בלוג

ערב טוב.

ברשות מוריי ורבותיי.

המדרש על פרשת השבוע מציין שיש עשרה לשונות שבהם נקראת התפילה. הרי פרשת השבוע שלנו פותחת "והתחנן אל השם". כך גם נקראת הפרשה, פרשת ויתחנן.

תחנונים זה לשון אחת. אבל יש לשונות אחרים. למשל, תפילה. משה רבנו נאמר עליו גם "ויתפלל אל השם".

אומר המדרש כך: אמר רבי יוחנן: עשרה לשונות נקראת תפילה. ואלו הם: שוועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול ותחנונים. עשרה לשונות, עשרה שמות, שכולם במשמעות של תפילה.

שלושת השמות הראשונים, אומר המדרש, שני השמות הראשונים: שוועה וצעקה שנאמר "ויהי בימים הרבים ההם, וימות מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה". אז יש לנו פה גם "ויזעקו" וגם "ותעל שוועתם". לפעמים אדם זועק או משווע. "גם כי אזעק ואשווה, סתם תפילתי". זה לצערנו נאמר במגילת איכה, שהתפילה נסתמת, ננעלין שערי התפילה. אבל גם כאן אנחנו לומדים שיש "אזעק" ו"אשווה", "ויזעקו ותעל שוועתם".

הלשון השלישית היא נאקה. דכתיב "וישמע אלוהים את נאקתם". זה באותו סיפור בדיוק ביציאת מצרים. עם ישראל כתוב שהם זעקו, כתוב "ותעל שוועתם", אבל אז כתוב "וישמע אלוהים את נאקתם". נאקה זה גם כן סוג של תפילה.

רינה ופגיעה. דכתיב, כתוב בירמיהו: "אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תשא בעדם רינה ותפילה, ואל תפגע בי". הזכרנו את הפסוק הזה אתמול בתשעה באב, בפרקי ירמיהו. ירמיהו הנביא מנבא על החורבן והקדוש ברוך הוא אומר לו את הנבואה הזאת על החורבן הקשה. זה מה שאתה הולך להגיד לעם ישראל. אבל אל תתפלל על זה. אל תתפלל בעד העם הזה. אל תשא בעדם רינה ותפילה, ואל תפגע בי. אז יש פה גם רינה. רינה אנחנו רגילים שרינה זה לשון של שמחה. כן, איך אנחנו אומרים לחתן וכלה: כל ששון וכל שמחה, כל חתן וכל כלה, רינה דיצה נו ברך לי הז. לא, אהבה וחדווה.

אז יש באופן כללי, רינה זה דבר, זה זה קול של שמחה. אבל זה גם לשון של תפילה. "אל תשא בעדם רינה ותפילה". כמו "קומי רוני בלילה, לראש אשמורות". גם כן במגילת איכה. "קומי רוני בלילה", אין הכוונה שם תשמחי בלילה. זה שמה קינה, זה מגילת איכה. מדובר על "קומי רוני בלילה לראש אשמורות", הכוונה היא להתפלל בשעות הלילה בראש השמורות. כמנהג החסידים והצדיקים שקמים ומתפללים בראש השמורות.

אז זה רינה ופגיעה. ביצור וקריאה. דכתיב: "בצר לי אקרא אדוני". "ולא אשווה, ישמע מהכלו קולי ושמעתי לפניו תבוא באוזניו". זה פסוק בתהילים, מזמור י"ח. "בצר לי אקרא השם". אז אקרא זה כמובן קריאה, זו תפילה. המדרש אומר שגם "בצר" זו גם כן לשון של תפילה. זה דבר קצת מוזר, כי לכאורה זה לא הפשט. הפשט הוא "בצר לי אקרא השם", הכוונה היא, יש לי צרה. זה לשון של צרה, לא לשון של ביצור. זה קצת נראה דרשה מוזרה.

