פרשת ויגש – האלהים חשבה לטובה

החשד והדמעות

בסיום ספר בראשית, לאחר פטירתו של יעקב אבינו, מתרחש אחד הרגעים המרגשים ביותר בסיפור המשפחתי של שבטי ישראל. האחים פונים אל יוסף במסר כבד: "לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו" (בראשית נ, טו). עד כה, כל עוד יעקב היה בחיים, היה ברור שיוסף לא יפגע באחיו. אבל עכשיו, כשהאב המשותף נפטר, עולה החשש – אולי יוסף רק חיכה לרגע הזה כדי להיפרע?

כדי למנוע זאת, האחים מחליטים לשקר. הם שולחים אל יוסף מסר לכאורה מיעקב: "אביך צווה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם" (בראשית נ, טז-יז). יוסף, ששוחח עם אביו לפני מותו, יודע בבירור שזה לא נכון. יעקב מעולם לא הזכיר דבר כזה, כי הדבר פשוט לא עלה על דעתו שיוסף יפגע באחיו.

התגובה של יוסף מפתיעה: "ויבך יוסף בדברם אליו" (בראשית נ, יז). למה הוא בוכה? רש"י מבאר: על שחשדוהו. הוא בוכה על עצם החשד, על כך שאחיו יכולים לחשוב שהוא מסוגל לנקום. נכון, הם עשו לו דברים נוראים – מכרו אותו לעבדות, דבר ששיקף למעשה גזר דין מוות. במצרים העתיקה, עבדים לא היו בני אדם בעיני אדוניהם – הם היו חפצים, חומר גלם, שקית סוכר שאין מהססים שנייה לקרוע את ראשה. מי מצליח לשרוד בתנאים כאלה? עבודת פרך, ייסורים קשים, מוות תוך זמן קצר – זה היה הגורל הרגיל של עבד.

אבל יוסף? הוא חושב לפגוע באחיו? הדבר הזה שייך לעשו הרשע, זה שאמר "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז, מא). לא ליוסף הצדיק.

השקר שמגלה אמת

האחים לא מבינים את הבכי. הם מפרשים אותו כסימן מסוכן – אולי הוא באמת רוצה לפגוע בהם. אז הם נופלים לפניו ואומרים: "הננו לך לעבדים" (בראשית נ, יח). זו שפלה עמוקה – הם מוכנים להיות עבדיו, רק שלא ייפרע מהם.

ואז יוסף אומר את המשפט שהוא לב הפרשה, המשפט שצריך ללוות אותנו כל החיים:

"אתם חשבתם עלי רעה – ואלוהים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה, להחיות עם רב" (בראשית נ, כ).

משפט זה מכיל תפיסת עולם שלמה. כן, אתם פעלתם לרעה. אתם רציתם להרע לי, להזיק לי. אבל הקדוש ברוך הוא מנהל את הכל לטובה. הקדוש ברוך הוא גלגל אותי למצרים לא כדי שאסבול, אלא כדי שבשנות הרעב אוכל להחיות עם רב.

והטובה הזאת היא רב-שכבתית. לא רק שבעת שנות הרעב יוסף הציל את משפחת יעקב – שבעים נפש שירדו למצרים. הקדוש ברוך הוא ידע כבר דבר שיוסף עדיין לא ידע: שעם ישראל עתיד לשהות במצרים 210 שנה, ושמצרים תהפוך ל"כור הברזל" (דברים ד, כ). כמו שצורפים מתכת באש כדי להפריד בין הטהור לפסולת, כך מצרים היתה הכור שבו התחשל עם ישראל להיות עם.

אז כשיוסף אומר "האלוהים חשבה לטובה" – הוא מדבר לא רק על הרעב, לא רק על ההצלה המיידית. הוא מדבר על תהליך היסטורי עמוק של התהוות עם.

המציאות שלנו: החושך והאור

המשפט הזה של יוסף הוא לא רק סיפור יפה מהתנ"ך. הוא חי ונושם במציאות שלנו, היום, כאן. אנחנו נמצאים במלחמה קשה ואכזרית שהתחילה במטבח מזעזע, בזוועות שהדעת לא סובלת אפילו להעלות אותן בדעתה. המלחמה ממשיכה, ואנחנו קמים כל בוקר בחרדה. שתי המילים הכי מפחידות – "מותר לפרסום" – הן מילים שאנחנו כבר לא רוצים לשמוע.

