משמעות מאוד מאוד עמוקה. על אחת כמה וכמה שזה נכתב בתורה. אם הוא אמר את זה בנבואה, לא יכול לשנות את הדברים. לא, לא זאת הכוונה. מה שרונן מנסה להגיד שהוא רצה בנבואה להגיד להם את הקץ, מתי תבוא הגאולה, איך תהיה הגאולה וכן הלאה. נסתלקה ממנו שכינה אז לא יכל להגיד להם את זה. אז טוען רונן שאם ככה, מה שיעקב כן אומר להם לא בטוח שזה נכון, לא בטוח שזה מדויק. ואני אומר זה חייב להיות מדויק. כי גם, גם מה שיעקב מדבר, שנייה, שנייה, גם מה שיעקב אומר בשם עצמו זה גם אמירה שאנחנו צריכים ללמוד אותה. יעקב זה אבינו. זה אחד משלושה אבות. גם אם זה לא ויאמר השם אל יעקב לאמור. גם אם זה יעקב אומר לבניו, זה גם משהו שאנחנו צריכים ללמוד אותו. ולח אחת כמה וכמה שזה נכתב בתורה. כלומר, שמשה רבנו, הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו, את הברכות האלה של יעקב כתוב בתורתך. אז בוודאי זה דבר שיש בו אמת וצריכים ללמוד אותו. ואנחנו גם רואים למשל, אולי נקדים קודם ונאמר ששאלת שאלה איך אנחנו יודעים ששמעון ולוי הם שמכרו את יוסף? מי אמר שדווקא הם? יש 12 בנים ליעקב. אז לא בדיוק 12. יש 12 כולל יוסף ובנימין. בנימין היה ודאי קטן, הוא ודאי לא השתתף במכירה של אחיו הבכור, יוסף. ודאי שהוא לא בעסק. גם יוסף הוא הוא הנמכר ולא המוכר. נשארו עשרה. חז"ל אומרים שאלה היו שמעון ולוי שהובילו את המכירה. דורשים את זה על הפסוק ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. איש אל אחיו, הם אלה שנקראים אחים. שמעון ולוי אחי דינה, שמעון ולוי אחים כלי חמס מכירותיהם. אז זה שכתוב ויאמרו איש אל אחיו על דרך הדרש, זה רמז לכך שזה היה שמעון ולוי. אבל זה לא רק איזה דרש שנתפסו פה איזה מילה איש אל אחיו. כי הפשט הוא ויאמרו איש אל אחיו, אמרו אחד לשני. זה הפשט, שכולם היו בעצה הזו. אבל אנחנו רואים שראובן ודאי התנגד למכירה. חד משמעית. שהרי ראובן אומר להם הלוא אמרתי לכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו נדרש. והם לא אומרים לו תפסיק לבלבל את השכל, אתה היית יחד איתנו. הם לא אומרים לו. כי כנראה הוא באמת אמר להם בבקשה מכם אל תפגעו בילד. אל תחטאו בילד. ולא שמעתם, לא שמעו אליו. וראובן לא היה לו, למרות שהוא היה בכור, לא היה לו את העוצמה ואת הכריזמה ואת המנהיגות לבוא ולהגיד להם, רבותיי, מספיק. עכשיו מיד תשחררו אותו. הוא לא היה מסוגל, הם היו חזקים ממנו. ואף על פי כן הוא אמר להם שבואו נשליך אותו באחד הבורות וידינו אל תהי בו. לפחות לא נהרוג אותו בידיים, אלא רק נשליך אותו לבור. ולמה ראובן אמר להם להשליך אותו לבור? אנחנו יודעים למה. שהוא רצה להצילו להשיבו אל אביו. שאחר כך הוא בא ויבוא ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור, ויקרא את בגדיו. ראובן היה באמת בכונתו להציל את יוסף. אבל הוא לא הצליח. אז ראובן ודאי לא היה בעצה הזו. יהודה, יהודה