בלוג

טוב.
כתוב שפרשת ויחי פרשה סתומה. מה הכוונה?
בכל, יש לנו הרבה פעמים בתנ"ך, בספר התורה, הרבה פעמים רווחים בין הפסוקים. לפעמים רווח ממש עד סוף השורה, לפעמים רווח שהוא באמצע שורה וממשיך רווח של תשע אותיות וממשיכים לכתוב.
בדרך תמיד, בכל התורה כולה, כל התחלה של פרשת שבוע, זה התחלה בפרשיה. זאת אומרת, זה התחלה של יש רווח ואז מתחילה פרשה חדשה.
ודאי שחומש, חומש חדש מתחיל אחרי חמש שורות רווח. ממש רווח גדול. אפשר יהיה לראות את זה מיד בסוף פרשת ויחי, סוף פרשת שבוע שלנו. אנחנו נגיד חזק חזק ונתחזק ונראה רווח ממש גדול עד שמתחילים ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרים.
אבל בכל פרשה יש רווח מסוים. או כמה אותיות, תשע אותיות ואז רווח, או הפסקה עד סוף השורה ואז מתחילים בשורה החדשה.
לעומת זאת, פרשת ויחי, הפרשה היחידה שזה צפוף לחלוטין. מיד אחרי שכתוב ושם יעקב בארץ מצרים, סוף הפסוק סוף פרשת ויגש מיד כתוב בלי שום רווח ויחי יעקב בארץ מצרים 17 שנה.
ויהיו ימי שני חייו וכולי וכולי.
אומר המדרש, מדוע פרשה זו סתומה מכל פרשות שבתורה? אומר המדרש שלושה פירושים. פירוש ראשון, שנסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השיעבוד. כלומר, מתחיל פה שעבוד מצרים, ועם ישראל, העיניים שלהם והלב שלהם נסתם מחמת השיעבוד, לכן הפרשה סתומה.
פירוש שני, אומר המדרש שיעקב ביקש לגלות את הקץ לבניו. ביקש לגלות להם מתי יהיה הקץ, אשר יקרא אתכם באחרית הימים, ונסתם ממנו. נעלם ממנו העתיד. פסקה ממנו הנבואה. לא גילה. כן. לא התגלה לו.
פירוש שלישי, שסתם הקדוש ברוך הוא מיעקב אבינו כל צרות שבעולם. כלומר, זה דווקא פירוש חיובי. אם הדבר הראשון שנסתמו עיניהם וליבם מחמת השיעבוד, הפירוש השני שנסתם ממנו גילוי הקץ, הפירוש השלישי הוא דבר חיובי. עד עכשיו יעקב עבר הרבה צרות בחיים, כמו שהוא אומר לפרעה, בפרשת שבוע ויגש, פרשת שעברה. הוא אומר לו מעט ורעים ימי שני חיי. ועכשיו, ב-17 השנים האחרונות של של יעקב אבינו, אז הקדוש ברוך הוא סותם ממנו כל רעות שבעולם. נותן לו ככה, קצת להתפנק, פנסיה עכשיו. כן, מגיל 131 עד גיל 148, זה השנים שלך, ליהנות.
מה? חוויה מתקנת. שב בנחת. תהנה מהנכדים ומהנינים. מה לקורא אומר בפירוש פרשת ויחי, גימטריה זה 34. ה-17 שנים אחרונות עם יוסף עד שהוא נמכר ו-17 שנים האחרונות. נכון. כי בעצם היה לו 34 שנים בחיים כולם בלי צרות. 17 מההתחלה הוא צבל הרבה צרות. עשו וזה, מכירה, בכורה, ברכה, סיפורים גדולים. בורח ללבן.
מרגע שנולד יוסף, או, עכשיו נולד יוסף, שלחני ואלכה אל מקומי ולרצי. הוא כבר מרגיש יותר טוב, 17 שנה ראשונות של יוסף ו-17 האחרונות של חייו.
על כל השלושה פירושים האלה של ה של המדרש, אפשר לשאול את אותה שאלה. הרי כל הפירושים האלה מתבססים על המילה פרשה סתומה. שזה פרשה שהיא סתומה, אז או שנסתמו עיניהם וליבם, או שנסתם ממנו גילוי הקץ, או שהקדוש ברוך הוא סתם ממנו את הצרות.