במיוחד אם אנחנו רואים את ההקשר. בפסוק כתוב בתהילים, תהילים י"ח, זה שירת דוד: "אפפוני חבלי מוות ונחלי בליעל יבעטוני. חבלי שאול סבבוני, קידמוני מוקשי מוות". כן? זה הכל תיאור של סכנת חיים, סכנת מוות נוראה. "חבלי מוות, חבלי שאול, מוקשי מוות". ואז נאמר: "בצר לי, אקרא השם וללא ישווה". אז ברור שהצר זה לא בצר מלשון ביצור, אלא זה מלשון צרה. אז איך המדרש אומר שביצור זה לשון של תפילה?

נראה שהדברים עמוקים מאוד וקשורים לביטוי אחר שבשורש של בצר. ביצור זה ב' צ' ר'. יש מילים כאלה בתנ"ך שקשורות לשורש הזה. גם "מבצר". מבצר זו מילה שגם כן מופיעה בספר תהילים. "מי יובילני עיר מבצר מנחני עד אדום". אז גם מבצר, אז מבצר זה לא לשון של תפילה. אבל מה פירוש המילה מבצר? זה מקום שהוא מוקף חומות, הוא חסום, הוא אטום, אי אפשר לחדור אליו. זה ביטוי אחד.

אבל השורש הזה ב' צ' ר' מופיע כבר בספר בראשית. שנאמר על דור המבול: "הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה החילם לעשות". זה מה שהחלו לעשות. הם מנצלים את כל הכוחות האלה של האחדות שלהם, למה הם מנצלים את זה? לעשות לעצמם שם, לבנות מגדל וראשו בשמיים, להילחם נגד הקדוש ברוך הוא ולמרוד בו. "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". כך אומר הקדוש ברוך הוא. מה פירוש "לא יבצר מהם"? לא יימנע מהם. אם נבצר ממני, סימן שמונוע ממני, שאינני יכול.

כך נאמר דרך אגב גם בספר איוב. אחרי שהקדוש ברוך הוא מתגלה לאיוב ממש בסוף הספר, עונה איוב לקדוש ברוך הוא בפרק מ"ב: "ידעתי כי כל תוכל ולא ייבצר ממך מזימה". כלומר, אצל הקדוש ברוך הוא שום דבר לא נמנע ממנו.

אז אם כך, מה פירוש המילה השורש הזה של ב' צ' ר', בצר? זה משהו שמונע. אם אדם יבצר ממנו, נבצר ממני להגיע. המשמעות היא שאני מנוע, אינני יכול. אם לא יבצר, אינני, אז אני כן יכול. אם יש לי מבצר, אז אף אחד לא יכול להיכנס פנימה, הוא מנוע מלהיכנס. אם כך, המילה ביצור היא גם כן קשורה אל הצרה. אדם שמתפלל בתחושה שהוא בצור, הכוונה היא שהוא מנוע. הוא מתפלל מתוך התחושה שהכל חסום, שהוא כלוא, שמשהו חסום בחיים שלו. ויש לפעמים רגעים כאלה בחיים שאדם מרגיש תקוע, הוא מרגיש חסום. שום דבר לא מצליח להתקדם. לפעמים גם בבריאות, גם בפרנסה, גם במשפחה, גם בקהילה, גם בעבודה, בכל מקום הוא מרגיש חסום. וזה הביטוי של ביצור. ולכן, המדרש דורש את זה "בצר לי אקרא השם", אלה שני שמות של תפילה: ביצור וקריאה.

ונשאר לנו עוד שלושה שמות: ניפול, פילול ותחנונים. ניפול שנאמר "ואתנפל לפני השם", משה רבנו אחרי חטא העגל. פילול, דכתיב "ויעמוד פנחס ויתפלל", זה לשון של פילול. ותחנונים, דכתיב "ואתחנן אל השם". ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים.

