בפרשת ויחי האחרונה שבה דיבר השפת אמת (רבי יהודה אריה ליב אלטר מגור) לפני פטירתו, הוא בוחר לעסוק בשאלה מהותית: מהו סוד החיים של יעקב אבינו בארץ מצרים? הסבא שלו, החידושי הרים, אמר משפט תמציתי: "ויחי יעקב בארץ מצרים – כי על ידי בחינת אמת יכולים לחיות גם בארץ מצרים, וכתוב 'תתן אמת ליעקב'". והשפת אמת מפרש לנו את העומק שמאחורי המילים הללו.
החידוש המרכזי: "ויחי" ולא "ויהי"
השפת אמת מתחיל בשאלה טקסטואלית פשוטה אך חדה: למה התורה כתבה "ויחי יעקב בארץ מצרים" ולא סתם "ויהי יעקב בארץ מצרים"? החידוש כאן הוא שיעקב לא רק שהה או התקיים במצרים – הוא חי שם. והוא מגדיר: "פירוש חיים הוא דבקות בשורש ומקור, שמשם נמשך תמיד חיות".
זהו אחד היסודות המרכזיים ביותר של כל תורת החסידות – להביא אור וחיות של התורה לאדם. חיות זו לא מתארת רק קיום ביולוגי, אלא מצב של התלהבות פנימית, של חיבור למקור. אנחנו מכירים אנשים שהם פשוט "מלאי חיים" – כשהם מדברים, כשהם שרים, כשהם לומדים תורה, יש להם איזו אנרגיה פנימית שמאירה מתוכם. וזה בדיוק מה שהשפת אמת מדבר עליו.
מקור החיות: החיבור לשורש
מאיפה באה החיות הזאת? "מחובר אל השורש והמקור, שמשם נמשך תמיד חיות". השפת אמת משתמש בדימוי של "מים חיים" מהלכות טהרה – מים חיים זה רק ממעיין, רק ממקום שהמים נובעים כרגע מבטן האדמה. לא מי גשמים שכבר ירדו, לא מי ים שכבר נמצאים שם, אלא מעיין שנובע כעת. "מעיין מתברך ממקורו" – זה החיבור החי והישיר למקור.
ככל שאדם יותר מחובר למקור – נשמתו, תורתו, הקדוש ברוך הוא – כך הוא יותר מלא חיות. זו לא רק תאוריה רוחנית אלא מציאות שאפשר לחוות: "על ידי פנימיות הנפש נמשך חיות תמיד".
האתגר: לחיות במצרים
ארץ ישראל נקראת "ארצות החיים" – "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". שם השפע האלוקי קרוב, שם הקשר למקור ברור. אבל יעקב נמצא במצרים, מרוחק מארץ ישראל, מוקף במצרים רשעים ושקועים בתועבות. הקדוש ברוך הוא צריך להרגיע אותו: "אל תירא מרדה מצרימה" – ומכאן שהיה מקום לפחד.
ובכל זאת, "ויחי יעקב בארץ מצרים". איך? בגלל שיעקב ידע שכל המצרים, כל החומריות והגסות – "הם רק קליפה והסתר, אבל הפנימיות הוא חיות השם יתברך".
יעקב לא הסתכל על המציאות החיצונית. היו לו כביכול "עיני רנטגן" שרואות מבעד לקליפה החיצונית את הניצוץ האלוקי שבכל דבר. כי בסופו של דבר, מה שמחיה כל נברא – גם את הרשעים, גם את האויבים – זה חיות השם יתברך. השאלה "למה הקדוש ברוך הוא ברא את זה?" – זו השאלה של חכמת הנסתר, השאלה שמחברת אותנו לשורש.
גרים, גלות וליקוט ניצוצות
השפת אמת מעמיק בפסוק "גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו". המילה "גר" מקבלת כאן משמעות נוספת – לא רק תושב זמני, אלא כמו "מעלה גרה". מה שבהמה טהורה עושה – לוקחת מזון, מעלה אותו חזרה, מעבדת אותו שוב. זו תנועה של העלאה ממטה למעלה.
וזה בדיוק העניין של גר צדק – הוא מוציא ניצוץ קדוש שהיה טמון באומות העולם ומעלה אותו לקדושה. וזה גם העניין של גלות מצרים – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" – כדי להוציא נקודות קדושות שנטבעו במצרים. יוסף היה שליח ראשון בתיקון השורש (המאבק עם אשת פוטיפר), ואחר כך כל עם ישראל 210 שנה ממשיכים את התהליך הזה.
"ואחר כך יצאו ברכוש גדול" – זה לא רק כסף וזהב, אלא הניצוצות הקדושים. רכוש גדול, ראשי תיבות "גר" – אותה תנועה של העלאה מלמטה למעלה.
ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו
פרשת ויחי היא הפרשה היחידה בתורה שאין בה שום הפסקה מהפרשה הקודמת – "פרשה סתומה". המדרש אומר: "ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו".
מה רצה יעקב לגלות? לא תאריכים ולא חישובי קץ. אלא "לברר את זה שהגלות זה רק הסתר, והכוח הפנימי הוא רק מהשם יתברך".
דמיינו שאתם חולמים חלום מפחיד, אבל אתם יודעים שזה חלום – זה הרבה פחות מפחיד. או חייל בטירונות – אם הוא מבין שהצבא זה "משחק", מערכת שיש לה כללים אבל היא זמנית, אז הוא יכול לשרוד הרבה יותר בנחת. לא שזה קל, אבל זה יותר נסבל.
כך גם בגלות – אם היית יודע בבירור שכל ההסתר הוא רק לכאורה, וברגע שאתה מרים את הראש אתה רואה שהקדוש ברוך הוא כאן, שאתה בשליחותו, שזה בדיוק מה שצריך – אז זה לא גלות. זה "ויחי יעקב בארץ מצרים".
אבל אם זה היה מתגלה לגמרי – לא היה גלות כלל. חלק מהקושי זה ההסתר. ולכן נסתם ממנו, כי אחרת זו לא הייתה גלות.
"יעקב אבינו לא מת"
רבי יצחק אומר בגמרה: "יעקב אבינו לא מת – מקרא אני דורש: מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". השפת אמת מפרש: "כאשר אדם דורש ומייגע עצמו, שזה בחינת תורה שבעל פה, יכול למצוא הארה מחיות יעקב אבינו גם בתוך ההסתר".
זה לא אומר שיעקב פיזית לא מת. אלא שהוא חי – כל זמן שאנחנו לומדים תורה, ממשיכים בדרכו, מחוברים לשורש. חיים אמיתיים זה לא דופק, אלא חיבור למקור.
שני מדרשים מדגימים את זה:
טורנוסרופוס ורבי עקיבא: הרשע אומר "אני יותר טוב ממשה רבך – 'כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת'". רבי עקיבא מראה לו שהוא לא מצליח אפילו לאכוף גזרה פשוטה של שלושה ימים, ואילו משה רבנו עד עצם היום הזה עם ישראל מקיימים את תורתו. התשובה היא לא שמשה "יותר טוב" – אלא שמשה יותר חי.