אומר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים. כלומר, יהודה גם לא היה בעצה להרוג את יוסף. הוא לא הבין את הדבר הזה, כי אם בהתחלה הוא היה אומר בואו נהרוג אותו, לכו ונהרגהו ונראה מה יהיו חלומותיו. אז הוא לא אומר אחר כך מה בצע כי נהרגהו. אז יהודה הוא לא זה שהוביל את ההריגה, אלא אחר כך, אחרי שהוא כבר הושלך לבור, אמר טוב בואו נמכור אותו שלא ימות, לפחות נרוויח מזה כסף. זה היה יהודה. אז מי כן הוביל את המכירה? מי אלה שאמרו הנה בעל החלומות הלזה בא? לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ונראה מה יהיו חלומותיו. כנראה אלה שמעון ולוי. כי הרי מי נשאר? נשארו ישכר וזבולון, שני הבנים הצעירים של לאה. לא הגיוני שיש פה שישה בנים של לאה ועוד ארבעה בני השפחות. בני השפחות בוודאי לא, הם בני השפחות, הם לא ירימו ראש ולא יובילו תהליכים מול בני לאה. מתוך בני לאה יש לה שישה בנים. אז אם ראובן לא ויהודה לא, ישכר ובזבולון הם קטנים, הם ידברו מול ארבעת האחים הגדולים ויגידו להם ויובילו אותם למכירה? נשארו שמעון ולוי. ולכן זה חשבון פשוט בפשט שבאמת אלו שמעון ולוי, זה לא סתם איזה דרשה של חז"ל ואמרו איש אל אחיו, אה, איש אל אחיו, אחי דינה, הנה זה שמעון ולוי. למה שמעון ולוי כועסים כל כך על יוסף, מה מה העניין של הכעס הגדול הזה? יוסף כל האחים כעסו אל יוסף. תכף נסביר נסביר למה. אבל הכעס הזה אצל האחים האחרים, אצל ראובן, אצל יהודה, היה קצת יותר מתון. ראובן הרגיש את האחריות, בכל זאת הוא בן בכור. לא יכול להיות שהוא ככה יחזור בלי הבן האהוב של אביו שלו. יהודה, אמנם היה פה בשפל. הוא לא קם ואומר להם לא עושים דבר כזה. אבל הוא לא הוביל, הוא נגרר. ובהחלט שפל. אבל כל האחים שנאו את יוסף. ומדוע? אנחנו מכירים את הסיפור, שהוא היה סיפר להם את החלומות. והחלומות האלה זה לא סתם סנו אותו אח מעצבן. סנו אותו גם לפני החלומות, נכון. נכון. יש לפעמים יריבות בין אחים ויש לפעמים אויבות בין אחים, זה דבר רגיל. נכון. בהחלט. אבל היריבות הזאת בין אחים זה לא סתם עוד יריבות בין אחים. היריבות בין האחים לבין יוסף נבעה מכך שגם בדורות הקודמים, בדורות שלפניהם, היה בכל דור רק אחד שהמשיך את התפקיד ואת המסורת ואת השליחות של עם ישראל. אברהם אבינו היה אחד. אברהם העברי, הוא מעבר אחד, כל העולם מעבר אחר. מתוך בניו, כמה בנים היו לאברהם? היה לו יותר משניים. היה לו את יצחק וישמעאל, והיה לו עוד ארבעה בני קטורה. מדן, מדין, ישבק, שוח, הם כולם בנים של אברהם אבינו. ולבני פילגשים אשר לו נתן אברהם מתנות. וישלכם מעל פרעה בעודנו חי, קד מעל ארץ קדם. אז היה לו שישה בנים. מתוך כל השישה בנים של אברהם, רק אחד נבחר. יצחק הוא ממשיך דרכו. ישמעאל יוצא מעל פניו. בני הפילגשים משתלחים לארץ קדם. רק יצחק נשאר. ליצחק ורבקה, כמה בנים היו? שניים. יעקב ועשיו. אבל רק אחד ממשיך. זה לא דומה