אבל זה לא חכמה. החלטת לקרוא לזה פרשה סתומה, ואז אתה דורש למה זה נקרא פרשה סתומה. למה אתה קורא לזה פרשה סתומה? אפשר פשוט להגיד אין רווח בין המילים. אין הפסקה בין המילים.
למה? החלטת לקרוא לזה על שם הסתימה, ואז ממילא אתה אומר, אה, אני יודע, משהו נסתם. למה אתה קורא לזה ככה?
מעבר לזה, שיש מקום לשאול, הרי זה לא בדיוק, למשל הפירוש הראשון, נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מחמת השיעבוד. איזה שיעבוד? על מה מדובר?
עוד לא התחיל. חבר'ה, יש לנו עוד שבוע. לנו יש עוד שבוע, כי אנחנו נקרא את זה בפרשה הבאה, פרשת שמות. אבל עוד הרבה שנים לעם ישראל. קודם כל 17 שנה שיעקב היה חי, לא היה שום שיעבוד. יותר מזה, עוד הרבה שנים אחרי שיעקב נפטר, יוסף היה חי. וכל זמן שיוסף היה חי, לא היה שום שעבוד. רק אחרי מות יוסף, והיה כל מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ואז הוא מתחיל להשתעבד בעם ישראל.
אבל מה, פרשת ויחי כבר שיעבוד? פרשה סתומה? אתה רוצה תעשה פרשת שמות, פרשה סתומה. פרשת שמות מתחילה השיעבוד. מה עכשיו?
כדי להבין את זה, צריך להבין, למה בכלל מילכתחילה יש הפסקות כאלה, רווחים כאלה בפרשה? זאת אומרת, שאתה שואל למה פה אין רווח בין המילים, בשביל להבין את זה, תשאל קודם כל, למה במקומות אחרים יש?
שוב, יש הרבה מקומות, לא רק בתחילת פרשה. הרבה מקומות, זה נקרא פרשיה במסורה. כל פעם שיש רווח כזה, זה פרשיה בפני עצמה. למה יש פרשיות, פרשיות?
הדבר הזה יש מדרש פסוקטא. מדרש פסוקטא הוא אומר כך, וכימה היו הפסקות משמשות. למה יש הפסקות בין פרשיה לפרשיה? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין. כלומר, הקדוש ברוך הוא אומר לו איזה עניין, למשל, אומר לו פרשת ציצית. דבר לבני ישראל, אמרת להם ועשו להם ציצית, וכולי וכולי וכולי. מסיים את הפרשה, נותן רווח של כמה אותיות. מה מסמל הרווח של כמה אותיות? קח לך כמה זמן לחשוב על זה, להתבונן בזה. תשה בזה קצת. לא ישר עוד דבר, ועוד דבר, ועוד דבר, זה לא הספק. רגע, תן לחשוב. תן להפנים.
שאתה לומד תורה, החשוב זה לא רק מה נכנס למוח, חשוב מה נכנס ללב. אז בשביל שזה יכנס ללב, צריך קצת לתת לזה לשקוע. הרב קוק זצ"ל כותב באורות הקודש, שכמו שאדם אוכל מזון, ויש תהליך של עיכול, שהכיבה והמיעיים מעכלים את המזון, כך יש גם עיכול רוחני. אדם לומד משהו, צריך לתת לזה לשקוע, להתעכל רוחנית בנפש, בנשמה שלו.
וזה מה שמסמל הפרשיה, ההפסקה הזאת. ההפסקה הזאת בעצם אומרת, קח לך, זה, עד כאן זה סוף עניין. נגמר עניין, לפני שאתה מתחיל עניין חדש, תתבונן בזה קצת. להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין. ממשיך המדרש ואומר, ורי דברים קל וחומר. אם מישהו שומע מפי הקדוש ברוך הוא ומדבר ברוח הקודש, צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין. משה רבנו שומע ישירות מהקדוש ברוך הוא, ועדיין הוא צריך לחשוב על זה. על אחת כמה וכמה הדיוט מן הדיוטות. הדיוט, לא כוונה אידיוט, אלא אדם פשוט, אדם כמוני וכמוכם. שאנחנו אנשים, אנחנו לא משה רבנו, לא ברוח הקודש והפקלריה המאירה, ואנחנו לא שומעים את דברי התורה מפי הקדוש ברוך הוא. אנחנו שומעים מפי רבותינו, ושומעים בעצמנו, או קוראים מן הספר ושומעים בעצמנו.