משה ותחיית המתים: אחרי חטא העגל, משה מבקש "זכור לאברהם ליצחק ולישראל" כחלק מעשרה צדיקים שיכפרו על העם. הקדוש ברוך הוא אומר "חסר שלושה". משה שואל "האם יש תחיית המתים?" והקדוש ברוך הוא עונה "ברור שיש". אומר משה: אם כן, אברהם יצחק ויעקב חיים עכשיו, כי יש שרשרת אחת נצחית שמחברת אותם לחיי הנצח.
יישום מעשי
השפת אמת מלמד אותנו איך להיות יותר חיים:
תהיה נאמן לרצון הפנימי שלך – הרצון הוא הצינור הישיר אל המקור האלוקי. התורה לא מדריכה אותנו עם מי להתחתן, איפה לגור, במה לעבוד – כי בדברים האלה הקדוש ברוך הוא מדריך אותנו דרך הרצון. כשאתה מזקק את הרצון מכל ההשפעות החיצוניות ונאמן לרצון הפנימי – אתה מתחבר למקור.
חפש את החיות האלוקית בכל דבר – גם כשאתה במצרים, מוקף בקשיים ובהסתרות, שאל את עצמך: למה הקדוש ברוך הוא ברא את המציאות הזאת? מה הניצוץ האלוקי שצריך להעלות מכאן?
למד תורה בעיון – "מקרא אני דורש" – כשאתה מייגע את עצמך בתורה שבעל פה, אתה מוצא את החיבור ליעקב אבינו, לשרשרת החיים הנצחית.
כשאנחנו אומרים בתפילה "מחיה מתים ברחמים רבים", אנחנו לא רק מדברים על תחיית המתים לעתיד לבוא. אנחנו מתפללים על זה שנהיה יותר חיים עכשיו – יותר מחוברים למקור, יותר מרגישים את החיות הפנימית, יותר מלאי עוצמות של חיים.
זהו הסוד של "ויחי יעקב בארץ מצרים" – שגם בגלות, גם בהסתר, גם כשאנחנו רחוקים מארץ החיים, אנחנו יכולים לחיות חיים אמיתיים. בתנאי שנישאר מחוברים לאמת, לשורש, למקור של כל החיות.
לעילוי נשמת הרב יצחק הרמ"א הי"ד, שנרצח בפרשת ויחי תשס"ג, אדם שהיה מלא חיות פנימית ואור אלוקי.
תמלול השיעור
שלום לכם.
בשיעור הזה אנחנו
לומדים את פרשת השבוע לאור החסידות.
לוקחים כל פעם
נקודה מתוך פרשת השבוע ועוסקים בה לאור
ההוגים של תנועת החסידות.
והפעם
בחרתי
לעסוק בדברים מתוך השפת אמת.
זה לא השבוע של יום פטירתו, הוא נפטר בה' בשבט.
שזה לא רחוק כל כך, עוד פחות מחודש.
אבל
אבל השבת של פרשת ויחי,
זו השבת האחרונה שהוא דיבר בה.
כלומר,
ספר השפת אמת במשך הרבה מאוד שנים, במשך כ-35 שנה, אפילו אולי יותר, משהו כמעט קרוב ל-40 שנה,
מידי מידי שבת ומידי חג, השפת אמת
היה אומר דברי תורה.
בדרך כלל בתוך סעודות השבת או בתוך תפילות.
השפת אמת, זה הרב יהודה, אריה ליב אלטר.
מיגור, האדמו"ר מיגור. האדמו"ר השני.
הסבא שלו,
רבי יצחק מאיר מיגור, היה האדמו"ר הראשון
של גור.
הבן, כן, הבן של רבי יצחק מאיר נפטר בגיל צעיר,
ולכן האדמו"ר השני היה הנכד,
רבי יהודה אריה ליב
אלטר.
אני כבר הזכרנו דברים משמו בעבר.
והוא היה
אדמו"ר חסידים מאוד פורה, הוגה מאוד פורה, שכתב הרבה מאוד.
ובעיקר
יש לו גם חידושים על הש"ס.
יש לו גם חידושים, באופן כללי דרך אגב, זה משהו מאפיין מאוד את חסידות גור.
חסידות גור שמה המון דגש במשך הרבה מאוד שנים על למדנות עיונית.
זאת אומרת, בשונה מחסידויות אחרות
שעזבו אותנו עכשיו מעיון בגמרא ומלכה ומכל מיני דברים בנגלה,
בואו נמריא רק לעולמות רוחניים.
אז בחסידות גור, במשך הרבה שנים שמו המון דגש
גם על עומק רוחני חסידי, אבל גם על
עיון
עיון בנגלה, עיון בסוגיות.
וגם השפת אמת היה דוגמה מופת לעניין הזה, שיש לו גם חידושים
מפלפלים על הש"ס וגם
יש לו ספר השפת אמת על התורה והמועדים.
כאמור,
ספר השפת אמת על התורה והמועדים היה בעיקר סיכום של דברים שהוא היה אומר בשבת,
ואז במוצאי שבת או ביום ראשון,
הוא היה יושב לכתוב את מה שהוא אמר.
באופן מעניין, לפעמים אתה יכול לראות
שהוא כותב קיצורי דברים או ערבוב דברים.
כי הוא בעצם היה אומר דברים בשבת, ואז במוצאי או ביום ראשון, שאם מסכם,
לא משחזר באופן מדויק.
בקיצור אני אגיד לכם מה אמרתי.
או אני לא זוכר כבר מה אמרתי בלל שבת, מה אמרתי בסודה שלישית, אבל דיברתי על הנושא הזה, זה ערבוב דברים,
סליחה.
אבל זה תוכן הדברים שלהם.
כאמור, הוא נפטר בה' בשבט,
שנת תרס"ה,
לפני בדיוק 120 שנה.
ובפרשת ויחי תרס"ה,
אז הוא אמר את דברי התורה האחרונים שלו. אחר כך הוא כבר היה חולה ונפטר,
ולא דיבר עוד בפרשות הבאות.
והבאתי לכם גם, זה לא הנושא שבו אנחנו נעסוק, אבל הבאתי במקור השני בדף המקורות,
יש פה דפי מקורות בכניסה ל לכיתה, מי שרוצה, ומי שרוצה יש גם ב
קבוצת וואטסאפ של הישיבה.
אז המקור השני בדף המקורות
זה הדברים האחרונים של השפת אמת.
זה אולי לא המילים האחרונות שהוא הוציא מפיו, אבל זה דבר התורה האחרון
שהוא אמר בחייו, בתורה האחרונה
שהוא אמר לשומעי לקחו.
ושם הוא מסיים במילים, כמו שכתוב: "שפת אמת תיקון לעד".
נספיק אולי גם ללמד את זה, אבל לא יודע אם נספיק.
בכל מקרה,
על המילים האלה, שזה המילים האחרונות שהוא אמר כתורה בחייו,
על שם זה נקרא הספר.