עד כאן דברי המדרש. אז המדרש מונה עשרה שמות של תפילה. למה למה זה משנה? למה יש בכלל עשרה שמות? ולמה המדרש טורח ואוסף לנו מכל הפסוקים, מכל התנ"ך, עשרה שמות של תפילה?

תמיד כאשר יש שם למשהו, השם מגלה את המהות של הדבר. שם זה לא סתם. גם שם של אדם ודאי, כאשר ההורים קוראים שם לילד, נזרקת נבואה בהם. זה לא סתם שם, אלא השם הוא ביטוי לשורש נשמה, וביטוי לעומק רוחני גדול מאוד. ולכן, המדרש דורש, הגמרא אומרת: "לכו חזו מפעלות השם אשר שם שמות בארץ, אל תקרא שמות אלא שמות". הקדוש ברוך הוא זה ששם שמות. הדבר הראשון שהקדוש ברוך הוא נותן לאדם לעשות הוא מביא לפניו את כל חיות העולם, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. כי ניתנה נבואה באדם הראשון לקרוא לדברים בשם. השמות הם בעלי ערך. הם מגלים, השם הוא הגילוי. השם הוא חוסף כיצד הדבר מתגלה ומתבטא בעולם.

ולכן אם יש עשרה שמות של תפילה, המשמעות היא שיש עשרה מהויות של תפילה. אפשר לקרוא לזה עשרה סגנונות של תפילה, עשרה סוגים שונים. אפשר לקרוא לזה עשר דרכים שונות שאדם יכול להגיע אל ריבונו של עולם בתפילתו. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. אמן.

אז אם כן, מה מיוחד בכל עשר הדרכים הללו? מה אנחנו לומדים מהם? אפשר לשים לב שיש פה הבדל בין החמישה שמות הראשונים לחמישה שמות האחרונים. הרבה פעמים אנחנו מוצאים שיש עשר, מחלקים את זה לחמש וחמש. למשל, עשרת הדיברות: חמש הדיברות הראשונות - בן אדם למקום. כן? "אנוכי השם אלוקיך", "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", "לא תישא את שם השם אלוקיך לשווא", "שמור את יום השבת לקדשו" או "זכור את יום השבת לקדשו", "כבד את אביך ואת אמך" הוא יוצא דופן, אבל הוא גם קשור לבן אדם למקום. לא זה המקום להרחיב על זה. חמש הדיברות הנוספות הן בן אדם לחברו: "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד". אלה דברים שבן אדם לחברו.

וכך גם אפשר לראות בעשר המכות: חמש המכות הראשונות פרעה מקשה את ליבו, חמש המכות הנוספות השם מכביד את לב פרעה.

גם כאן עשר השמות השונים של תפילה אפשר לשים לב שהחמישה שמות הראשונים מתייחסים לעוצמת התפילה. נסביר. שלושת השמות הראשונים: זעקה, שוועה ונאקה. שוועה זה דיבור של תפילה. אדם משווע, הוא אומר את שוועתו, אומר את בקשתו. צעקה זה כבר בלי שהוא אומר מה הוא מבקש, הוא פשוט צועק. אדם צועק כשכואב לו. עם ישראל היו נתונים בשעבוד מצרים, הם פשוט צועקים.