ארבעה עשר חיילים נהרגו בשבת. ברוך השם, לא הכרנו אותם ישירות. אבל רעייתי בוכה כל יום. בלי להכיר אותם. כי זו תקופה קשה מאוד, מורכבת מאוד.

וזה לא בפעם הראשונה. לפני יומיים בלבד, ביום שישי, ציינו את עשרה בטבת – לזכר תחילת המצור על ירושלים שהוביל לחורבן בית ראשון, וגם היום הקדיש הכללי לנספי השואה שלא יודעים את תאריך מותם. השואה, המלחמה שאנחנו נמצאים בה, חורבן בית ראשון – כל כך הרבה קשיים, כל כך הרבה צרות עברו על עם ישראל.

אבל יוסף מלמד אותנו: "אתם חשבתם עלי רעה – האלוהים חשבה לטובה". בסופו של דבר, כל מה שעושה השם – הכל לטובה.

להבחין באור שבתוך החושך

במלחמה הזאת שאנחנו נמצאים בה, אפשר לראות את הדברים יחסית בקלות. עם כל החושך, יש המון אור. יש המון ברכה.

הברכה הראשונה היא בהצלה. אנחנו יודעים שבצפון, כוח רדואן של חיזבאללה גדול פי חמש מהכוח של נוחבה של חמאס, ומאומן הרבה יותר. הם רצו לעשות בדיוק אותו דבר. אף אחד מאיתנו לא חי בהשלאות אחרות. ולכן, עצם זה שרק החמאס תקף ולא היה גם מצפון וגם מדרום – זה כבר משהו שבאמת לא מוסבר. למה חיזבאללה לא באו ותקפו גם? זה נס.

אבל זה רק דבר קטן. הלוואי שלא היינו צריכים את האסונות הנוראים האלה ואת המלחמה הקשה הזאת בשביל זה. אבל בסופו של דבר, מתוך המלחמה הזאת עם ישראל מתעורר. מתוך המלחמה הזאת אנחנו חוזרים יותר לאחדות, חוזרים יותר להבין מי אנחנו, מה אנחנו עושים פה, מי זה האויבים שלנו ומה החלומות החשובים להם – להרוג, להשמיד ולאבד.

כשהדברים פתאום יותר מסתדרים, פתאום אנחנו חוזרים רגע להבין את המציאות כמו שהיא באמת – זה בעצמו "אלוהים חשבה לטובה". אמנם זה נורא ואיום, ואוי ואבוי לנו שאנחנו נאלצנו להגיע למצב כזה על מנת להגיע לתיקונים הללו. אבל בסופו של דבר, הדברים הם תמיד להסתכל על הצד החיובי שצומח מתוך המשבר ומתוך הקשיים.

כשהחושך גדול מדי: המתנה לאור

ומה אם אתה לא רואה שום דבר חיובי? מה אם הרוע והחושך הם הרבה יותר גדולים מהאור שאתה רואה? אז צריך להמתין.

בסופו של דבר, בטווח ארוך, עם ישראל הוא עם הנצח. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". ולאחר זמן, אתה יכול לראות לפעמים את המשמעות גם של הקשיים הרבים שהיו. הטובה שצומחת מהם – אתה רואה אותה רק לאחר זמן.

משבר – מקום לידת חיים חדשים

יש משהו עמוק במילה העברית "משבר". זה לא רק לשון של שבר. המשבר הוא גם המיטה שעליה יושבת האישה היולדת. מיטת הלידה נקראת "משבר". מדוע? כי מהמיטה הזאת, אמנם האישה עוברת קשיים וצירים וכאבים, אבל מתוך המקום הזה יוצאים חיים חדשים.

חז"ל רוצים ללמד אותנו בכך שהם קוראים למיטת הלידה "משבר": מכל כאב ומכל קושי, בסוף צומחים חיים חדשים.