הוא לא בחר לקרוא לשם לספר שלו שפת אמת, אלא כך קראו לו אחרי פטירתו.
על שם המילים האלה שהם מהדהדות
בתורה האחרונה שהוא כתב.
על כל פנים, אנחנו נלמד היום בעיקר
תורה אחרת שהוא כתב בפרשת ויחי שנת תרל"ד.
אדוני אבי, מורי ורבי,
זכר צדיק לברכה לחי העולמות הבאים.
על מי הוא מתכוון פה?
על חידושי הרים. רבי יצחק מאיר מיגור, האדמו"ר הקודם שלפניו.
אדוני אבי זקני, מורי ורבי.
בדרך כלל אדמו"ר זה ראשי תיבות אדוננו, מורנו ורבנו.
אבל פה זה לא סתם אדוננו, מורנו ורבנו, אלא זה אבי זקני, כלומר סבא שלי מורנו ורבנו.
הרבה תורות של השפת אמת,
הוא לוקח איזה משפט אחד של הסבא שלו,
ועושה מזה דבר תורה שלם.
או לפעמים, משפט אחד של הרבי מקוצק, שהיה הרב של הסבא שלו.
אנחנו נראה אולי בהמשך,
גם משהו שהוא מביא בשם היהודים מפשיסחה,
שהיה הרב של הרב של הסבא שלו, וכן הלאה.
אדוני אבי זקני, מורי ורבי, זכר צדיק לברכה, לחי עולמות הבאים, הגיד: "ויחי יעקב בארץ מצרים",
כי על ידי בחינת אמת, יכולים לחיות גם בארץ מצרים, וכתוב: "תתן אמת ליעקב".
עד כאן דברי הרב.
אז אתם רואים שהחידושי הרים,
חידושי הרים היה לו ספר על פרשת השבוע.
הוא כנראה בא, אומר איזה משפט מפתח ונותן לחסידים עכשיו
עכשיו תדנו, עכשיו
תתחילו להתווכח מה הכוונה,
עכשיו תתחילו לפרש.
והנכד שלו מפרש את הדברים.
קודם כל, מה הוא אומר?
"ויחי יעקב בארץ מצרים".
כי יעקב הוא בחינת אמת, "תתן אמת ליעקב", ועל ידי בחינת אמת יכולים לחיות גם בארץ מצרים.
מבאר השפת אמת: "דהנה, לא היה לו לומר רק: 'ויהי יעקב בארץ מצרים'.
למה כתוב: 'ויחי יעקב בארץ מצרים'"?
משמע, דעיקר הערבותה, עיקר החידוש, מה שהיה בבחינת חיים גם בארץ מצרים.
ופירוש חיים הוא דבקות בשורש ומקור,
שמשם נמשך תמיד חיות.
המשפט הזה,
הוא משפט שמאפיין את אחד היסודות המרכזיים ביותר
בכל תורת החסידות.
כי כשאנחנו מדברים על חסידות,
אז גם הבעל שם טוב, ועוד הרבה אחריו,
אמרו שכל המטרה של חסידות
זה להביא אור וחיות
של התורה
לאדם.
להגיד אור וחיות,
זה בעצם שתי שתי הופעות שהקדוש ברוך הוא מתגלה בהם בעולם.
זה שני משלים שמשתמשים בהם בתורת הקבלה.
אחד זה אורות, אור אלוקי שיורד משמיים.
כביכול הקדוש ברוך הוא איזה אור אינסוף, והאור הזה הולך ויורד ומאיר את העולמות שלנו.
והספירות,
הם גם כן איזשהו חלק מהתגלות הזו של האור.
ספירה זה גם מלשון אבני ספיר שהם אבנים שקופות שדרכם עובר האור.
על כל פנים, זה מבחינת האור. וגם החיות.
החיות
זה דבקות בשורש ובמקור.
כולנו מכירים את המציאות הזאת שיש אנשים שהם מלאי חיות.
אתה רואה אותם והם הם חיים, הם פשוט חיים.
שהם מדברים, הם מלאים חיים.
זה לא רק שהם מדברים מעניין.
בן אדם יכול גם להיות מאוד
כזה לא הייתי אומר כבוי, אבל יכול לדבר מעניין.
הוא יכול להיות כאילו יותר שכפתן, יותר
חיות, זו הרגשה שמשהו מחיב אותו, שמשהו פנימי נותן לו איזה כוחות חיים, איזה אנרגיות.
אתה רואה, יש אנשים שהם בשגרה, ויש אנשים שהם
שהם מדברים, כשהם שרים, כשהם לומדים תורה,
כל דבר אצלם מלא חיות פנימית.
וזה אחת המטרות היסודיות של החסידות,
להביא חיות של התורה לאדם.
חיות מהקדוש ברוך הוא לאדם.
ואומר לנו השפת אמת ממה זה נובע.
אתה רוצה להיות אדם מלא חיים? אתה רוצה להיות אדם שיגידו עליו: וואו, הוא אדם עם עוצמות של חיים?
אז תהיה מחובר אל השורש והמקור,
שמשם נמשך תמיד חיות.
בסוף החיים,
השפע החיים מגיעים לעולם מהאת המקור, מהאת הקדוש ברוך הוא.
הקדוש ברוך הוא נקרא חי העולמים, כי הוא מחייה את העולמות כולם.
אז ככל שאתה יותר מחובר אל המקור, מקור זה קודם כל נשמתך שהיא המקור של חייך.
המקור של עם ישראל זה נשמת ישראל שבא על ידי ביטוי בתורש בכתב, תורש בעל פה.
המקור זה ריבונו של עולם.
ככל שאתה יותר מחובר אל המקור,
ככה אתה יותר מלא חיות.
אז יעקב היה בחינת האמת,
ולכן
הוא היה מסוגל לחיות גם בארץ מצרים, גם בחוץ לארץ, במקום שהוא מרוחק
מהשפע האלוקי.
כי השפע האלוקי זה בארץ ישראל, ארץ אשר עניי השם אלוקיך בה תמיד,
מראשית שנה ועד אחרית שנה.
ויעקב אבינו נמצא בחוץ לארץ,
והוא מתיירא לרדת למצרים.
איך אני יודע? כי הקדוש ברוך הוא אומר לו: "אל תירא מרד מצרים".
אם צריך להגיד לו אל תירא, סימן ששיש מקום
להיות יראה.
ואף על פי כן,
יעקב יורד למצרים והוא מצליח, למרות שהוא מתרחק מארץ ישראל שנקראת ארץ החיים.
המדרש אומר: "אתלך לפני השם בארצות החיים", זו ארץ ישראל.
ארץ ישראל נקראת ארצות החיים.
כי זה כאן אתה קרוב למקור, כאן אתה קרוב למהות,
לשורש.
ויעקב מצליח לחיות גם בחוץ לארץ.
וכן כתוב בזוהר הקדוש פרשת ויגש על פסוק: "ותחי רוח יעקב אביהם".