ונאקה, נאקה, זה כשאדם כבר מרגיש שאפילו אין מה לצוק. הוא כבר כולו שבור, הוא רק מרגיש, הוא בעל כורחו מוציא איזה נאקה, אה! איזה משהו שכבר, הוא לא צועק למישהו. כבר הוא מאבד את התקווה לצוק למישהו, אבל עדיין הקול של הנאקה יוצא מגרונו, יוצא מליבו. כאשר האדם כבר אפילו איננו מדבר ואפילו איננו צועק. שלושת הדברים הללו הם צעקה של כאב, הם פנייה של כאב. ולא תמיד אפילו יש בזה איזשהו תוכן ספציפי. אדם פשוט זועק את כאבו לשמיים. זה קצת דומה לתינוק שבוכה. תינוק שבוכה, לא תמיד ההורים מצליחים לדעת למה הוא בדיוק בוכה. אולי הוא בוכה כי הוא רעב? אז אם מאכילים אותו. אבל יכול להיות שהוא בכלל לא בוכה כי הוא רעב, הוא בוכה כי כואב לו הבטן. עכשיו יימאכילו אותו אז זה רק מגביר לו את הכאב בטן. זה גם יכול לקרות. יכול להיות בכלל שלא זה ולא זה, אולי הוא פשוט עייף. טוב, נו, אולי תגיד מה מציק לך. לא, הוא לא יכול להגיד. אין לו מילים. לפעמים גם אדם מבוגר נמצא במצב שאין לו מילים. כי גדל הכאב עד מאוד, אז הוא פשוט צועק או נאנק. אז זה בעצם פנייה, שלושה סוגים של פנייה, שבאה מתוך כאב: או דיבור או צעקה או נאקה.

שני הביטויים הבאים: רינה ופגיעה מתארים את חוזק התפילה, את עוצמת התפילה. רינה משמעותה זה ייחד, המילה רינה מתייחדת לתפילה בהרמת קול. כי כמו שאמרנו, רינה זה יכול להיות גם שמחה וזה יכול להיות גם קינה. "קומי רוני בלילה לראש אשמורות", "שפכי כמים ליבך נוכח פני השם". אבל זה בדיוק שפכי כמים ליבך, זה תפילה בקול רם. יש תפילת לחש, אבל יש גם תפילה שהיא בקול רינה. ושוב, זה יכול להיות כמובן במובן של שמחה, כמו "בקול רינה ותודה המון חוגג". או שאנחנו אומרים בהלל "כל רינה וישועה באהלי צדיקים". אבל זה יכול להיות גם תפילה בקול רם, כאשר אנחנו בצרה. למשל, אומר דוד המלך "הקשיבה אל הינתי כי דלוטי מאוד". מה זה "הקשיבה אל הינתי"? אל תפילתי כי "דלותי מאוד". אני דל, אני בצרה, אני במצוקה אז אני מתפלל.

וכך למשל, אומר שלמה המלך בתפילה: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה". אז זה בעצם ביטויים של תפילה בקול רם. זה עוצמת התפילה שהיא באה בקול רם. שזועקים בקול רם את התפילה. זה לא זעקה כמו שדיברנו קודם. קודם צעקה זה פשוט שאדם צועק, "אה!", כי כואב לו. פה הוא צועק תפילה. הוא צועק "אבינו מלכנו", הוא צועק "השם הוא האלוהים". הוא צועק את התפילה בקול רם, יש חלקים כאלה בתפילה, ודאי בימים הנוראים, בכל מיני הזדמנויות מיוחדות, שבהם הווליום של התפילה הוא משמעותי ואדם זועק את ליבו ותפילתו אל הקדוש ברוך הוא.

פגיעה זה לאו דווקא עוצמה בווליום של התפילה, אבל פגיעה היא עוצמת הבקשה. המילה פגיעה מופיעה הרבה פעמים בתנ"ך. הרבה פעמים זה פשוט אדם שפוגע בחברו, כמו "ויפגע בו וימות". או כמו שאומר שאול לדואג האדומי: "סוב אתה ופגע בכוהנים". זה פגיעה. אבל יש גם פגיעה שהיא תפילה. כמו שהזכרנו על ירמיהו: "אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תשא בעדם רינה ותפילה, ואל תפגע בי". או כמו שנאמר על יעקב: "ויפגע במקום", "וילן שם". אז פגיעה משמעותה תפילה.