אז על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים רווח בין פרשה לפרשה. כדי להתבונן. אז אם אנחנו מבינים שהרווח בין פרשה לפרשה מטרתו להתבונן בעניין, אז כאן באמת זה דבר מיוחד. עכשיו אנחנו מבינים למה קוראים לזה פרשה סתומה. זאת אומרת, בעיקרון פרשת ויחי זה נושא חדש. עד עכשיו פרשת ויגש זה היה הסיום של כל התהליך איך התגלגל הדבר שירדו ישראל למצרים.
ומתחיל כידוע כבר בפרשת וישב, מכירת יוסף, פרשת מיקץ, כל התקופה שיוסף במצרים, ההתעללות שלו באחים כדי להביא אותם לרג עשי, עד ויגש אליו יהודה. ואז יהודה ניגש, והולכים ליוסף, עוד יוסף חי, הולכים ליעקב, סליחה, עוד יוסף חי. יש להם כל ארץ מצרים, חוזרים חזרה, יש תהליך שלם. עכשיו, פרשת ויחי זה בעצם אקורד הסיום של חייו של יעקב. זה ה-17 שנים האחרונות חיים במצרים. כמובן, מברך את נכדיו, את משה רפאיים, מברך את בניו. כל התהליך של קבורתו של יעקב, זה כבר עניין חדש. עניין חדש, היה צריך להיות פה פרשה נפרדת, כלומר הפסקה כדי להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין. למה אין פה? כי אין פה התבוננות.
אם כל הפסקה כזאת באה לתת מקום להתבונן, אז אני מבין שאם התורה, למרות שזה התחלה של עניין חדש, התורה לא נותנת הפסקה, התורה רוצה להגיד, לא הייתה כאן התבוננות. מה הכוונה? למשל, הפירוש הראשון, שנסתמו עיניהם וליבם של ישראל מחמת השיעבוד. עוד לא התחיל השיעבוד. אבל מחמת השיעבוד שעתיד להיות, כבר נסתמו עיניהם וליבם. מה הכוונה? כי הם כבר בגלות. ככל שעם ישראל משתקע יותר ויותר בגלות, העיניים נסתמות והלב נסתם.
מישהו אמר לי פעם, יכול להיות שהתבוללו? זה זה, חז"ל אומרים לנו שהם לא ממש התבוללו, בטח לא בתקופתו של יעקב אבינו. יעקב חי. אחרי. גם על זה יש ויכוח. מצד אחד יש מדרש שאומר שהם שקעו במ"ט שערי טומאה. זאת אומרת, עובדו עבודה זרה, וחתאו הרבה והתבוללו הרבה. מצד של לא, גם לפני, גם אחרי. מצד שני, חז"ל אומרים שלא שינו את שמם, לא שינו את לבושם, לא שינו את לשונם. זאת אומרת, הם כן שמרו על הזהות שלהם ברמה מסוימת, אבל מאוד מאוד חטאו והתערבבו כן עם המצרים. היה פה נושא מורכב.
אבל עוד לפני שהם התבוללו, עוד לפני שהם משועבדים, עצם זה שמרגישים בנוח במצרים, זה כבר התחלה של בעיה. נסתמו עיניהם וליבם. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הלב אמור לעורר את האדם לתשובה. העיניים אמורות להתבונן בין פרשה לפרשה. אבל כאשר חלילה העיניים והלב נסתמים, אז המשמעות היא שהעיניים רואות והלב חומד ואדם חוטא. זאת אומרת, העיניים והלב במקום להתבונן ולהתעורר הם נסתמים. זה מה שהולך וקורה לעם ישראל בגלות. אמר לי פעם אדם חכם, אמר לי שאי אפשר לשעבד אדם שלא שהוא לא רוצה להיות משועבד. מה הכוונה? אדם שהוא באמת אדם חופשי, אז הוא מורה, אז הוא הוא לעולם לא כפוף. עם ישראל, כשהם נמצאים במצרים, הם כבר עוד לפני שהם עבדים, הם כבר מרגישים, אנחנו פה אורחים. אנחנו פה תחת השלטון המצרי. אנחנו פה כנועים. הם כבר נפשית משעבדים את עצמם.