הוא לא מצטט את זה בהרחבה,
הבאתי לכם את זה בדף.
פה בשלוש שורות האחרונות בעמוד, זה התרגום מופיע בצד השני.
בגדול, מה שהוא אומר שם, זה פרשת ויחי, אבל הוא מדבר על ויגש אליו יהודה.
ככאשר יהודה ניגש ליוסף,
אז ההתקרבות ביניהם גרמה לשלום ביניהם, וזה גרם לכך שחיתה רוחו של יעקב.
"ותחי רוח יעקב אביהם".
אז החיות של יעקב,
זה ברור לנו שכאשר הוא מתאבל על בנו,
כי ירד אל בני אבל שאולה,
והוא ממאן להתנחם,
אז הוא לא ממש חי.
אנחנו מכירים את מה שחז"ל אומרים: "צדיקים במיתתם קרואים מתים ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים".
אמרתי?
צדיקים במיתתם קרואים חיים,
ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים.
עכשיו, יעקב, אני לא יודע להגיד צדיק כזה עצום, לא יודע, אי אפשר להגיד שהוא היה כרויי מת, אבל זה ברור שאנחנו מכירים את המציאות הזאת שאדם מרגיש מת מבפנים, שהוא מתאבל, שהוא ממאן להתנחם.
וכאשר
יהודה ניגש ליוסף, אפילו שיעקב עוד לא יודע את זה,
אבל באותו רגע נוצר שלום בין השבטים, באותו רגע הוא מרגיש איזשהו משהו של חיות פנימית שמחיה אותו.
ונראה לומר שהוא מלשון מים חיים,
שעל ידי שמחת הנפש מעורר מקור החיים
וניתוסף חיות.
מים חיים,
איפה כתוב מים חיים בתורה?
בטומאה וטהרה, ובעיקר בטהרת המצורה. ומה הכוונה מים חיים?
ונתן עליו מים חיים אל כלי. מה זה מים חיים?
מאיפה לוקחים אותם?
אך ורק ממעיין.
אך ורק ממעיין.
מי גשמים, טובים למקווה, לא טובים למטהרת המצורה.
מי ים, טובים למקווה, לא טובים למטהרת המצורה.
אני לא מדבר על מים שאובים. מים שאובים זה מים שהאדם פעל בהם, אז זה בכלל יתרחק מהמקור.
מי גשמים לכאורה, למה מי גשמים ומי ים מטהרים?
כי זה מים טבעיים שהקדוש ברוך הוא הביא אותם.
אתה מתבטל אל המקור הטהור האלוקי.
אבל מי מעיין הם השיא של החיבור אל המקור.
כי גם מי גשמים ומי ים,
בסדר, זה
זה בא מאיזשהו מקום ועכשיו זה נמצא.
אבל מי מעיין זה עכשיו נובע מביתן האדמה.
מעיין מתברך ממקורו.
בגלל שזה קשור למקור, לכן
זה נקרא מים חיים.
וזה מה שהוא אמר שהחיות זה דבקות בשורש ובמקור.
ונראה לבאר שזה שאמר: "ויהי אדם לנפש חיה",
פירוש נפש, הרצון.
על ידי פנימיות הנפש נמשך חיות תמיד.
מתי אדם, בבריאת האדם כתוב: "ויהי אדם לנפש חיה".
פשט המילים, אדם הוא נפש חיה, יש בו חיים.
מאיפה באים חיים? מהנפש.
הנפש מהרצון.
הרצון זה המקור של המהות של האדם.
המילה רצון, הביטוי של הרצון קשור לספירת הכתר, שהוא הספירה העליונה ביותר.
הרצון, רצון אותיות צינור.
כי הרצון שלך, התעוררות הרצון, זה בעצם החיבור הצינור הישיר אל המקור האלוקי.
זה סוד מאוד מרכזי, ההבנה הזאת שהרצון שלך,
זה הגילוי האלוקי שמתגלה בך.
יש המון דברים, אני אגיד, הדברים הכי חשובים בחיים
התורה לא מדריכה אותנו בהם.
זה משפט קצת קשה.
אבל התורה מדריכה אותנו מה לברך על תפוח.
התורה מדריכה אותנו איך לשמור שבת ומה לא לעשות בשבת.
התורה מדריכה אותנו בהמון המון פרטים, איך לקשור את הנעליים.
התורה לא מדריכה אותנו עם מי להתחתן.
התורה לא אומרת לנו איפה לגור.
התורה לא אומרת לנו איך לקרוא לילד שלנו.
התורה לא אומרת לנו באיזה מקצוע לעבוד.
זה דברים לכאורה הכי מהותיים בעולם,
והתורה לא אומרת לנו את זה.
איך אפשר לסבול את המציאות הזאת שהקדוש ברוך הוא מדריך אותנו בכל דבר בעולם,
חוץ מאשר הדברים הכי חשובים בחיים?
והתשובה היא שכמובן, התורה אומנם לא אומרת לנו את זה, אבל הקדוש ברוך הוא לגמרי מדריך אותנו.
איך הוא מדריך אותנו?
בתיאום הרצון.
הרצון שלך הוא התגלות אלוקית.
זה שאתה רוצה,
בחרת ללמוד בישיבה הזאת,
בחרת להתחתן עם פלונית,
בחרת לעבוד בעבודה מסוימת.
בסוף זה הרצון.
עכשיו, ברור שהרצון הוא מעורבב.
יש ברצון שלנו גם רצון חיצוני ויצר ומה שמתחשק והשפעות של מה ההורים לחצו עליי, או מה החברה שידרה לי, או מה אשללו אותי.
יש כל מיני דברים אחרים.
אבל כאשר אדם מזקק את הרצון, הוא צריך להיות כמה שיותר נאמן לרצון הפנימי שלו.
וזה החיבור אל השורש, זה החיבור אל הקדוש ברוך הוא.
הרצון זה פנימיות הנפש. משם נמשך חיות תמיד.
"ויהי אדם לנפש חיה".
איך זה בא לידי ביטוי אצל יעקב אבינו?
"ויחי יעקב בארץ מצרים".
הגם שהיה בארץ מצרים, ידע שכל המצרים הם רק קליפה והסתר,
אבל הפנימיות הוא חיות השם יתברך.
מה הוא בעצם אומר פה?
יעקב אבינו נמצא בארץ מצרים,
והוא רואה מולו מלא מצרים רשעים,
תועבות ארץ מצרים.
התורה מתארת שהמצרים היו שקועים בכל התועבות האפשריות,
גילוי עריות,
עם בהמות, משכב זכר, כל הדברים הכי
שקועים בזה ושוטפים בזה.
ואפילו עם ישראל במצרים שוקע במ"ט שערי טומאה, לא בחמישים, אבל מ"ט שערי טומאה.
יעקב אבינו לעומת זאת,
נמצא בארץ מצרים.
הוא רואה מול העיניים שלו רק מצרים חומריים וגסים.
אבל הוא לא רואה אותם ממטר.
הוא רואה שכל זה זה רק קליפה.