אבל איזו תפילה מדובר פה? זה תפילה שהיא באה בעוצמה גדולה, שאדם פונה לקדוש ברוך הוא ו אני לא עוזב עד שאני תפילתי תישמע. כי זה תפילה מעומק עומק הלב, בעוצמה גדולה של בקשה עד שהיא נקראת לשון של פגיעה. אז אם נסכם את חמשת הלשונות הראשונות, כולם בעצם מתייחסות לביטוי החיצוני של התפילה. שוועה, צעקה ונאקה, זה הביטוי החיצוני השונה של הכאב. רינה זה בקול רם, ופגיעה זה עוצמת הבקשה. אז זה הביטוי החיצוני של התפילה.

לומת זאת, חמש הלשונות הבאות מבטאות את המניע, את האופי של התפילה. דיברנו על ביצור וקריאה. והסברנו: "בצר לי אקרא השם". הסברנו את העניין הזה קודם, ובארנו שהעניין פה שאדם מתפלל מתוך הצרה. אז נכון שגם שוועה, צעקה ונאקה, זה הכל בא מתוך כאב. אבל הביטוי הזה של שוועה, צעקה ונאקה הוא בעיקר מדגיש לנו את איזה צליל יוצא מגרונו של האדם, ומה הביטוי החיצוני של התפילה. לומת זאת ביצור וקריאה, "בצר לי אקרא השם", זה בעיקר לא אומר איך אני קורא, אלא מה מניע? מה מביא אותי לקרוא? וזה הצרות והכאב והמצוקה שאדם נמצא בה.

הלשון התשיעית, סליחה, השמינית, היא ניפול. ניפול, "ואתנפל לפני השם". כמה וכמה פעמים נאמר על משה ואהרון "ויפלו על פניהם". ויפלו על פניהם, נאמר כמה וכמה פעמים. והביטוי הזה "ויפלו על פניהם", מה הוא בעצם מבטא? את הביטול העצמי הגמור של האדם כלפי הקדוש ברוך הוא. נפילת אפיים, הכוונה היא שאדם שוכב על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים. ככה היו משתחווים בבית המקדש, בהר הבית. והנפילה הזאת היא בעצם במובן מסוים הפוכה לביצור וקריאה. ביצור וקריאה זה אני בא בגלל הצרה שלי. נפילה אומרת אני לא העניין, אני לא האישיו. עזוב, אני מצידי, אומר משה רבנו, תמחה אותי. אני בכלל לא הנקודה. "מחי נא מספרך אשר כתבת". אני לא בא בשבילי. בשביל מה אני בא? אני מתבטל כלפי הקדוש ברוך הוא, אני מתפלל למען שמך. כמו שאנחנו גם אומרים ב"אבינו מלכנו": "עשה למענך והושענו". הבקשה היא שתעשה למען שמך, לא למעננו.

אז ודאי, יש גם בקשה שאנחנו אומרים למעננו. "בצר לי אקרא השם". זה שני הביטויים, ביצור וקריאה, שקשורים לצרות שאנחנו נמצאים בהם. "ואתנפל", אני מתבטל, אני בכלל לא העניין. אני רוצה שיתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא. בשביל זה אני מתפלל. אז זה צד אחר של התפילה. שוב, זה שני צדדים הפוכים.

גם שני הלשונות האחרונים, פילול ותחנונים, הם הפוכים זה לזה. פילול, מה משמעותו? נאמר "ויעמוד פנחס ויתפלל". אומרים חז"ל, מה הכוונה "ויתפלל"? שעשה פלילים עם המקום. מה הכוונה פלילים? היום בעברית, מה הכוונה שאנחנו אומרים פלילים? יש עבריין פלילי. המילה פלילי, מה זה דין פלילי? פלילי זה עניין של צדק ומשפט. אז אדם שעובר, יש עבירה פלילית. יש עורך דין פלילי, הוא מתעסק בתחום של הצדק והמשפט. של החוקים. הוא לא עורך דין של חוזים, הוא לא עורך דין של מיזוג חברות, הוא עורך דין של פלילים, כלומר של יש חוקים ומשפטים, ומי שעובר עליהם צריך לקבל את דינו.

