בלוג

בוקר טוב, רבותיי, ערב טוב. דברי התורה לעילוי נשמת מרדכי בן רוזה,
שהיום בערב, יום פקודת שנתו.

המדרש על פרשת השבוע,
אומר לנו אמירה שנראית במבט ראשון,
פסימית.

אומר המדרש, "ויקרבו ימי ישראל למות."
כתיב, מביא המדרש כמה וכמה פסוקים,
שכל הפסוקים האלה מחנה משותף. היום אנחנו פה, מחר אנחנו בקבר.
כך אומר המדרש. פסוק ראשון,
כתיב, "כי גר אנוכי עמך, תושב ככל אבותיי." זה פסוק בתהילים.
שדוד המלך אומר אותו
במזמור ל"ט,
שכל המזמור הזה
מדבר
על מצב של מחלה.
"נאלמתי דומייה, החרשתי מטוב וחבי נהכר."
אדם שהכאב מאכיר לו את החיים.
עד כדי שהוא אומר, "הודיעני השם קיצי ומדית מי ימי, אדע מה חדר אני."
תגיד לי כבר מתי הסוף, אני לא מסוגל לסבול יותר את הייסורים.
"הסר מעלי נגעך."
תסיר מעליי את הנגע, את המחלה.
מי אומר?
זה מזמור ל"ט בתהילים. כל המזמור הזה מדבר על אדם חולה
שמתפלל
שהקדוש ברוך הוא יסיר ממנו את המחלה.
ושם כתוב,
"כי גר אנוכי עמך, תושב ככל אבותיי. השע ממני ואבליגה וטרם אלך ואינני."
כלומר,
תרפא ממני מהמחלה הזאת לפני שאני כבר אלך מהעולם הזה.
אז כל המזמור הזה באמת מדבר על מצב של כאבים קשים,
של מחלה וייסורים,
ואדם בעצם, בהקשר הזה, מה אדם, מה מה אומר לנו דוד המלך?
"כי גר אנוכי עמך." מה הכוונה גר? גר,
כמו שאברהם אבינו אומר,
"גר ותושב אנוכי עמכם."
אני בסך הכל מתגורר פה, זה מקום זמני בשבילי.

מסופר על החפץ חיים,
שהיה צדיק עצום ותלמיד חכם עצום,
ויום אחד מגיע אליו איזה עשיר מופלג
להתייעץ איתו.
כן, הנה אני בדיוק מביא סיפור שמסביר את העניין.

בא אליו איזה עשיר מופלג להתייעץ איתו.
העשיר מגיע לבית של החפץ חיים והוא רואה
דירת חדר ורבע.
זה איזה חדר אחד
שבתוך החדר יש איזה קוך שהוא מטבח,
הפינת אוכל ושמה בלילה גם ישנים.
אומר לו כבוד הרב, ככה אתה חי?
שואל אותו החפץ חיים, למה, אתה לא חי ככה?
אני? אני יש לי ארמון, 20 חדרים מיותרים.
חוץ מחדר שינה לכל אחד מבני המשפחה,
ועוד חדר עבודה, ויש לי 20 חדרים ריקים.
אומר לו החפץ חיים,
רגע, ועכשיו שנסעת אליי לפה, נסעת ברכבת,
אז גם ברכבת היה לך 20 קרונות?
לא, ברכבת זה משהו זמני, אני רק בנסיעה.
ברכבת אני
יושב במקום אחד, אבל בבית יש לי
חדרים בשפע.
אמר לו החפץ חיים, אתה מבין?
אני, כל הבית הזה, זה בדיוק הזמני בשבילי.
זה העולם הזה, זה זמני.
מקום הקבר, זה העולם הבא.
אז אני לא משקיע בעולם הזה, זה משהו זמני, כמו שאתה לא משקיע ברכבת.
אז זה המבט שאדם אומר, העולם הזה הוא כולו זמני.
"כי גר אנוכי עמך, תושב ככל אבותיי."