הפנימיות זה חיות השם יתברך.
כי בסופו של דבר,
כל דבר ודבר בעולם,
מה שנותן לו את הקיום, זה חיות השם יתברך.
כל אחד ואחד מאיתנו, גם כל אחד ואחד מהמצרים,
להבדיל, או לא להבדיל מהמצרים,
כל אחד מה
חלות אדם שנמצאות כרגע בעזה ואנחנו נלחמים בהם.
כל אחד מה
מפלצות האלה,
מה שמחיה אותו זה הקדוש ברוך הוא.
אז למה הקדוש ברוך הוא מחייה אותו? זה נושא לשיעור אחר.
אבל אנחנו מבינים, אנחנו מאמינים,
שהכל זה חיות השם יתברך.
עכשיו, יעקב אבינו, כשהוא מתבונן במציאות,
הוא לא רואה עכשיו איזה צרה, הוא לא רואה עכשיו איזה בעיה, הוא לא רואה איזה רשע.
הוא רואה בכל דבר חיות השם יתברך, וזה המושג של חיים, להתחבר אל המקור.
לשאול: רגע, למה הקדוש ברוך הוא ברא את הדבר הזה?
וזה היסוד של החוכמה הפנימית, חוכמת הנסתר בכל דבר ודבר.
לשאול: למה הקדוש ברוך הוא ברא את המציאות הזאת?
וזה נכון על כל מציאות.
זה נכון על פגיעות מיניות, וזה נכון על מלחמות,
וזה נכון על אכילה ועל שינה.
למה הקדוש ברוך הוא ברא אותנו שאנחנו צריכים לישון?
למה הקדוש ברוך הוא ברא אותנו שאנחנו לא מסוגלים לעוף?
למה הקדוש ברוך הוא, כל דבר ודבר שהקדוש ברוך הוא ברא, אנחנו יכולים לשאול: למה הקדוש ברוך הוא ברא את זה?
וזה היסוד, זה החיבור לשורש.
אנחנו יכולים לשאול, לא תמיד אנחנו יכולים לענות.
אבל יעקב אבינו בכל דבר הוא רואה, הוא בכלל לא רואה את המציאות החומרית.
הוא רואה, יש לו עיני רנטגן שהוא רואה את החיות האלוקית שבכל דבר.
ולכך אמרו חז"ל: "כי הרשעים בחייהם נקראים מתים, שנפרשים ממקור החיות", כנ"ל.
ולכן, במדרש:
"גרים אנחנו וכולי".
המדרש גם מופיע לפניכם בדף המקורות בצד השני,
ששם אומר המדרש:
"גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, כצל ימינו על הארץ ואין מקווה".
והמדרש אומר בסופו: "אין מי שיקווה שלא ימות, אלא הכל יודעים ואומרים בפיהם שהם מתים".
אומר על זה השפת אמת:
"גרים אנחנו וכולי.
כי כל בריאת אדם בעולם הזה לא היה כדי להידבק חס ושלום בעולם הזה,
רק להיפך:
שעל ידי דבקות האדם דעיקר החיות, מתמשך גם ענייני עולם הזה אל השם יתברך."
זאת אומרת,
המטרה שלנו בעולם הזה
היא לא חלילה להידבק בענייני העולם הזה,
לא ללכת אחרי היצר ואחרי הגופניות לעולם הזה, אלא להיפך, להעלות את כל ענייני העולם הזה לעולם עליון יותר.
אז איך זה קשור לפסוק: "גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו"?
אומר השפת אמת: "גר לשון המשלכה", כמו "מעלה גרה".
מה זה מעלה גרה? בהמה שהיא מעלה גרה, משמעות היא שהיא אוכלת את הפרה למשל, אוכלת את המזון שלה,
ואז היא מעלה אותו מחדש, ממשיכה אותו למעלה מחדש,
ולפעמים חלק מהבעלי חיים לועסים אותו שוב, ובולעים אותו שוב.
ועוד פעם, זה יוצא ו אצל הפרה למשל ארבע פעמים.
אז זה מעלה גרה.
וזה כידוע אחד מהסימני הטהרה של הבהמה.
כי להיות מסוגל לעלות גרה כתכונה נפשית, זה לא שאני מצפה מכם לעלות גרה פיזית על מה שאני אוכל,
אבל מבחינה רוחנית, זה מידה שיש בה טהרה.
כי המידה הזאת שהאדם כבר בולע משהו, אבל הוא
מעלה אותו למעלה שוב, הוא מושך, מושך מלמטה, מושך שוב למעלה.
וזה המושג "גרים אנחנו לפניך". פשט הוא שאנחנו גרים פה בארץ, אנחנו, כמו שאברהם אומר: "גר ותושב אנוכי עמכם".
אבל אומר השפת אמת:
"גר לשון המשלכה", כמו "מעלה גרה",
שגם מה שנקרא גר, מי שמגייר עצמו, גם כן על שם זה,
שמוציא נקודה קדושה שהיה נטבע באומות.
למה אנשים שמתגיירים נקראים גרים?
כי הם מעלים גרה, במובן הרוחני החיובי של הדבר.
זאת אומרת,
כך על פי האור החיים הקדוש,
שאומר בתחילת פרשת כי תצא
על הסיפור של אשת יפת תואר.
ומבאר האור החיים הקדוש את כל המושג, גם ישת תואר זה הרי דבר תמוה ומוזר.
מה פתאום לוקחים אישה שמישהו מצא אישה יפה במלחמה, עכשיו הוא לוקח אותה לתוך ביתו, מתחתן איתה.
למה התורה מתירה את זה?
"דיברה תורה כנגד יצר הרע".
מתי התורה אומרת לנו: טוב, קשה לך, יש לך יצר הרע, אז בוא נוותר לך.
אנחנו מכירים הפוך, שהתורה אומרת: קצת קשה, אז נשברים?
יש יצר הרע, אז צריך להתגבר עליו.
אבל פה פתאום,
התורה אומרת: כן,
אתה יכול לקחת אותה.
אז אומר האור החיים הקדוש,
שהדבר הזה הוא קשור לכל המושג של גיור.
איך יכול להיות שאדם שהוא גוי הופך ליהודי?
אומר, אומר האור החיים הקדוש,
גר, גרי צדק, משמעותם
שאלה ניצוצות של נשמות קדושות יהודיות שנטמעו לבין אומות העולם.
כמו שהוא אומר פה, שמוציא נקודה קדושה שהיה נטבע באומות.
ולפעמים,
הקדוש ברוך הוא, דיברנו על זה בשיעורים קודמים,
שהקדוש ברוך הוא כשהוא בורא את העולם, אז ניצוצות של הקדושה התפזרו לכל עבר.
ובהרבה מקומות, לפעמים גם במקומות רחוקים, במקומות של טומאה, יש ניצוץ של קדושה.
ויכול להיות אדם שנולד למשפחה של גויים, ויש לו
נשמה יהודית.
או לפחות, ניצוץ של נשמה יהודית.