זה לקוח מיוסף הצדיק, שאומר לנו בפרשת השבוע: "אתם חשבתם עלי רעה – האלוהים חשבה לטובה". זו גדלות עצומה – להסתכל על האחים שפגעו בך הכי עמוק, ולומר להם: אני יודע, אתם חשבתם לרע, אבל האלוהים חשבה לטובה. חס ושלום אני לא אפגע בכם. "התחת אלוהים אני?" (בראשית נ, יט). מה אני אלוהים שאני אמור להעניש אותכם? אתם חשבתם אולי לרעה, אבל האלוהים חשבה לטובה.

סיכום: מתוך הצרה באה הישועה

הדבר הזה הוא בשבילנו קריאת כיוון. כל דבר שהוא קשה, כל משבר וכאב שיש לנו בחיים הפרטיים או בחיים של עם ישראל – צריך להתבונן עליו לטובה. לשאול את עצמנו: מה צומח מכאן? איזה חיים חדשים ואיזו צמיחה חדשה עולה ופורחת דווקא מתוך המשבר הזה?

כמו שאומר הפסוק: "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" (ירמיהו ל, ז). לא רק שעם ישראל נושע מהצרה – אלא "וממנה יוושע". מתוך הצרה עצמה באה גם הישועה.

בעזרת השם שנזכה לישועה, לכלל ולפרט, בעזרת השם במהרה בימינו.


לעילוי נשמת מרדכי בן רוזא

תמלול השיעור

דברי התורה יהיו לעילוי נשמתו
של מרדכי בן רוזא, שהיום יום פקודת שנתו.

בפרשת השבוע, אחרי שיעקב נפטר,
פונים האחים אל יוסף.
הם חוששים, שמא
לו יסתמנו יוסף.
הרי אנחנו יודעים מה עשינו לו.
מכרנו אותו לעבד למצרים.
בזמנם, להיות עבד
המשמעות היתה גזר דין מוות בדרך כלל.

מי מצליח לשרוד בתוך עבד במצרים?
היו מתייחסים לעבד
יותר גרוע מבהמה.
כמו אל חומר.
יש לך שקית סוכר שקנית.
אתה מהסס שנייה
לפני שאתה קורא לה את הראש
כדי לשפוך את הסוכר לאיזה צנצנת?
אתה לא מהסס.
באותה מידה היה יחס לעבדים.
למכור את יוסף למצרים,
זה היה, לא סתם מוות,
בסופו של דבר הוא לא מת.
אבל באמת מצד ה-
הריאליה של הדברים,
זה עבודת פרך בייסורים קשים ומוות תוך זמן קצר.
זה מה שהיה קורה בדרך כלל
לעבדים במצרים.

ולכן,
האחים חוששים,
שמא עכשיו,
לאחר שיעק, עד עכשיו יעק, יוסף לא עשה לנו כלום.
כי היה לנו אבא שלנו.
אבל עכשיו אחרי שיוסף מת,
לו יסתמנו יוסף והשב ישיב לנו
את כל הרעה אשר גמלנו אותו.

ולכן,
הם מחליטים לשקר ליוסף.
שולחים אליו שליח,
תשמע,
אבינו ציווה לפני מותו לאמור,
תחמול על אחיך
ותותר להם ואל תפגע בהם.
יוסף יודע שזה לא נכון.
יוסף דיבר עם אבא שלו לפני מותו.
והוא יודע שאבא שלו לא ביקש דבר כזה,
כי אבא שלו לא עלה על דעתו
שיוסף יפגע באחים.
ולכן יוסף שומע את זה והוא ממרר בבכי.
למה הוא בוכה?
הוא בוכה על שחשדוהו.
שחשדו אותו בדבר כזה. מה אני אפגע באחים שלי?
נכון, הם פגעו בי,
הם עשו לי דברים נוראים.
אבל מה עכשיו אני רק מחכה
שאבא ימות כדי לפגוע בהם?
זה מעשה שמתאים לעשו הרשע.
עשו הרשע כך אמר, יקרבו ימי אבל אבי והרגה את יעקב אחי.
אבל יוסף חס וחלילה.