אז זה פסוק אחד שמביא המדרש. פסוק נוסף,
"כי גרים אנחנו לפניך." זה גם דוד המלך אומר, זה פסוק בדברי הימים.
כאשר דוד בונה את בית המקדש,
אז הוא אומר את הפסוק, הוא לא בונה, סליחה, הוא מכין את כל הדברים לקראת הבנייה,
אז הוא אומר,
"כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, כצל ימינו על הארץ ואין מקווה."
כל החיים שלנו על הארץ זה כמו צל.
אומר המדרש,
הלוואי כצלו של כותל או כצלו של אילן,
אבל זה לא כמו צל של כותל או אילן,
אלא כצלו של עוף
בשעה שהוא עף.
שכתוב,
"כצל עובר."
בתהילים כתוב
שימינו הם כצל עובר. זה לא סתם צל.
כמו עוף, כמו ציפור.
בדיוק. הציפור עוברת מעליך, עושה עליך צל.
זה חצי שנייה צל וזה נגמר.
אז אומר לנו דוד המלך, כל הימים, כל החיים שלנו, מה זה?
מאפף בעיניים, נגמר החיים.
אדם מגיע לגיל 90,
מסתכל אחורה,
ולפעמים הוא אומר, וואו.
החיים עברו לי ככה, לא שמתי לב
כל כך הרבה חלומות גדולים, כל כך הרבה מחשבות, כל כך הרבה תוכניות,
ובעצם אני רואה שלא הספקתי.
שלא עשיתי מה שרציתי.
שלא התמקדתי בדברים החשובים באמת.
הצדיק
יכול להסתכל אחורה ולהגיד,
אני יודע שאומנם
"ימי שנותינו בהם 70 שנה ואם בגבורות 80 שנה,"
אבל את המעט שנים שיש לי,
עשיתי מה שנכון.
אני מסתכל אחורה בסיפוק שהשתדלתי לעשות רצון השם.
אבל אדם שככה עובר את החיים, אז הוא הרבה פעמים
מסתכל אחורה
והוא מרגיש קצת החמצה.

ומוסיף המדרש ואומר,
כולם אומרים בפיהם שהם מתים.
כולם יודעים וגם אומרים את זה.
אברהם אמר, "ואנוכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר."
כלומר, הנה אני הולך, זה היה לפני שיצחק נולד.
אז הוא אומר אני הולך למות ערירי ללא בנים.
וזהו, אני הולך למות. מי שיירש אותי זה אליעזר, אבל אין לי שום בן שיירש אותי.
יצחק אמר
לעשיו, "ואברכך לפני השם לפני מותי."
אני עומד למות, אז אני אברך אותך.
גם יעקב אמר,
"ושכבתי עם אבותיי ונסתני ממצרים וקברתני בקבורתם."
שהוא אומר ליוסף, כאשר אני אמות,
תיקח אותי ותקבר בארץ ישראל.
אז הנה גם שלושת האבות, כולם מזכירים את העניין הזה שהם עומדים למות.

ונשאלת השאלה, מה בעצם המדרש רוצה מהחיים שלנו?
רוצה לייאש אותנו?
כל המדרש הזה כל כך פסימי. כל המדרש הזה, כל מה שהוא אומר, זה
כולם הולכים למות.
החיים שלנו פה זה רק כצל עובר.
זה, תראה גם אברהם, יצחק ויעקב,
גם הם באים ואומרים, אנחנו עומדים למות.
כולם יודעים, כולם אומרים שהם הולכים למות.
מה התועלת
באמירה הזאת?

אז נתמקד פה בארבעה פסוקים.
דוד אומר,
"כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו." זה הוא אומר כאשר הוא
מכין את בניין המקדש.
ואברהם, יצחק ויעקב. זה עוד שלושה פסוקים.

וכל אחד מהפסוקים מלמד אותנו לימוד גדול מאוד, לא סתם המדרש הביא את הפסוקים הללו.
מכיוון
שזה שדוד המלך
לא, אמרתי קודם בטעות שהוא בונה את בית המקדש. הוא אומר את זה בשעה שהוא בונה.
לא דוד בנה. שלמה בנה.
אבל דוד מכין הכל. הוא קונה את המקום,
הוא מביא את כל הכסף והזהב. כל זה מסופר בספר דברי הימים.
בספר שמואל
לא מפורט הדבר הזה. כן מופיע שהוא קנה את גורן הרבנן היבוסי, זה אתר הבית.
והוא רצה לבנות.
הוא רצה, כתוב שהוא רצה והקדוש ברוך הוא אמר לו לא תיבנה, בנך יבנה.
אבל כתוב בספר שמואל שהוא
כבר קנה את גורן הרבנן היבוסי.
בספר דברי הימים כתוב שהנביא אומר לו,
"זה בית עולם להשם וזה מזבח לעולה לישראל."
פה יבנה המקדש,
וכתוב מסופר שמה באריכות רבה
שדוד מכין את כל הכסף, ואת הנחושת, ואת כל הדברים שנצרכים
לצורך המקדש ומתכנן הכל, ששלמה יבוא,
רק יהיה לו את המכה בפטיש
לבוא ולהעמיד את הדברים ותיקרא המלאכה על שמו,
על שם גומרה.