ולכן הוא נקרא גר. גר שהוא לקח את אותו ניצוץ והעלה אותו ורומם אותו והביא אותו אל הקדושה.
וזה המושג של גר, זה כמו להעלות גרה, להמשיך מלמטה למעלה.
וכן עניין גלות מצרים,
שכתב: "גר יהיה זרעך".
בברית בין הבתרים, אומר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדו ועינו אותם".
גם כן הפירוש להוציא נקודות קדושות שנטבעו במצרים.
הזכרנו את זה
נראה לי בשיעור הקודם שהיה לפני חנוכה,
למדנו את
הגרא דקלה,
הבני שכר,
שכתב בספר הגרא דקלה על העניין של ליקוט הניצוצות במצרים, "ויצבור יוסף בר", ר"ב ניצוצות.
וגם "ערב רב" עלה איתם, רב זה גם כן ר"ב ניצוצות.
ניצוצות שהם מעלים ממצרים.
וזה אותו עיקרון.
שיש גם במצרים נקודות קדושות שעם ישראל יוצא ברכוש גדול.
זה מה שכתוב: "ואחר כך יצאו ברכוש גדול".
מה העניין של
הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם אבינו: "תשמע, אתם הולכים למצרים, ועבדו ועינו אותם 400 שנה,
אבל אחר כך תצאו עם בורטות של כסף".
מש מורגיה.
איך זה אמור לנחם אותי? איך זה אמור לשמח אותי?
לא, אתה צריך להבין שזאת המטרה.
רכוש גדול זה לא רק ה
הכסף, כסף וזהב, שמלות וכולי,
אלא הרכוש גדול מבטא את אותם נקודות של קדושה.
זה מה שהוא אומר פה בסוגריים: "רכוש גדול" ראשי תיבות "גר",
רק מהופך, שזה העניין מלמטה למעלה כמובן.
כן.
יכול להיות שאני זוכר לא נכון, אבל הוא חילק כי הגדה שלה
שיוסף היה במצרים בשביל שהוא זה שיעלה את הניצוצות, ורק אחרי שהוא
העלה את הניצוצות אז בני ישראל הגיעו.
כן, אתה זוכר נכון.
יוסף נשלח למצרים, כך על פי האגרת קלה,
יוסף נשלח למצרים ראשון,
וההתמודדות שלו עם אשת פוטיפר שהוא עמד בה בגבורה,
היא כבר הייתה התיקון בשורש של כל הניצוצות.
אבל זה לא מספיק.
זה תיקון בשורש, זה מאפשר לעם ישראל לשרוד רוחנית בארץ מצרים.
אבל אחר כך עם ישראל צריך פיזית להגיע להיות כאן, להיות כאן, להיות במצרים 210 שנה,
ועל ידי זה להעלות בעצם את כל הניצוצות.
כן.
הוא לא היה חלק מהחי
הוא היה חלק לכל עם ישראל,
לכל 70 נפש ירדו למצרים ולכל 60 ריבוא עד שיצאו משם.
אבל יוסף באותו דור,
יוסף, אני לא רוצה להיכנס לזה, כי זה באמת קשור למשהו שלמדנו בשיעור הקודם.
אבל יוסף, הוא היה באותו דור המנהיג הרוחני של עם ישראל, גם המנהיג המעשי,
אבל גם המנהיג הרוחני של עם ישראל,
והוא כנציג.
יש לפעמים מציאויות כאלה, שאדם אחד הוא נציג של כלל ישראל.
והאדם הזה עומד עכשיו באיזשהו התמודדות,
ומה שהוא מצליח לעשות,
זה משמעותי עבור כל כלל ישראל.
לדוגמה, זה בא לידי ביטוי אצל דוד וגוליית.
כל עם ישראל, כולם נפלה רוחם.
גוליית מחרף מערכות אלוקים חיים, אף אחד לא מסוגל לעשות כלום.
ובושה וחרפה וחילו ששמיים נורא.
בא דוד המלך ואומר: "אני בא בשם השם אלוקי צבאות אשר חרפת".
"מערכות ישראל אשר חרפת".
אז לפעמים יש מציאויות כאלה, שאדם אחד נמצא באיזשהי סיטואציה והוא זה ש
שעליו הכל עומד.
אז ספציפית בהזדמנות הזאת, שיוסף נמצא בבית פוטיפר,
הוא זה שעומד ונבחן.
זהו שאמר רש"י ז"ל: "ביקש לגלות הקץ".
פירוש:
שרצה לברר זה שהגלות רק הסתר,
והכוח הפנימי הוא רק מהשם יתברך.
הרי ידוע שפרשת ויחי פרשה סתומה.
מה הכוונה שהיא פרשה סתומה? שאין שום הפסקה,
הפרשה היחידה בתורה, שאין שום הפסקה בין הפרשה שלפניה, בין פרשת ויגש.
המילים שמסתיימת פרשת ויגש, יש מיד מתחיל "ויחי יעקב בארץ מצרים" בלי שום הפסקה.
אין אפילו רווח של פרשה סתומה של תשע אותיות רווח.
בכל פרשה אחרת, או שיש רווח של פרשה סתומה, או של פרשה פתוחה. אתם מכירים את זה, נכון?
שיש בתנ"ך, שיש לפעמים בספר התורה במקור, כן?
לפעמים רווח של תשע אותיות באמצע שורה,
ולפעמים רווח עד סוף השורה ואז מתחילים אנטר ושורה חדשה.
פרשת ויחי היא הפרשה היחידה שאין שום רווח.
כן.
שמסתיימת פרשת ויגש ומיד מתחילה פרשת ויחי, בלי שום רווח. רווח כמו בין כל מילה למילה.
ועל זה אומר המדרש: "למה הפרשה הזו סתומה מכל פרשות שבתורה?
שביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו."
יש פירוש אחד, יש פירוש אחר, שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מהשעבוד.
עכשיו, זה קצת מוזר, עדיין לא התחיל השעבוד.
רק אחרי שיעקב מת ויוסף מת, אחר כך התחיל השעבוד.
אבל מה הכוונה?
אומר השפת אמת:
מה הכוונה שיעקב רצה לגלות את הקץ?
שרצה לברר את זה
שהגלות זה רק הסתר,
והכוח הפנימי הוא רק מהשם יתברך.
יש מקרים כאלה, שאדם נמצא בתוך סיטואציה לא נעימה.
אבל אם הוא יודע שהכל זה משחק,
אז זה לא קשה לו.
לדוגמה,
בטח יצא לכם פעם בחיים שאתם חולמים חלום,
ואתם יודעים שזה חלום.
נכון? מכירים את התחושה הזאת?
אדם חולם חלום,
והוא
אומר לעצמו: טוב, אם זה לא היה חלום עכשיו, אז הייתי אולי עושה ככה וככה, אבל זה חלום, אז בוא נזרום עם זה.
כאילו כל מיני או סתם, שהוא יודע שזה חלום.
עכשיו, ברגע שאתה יודע שזה חלום, זה לא מפחיד.