אפילו לאברהם. אצל אברהם עוד היה ישמעאל היה בן של הגר. האחרים היו בני קטורה. רק יצחק היה היחיד שהוא בן לאברהם ולשרה. אבל אצל יצחק ורבקה, גם יעקב וגם עשיו, הם שניהם בנים של יצחק ורבקה. שניהם יחד ברחם, תאומים. ואף על פי כן, יעקב נבחר ועשיו נדחה. חושבים לעצמם האחים, מה יוסף חושב לעצמו? מה יעקב חושב לעצמו? כאשר יעקב מקרב את יוסף בן זקונים הוא לו. והוא אוהב אותו יותר מכל שאר האחים. אותו הוא מלמד תורה, רק אליו הוא נותן כתונת פסים. מה מבינים האחים? יעקב בוחר ביוסף שהוא היחיד שימשיך. הם לא חשבו שהכוונה היא שיוסף יהיה המנהיג של עם ישראל. הם חשבו שהכוונה היא שיוסף מרחיק אותם מלהיות עם ישראל. וזה בער בהם. הם הרגישו בעומק נשמתם שהם עם ישראל, שהם ממשיכים את יעקב אבינו. אז מי אתה, יוסף, שאתה תרחיק אותנו? זה דרך אגב דבר מאוד עמוק. גם אדם שהוא לכאורה, אפילו היום אנשים שהם לכאורה רחוקים מתורה ומצוות, פתאום תגיד להם, אני יודע, היה אתם זוכרים שביבי בקדנציה הראשונה שלו לחש על האוזן של הרב כדורי, שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים. אתם זוכרים את זה? היה פעם אחת פעם אחת בנימין נתניהו, היה ראש ממשלה בפעם הראשונה. אז הוא הגיע לבקר את הרב כדורי זכר צדיק לברכה. והוא ניסה ככה לרתום אותו שיהיה איתו, ואמר לו, אמר לו באוזן, השמאלנים הם שכחו מה זה להיות יהודי. בום, איזה מלחמות עולם, איזה רעש היה בתקשורת. מה זה? איך אתה אומר? שכחנו מה זה להיות יהודים? גם אנשים שיום לפני זה אמרו מה, אנחנו יהודים? אנחנו עם נבחר? מה זה השטויות האלה? אנחנו ככל העמים. פתאום אומרים להם שכחתי מה זה להיות יהודי בום, הם מתפוצצים. מה פתאום אתה אומר לנו דבר כזה? אני זוכר היה אהה שיחה שנתן הרב שך, זכר צדיק לברכה. הרב שך דיבר נגד החילוניים. ואמר מה זה האנשים האלה? אוכלי חזירים ושפנים, מחללי שבתות, וכן הלאה. כן, נכון, ויהיה את אליהו. היה כינוס גדול והרב שך דיבר שמה. ויצא לנו להיפגש אחר כך עם כל מיני קבוצות של חילוניים שלקחו את זה נורא קשה. מה, למה הוא אומר לנו אוכלי חזירים ושפנים? מה, למה, מה, אתם אוכלים כשר? לא, אנחנו אתם אוכלים חזיר? כן, אבל אל תקרא לנו אוכלי חזירים. מה זאת אומרת? אם אתה אוכל חזיר, למה שלא יקראו לך אוכל חזיר? לא, ברגע שאתה אומר למישהו אתה מבחוץ, אתה לא חלק מעם ישראל, אתה לא יהודי, זה פוגע בשורש הנשמה, כי כל יהודי, גם הכי רחוק, מרגיש שהחיבור שלו לעם ישראל, חיבור שלו לשורש הזה, זה חיבור של חיים. הוא לא יכול להתנתק מזה. ולכן כאשר יוסף, האחים מבינים כאילו יוסף מרחיק אותם ורוצה שהם לא יהיו חלק מעם ישראל, זה מעורר שנאה עזה. בוודאי שזה לא היה צריך להביא לתוצאה ששמעון ולוי מגיעים אליה. אבל בסופו של דבר נסיים בעניין הזה שיעקב כאשר הוא מסיים את האמירה שלו, אני לא קורא לזה ברכה, זה בטח לא ברכה לשמעון ולוי. זה גם לא קללה, הוא לא