וממילא, מה שקורה גם ליעקב, שנעלם ממנו הקץ, נסתם ממנו הקץ. הוא כבר לא מצליח לראות את הגאולה. הוא מאמין שיש גאולה, והוא אומר להם פקוד יפקוד אלוקים אתכם. אבל הוא כבר לא רואה את זה בעיניים, כי מתחילים לאט לאט לשקוע בתוך הגלות. והדבר הכי אבסורדי, הרי יש שלושה פירושים, אמרנו. פירוש ראשון, נסתמו עיניהם וליבם, מחמת השיעבוד, דבר שלילי. פירוש שני, אמרנו, נסתם ממנו הקץ, גם דיבור על דבר שלילי. פירוש שלישי, לכאורה דבר חיובי. סתם ממנו הקדוש ברוך הוא את כל הצרות, נתן לו להתפנק. ואני אומר, רבותיי, זה דבר שלילי.
כי אם בגלות אתה מרגיש בבית, אוי ואבוי. אם התרגלת כבר למצב שאתה גולה ממקומך, למצב שאתה במצרים ואתה מתרווח, נורא והיום.
שמעתי? נכון. בדיוק שמעתי מהרב אייל ורד. הוא רב קהילה בפתח תקווה, ורם במכון מאיר. אז הוא סיפר, הוא, ההורים שלו עלו ממרוקו. והוא סיפר שכש אם אני זוכר נכון, הסיפור היה על אבא שלו. שאבא שלו, כשהוא היה בבית ספר, אז הם למדו בבית ספר דתי. בית ספר יהודי. והיה טו בשבט, אז חילקו להם עציצים קטנים כאלה. בבית ספר במרוקו. לכבוד טו בשבט. חג הנטיעות.
והוא מביא את הציץ, אבא של הרב אייל ורד מביא את הציץ הביתה, והסבא שלו רואה את זה, שואל אותו, מה זה? אומר לו, הציץ לכבוד טו בשבט. הסבא לוקח את הציץ, פותח את החלון, מעיף אותו החוצה דרך החלון.
אומר לו, פה אנחנו לא שותלים. אנחנו, בעזרת השם, נעלה לארץ ישראל, שם אנחנו נשתול. ברגע שאדם מתבסס מחוץ לארץ, כשאדם שוקע מחוץ לארץ, אוי, הוא סתם ממנו כל צרות שבעולם. וואי, איזה כיף. איזה תענוג, הבן שלי משנה למלך. אני מקבל פה מקום של כבוד. מיתב הארץ בארץ גושן. אוי ואבוי.
זה סיר הבשר שבו בסופו של דבר עם ישראל שוקע, ומוטב לנו להיות במצב קשה בגלות, אבל כל הזמן שומרים על הזהות שלנו, על התורה שלנו, ומשתוקקים בלי הפסקה לחזור לארץ ישראל.
אז זה בעצם הפרשה הסתומה, וזה רק מלמד אותנו עד כמה זה כנגד זה, זה לעומת זה, עשה אלוקים. עד כמה הדרך הנכונה היא שהעיניים והלב יהיו פתוחים. הלב יתעורר, עיניים יתבוננו, להתבונן בין פרשה לפרשה. כל דבר שאנחנו פוגשים בחיים, להתבונן בו. ותמיד להבין שהעיניים שלנו צריכים להיות צופים לקץ הגאולה. ושעיניים שלנו צריכים להיות מתבוננים על הצד הרוחני של ארץ ישראל, של גאולת ישראל, ולא של לחפש את הצד החומרי. ורק בדרך הזאת זוכים בעזרת השם ופקוד יפקוד אלוקים אתכם.
רבי חנניה בן עקש אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפי כך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.