דווקא בהקשר הזה, אומר דוד המלך, "כי גרים אנחנו לפניך."
אנחנו רק מתגוררים פה, אנחנו רק זמניים.
למה זה כל כך חשוב להגיד את הדבר הזה?
מכיוון,
שלכאורה במבט ראשון היית מסתכל על התקופה הזאת של דוד,
הוא במצב של שיא.
קנה את הרב בית.
הוא מכין את הכל, הוא אסף זהב, אסף את כל התרומות.
זה את זה הוא אומר כבר כאשר הוא כבר המליך את שלמה בנו למלוך אחריו.
הרי שלמה עלה למלוכה עוד בחיי דוד אביו.
אז לכאורה יש פה מצב מושלם, ואף על פי כן אומר דוד,
"גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, כצל ימינו על הארץ."
זה כמו צל, כמו צל עובר.
למה הוא כל כך מזכיר פה את המוות?
אז
אפשר לומר על זה שני פירושים. פירוש אחד, שדווקא כאשר אדם נמצא באיזה שיא של עוצמה,
תזכור
שאתה כזה קטן.
אתה לא הנקודה. תגיד בענווה, כל מה שעשיתי וכל מה שהגעתי זה הכל מאת השם.
אבל יש פה רובד נוסף. הרי כמו שאמרתם נכון,
הקדוש ברוך הוא אמר לדוד, אתה לא תבנה את הבית, הבן שלך יבנה את הבית.
בצורה מאוד צינית, הגמרא מציגה את זה,
שהיו ליצני הדור
אומרים,
"מתי ימות כבר דוד המלך?"
עכשיו,
יש להם תירוץ,
למה הם מתפללים ומייחלים לכך שדוד המלך ימות?
רוצים את בית המקדש.
שימו לב למזמור בתהילים. המזמור נשמע נפלא.
אבל חז"ל דורשים את המזמור הזה על הנקודה הזאת.
מזמור קכ"ב בתהילים, "שיר המעלות לדוד."
"שמחתי באומרים לי."
דוד אמר את זה, זה מופיע בדברי הימים שדוד אמר את זה לציבור.
תדעו שאני אוסף מכין הכל,
אבל אני לא יכול לבנות כי הקדוש ברוך הוא אמר לי דמים רבים שפכת,
בנך יבנה את הבית.
זה מופיע כמה, פעמיים בדברי הימים שדוד אומר את זה לעם ישראל.

תקשיבו רגע למזמור בתהילים קכ"ב.
כולם מכירים אותו.
אבל פתאום אנחנו במזמור הכל כך מוכר,
פתאום שומעים פה
רובד נוסף.
המזמור אומר כך,
"שמחתי באומרים לי בית השם נלך. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו. ששמה לו שבטים שבטי יה עדות לישראל הודות לשם השם."
אני לא אקרא את כל המזמור, אתם מכירים.
מה האווירה במזמור?
אווירה נפלאה, אווירה חגיגית.
כל עם ישראל מתקבצים לירושלים.
"ששמה עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל."
"עומדות רגלינו בשעריך ירושלים." דבר נפלא.
שימו לב לפסוק הראשון.
"שיר המעלות לדוד. שמחתי באומרים לי
בית השם נלך."
אנשים אומרים לי, "בית השם נלך." אנחנו רוצים ללכת לבית השם. זה טוב או לא טוב?

נשמע נפלא, אבל בעצם, מה הם אומרים לו?
יאללה זקן, תמות כבר, אנחנו רוצים לבנות בית המקדש.
זה מה שאומרים לו.
"בית השם נלך."
די, נמאס ממך דוד המלך.
הוא לא היה כזה זקן, נכון? הוא נפטר בגיל 70.
אבל אומרים לו בעצם,
יאללה,
תפנה את המקום.
למה? "בית השם נלך." אנחנו רוצים לבוא לבית המקדש.
מה אומר דוד? מילה אחת.
"שמחתי באומרים לי בית השם נלך."
אנשים מלגלגים עליו ואומרים לו יאללה, מתי תמות כבר? רוצים לבנות בית המקדש.
אומר להם, תדעו לכם אני שמח שהם אומרים לי.
בסוף, הגמרא אומרת שהקדוש ברוך הוא אמר לדוד,
משפט וצדקה שאתה עושה בעולם הזה, חביבים לפניי יותר מבית המקדש שיבנה בנך.
זה על פי הירושלמי.
בבבלי כתוב, כל שעה של לימוד תורה שאתה לומד בעולם הזה, חביבה לפניי
יותר מבית המקדש שיבנה בנך. אני לא מזרז את מותך.
אבל דוד המלך אומר מבחינתי,
אני לא איש.
אני זז הצידה, אני מפנה את מקומי. אני מוציא את עצמי מהמשוואה.
אני לא עניין.
רוצים בית המקדש? אם הקדוש ברוך הוא יגיד שהגיע הזמן המקדש,
"שמחתי באומרים לי בית השם נלך." אם צריך שאני אמות כדי שייבנה בית המקדש,
אני שמח.
שמח שאנשים רוצים בית מקדש, גם אם זה אומר שאני עכשיו אפנה את מקומי.