מקלל אותם. הוא לא אומר להם ארורים אתם. הוא אומר להם ארור אפם. מה זה אפם? כעסם. נכון. ארור כעס. הכעס ארור, לא הבן אדם ארור. וזה דרך אגב, הרבה פעמים, מאוד ראוי שאתה גם כשיש לך ביקורת חריפה על בן אדם, אל תגיד לו אתה שקרן. תגיד לו זה שקר מה שאתה אומר. אל תדבר על האדם, תדבר על מה שהוא עושה או על מה שהוא אומר. אל תגיד לו אתה בוגד. תגיד לו המעשה הזה הוא מעשה בגידה. ככה אנחנו לומדים מיעקב אבינו. הוא לא אומר ארורים אתם. ארור אפם. כעסם הוא ארור. התכונה הזאת של הכעס שהם הולכים אחריה והכעס משתלט עליהם זה הבעיה, לא הם הבעיה, הם אנשים טובים, יהודים טובים שמעון ולוי. והוא מסיים באמירה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. כלומר אני אפזר אותם. אני לא אתן להם נחלה, חלק ונחלה בארץ ישראל, ששמעון יהיה בפני עצמו ולוי יהיה בפני עצמו. אפזר אותם. זה קללה או ברכה? תלוי. תלוי. אה, אז עכשיו, קודם כל בהתחלה משה רבנו לא בדיוק קיים את זה. משה קיים את זה רק לגבי שבט לוי. משה אמר ללוי שאתם לא תנחלו נחלה בארץ ישראל. השם הוא נחלתו. שזה הפך לברכה בשביל לוי. אמנם הוא לא מקבל חלק ונחלה. אבל זה בגלל שהוא השתנה למעליותה. הוא עובד השם בבית המקדש. שבט לוי מקבל תרומות ומעשרות, מקבלים כד' מתנות כהונה כהנים. הם מקבלים דברים אחרים קדושים, מקבלים מעלה של קדושה. אז זה הפך לברכה. שמעון, איפה הוא אומר את זה? כן, אז זה בהחלט אפשר לפרש את זה גם כך. והנקודה היא שאצל לוי זה התהפך לברכה. אצל שמעון, שמעון בינתיים מקבל נחלה. אבל שמעון מרגיש, הוא מקבל נחלה בנגב. באזור באר שבע ודרומה. אבל הוא מרגיש שהאזור הזה הוא קשה מדי בשבילו לכבוש אותו לבד. מבקש מיהודה שיצטרף אליו. יהודה מצטרף אליו ובסופו של דבר שמעון נבלע בתוך יהודה וחז"ל אומרים שהוא גם יתפשט ויתפזר בכל השבטים והם היו מלמדי תינוקות. הם היו מורים של גיל בית ספר יסודי. מלמדי תינוקות, תינוקות של בית רבן עד גיל 13. אז מצד אחד, אתה רואה שהכעס הוא לא תכונה טובה. ולכן שמעון ולוי שהם שניהם יש בהם את התכונה הזאת, צריך לפזר אותם, כדי שזה לא יהיה במקום אחד. מצד שני, נכון, לוי תיקן את זה, אנחנו רואים את זה בכמה הזדמנויות, כבר נגמר לנו הזמן, אז לא נאריך בזה, אבל אצל לוי זה מיד התהפך לברכה, כי גם בחטא העגל הוא תיקן את זה, גם אצל פנחס מול זמרי בן סלו משבט שמעון. לוי תיקן את זה והפך את זה לגמרי לברכה. אצל שמעון היה תהליך עוד ארוך וזה היה חייב להיות באמת מפוזר. אי אפשר עוצמה כזאת של כעס מרוכזת במקום אחד, זה לא בריא, אי אפשר להתמודד עם זה. זה חייב להיות מפוזר וככה הדברים באים לידי תיקון בתוך עם ישראל. רבי חנניה בן קשיה אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל, לפי כך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר אדוני חפץ מען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.