אז מה הכוונה שפנחס עושה פלילים? פנחס בא אל הקדוש ברוך הוא ודורש ממנו צדק. איזה צדק? אומר המדרש כך: בא פנחס וחבתן לפני המקום. כלומר, הוא לקח הרי ברומח שלו את כזבי וזמרי, ובא וחבתם, השליך אותם ארצה לפני הקדוש ברוך הוא. אמר לפניו: "ריבונו של עולם, על אלו יפלו 24,000 מישראל?" אז הוא בא בטענות. זה לא מידת הדין. אני דורש מידת הדין. מידת הדין היא לא על הדבר הזה להרוג 24,000 מישראל.

אומר המדרש, "ביקשו מלאכי השרת לדוחפו". מה זה, הוא לא מתבייש להגיד דברים כאלה, להטיח דברים כלפי מעלה? אמר להם הקדוש ברוך הוא למלאכים: "הניחו לו. קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא". כלומר, פנחס הוא מצד אחד צאצא של לוי. ולוי היה קנאי, ובמה בא לידי ביטוי קנאותו של לוי? שכם. שמעון ולוי באים ומקנאים לאחותם: "הכזונה יעשה את אחותנו?" אז הוא קנאי בן קנאי, אבל הוא גם משיב חימה בן משיב חימה, הוא נכד של אהרון הכהן שמשיב חימה וכבר כיפר על בני ישראל גם במגפה שהייתה בזמן קורח. המילה פילול היא נדירה והיא קשה, היא מבטאת את הטענות של האדם כלפי הקדוש ברוך הוא. כמובן, הגמרא אומרת: "לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה". זה לא דרך לגיטימית שאדם רגיל יבוא ויתיח דברים כלפי מעלה. אבל במקרים חריגים יש כאלה שעשו זאת.

והמילה האחרונה היא לשון תחנונים. כמו "ואתחנן". מה הכוונה תחנונים? לשון חינם. זה בדיוק הפוך. אם פילול זה אומר אני דורש ממך הקדוש ברוך הוא שתעשה דין. הנה החמס, הרשעים האלה בוודאי מצד מידת הדין הם צריכים לאבוד מן העולם. זה דוגמה לבקשה מצד מידת הדין. "ואתחנן" זה בדיוק הפוך. אני מתחנן, אני מבקש מתנת חינם. לא מגיע לנו. מבקשים מתנת חינם. אמר רבי יוחנן: "מכאן אתה למד שאין לבריאה כלום אצל בוראה". שום דבר לא מגיע לנו. אף פעם לא לבוא ולהגיד מגיע לנו ככה וככה. שהרי משה, רבם של כל הנביאים, לא בא אלא בלשון תחנונים. יכול היה משה רבנו לומר: "ריבונו של עולם, מגיע לי, הובלתי את עם ישראל ארבעים שנה, עכשיו אתה מונע ממני להיכנס לארץ?" הוא לא אומר כך. הוא לא אומר מגיע לי כי מסרתי את נפשי למען עם ישראל. הוא מבקש בלשון תחנונים.

אז מכאן אנחנו לומדים, ושוב, לסיכום אנחנו רואים את חמשת השמות הראשונים שהם סוגים שונים של הופעה של התפילה, חמשת השמות הנוספים סוגים שונים של המניע של התפילה וצורת התפילה הרוחנית. ומכאן אנחנו לומדים כיצד יש להתפלל לפני ריבונו של עולם. בעזרת השם שנזכה שנתפלל לקדוש ברוך הוא בעוצמה גדולה, מתוך קרבה ואכפתיות, ויתקיים בנו הפסוק: "ברוך אדוני אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאיתי".

רבי חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך ירבה להם תורה ומצוות שנאמר: אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.