אז האמירה הזאת היא אמירה מאוד מאוד עוצמתית,
שדוד המלך בעצם, וזה אני חוזר רגע למדרש.
המדרש מביא שוב, רצף של פסוקים שבאים להגיד
שכולם בסוף מתים.
מה, אנחנו לא יודעים שכולם בסוף מתים? למה צריך להגיד את זה ולמה סתם
להכניס אותנו לאווירה דיכאונית כזאת?
לא, זה לא סתם להגיד כולם בסוף מתים.
זה להגיד,
כיוון שבאמת בסופו של דבר כולם מתים,
אז תראה איך אתה מתבונן על החיים שלך.
תראה מה אתה עושה עם החיים שלך.
תראה שדוד המלך
לא שם את עצמו במרכז.
הוא לא שם את האגו שלו ואת האישיות שלו ואפילו את החיים שלו
בתור הדבר העיקרי.
אלא הוא אומר, "שמחתי באומרים לי בית השם נלך."
ועל זה הוא אומר, "כי גרים אנחנו ותושבים לפניך." כי אנחנו פה זמניים.
העיקר זה הנצח. העיקר זה
שייבנה מקדש,
העיקר זה שתבוא גאולה, העיקר זה שיהיה המשכיות.
והדבר הזה
הוא בא לידי ביטוי גם בשלושת הפסוקים שהם מובאים פה בשם אברהם, יצחק ויעקב.