אריה רודף אחריך, אבל ברגע הזה שאתה בחלום, אתה מרגיש שאתה מנסה לרוץ, אתה לא מצליח לרוץ.
לא מפחיד.
למה? כי אתה יודע שזה חלום.
אם זה לא, אם אתה לא יודע שזה חלום, אתה חובה את זה, אז זה מפחיד מאוד.
אבל אם אתה יודע שזה חלום, זה לא מפחיד.
איזה דוגמה של חלום.
ניתן דוגמה יותר שכיחה, שקוראת לכל אחד,
והיא הרבה יותר קריטית בחיים.
בן אדם מגיע לטירונות.
בטירונות המפקדים לפעמים כאילו מתעללים בך.
ויש הרבה חבר'ה שמגיעים לטירונות ונורא קשה להם.
מה? למה אני צריך להשפיל את עצמי לפניהם?
למה אני צריך להצדיע לו? למה אני צריך להציג בפניו את הנשק?
למה, מה קרה? למה מי הוא?
לפעמים, בטח אם אני בן איש, לפעמים אני אפילו יותר מבוגר ממנו.
כבר עשיתי שנה וחצי בישיבה.
אני צריך להשפיל את עצמי בפני הילד הזה שהרגע בא מאיזה תיכון, ומי הוא בכלל?
הלו, תרגיע.
הצבא זה משחק.
עכשיו, אני אומר את זה כי זה חשוב, כי המון אנשים
הצבא, צריך להבין, יש פה חבר'ה שעוד לא היו בצבא.
הצבא זה מערכת טוטליטרית.
הרבה יותר מכל שלטון טוטליטרי.
אני לא יודע אם כל שלטון טוטליטרי, אבל כל שלטון טוטליטרי נורמלי.
כי שלטון טוטליטרי אז הוא קובע לך הכל, והוא אומר לך הכל, אבל
אבל בסוף יש לך את החיים שלך, ואתה
אתה לא 24/7
צמוד ככה והוא יושב לך על הווריד.
בצבא 24/7
מנהלים אותך לפרטי פרטים.
לפחות בהתחלה, לפחות בטירונות.
אחר כך יש קצת יותר זמן בנחת.
תלוי איפה, תלוי מה.
אבל בעיקרון,
זה מערכת טוטליטרית,
שמשתלטת עליך,
והרבה פעמים מצליחים להנדס לך את המחשבות ואת התחושות,
ודאי את מה שאתה עושה, זה פשיטא.
ולכן אנשים נכנסים לתוך זה,
וכל דבר נראה להם ענק וקשה וכואב ומייסר ו
עכשיו, אני לא מזלזל בזה, למשל, מי שחותך שבת,
זה לא כיף, זה לא נעים.
זה עכשיו לא יוצא הביתה, וכבר שבועיים לא ראיתי את הבית, עכשיו עוד שבועיים. לא נעים.
אבל אם אתה מסוגל להרים את הראש מעל המים,
ולהגיד לעצמך:
זה משחק.
זה הכל משחק.
הוא עכשיו כאילו זה כלום.
אני בעוד שנה יצחק על זה.
בעוד 10 שנים בכלל זה זה יראה לי בתור איזה דברים קטנים.
עכשיו אני באיזשהו תהליך.
בסדר.
אבל אני יודע להסתכל על זה מלמעלה.
אז אני מסתכל על זה אחרת לגמרי.
באופן דומה,
יעקב רצה לגלות את הקץ.
מה הכוונה?
לברר את זה, שכל הגלות זה רק הסתר,
והכוח הפנימי הוא רק מהשם יתברך.
אז אוקיי, אם הקדוש ברוך הוא משחק איתי כל מיני משחקים,
עכשיו זה יכול להיות משחקים מאוד לא נעימים.
שעבוד מצרים
זועות אימים.
זה דבר קשה מאוד.
אבל אם אתה רואה בעיניים שזה הכל מאת השם יתברך, והקדוש ברוך הוא לא עוזב אותך לרגע,
ואתה אומר: אוקיי, אנה עבד דקודשא בריך הוא,
אני בסוף מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממני, זה מה שאני אעשה, זה מה שאני אחיה.
זה רצון השם.
אז אתה מרגיש פחות מצוקה.
המצוקה הכי קשה זה שאתה מרגיש שיש כוחות רשע נוראיים ששולטים בך.
איוב אומר: "ארץ ניתנה ביד רשע".
זה מה שהוא מרגיש.
וזה יותר קשה לו מכל הייסורים שלו.
הוא חולה, בניו מתו, כל רכושו עבד.
אבל מה שהכי קשה לו: "ארץ ניתנה ביד רשע".
איך יכול להיות?
הוא לא מבקש מהקדוש ברוך הוא תחייה את הבנים שלו בחזרה.
הוא מבקש מהקדוש ברוך הוא תתגלה אליי ותגיד לי ואני רוצה להבין לקבל תשובה, למה?
מה פשר של כל דבר? מה המשמעות של כל הדבר הזה?
זה מה שמציק לו.
וברגע שאדם רואה עין בעין את הקדוש ברוך הוא,
אז זה
בסדר.
אז זה הרבה יותר קל לעבור את הגלות.
לא שזה קל כל כך,
אבל זה הרבה יותר קל.
ולכן אומר השפת אמת, רק אם היה נגלה, אם היה נגלה זה,
לא היה גלות כלל. זה לא נקרא גלות.
אם אתה נמצא בגלות, אבל אתה כל הזמן מרגיש שזה הכל אני בשליחות של הקדוש ברוך הוא וכולי,
זה לא גלות.
זה "ויחי יעקב בארץ מצרים", אז הוא חי, הוא לא מת בכלל.
הוא לא איזה גלות,
הוא בחיות פנימית, כשהוא מחובר למקור.
חלק מהקושי
זה ההסתר.
הגמרא אומרת: "הסתר מן התורה מנין"? שנאמר: "ואנוכי הסתר אסתיר פניי ביום ההוא".
כמובן, קשור להסתר המלכה לכל התקופה הזאת שגם כן התחושה שהמן בא ועולה לגדולה ורוצה להשמיד להרוג לאבד את כל היהודים.
תחושה קשה ביותר.
וזה חלק מהסתר פנים.
הגלות, המהות שלה זה ההסתר.
אני מדלג קצת על הפסקה הבאה,
"וכן כתב אדוני אבי ז"ל, אדוני אבי זקני, מורי ורבי, זכר צדיק לברכה, יעקב אבינו לא מת.
מקרא אני דורש וכולי".
"שכאשר אדם דורש ומייגע עצמו, שזה בחינת תורה שבעל פה,
יכול למצוא הארה מחיות יעקב אבינו גם בתוך ההסתר".
כלומר, הוא אומר לו: "מקרא אני דורש".
אם אני דורש פסוקים, אז יעקב אבינו חי.
זה לא משנה בכלל מה אני דורש.