האחים לא מבינים שהוא בוכה,
אז הם לא מבינים למה הוא בוכה.
חושבים אולי כן הוא רוצה לפגוע בהם.
אז הם נופלים לפניו ואומרים לו הנינו לך לעבדים.
אומר להם יוסף משפט מדהים,
שהוא משפט חזק מאוד שצריך לקחת אותו לכל החיים.
אומר להם יוסף,
אתם חשבתם עליי לרעה,
והאלוהים
חשבה לטובה
למען עשוק היום הזה להחיות עם רב.
כלומר, אף על פי שאתם, אתם פעלתם לרעה,
אתם רציתם להרע לי, להזיק לי.
אבל הקדוש ברוך הוא מנהל את הכל לטובה.

הקדוש ברוך הוא מגלגל את יוסף למצרים על מנת
שבשנות הרעב
להחיות עם רב.
יוסף יכול להחיות את כל משפחת יעקב,
70 נפש יורדים למצרים.
אבל זה לא רק זה.
הקדוש ברוך הוא יודע,
זה יוסף עוד לא יודע,
אבל הקדוש ברוך הוא יודע כבר גם את זה,
שעתידים עם ישראל להיות במצרים 210 שנים,
ומצרים הופכת להיות
כור הברזל.
כמו שרוצים
לצרוף את הכסף
או את המתכת
מכל הסיגים והפסולת,
צורפים אותה
בתנור אש
וכך מפרידים
את המתכת הטהורה
מהפסולת,
ואז אפשר לחשל אותה
בצורה טובה.
כך מצרים קורא לה נביא כור הברזל
שבה עם ישראל מתחשל להיות עם.

אז האלוהים חשבה לטובה.
כל דבר בסופו של דבר מתגלגל לטובה.

המשפט הזה הוא משפט מאוד חזק.
כי תמיד
בחיים של האדם הפרטי ובחיים של עם ישראל,
יש המון צרות, המון קשיים.
אנחנו נמצאים עכשיו במלחמה קשה ואכזרית
שהתחילה מטבח מזעזע וזוועות שהדעת לא סובלת אפילו להעלות אותם
בדעתה.

וממשיכה, המלחמה ממשיכה ואנחנו כל יום,
מי מיתנו לא קם כל בוקר בחרדה?
מה, שתי המילים הכי מפחידות,
מותר לפרסום.
זה מילים שאנחנו כבר לא, לא רוצים לשמוע אותם.

היום,
ברוך השם,
אף אחד מהחיילים שנהרג בשבת לא קשור אלינו ישירות, לא הכרנו אף אחד.
הכרנו לצערנו חיילים
בימים קודמים.
אבל 14 חיילים שפורסמו היום,
אשתי כל יום בוכה.
כל יום לא יכולה לעצור את הדמעות,
בלי להכיר אותם.
אבל זה תקופה מאוד קשה.
תקופה מאוד מורכבת.

והוסיות הזאת
קורה הרבה פעמים.
מה, אנחנו יש פה הרבה יותר מבוגרים ממני,
שזוכרים גם דברים,
תקופות קשות מאוד שעברו על עם ישראל.
רק לפני יומיים, ביום שישי,
ציינו את השרה בטבת,
שהוא גם לזכר החורבן של בית ראשון,
המצור שהתחיל על בית ראשון,
וגם הרבנות הראשית תקנה את זה כיום הקדיש הכללי
לכל הנספים בשואה,
שלא יודעים מתי הם נספו.

אז רק נחשוב על השואה,
רק נחשוב על המלחמה שאנחנו נמצאים בה,
נחשוב על חורבן בית ראשון.
כל כך הרבה קשיים, כל כך הרבה צרות עברו על עם ישראל.
אבל יוסף מלמד אותנו משהו מאוד עמוק.
אתם אתם חשבתם עליי לרעה,
האלוהים חשבה לטובה.
בסופו של דבר, כל מה שעושה השם, הכל לטובה.