אברהם אומר, "ואנוכי הולך ערירי."
אני הולך לעולמי, אני הולך למות ערירי.
באיזה הקשר הוא אומר את זה?
לא סתם שאין לו ילדים. הקדוש ברוך הוא מבטיח לו
"שכרך הרבה מאוד." אני אתן לך שכר,
בלי סוף.
אומר לו אברהם, מה תתן לי?
"ואנוכי הולך ערירי." כלומר,
אין שום משמעות למה שתתן לי
אם אין המשכיות.
כי מה מה בעצם אומר פה אברהם אבינו?
כל התענוגות של העולם הזה, מה תתן לי?
עושר,
כבוד,
עבדים ושפחות. מה תתן לי?
אם אין לי בנים שימשיכו את דרכי,
אם אין עם ישראל
שממשיך את דרכו של אברהם אבינו,
אז לא מעניין אותי כל הדברים האלה. וזה הנקודה
שכאשר אנחנו זוכרים שכולם מתים בסוף,
אז זה מה שנאמר,
"באשר הוא סוף האדם והחי ייתן אל ליבו."
כאשר אדם נזכר בכך שכולם בסוף מתים,
אז הוא צריך לתת אל ליבו ולזכור מה המשמעות של החיים בעולם הזה.
ולכן אברהם אומר,
כל השכר של העולם הזה, מה ייתן לי?
אם אין לי המשכיות, אני צריך המשכיות.
כך גם אומר יצחק. אמנם הוא אומר לעשיו,
"ואברכך לפני השם לפני מותי."
אבל יצחק, גם יצחק כאשר הוא מברך את, בסוף הוא מברך את יעקב, הוא רצה לברך את עשיו, הוא רצה שגם עשיו יהיה חלק מעם ישראל.
אז הוא מבין
שהברכה, זה לא סתם עכשיו לחלק מתנות.
הברכה שהוא מברך את הבנים שלו, זה לחלק להם משימות.
הוא מברך את עשיו, "תל השמנים ושמני הארץ," הוא רוצה לברך אותו,
בעצם הוא מטיל עליו את האחריות
לפרנסה של עם ישראל.
הוא מברך אותו,
"יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים."
הוא בעצם
מטיל עליו משימה
של יחסי חוץ, של תחום הביטחון.
זאת אומרת,
יש פה בברכה, הברכה היא לא רק ברכה, אני מברך אותך שיהיה לך כל טוב.
זה ברכה שיש בה תפקיד, כי יצחק בזה שהוא אומר, "ואברכך לפני השם לפני מותי,"
אוקיי, אני מת, אבל אני צריך להעביר את התפקיד הלאה.
יש פה אחריות. אני דואג לדורות הבאים.
וזה גם מה שנאמר על יעקב. גם יעקב אבינו
שאומר,
"ושכבתי עם אבותיי, ונסתני ממצרים וקברתני בקבורתם."
הוא רוצה להגיד, אני אומנם מת במצרים,
אבל תדאג שאני אקבר בארץ ישראל, כי ארץ ישראל היא ארץ החיים.
ארץ ישראל יש בה את הממד של הנצח.
ולכן נשים לב שלא במקרה המדרש הביא שלושה פסוקים משלושת האבות ופסוק אחד מדוד המלך.
דוד המלך נקרא הרגל הרביעית של המרכבה.
על פי תורת הסוד, אברהם, יצחק ויעקב ודוד המלך, אלה ארבעה עמודי העולם,
ארבעה עמודי המרכבה שעליהם השכינה שורה.
ולכן דווקא משלושת האבות ודוד המלך מובא פה הפסוק הזה שאומר,
כולנו הולכים למות. אבל לא סתם,
אין מה לעשות, אין טעם בחיים, כולנו הולכים למות.
זה לא אווירה הדיכאונית.
אלא כולנו הולכים למות ולכן יהיה לנו פרופורציה
שהחיים שלנו הם לא העיקר.
העיקר זה הנצח.
העיקר זה הכלל.
ולכן
קודם כל, דוד המלך אומר,
אני לא הנקודה.
אם צריך אני אזוז, אני אמות אם הקדוש ברוך הוא רוצה, ואני אשמח
שייבנה בית המקדש יותר מוקדם.
הקדוש ברוך הוא אומר לו לא.
למה?
לא כי אני רוצה שתאכל עוד כמה ארוחות.
כי אני רוצה שתלמד תורה, אני רוצה שתעשה משפט וצדקה. אלה דברים שגם בחיים של האדם הם קשורים אל הנצח.
וגם אברהם, יצחק ויעקב, כשהם רוצים את ההמשכיות,
את המשכיות הזרע של עם ישראל, המשכיות התפקיד של עם ישראל,
ואת המשכיות של הנצח של עם ישראל בארץ ישראל.
אבל אברהם,
הוא גם את קטורה.
מבחינתו
מבחינתו זה לא המשך.
הקדוש ברוך הוא אומר לו לא גיער אותם.
לא גיער אותם.
למשל, אחד הבנים של אברהם אבינו, קראו לו מדין.
מדין. ממנו יצא העם המדייני.
זה עם אחר, זה לא, לא גיער אותם.
הפוך, כתוב, "לבני הפילגשים אשר לו נתן אברהם מתנות, וישלחם מעל פניו."
"בהודנו חי, קדם קדמה לארץ קדם."
הפילגשים הכוונה היא קטורה והגר.
שחז"ל אומרים שזה אותה קטורה היא הגר, לא משנה כרגע.
אבל בעיקרון, את הבנים האלה הוא משלח.
הקדוש ברוך הוא אומר לו, "כי ביצחק יקרא לך זרע."
כל האחרים לא נקראים זרעך. יצחק הוא זרעך, הוא הממשיך שלך.
אז הנקודה היא, הנקודה היא שבעצם,
במקום, דווקא כאשר אדם זוכר
ש
"ימי שנותינו בהם 70 שנה וימינו קצר כצל עובר,"
דווקא מתוך זה האדם יודע שהוא יכול להתחבר לנצח.
וכאמור, הדברים האלה מדרש על פרשת השבוע, מכיוון שמסופר בפרשה על כך שיעקב אבינו
עומד למות,
הדברים האלה מתאימים גם להזכרה שבה אנחנו עומדים.
שבכל אזכרה,
כאשר מזכירים נפטר,
אז אנחנו יודעים וזוכרים
שחייו של אדם הם קצובים.
אבל באמת אפשר לחבר את החיים אל הנצח.
וזה שקרובי משפחה,
במיוחד ברה מזה כה אבא,
אבל כל קרובי המשפחה וכל מוקירי זכרו
באים ועושים
לימוד תורה לעילוי נשמתו,
ברכות לעילוי נשמתו.
כל הדברים הללו הם בעצם עילוי נשמה והם חיבור של החיים הזמניים,
חיבור אל הנצח, שזה מה שאנחנו לומדים פה גם מדוד המלך וגם משלושת האבות הקדושים.
נאמר קדיש על ישראל ונעמוד לתפילת ערבית. רבי חננא בן גשה אומר,
"רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך עשו הרבה תורה ומצוות, שנאמר אדוני חפץ צדקו,
יגדיל תורה ויאדיר."