יכול להיות שאני דורש על יעקב אבינו, מה הוא, מה הוא זרו בחיים, אף הוא בחיים.
אבל גם בלי קשר לזה.
אם אני דורש מקראות,
אז יש לי את כוח הדרישה,
שאני מייגע את עצמי בתורה, זה בחינה של תורה שבעל פה,
אז אני מוצא הארה מיעקב אבינו.
אז לפי הדברים האלה, אין הכוונה שיעקב אבינו פיזית חי.
אלא הכוונה היא, שכל עוד אנחנו ממשיכים בדרכו, כל עוד אנחנו
לומדים תורה,
אז הוא חי.
זה גם כן סוג של חיים.
זה מאוד מתחבר לפשט של הדרשה שאומר שם
רבי יצחק
בשם רבי יוחנן.
מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים.
אם זרעו בחיים, מה הכוונה בחיים?
שוב, לא עניין של בדקת דופק.
אם זרעו חי, חיים פנימיים, כמו "ויחי יעקב בארץ מצרים".
אם זרעו מחובר לשורש, למקור, למהות, אז גם יעקב אבינו חי.
נסיים בשני מדרשים שקשורים לעניין.
אחד
אולי לפני זה נקדים ונאמר שהדברים יהיו לעילוי נשמתו הטהורה של הרב יצחק הרמ"א, השם יקום דמו,
שנרצח בערב שבת קודש פרשת ויחי
לפני, לא יודע כמה שנים.
20 ומשהו, 23, משהו כזה.
בגוש קטיף, הוא היה הרב של הישוב נצח חזן בגוש קטיף.
תלמיד חכם עצום, אחד מגדולי המקובלים בדורנו.
לא אני מעיד עליו, אלא מקובלים עצומים שבאו ללוויה ולשבעה, העידו עליו שהיה אחד מגדולי המקובלים בדורנו.
ונרצח ב
הוא נסע עם משפחה, כל המשפחה, נדמה לי, שישה ילדים, ברכב, ביום שישי,
ירו עליהם, והאוטו שלהם חורר ב-300 כדורים.
אף אחד מהמשפחה לא נפגע.
רק הוא קיבל כדור אחד בצבר ומת.
זה בעצמו דבר מופלא.
על כל פנים,
הוא היה אדם מלא חיים פנימיים, עם המון
אור פנימי שמאיר בו כל הזמן.
אבל אמרנו שנביא שני מדרשים שקשורים לעניין הזה של מושג החיים.
אומר המדרש בקהלת רבא
על הפסוק: "כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת".
אומר המדרש, טרונוסרופוס הרשע, שאל את רבי עקיבא,
ואמר לו: "אני יותר טוב ממשה רבך".
אמר לו: "למה"?
אמר לו: "שכן כתוב: לכלב החי הוא טוב מן האריה המת".
"ואני, אתה רוצה לקרוא לי כלב, אבל אני חי. משה רבנו, נוחו עדן, אז בקהלת כתוב שאני יותר טוב ממשה רבנו, רבך".
אמר לו רבי עקיבא,
האם אתה יכול לגזור ששלושה ימים לא ידליק איש אש בכל העיר.
אמר לו: "כן", גזר.
בערב הם עולים על הגז ורואים פתאום איזה עשן עולה מהזווית ההיא.
שאל אותו: "מה זה"?
אמר לו: "איזה חולה שבטח חיממו בשבילו מים".
ומה זה שם העשן באזור ההוא?
"לא, בטח זה יולדת".
ומה זה שם?
השתתק.
הבין שזה כנראה אף אחד לא שם על הגזירות שלו.
אמר לו רבי יהושע:
"תיפח רוחי דהוא גברה".
"משה רבנו, עד עכשיו, אתה אומר שאתה יותר טוב ממשה רבנו? משה רבנו, עד עכשיו אנשים מקיימים את תורתו.
ואתה היום אחד התורה שלך, הגזרות שלך לא התקיימו".
נשאלת השאלה,
בסדר, אז הוכחת שמשה רבנו יותר טוב.
אבל זה קושיה על הפסוק בקהלת.
"כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת".
אבל התשובה היא שמה שרבי יהושע הראה לו, זה לא שמשה רבנו יותר טוב ממנו,
הראה לו שמשה רבנו יותר חי ממנו.
כי כל עוד עם ישראל מחוברים אל המקור של משה, אז משה רבנו חי.
דוגמה נוספת לדבר,
במדרש שמות רבה,
אחרי חטא העגל, וכאשר
כאשר אומרים,
אומר משה רבנו לפני הקדוש ברוך הוא: "זכור לאברהם, יצחק ולשראל עבדך".
זכות אבות, יגן על עם ישראל.
אומר המדרש: "למה הזכיר פה שלושת האבות?"
אלא אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא,
"תן לי כמו שנתת לאברהם, בסדום, שיש עשרה צדיקים, אתה מכפר לכולם".
אם אני מעמיד לך עשרה צדיקים, אתה מכפר עליהם?
אמר לו הקדוש ברוך הוא,
"העמד לי, אין בעיה, תביא לי עשרה צדיקים, אני מכפר עליהם".
אמר לו משה: "הרי אני ואהרון,
ונדב ואביהו,
ואלעזר ואיתמר,
וחו".
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
"הרי שבעה, ואחר חסר שלושה".
אמר לו משה: "ריבונו של עולם,
האם יש תחיית המתים?"
אמר לו הקדוש ברוך הוא: "משה, נעשה תמים".
"מה זה אתה, מה זה שאלות הכפירה האלה"?
"ברור שיש תחיית המתים".
אמר לו משה: "אם יש תחיית המתים, זכור לאברהם, יצחק וישראל עבדך".
איך זה קשור?
בסדר, יש תחיית המתים. תחכה בסבלנות 2000, 3000 שנה.
מה אתה לחוץ?
לא, הטענה של משה, כן, גם לעתיד לבוא יקיצו וירעננו שוכני עפר,
אבל גם עכשיו, ברגע זה, חיים הם מתים.
כי אם אברהם יצחק ויעקב, אם הם עתידים לחיות,
זה אומר שכן, יש שרשרת אחת נצחית שממשיכה מיאברהם, יצחק ויעקב עד אל חיי הנצח.
וזה חבר אותנו לאותו מושג של מה זה בעצם חיים.
וזה איך אנחנו יכולים להיות יותר חיים.
זה גם דרך לכוון בברכה בתפילה של מחיה מתים ברחמים רבים.
אנחנו מדגישים כל כך הרבה בברכת מחיה מתים את עניין לחיות מתים.
זה לא רק שאנחנו אומרים, הקדוש ברוך הוא מחיה מתים,
אלא אנחנו אומרים,
שכל רגע ורגע אנחנו מתפללים בברכה הזאת,
על זה שאנחנו נהיה יותר חיים.
יותר מחוברים אל המקור,
יותר מרגישים את החיות הפנימית,
יותר עוצמות של חיים.
זה, וזה התפילה והברכה שבה אנחנו מסיימים היום.
חזקו וימצאו.