אני חושב שבמלחמה הזאת שאנחנו נמצאים בה,
אז אפשר לראות את הדברים
יחסית בקלות.
עם כל החושך.
יש המון אור.
יש המון ברכה.
הברכה היא קודם כל
בהצלה.
אנחנו יודעים הרי
ש-
בצפון,
תן לי רק דוגמה אחת.
בצפון, כוח רדואן של החיזבלה,
גדול פי חמש
מהכוח של הנוחבה של החמאס,
ומאוומן הרבה יותר.
והם רצו לעשות בדיוק אותו דבר.
אף אחד מאיתנו לא חי בהשלאות אחרות.
ולכן,
עצם זה שרק החמאס תקף ולא היה גם מצפון וגם מדרום,
זה כבר משהו שבאמת לא מוסבר.
אנחנו לא יכולים להבין למה חיזבלה לא באו ותקפו גם.

אבל זה רק דבר קטן.
בסופו של דבר,
הלוואי שלא היינו צריכים את ה-
את האסונות הנוראים האלה ואת המלחמה הקשה הזאת בשביל זה.
אבל בסופו של דבר מתוך המלחמה הזאת,
עם ישראל מתעורר.
מתוך המלחמה הזאת,
אנחנו חוזרים יותר לאחדות,
חוזרים יותר
להבין מי אנחנו,
מה אנחנו עושים פה,
מי זה האויבים שלנו ומה החלומות ה-
הכי
חשובים להם,
להרוג, להשמיד ולאבד.
אז כאשר הדברים פתאום יותר מסתדרים,
פתאום אנחנו חוזרים רגע להבין את המציאות כמו שהיא באמת,
אז זה בעצמו
אלוהים חשבה לטובה.
אמנם זה זה נורא ואיום,
ואוי ואבוי לנו
שאנחנו נאלצנו להגיע לכזה מצב על מנת
להגיע לתיקונים הללו.
אבל בסופו של דבר,
הדברים הם
תמיד להסתכל על הצד החיובי
שצומח מתוך המשבר ומתוך הקשיים.

ואם אתה לא רואה שום דבר חיובי,
ואם הרוע,
החושך הוא הרבה יותר גדול
מאשר האור שאתה רואה,
אז צריך להמתין.
בסופו של דבר,
בטווח ארוך, עם ישראל הוא עם הנצח,
וכמו שאומרים עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
ואחר זמן, אתה יכול לראות לפעמים
את המשמעות גם של הקשיים הרבים שהיו,
הטובה שצומחת מהם אתה רואה, אתה רואה רק לאחר זמן.
בעברית המילה משבר, זה לא רק לשון של שבר.
אלא היושבת על המשבר,
זו אישה שיושבת
על מיטת הלידה.
מיטת הלידה נקראת משבר. מדוע?
כי מהמיטה הזאת, אמנם האישה עוברת קשיים
וצירים וכאבים,
אבל מתוך המקום הזה
יוצאים חיים חדשים.
והמקום הזה נקרא משבר. מדוע?
כי חז"ל רוצים ללמד אותנו בזה שהם קוראים לזה משבר,
רוצים ללמד אותנו
שמכל כאב
ומכל קושי,
בסוף צומחים חיים חדשים.
וזה לקוח כבר מיעקב מיוסף הצדיק,
שאומר לנו בפרשת השבוע, אתם חשבתם עליי לרעה,
האלוהים חשבה לטובה.
זוהי גדלות עצומה
להסתכל על האחים שלו שפגעו בו.
והוא אומר להם אני יודע, אתם חשבתם לרע, אבל האלוהים חשבה לטובה.
חס ושלום אני לא אפגע בכם. התחת אלוהים אני?
מה אני אלוהים שאני אמור להעניש אותכם?
אתם חשבתם אולי לרעה, אבל האלוהים חשבה לטובה.
וכאמור, הדבר הזה
הוא מבחינתנו יכול להיות
איזשהי קריאת כיוון
שכל דבר שהוא קשה ומשבר וכאב שיש לנו בחיים
הפרטיים,
או בחיים של עם ישראל,
להתבונן עליו
לטובה ולראות מה צומח מכאן?
איזה חיים חדשים
ואיזה צמיחה חדשה
עולה ופורחת
דווקא מתוך המשבר הזה.
כמו אמר הפסוק, עת צרה היא ליעקב
וממנה ייוושע. לא רק שעם ישראל נושע מהצרה,
אלא ממנה ייוושע. מתוך הצרה
באה גם הישועה.
בעזרת השם שנזכה לישועה
לכלל ולפרט,
בעזרת השם במהרה בימינו.